הכל התחיל כמובן עם "המצב". מצב זה כשכל הקומבינות נחשפות ועולות בעשן. גם העסקים שלי היו כחרס הנשבר: הבנקים חוסמים, המפוטרים זועקים והמשטרה מרחרחת.

בניסיון אחרון לקושש איזה חצי מיליארד הגעתי לטייקון אחד ידוע, מאלה שגנבו הכל בזמן כולל מחיקת ראיות. הצעתי לו כמה מכליות נפט במבצע מפתה של שתיים פלוס אחת חינם, המכלית הזולה מהשלוש.

בעוד הוא נושף בסיגר שלו הערצתי את הגינה הענקית והפרחונית שיכולה לארח קבלות פנים המוניות ומסיבות קוקטיל, ואת אולם האירוח למאה איש המתאים גם לסעודות רשמיות של שלוש ממשלות ישראליות מלאות.

"שש מליון," נשף השודד, "שש עלה לי זה, אבל כדאי. תראה איזה גודל."

לא סיכמנו הרבה כי הוא דרש שאחתוך לחצי ואז נדבר, אבל עד זה עוד לא ירדתי.

בעודי ממתין בתחנת האוטובוס חשבתי, כי הבית הענקי והמפואר שראיתי עלה רק אחד חלקי מאה מהמעון המתוכנן לראשי ממשלותינו, "מעון" שאושר בשמחה בממשלה היוצאת.

באקט של התחסדות ציבורית הוא גם בוטל, אף שניתן היה למכור את חיל האויר ולממן בקלות את הפרויקט.

הנימוקים בעד המעון הכביר הם ברורים: ככל שההנהגה נעשית קלושה ודלה, כך גובר הצורך להאדיר ולהעצים ולרומם אותה. כך יתרשמו הנתינים ויאמינו שאמנם גדול ועצום הוא המנהיג אותם, ולראיה יתנוסס המבנה העצום שתוכנן, הכל ברוח הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה').

אך איש לא יודע, כי בפינת אחד האולמות המרהיבים מצטנף לו המנהיג המצוי, שמטבע הדברים במקומותינו אינו אלא קומבינטור נכלולי נירדף. הוא חבוי לו שם וכל צלצול בדלת ישמע באוזניו כקרקוש האזיקים.

מן הצד האחר, ההיסטוריה מלמדת עד כמה חצרות השליטים היו תמיד עשירות וצבעוניות. הביטו בציור הבא הנקרא "חצר דוכסות גונזאגה ממנטובה". זהו קטע בלבד מציור קיר מרהיב בארמון הדוכס. הצייר הוא אנדריאה מנטנייה, מגאוני הרנסנס של צפון איטליה. רק אחדים מבני פמליית השליט מוצגים בקטע זה של הציור.

ומה אנו למדים מתיאורי חצר שכאלה?

אנו למדים, כי פמליה ראויה לשליט חייבת לכלול את השרים והסריסים, את נשות החצר ובנות לווייתן, את היועצים, השגרירים, עושי הכלים, את הנוהגים בגמלים ובסוסים, ואת הגמדים והליצן והגלבים.

לאצטגנין יש לבנות מתקן להגות והתבודדות, לתכן וליועץ האסטרולוגי יש להקים מגדלי תצפית ראויים, את כולם יש לשכן וכבר הגענו לשש מאות וחמישים מיליונים לפני טיפ.

מהלך הפארסה הנלעגת של תכנון המפלצת המבוצרת, אישורה החגיגי בממשלה וביטולה המבויש, מרמז כי עוד נכונו לנו מפגני שלטון ראוותניים. רה"מ היוצא כבר פתח את העונה בדרישתו להגדיל את המשרד המפואר בן 140 המטרים הרבועים שהוקצו לו כאדם פרטי. התמזל מזלנו והוא לא נזכר במפרט לבניית המשכן המקורי, הדורש במפגיע גם "מכסה עורות תחשים מלמעלה" (שמות כ"ו).

הנהייה אחר סממני שררה חלולים תוארה באופן החודר והמצחיק ביותר במחזה "גם הוא באצילים" מאת מולייר. מסייה ג'ורדן, סוחר בורגני קטנוני וצר מוחין שנפשו יוצאת להיות בן אצילים, שם עצמו לצחוק ולעג כשהסובבים אותו מנצלים את חולשתו כדי לעקוף את התנגדותו לנשואי בתו עם בחור שלא זכה להתנוון בהיכלות האצולה.

הבחור מתחפש לצורך זה ומוצג כבנו של השולטן התורכי. באים ומבשרים לז'ורדן כי "להווי ידוע לך שבן התוגר הגדול מבקש את ידה של בתך וכדי שיהיה לו חותן ראוי לשמו הוא רוצה להעלות אותך למדרגת מממושי. זה תואר אצילות גבוה בממלכה שלו... כך אתה משתבץ בין גדולי רוזני ארץ ומלכי תבל כולה" (תרגום: נתן אלתרמן). ובטקס מרהיב ומגוחך מוענק לו תואר אצולה "תורכי", על ראשו מניחים טורבן ומעתה הוא יהיה "מממושו גדול".

אך אין צורך בעיני המשורר כדי לעמוד על כל מה שמגוחך וצבוע בניסיונות של אנשים להאדיר את עצמם ולעטוף את כל מה שנבוב בקליפות זוהרות ויקרות. מבט קצר ומפוכח ילמד אותנו כי למעשה, כל החשובים, בעיקר פוליטיקאים ומנהיגים בעיני עצמם, נמנים כולם על שני סוגים בלבד:

מטומטמים עם כרס ומטומטמים בלי כרס.