ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 9/11/2024
גרסת הדפסה

א 18427/08 - שלום, לשון הרע

יואב הס ואח' נגד ח"כ אביגדור ליברמן


7/5/2009

א 18427/08

1. יואב הס

2. מרדכי זלדון

3. מיכה רחמן

4. ישי מנוחין

5. פרץ קדרון

6. תנועת "יש גבול"

נגד

ח"כ אביגדור ליברמן

בית משפט השלום ירושלים

לפני: כב' השופט עודד שחם

[7.5.2009]

פסק דין

בפניי תביעת לשון הרע.

1. התובעים הם חמישה במספר. התובע 6 הוא ארגון בשם "יש גבול" (להלן - "יש גבול"). על פי האמור בכתב התביעה, התובעים האחרים הם פעילים בארגון האמור (להלן ייקראו כל התובעים ביחד - התובעים). הנתבע הוא ח"כ אביגדור ליברמן (להלן - הנתבע). עילתה של התביעה בדברים שאמר הנתבע בראיון טלוויזיוני1 ששודר ביום 5.10.07 בתכנית "יומן" בערוץ הראשון. הראיון שודר בשידור ישיר. העתק מלא שלו הוגש לתיק בית המשפט. צפיתי בו מספר פעמים.

2. הנתבע התייחס בראיון למספר נושאים. הראיון היה מחולק לשנים. החלק הראשון, מעין קדימון קצר, היה בפתיח של התכנית. הוא עסק בסוגיה האיראנית. התביעה אינה נוגעת אליו. החלק השני החל כ - 11 דקות לאחר תחילת התכנית. הוא נמשך כעשר דקות. התביעה מתמקדת בדברים שנאמרו ב - 4 הדקות האחרונות של חלק זה. נוכח חשיבות הדברים, להלן תמליל מלא של הקטע האמור.

"ש. מעניין שאמרת שפיגועי הטרור באים מצידם של המחבלים. בזה אתה צודק משום שלפני יומיים אני מבינה שבראיון בגלי צה'ל אמרת שכל הקרבנות שלנו הם בגלל השמאלנים

ת. תראי, אני חושב שמי ....

ש. לא הטרוריסטים.

ת. אני חושב שמי שמסתכל באמת יש פה חלק, קבוצה קטנה, שכל מה שהיא עוסקת זה שיסוי, זה ניסיון להסית את כל עם ישראל נגד קבוצה אחרת של אנשים. אותה קבוצה של 'יש גבול' שמגישה בלונדון תביעה פלילית נגד רמטכ'ל, נגד שני רמטכ'לים, נגד דן חלוץ ונגד בוגי יעלון, על ה ....ש. אז עליהם דיברת? כשאמרת שמאלנים אפשר היה לכוון גם ליוסי ביילין ואחרים ...

ת. סליחה, אני חוזר ... אמרתי, אותם אנשים שהביאו לכאן את עראפת, אותם אנשים שהגישו תלונה, אגב, אותו....

ש. אז מי הביא את עראפת, לא רבין?

ת. אותו דניאל מקובר ...

ש. רגע, מי הביא את עראפת?

ת. אני חושב שהיתה קבוצה קטנה של ...

ש. לא רבין, לא פרס, נשיא המדינה?

ת. אגב, אלף, מי שהוביל זה קבוצה קטנה שהובילה שולל לדעתי את רבין בטוח, אם את זוכרת כששאלו את רבין מה יקרה אם יירו עלינו מעזה, אז הוא אמר אנחנו ניכנס בחזרה, יש רברסיביליות של תהליך.

ש. אבל השר ליברמן, אתה לא חושב שמה שאתה אומר ...

ת. אני חושב שיש...

ש. הוא בבחינת הסתה כנגד ציבור שלם

ת. לא, אני ....

ש. שאתה מטיל לפתחו את הקרבנות?

ת. לא ....

ש. הרי באותה מידה אם אני אבוא ואומר

---------------

1 המראיינת היתה גב' גאולה אבן.

ת. גאולה ....

ש. הקרבנות הם בגלל הממשלה או בגלל המתנחלים זה יהיה חמור באותה מידה?

ת. אני לא מדבר בהכללות, אני בפירוש מתכוון לאותה קבוצה, אותו דניאל מקובר שמגיש תביעה נגד אלוף במדינת ישראל, דורון אלמוג, בלונדון, ואחר כך כשהוא מתברר לו שמזהירים את דורון אלמוג אז הוא מנסה להגיש תביעה, אותו ישראלי, נגד שגריר, ונגד צוות עובדי השגרירות, כי הם הזהירו את דורון אלמוג שהוא הגיש נגדו בלונדון תביעה בבית משפט

ש. אז זה מקרה פרטי, אז אתה בעצם נסוג מההכללה? אתה מדבר פה על מקרים פרטיים שמציקים לך?

ת. (מדברים ביחד) יש פה קבוצה ... יש פה קבוצה קטנה של השמאל, שנגד מה השמאל הסית, על מה יצאתי?

ש. זאת אומרת, מחכה לך ...

ת. על מה יצאתי, אותה קבוצה, אותה קבוצה קראה להחרים, יצאה בקריאה להחרים את אותם אמנים שבאים לחגוג 40 שנה לגוש....

ש. בסדר, אבל מציקה לך באותה מידה אותה קבוצה בקרב הימין שמסיתה למשל וקוראת למשל לא לשרת בצה'ל, לסרב פקודה, גם זה מציק לך באותה מידה?

ת. אין ספק, הרי תשימי לב

ש. או. קי.

ת. שלא הייתי על אף במה שדובר נגד סירוב פקודה, לא לקבל את מרות של מפקדים בצה'ל, אין מושג כזה לא לקבל את ה... פקודה

ש. כי הרגע זה נשמע כמו נתניהו דאז שדיבר על שמאלנים, הם שכחו מה זה להיות יהודים?

ת. תראי, לא יכול להיות מצב שאנשים כל פעם ינסו לשבור את הקונצנזוס הלאומי המינימלי, גוש עציון זה קונצנזוס מוחלט,

ש. טוב, זה אתה כבר מדבר על ההופעות ואני דיברתי על המשפט ...

ת. (מדברים ביחד) גוש עציון הוקם אגב לא על ידי מועצת יש'ע אלא ממשלת מפא'י ומפ'ם

ש. כן

ת. ולוחמי הל'ה, הם לא היו ימין קיצוני, ולכן גם פה ללכת להסית, מאותה קבוצה, שבכל מקרה, בכל המקרים היא צצה, ומסיתה, ומנסה לשסע את העולם כולו, ב..., במדינת ישראל כולה, וגם בקבוצות שונות,

ש. כן

ת. אני חושב שהגיע הזמן להוקיע אותם, אותה קבוצה היא בהחלט, אני יכול להשוות אותה לקבוצה כמו אותם אנשי קאפו2 שהיו במחנות ריכוז ...

ש. לא, לא, לא, לא, אני חושבת שנסחפת, השר ליברמן ...

ת. בפירוש אותם אנשים מבחינתי הם לא פחות מאותם קאפו ...

ש. אדם שהולך ומוסר תלונה אתה אומר ש....

ת. אותו ...

ש. נגד אדם כזה או אחר גם אם זה בלונדון אתה משווה אותו לקאפו במחנות הריכוז?

ת. אותו ישראלי, אותו ישראלי שמגיש תלונה נגד אלוף בצה'ל בלונדון מבחינתי הוא קאפו בדיוק ולא פחות מזה.

ש. אתה עוד תתחרט על זה?

ת. אני אומר לך וחוזר ואומר ...

ש. זה נשמע חמ..., זה נשמע האמת בלתי, בלתי סביר מה שאתה אומר עכשיו.

ת. אני חושב שזה סביר ביותר, ולא פחות מזה, וככה יש להתייחס ....

ש. אתה לא חושב שזה...

ת. ככה יש להתייחס לאנשים האלה.

ש. שימוש קל מדי בזיכרון השואה?

ת. לא,

ש. מקרים כאלה, יש מקום להשוואה באמת?

ת. יש מקום פה להשוואה, ויש יותר מזה, יש חובה להתייחס לאנשים האלו בדיוק בצורה כזאת.

ש. אני מניחה שהתגובות עוד יבואו גם לדברים האלה שלך ... על כל פנים, אני מאד מודה לך

ת. תודה"

3. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, בנימוק שעומדת לו חסינות עניינית ביחס לדברים נשוא התביעה. כאמור, הוגש נוסח מלא של הראיון. התובעים ביקשו תחילה לחקור את הנתבע על תצהיר שהוגש על ידו על פי החלטת בית המשפט (בש"א 12850/08). בדיון שהתקיים בבקשתם, לא עמדו התובעים על בקשה זו, והיא נמחקה (פרוטוקול והחלטה מיום 19.03.09). יוצא, כי התשתית העובדתית העיקרית לצורך הדיון מצויה בהקלטת הראיון.

---------------

2 המדובר בכינוי לאסירים שהיו ממונים מטעם השלטונות הנאצים על אסירים אחרים במחנות הריכוז וההשמדה בתקופת השואה.

4. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית החולשת על סוגיית החסינות העניינית של חברי כנסת, בהיבט הרלוונטי להליך זה. אחרי כן, אבחן את עובדות המקרה על רקע הדין החל. מסקנתי היא, כי עומדת לנתבע חסינות עניינית לגבי הדברים נשוא התביעה, אשר נאמרו בראיון. אבהיר להלן את שיקולי.

המסגרת הנורמטיבית

5. (א) אין מחלוקת, כי בעת עריכת הראיון, היה הנתבע חבר כנסת. סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א - 1951 (להלן - חוק החסינות) קובע כי

"(א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת-דעה בעל-פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת-הדעת או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת.

(א1) למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לענין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי;

(2) שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה;

(3) הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני;

(4) תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ"

(ב) הוראה זו מעניקה לחבר הכנסת חסינות עניינית, בין היתר, בגין מעשה או הבעת דעה. החסינות חלה גם אם הבעת הדעה או המעשה נעשו מחוץ לכנסת. זאת, אם נעשו במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. החסינות חלה גם על הליכים אזרחיים, כגון ההליך שבפניי.

(ג) להשלמת התמונה יצויין, כי סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) קובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ... פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951". התמונה העולה משילובן של שתי ההוראות האמורות היא, כי קיומה של חסינות עניינית ביחס לפרסום פלוני שולל את קיומה של עילת תביעה בלשון הרע לגבי הפרסום. מתעוררת, אפוא, השאלה האם עומדת חסינות עניינית ביחס לדברים שאמר הנתבע בראיון.

6. החסינות העניינית "לא ניתנה לחברי הכנסת לרווחתם האישית. אין היא פריבילגיה שלטונית ממנה נהנה חבר הכנסת מתוקף מעמדו הרם. החסינות העניינית ניתנה לחברי הכנסת על מנת להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים" (דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006), בפיסקה 8). בפירושה של הוראת סעיף 1(א) יש להביא בחשבון את התכליות והאינטרסים העומדים ביסוד החסינות העניינית. מפסיקת בית המשפט העליון עולים בהקשר זה כמה תכליות ואינטרסים.

7. תכלית אחת היא ".... הגנה על הרשות המחוקקת וחבריה. החסינות העניינית נועדה לאפשר את פעילותה התקינה של הכנסת ... היא באה להבטיח את תפיסתו של המשטר בישראל, הרואה בחבר כנסת 'יחידה חוקתית' הנהנה מחופש פעולה .... ביסודה עומד הרצון לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש מתביעות מצד הרשות המבצעת, המפלגה, הבוחר או אזרח מהשורה .... תכליות אלה באות 'לאפשר פעילות תקינה של הרשות המחוקקת' ...." (דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת (2005), בפיסקה 15)

8. בפרשת בשארה הנ"ל עמד בית המשפט על תכליות נוספות של החסינות העניינית. נפסק, כי

"חסינות זו חיונית על מנת להבטיח את זכותם של האזרחים כולם לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי. החסינות העניינית מגנה על זכותם של האזרחים כולם שדעותיהם והשקפותיהם תישמענה, באמצעות נציגיהם הנבחרים, במסגרות השונות של הדיון הציבורי בכלל, ובבית הנבחרים בפרט. הגנה זו חיונית היא בעיקר לאזרחים חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה. במובן זה, החסינות העניינית אף מקדמת את השוויון האזרחי, בכך שהיא מגנה גם על זכותם של חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי, ומגנה עליהם, על ידי כך שהיא מגנה על חבר הכנסת המייצג את ענייניהם ואת השקפותיהם, מפני כוחו של הרוב.... החסינות העניינית חיונית היא על מנת להבטיח שוק חופשי של רעיונות ודעות. גם כאן, חשובה חסינות זו במיוחד כאשר מדובר בדעות וברעיונות מרגיזים ומקוממים, והיא דרושה במיוחד לנבחרי ציבור המבטאים דעות הנתפסות, בעיני רוב הציבור, ככאלה" (בפיסקה 8)

9. (א) בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת ליכולתו של חבר הכנסת להתבטא בחופשיות בפומבי בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי. עמד על כך כב' הנשיא אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כ"ב(2) 427 (1968), בעמוד 435, בקבעו כי "'זכותו של חבר בית הנבחרים להשמיע, בפורום הזה או מחוצה לו, את השקפותיו שלו על השאלות הפוליטיות 'המנסרות' ללא הרגשת מורא ופחד ובלי חשש בלבו, פן יבולע לו על ידי מאן דהוא, אשר אותן ההשקפות אינן אהודות עליו או המשוכנע שהן הרות סכנה לעם - זכות זו אינה אלא בבואה מוחשית של הקשר ההדוק הקיים בין העקרון של חופש הביטוי והוויכוח לפעולתו התקינה של ההליך הדמוקרטי".

(ב) באופן דומה צויין שם, בעמוד 439, כי "... לפנינו זכות יתר בעלת חשיבות קונסטיטוציונית ממדרגה ראשונה, באשר היא נועדה להבטיח לחברי המוסד המחוקק של המדינה את חופש הדעה, הביטוי והויכוח, למען יוכלו למלא את תפקידם, בתורת שכאלה, ללא הרגשת מורא ופחד ובלי שיחששו, פן יהא עליהם לתת את הדין על כך לאדם או רשות כלשהם; כי לכל העם אינטרס חיוני מובהק בהמחשת הזכות הזאת, לבל תיפגע פגיעה קטנה או גדולה על ידי מאן-דהוא; ושבלעדיה לא ייתכן דבר התקיימותו היעילה של התהליך הדמוקרטי והוא יתרוקן מערכו".

(ג) ברוח זו פסק בית המשפט העליון גם בבג"צ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא (4) 169 (1987). כב' הנשיא שמגר ציין שם (בעמוד 207), כי "דבריו של חבר הכנסת במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו הם אמצעי לליבון של השקפות ודעות והם מעצבים את דעת הקהל .... חבר הכנסת אשר אינו יכול להתבטא ללא חשש מפני התוצאות המשפטיות של דבריו, לא יוכל למלא שליחותו לבוחר. נציגי העם, כשמם גם ייעודם, ובתקופה שבין בחירות לבחירות, הם נושאים במטלה של ניהול הויכוח המדיני. חירות הויכוח המדיני דורשת שלא יושם מחסום על היכולת ועל כושר הביטוי החופשי של הנבחרים".

(ד) בהמשך (בעמוד 209) הדגיש כב' הנשיא שמגר כי חירות הביטוי הנתונה לחבר הכנסת אינה מאבדת מעוצמתה כאשר מדובר בהתבטאות הנעשית מחוץ לכתליי הכנסת. כב' הנשיא שמגר פסק, בהקשר זה, כי

".... יש לפרש את סעיף 1 לחוק החסינות, כהוראה הבאה להעניק לחבר הכנסת חופש דיבור בכל דבר שיש בו קשר למילוי תפקידיו הפרלמנטריים, והתבטאויותיו הפוליטיות - בכנסת ומחוצה לה - הן בכלל זה. תפקידו של חבר הכנסת כולל, ללא ספק, הבעת דעה בשאלות פוליטיות. לפי האמור בסעיף 1 לחוק החסינות אין לאבחן בין התבטאות הנעשית מעל במת הכנסת - ואשר מוגנת אליבא דכולי עלמא על ידי החסינות המהותית - לבין התבטאות כזו הנעשית מעל במה אחרת..... ההגנה על התבטאויותיו של חבר הכנסת יסודה, כאמור, בשיקולים נורמטיביים כבדי משקל, ולפי החוק החל אצלנו, אלה אינם נעלמים רק משום שהשתנה מקום אמירתם. זכותו של חבר הכנסת להתבטא כמיטב אמונתו בנושאים העומדים על סדר יומו של הציבור, ולענין זה קובע סעיף 1 לחוק החסינות כי אין במקום השמעת הדברים כדי לקבוע בלעדיות במתן ההגנה ודין דברים המושמעים מחוץ לכנסת כדין דברים המושמעים בכנסת..... חבר הכנסת הוא אישיות שהעיסוק הפוליטי הוא תפקידו ושליחותו ועיסוק זה אינו מותחם לגבולות משכן הכנסת. ביטויו הטבעי והרגיל של העיסוק הוא גם בנאומים ובהרצאות מחוץ לכותלי הכנסת"

(ה) באופן דומה ציינה כב' המשנה לנשיא בן פורת באותה פרשה, כי (בעמוד 222) "....לצורך מילוי תפקידו ראה המחוקק חשיבות עליונה להעניק לחבר הכנסת חופש ביטוי מוחלט". עוד פסקה כב' המשנה לנשיא, כי חופש ביטוי מוחלט זה חל "... אפילו מנוצל חופש זה לעתים לרעה ואף גורם נזק לזולת" (בעמוד 224). היא הוסיפה כי "עיקר הפעילות עליה חלה החסינות היא בבית המחוקקים אך שלוחותיה מגיעות גם לדיונים ולפעילויות למיניהם מחוצה לו, אם אלה עומדים במבחן התנאי-בלעדיו-אין והוא שמדובר במעשה המבוצע 'במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת'" (בעמוד 223).

(ו) דברים אלה מבהירים גם מדוע שמה הפסיקה דגש, בכל הנוגע לחסינות העניינית, על עבירות שעניינן חופש הביטוי, ובהן עבירות לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט עמד בהקשר זה על הצורך למנוע הרתעת יתר של חברי כנסת, וריסון עצמי שלהם מפני התבטאות חופשית, בשל חשש מפני אחריות בלשון הרע. בעניין בשארה הנ"ל ציין לעניין זה כב' הנשיא א' ברק כי

"לנוכח הלשון הרחבה בה מנוסחות, בדרך כלל, העבירות הקשורות בחופש הביטוי, כגון הוצאת לשון הרע, הסתה, המרדה, ואמירת דברי שבח לארגון טרור, ישנו חשש שאם יהיו חברי הכנסת חשופים לאישומים פליליים אלה, יהיה בכך כדי "לצנן" את יכולתם להתבטא ללא חשש, גם במקרים בהם דבריהם אינם מהווים עבירה פלילית. תוצאה זו תפגע פגיעה קשה בחופש הביטוי הפרלמנטרי ובחירויות היסוד הפוליטיות הקשורות בו .... אכן, עבירות הקשורות בחופש הביטוי כרוכות, מטבען ומטיבן, בביצוע תפקידו של חבר הכנסת. הביטוי הפוליטי - הנאום, המאמר, והראיון - הם כלי עבודתו העיקריים של חבר הכנסת. באמצעות הביטוי הפוליטי מתאפשר לחבר הכנסת לבטא את עמדותיו ועמדת ציבור בוחריו בסוגיות ציבוריות. זהו תפקידו המרכזי של חבר הכנסת. חבר כנסת המתבטא בעניינים פוליטיים מצוי בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית. הגנה על חבר הכנסת בפעילות זו היא תכליתה המרכזית של החסינות העניינית. העוסק בביטוי פוליטי כחלק מרכזי מתפקידו ממילא מצוי בסיכון גבוה להיתפס באיסורים הקשורים בחופש הביטוי..."

(בפסקאות 9 - 10 לפסק הדין)

10. אל מול תכליות אלה, יש להביא בחשבון, בעיצוב היקפה ותוכנה של החסינות העניינית, תכלית כללית, אשר עניינה בשלטון החוק ובשוויון בפניי החוק. לעניין זה נפסק, כי

"...חיזוק המשטר הדמוקרטי ... מונח גם ביסוד התכלית השניה, שהיא התכלית הכללית של החסינות העניינית. משטר דמוקרטי מבוסס, בין השאר, על שלטון החוק ועל זכויות אדם. חסינות עניינית פוגעת בשלטון החוק (הפורמאלי): אף שחבר הכנסת ביצע עבירה, לא ניתן לממש את אחריותו הפלילית. כן נפגע שלטון החוק (המהותי). זכויות האדם נפגעות. אכן, התנהגותו האסורה של חבר הכנסת עשויה לפגוע בכבוד האדם (כגון, פגיעה בשמו הטוב), בפרטיותו ובקניינו. מעל לכל, החסינות פוגעת בשוויון שבין בני האדם. אחריותו של כל אחד מבני החברה ניתנת למימוש, פרט לאחריותו של חבר הכנסת ..... כל אלה אף פוגעים באמון הציבור ברשות המחוקקת"

(דברי כב' הנשיא א' ברק בעניין התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, בפיסקה 16).

11. (א) על רקע תכליות אלה, נדרשה הפסיקה לאמת המידה לקביעה האם חלה חסינות במקרה פלוני. בית המשפט העליון עמד, בהקשר זה, על מתח בין שני שיקולים שונים: "מחד גיסא, תפקידו של חבר הכנסת הוא לבצע פעולות מותרות בלבד... מאידך גיסא, התנהגותו של חבר הכנסת, המעניקה לו חסינות (עניינית) היא התנהגות אסורה ...." (דברי כב' הנשיא א' ברק בפיסקה 12 לפסק דינו בפרשת התנועה למען איכות השלטון בישראל).

(ב) בבג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל פ"ד מט (1) 661 (1995) נפסק, כי "סביב תפקידו של חבר הכנסת, הכולל בחובו פעולות חוקיות בלבד, קיים מתחם או מעטפת או מעגל של פעולות בלתי חוקיות, עליהן ורק עליהן משתרעת החסינות. פעולה בלתי חוקית מעבר למתחם, מעטפת או מעגל אלה לא תעניק לחבר הכנסת חסינות עניינית" (שם, בפיסקה 13).

(ג) כיצד נקבעים גבולותיו של אותו מתחם עליו חלה החסינות העניינית? רוב השופטים בעניין פנחסי ובעניין התנועה למען איכות השלטון, אמצו מבחן שעניינו "מתחם סיכון" בפעולתו של חבר הכנסת. בית המשפט פסק, כי תפקידו של חבר כנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד. עם זאת, נפסק כי

"פעולות מותרות אלה יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה לביצוע הבלתי ראוי והבלתי חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה. אכן, סביב תפקידו כדין של חבר הכנסת מצוי מתחם של התנהגות, המשתרע על כל אותן פעולות אסורות - שאינן חלק מתפקידיו של חבר הכנסת - אך אשר התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד... פעולות אלה כה קשורות ושזורות בתפקידו, עד כי קיים החשש כי אם חבר הכנסת יידרש ליתן את הדין על פעולות בלתי חוקיות אלה, הדבר ישפיע במישרין על יכולתו לבצע את תפקידיו כחוק ויגביל אותן..... מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה... חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידיו של חבר הכנסת, ובלבד שפעולה בלתי חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי שכל חבר כנסת נתון לו"

(בעמודים 685, 686).

(ד) על פי גישה זו, החסינות העניינית חלה מקום בו "חבר כנסת משתתף בדיון בכנסת על מערכת בתי המשפט. הוא מותח ביקורת נוקבת על פסיקה של בית המשפט העליון. בלהט הוויכוח הוא אומר דברים שהם בגדר זילות בית-דין... החסינות העניינית תעמוד לו. הוא הדין אם תגובתו הספונטאנית היא מחוץ לכנסת... " (שם, בעמוד 687).

(ה) זו גם התוצאה על פי גישתו של כב' הנשיא שמגר בעניין פנחסי. על פי גישה זו יש לבחון, "האם מדובר בעבירה או עוולה המתבצעת במהלך הפעולות כחלק אינטגרלי מן הפעילות הלגיטימית וכעניין נגרר או משני לה" (שם, בעמוד 727). ביישומו של מבחן זה, פסק כב' הנשיא שמגר, תוכר חסינות עניינית כאשר "חבר הכנסת אשר בשעת נאומו, וכחלק מהותי ממנו, יעבור עבירה על איסור לשון הרע או אף על איסורים בעניין גילוי ידיעות חסויות" (שם, בעמוד 722).

12. אמת מידה זו עומדת ביסוד פסק דין אחר, בו הוכר קיומה של חסינות עניינית כאשר חבר כנסת הקריא מעל בימת הנואמים מתוך מסמך מסווג (בג"צ 5151/95 כהן נ' שר המשטרה, פ"ד מט(5) 245 (1996)). מסקנת בית המשפט התבססה על כך, שהקראת המסמך לא תוכננה מראש, והיתה בבחינת תגובה ספונטאנית לטענה כי המסמך אינו קיים (בפיסקה 12). נפסק, כי בנסיבות אלה, "הגילוי הבלתי חוקי של המסמך הוא סיכון טבעי שלפניו ניצב הנואם לאור דבריו הקשים של שר החוץ כלפיו. זוהי אותה גלישה מהמותר לאסור, המאפיינת סיכון כרוך וטבעי לתפקידו של חבר הכנסת. הוא חלק מהסיכון הטבעי של חבר כנסת המשתתף בלהט הוויכוח הפרלמנטארי" (בעמוד 254).

13. על רקע עקרונות אלה, אף הכיר בית המשפט בקיומה של חסינות עניינית מקום בו היה מדובר בסדרה של שלושה ראיונות שניתנו על ידי חברת כנסת, במועדים שונים, אשר תוכנם היה דומה, ואשר לכאורה היה באמור בהם משום זילות בית המשפט (בג"צ 433/87 רכטמן נ' לשכת עורכי הדין, תל אביב פ"ד מא(4) 606 (1987), במיוחד בפסק דינו של כב' הנשיא שמגר). לפיכך, נדחו שם העתירות, אשר ביקשו להורות על העמדה לדין פלילי, וכן דין משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961. יצויין, כי האמרות הפוגעניות באותה פרשה היו הן במישור העובדתי, והן במישור הבעת הדעה. בית המשפט לא נמנע מביקורת מפורשת על הדברים שנאמרו. בכל האמור לא היה כדי למנוע את הקביעה כי החסינות העניינית חלה על העניין.

14. יוצא, כי החסינות העניינית אינה מקנה הגנה מוחלטת בגין התבטאויות. ביטוי אשר יש בו עבירה, ואשר תוכנן מראש, יוצא מגדרה של החסינות העניינית. עם זאת, החסינות העניינית מקנה הגנה רחבה להתבטאויות בעניינים ציבוריים, ככל שאין בהן עבירה מתוכננת מראש.

יישום

15. (א) הדברים נשוא התביעה שבפניי נאמרו בראיון טלוויזיוני. באותו מועד, היה הנתבע חבר כנסת. מתוכן הראיון עולה כי הוא נערך על רקע היותו של הנתבע נבחר ציבור, ועל רקע פעילותו הפוליטית ועמדותיו הפוליטיות. בראיון נשאל הנתבע על עמדתו בשורה של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית. הדברים נשוא התביעה מהווים התבטאות פומבית בנושא השנוי במחלוקת ציבורית. בנסיבות אלה, אף שהראיון נעשה מחוץ לכותלי הכנסת, המדובר בפעולה במסגרת תפקידו של הנתבע כחבר כנסת ולמענו. מסקנה זו מתייחסת לראיון בכלל, ולדברים נשוא התביעה בפרט.

(ב) לא נעלם מעיני, כי במהלך הראיון פנתה המראיינת אל הנתבע תוך שימוש בתואר שר, ולא בתואר חבר כנסת. גם בכתובית שהופיעה על המסך במהלך השידור נכתב כי הנתבע הוא שר לעניינים אסטרטגיים. לא ניכתב כי הוא חבר כנסת. אין בכך כדי לגרוע מן הקביעה כי הראיון, ובמיוחד חלקו הרלוונטי, היה פעולה במסגרת תפקידו של הנתבע כחבר כנסת ולמענו. אין טענה כי ההתייחסות בראיון לנושא התובענה קשורה בדרך כלשהי לתפקידו של הנתבע כשר לעניינים אסטרטגיים. על פי טיבם של הדברים, המדובר בהבעת דעה של חבר כנסת בנושא שנוי במחלוקת ציבורית, אשר אינו נופל לגדר הפונקציה אותה הוא ממלא כשר.

(ג) לא למותר להזכיר, כי בחירתו של חבר כנסת לתפקיד שר אינה שוללת, מניה וביה, את מעמדו כחבר כנסת. בתוך כך, מינוי לשר נתפס כחלק מתהליך פוליטי, ומבוסס בין היתר על "... שיקולים פרלמנטריים, פוליטיים ומפלגתיים" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה (2007), בפיסקאות 21 - 22; ראו גם דברי כב' השופט ריבלין בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה (2003), בפיסקה 19)). יוצא, כי העובדה שהנתבע כיהן כשר לא שללה את זכותו כחבר כנסת, לייצג את ציבור בוחריו, לרבות בדרך של התבטאויות בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת. כך היה גם במקרה שבפניי. לכן, אין בכך שהנתבע כיהן גם כשר במועד הראיון, כדי לשנות מן המסקנה כי הדברים נשוא התביעה נאמרו במסגרת ולמען תפקידו כחבר כנסת.

16. (א) זאת ועוד. מצפייה בראיון כולו, מתחילתו ועד סופו, עולה כי הדברים נשוא התביעה נאמרו על ידי הנתבע בלהט הדו שיח שניהל הנתבע עם המראיינת. הדברים נשוא התביעה נאמרו בחלקו האחרון של הראיון. מן הצפייה עולה, כי הנתבע ניהל דו שיח, בטונים גבוהים והולכים, בנושא נשוא התביעה. הוא נקטע על ידי המראיינת לא אחת, ואף קטע את דבריה לא אחת. המסקנה כי דבריו של הנתבע נאמרו בלהט הויכוח עולה בבירור גם מהשוואה של טון הדיבור ושפת הגוף של הנתבע בתחילת הראיון, לחלקו האחרון, בו נאמרו הדברים נשוא התביעה.

(ב) יצויין, כי במהלך הראיון לא היה מונח בפני הנתבע חומר כתוב כלשהו. הראיון שודר בשידור ישיר. הנתבע לא יזם את העיסוק בנושא התביעה. האמירה העיקרית, בה נזכרת התובעת 5, היא בתשובה לשאלה שהנתבע נשאל.

17. נוכח כל האמור, עולה כי הדברים נשוא התביעה היו בבחינת "גלישה" של הנתבע, אשר לא תוכננה מראש. אכן, הנתבע חזר על חלק מן האמירות, ובמרכזן אלה הנוגעות להשוואה בין פעולות מסוימות ובין הקאפו. הוא עשה כן גם לאחר שניתנה לו הזדמנות לחזור בו מן הטענות. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מן הרושם הבולט, העולה מצפייה בהקלטה כמכלול, כי המדובר באמירות שנאמרו בלהט הדברים, כחלק מוויכוח סוער, על נושא הנתון במחלוקת ציבורית של ממש.

18. (א) התובעים טוענים, כי הנתבע פעל באופן מכוון במהלך הראיון, על מנת לפגוע בהם. הם שמים בהקשר זה דגש על הדברים שנאמרו לקראת סוף הראיון, ובהם משתמש הנתבע בדימוי של קאפו. לעניין זה אעיר, כי בעניין פנחסי נפסק כי "עשויות להיות פעולות של חבר הכנסת הנעשות מתוך מחשבה פלילית, והן בכל זאת נופלות לגדר החסינות העניינית" (פסק דינו של כב' הנשיא ברק, בפיסקה 25). אכן, המבחן שנקבע באותה פרשה אינו מתמקד ביסוד הנפשי של חבר הכנסת בעת ביצוע הפעולה, כי אם בשאלה האם מדובר בפעולה המצויה במתחם הסיכון הסביר של פעילותו של חבר הכנסת. בהקשר זה, הבחינה מתמקדת בהיבט של תכנון מראש של הפעולה, להבדיל מן היסוד הנפשי, במובן דיני העונשין.

(ב) זאת ועוד. לא שוכנעתי גם במישור העובדתי, כי דבריו של הנתבע בחלקו האחרון של הראיון נועדו לפגוע בתובעים או במי מהם. דבריו של הנתבע לקראת סוף הראיון, בהם הוא מאזכר על דרך ההקבלה את הקאפו, הם חריפים. יש בהם פוטנציאל פגיעה ממשי. עם זאת, בדברים האמורים לא מתייחס הנתבע במפורש אל "יש גבול", או אל מי מן התובעים. מצפייה בהקלטת הראיון עולה כי "יש גבול" מאוזכרת על ידי הנתבע בדבריו פעם אחת בלבד, בתחילת הקטע הרלוונטי. אזכיר, כי הקטע הרלוונטי בראיון נמשך כ - 4 דקות, מתוך ראיון באורך של כעשר דקות. יוצא, כי קיים פער משמעותי, במישור הזמן, בין אזכורה של "יש גבול", ובין האמירות בסופו של הראיון. ניתן להניח, כי אם היתה כוונה לפגוע בתובעים, או במי מהם, היתה "יש גבול" נזכרת בסוף הראיון באופן מפורש וברור. במצב זה, קשה לייחס לנתבע, על פי התשתית שבפניי, כוונה לפגוע בתובעים, או במי מהם.

19. (א) לא נעלם מעיני, כי האמירה שנאמרה בתחילת הקטע הרלוונטי בראיון, הנוגעת לחלקה של "יש גבול" בהגשת תלונות בלונדון על קצינים בכירים בצה"ל, היא אמירה במישור העובדתי. חוק החסינות מדבר על הבעת דעה של חבר הכנסת. בדיני לשון הרע קיימת הבחנה בין אמירות שבעובדה ובין אמירות שהן בבחינת הבעת דעה (ראו ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן (2002), בעיקר בפיסקה 16 ואילך לפסק דינו של כב' השופט א' מצא). במסגרת דינים אלה, הבחנה זו היא בעלת חשיבות ניכרת. היא משליכה במישרין על ההגנות העשויות לחול במקרה מסויים. במקרים רבים, היא מחייבת את הטוען טענה שבעובדה הפוגעת בשם הטוב להוכיח את אמיתות הטענה ואת העניין הציבורי בפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). נטל זה עשוי להיות נטל כבד, בהתאם לחומרת הטענה.

(ב) ברם, הבחנה זו אינה רלוונטית לעניין שבפניי. בהקשר שבפניי, תכליתו של סעיף 1(א) לחוק החסינות היא להקנות לחבר הכנסת הגנה מקום בו הוא מתבטא בפומבי בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית. כפי שעולה מפרשת רכטמן הנ"ל, כמו גם מפסקי דין אחרים עליהם עמדתי, החסינות העניינית חלה, על פי מהותה ותכליתה, גם על אמירות עובדתיות הנופלות לגדר זה. הדברים בוודאי אמורים במקרה שבפניי, בו אמירות אלה שזורות באמירות שיש בהן משום הבעת דעה.

(ג) אכן, טיעון במישור העובדתי הוא, במקרים רבים, הכרחי לצורך הבעת דעה. קשה לנתק בין השניים. מכך עולה, כי גם טיעון כזה מהווה חלק מן ה"...סיכון המקצועי של חבר הכנסת כנואם וכמביע דעה" (עניין פנחסי, בפיסקה 23). יש להזכיר, כי במשפט הישראלי התקבלה גישה מרחיבה ביחס להיקפו של חופש הביטוי. נקבע, כי "חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי, בין מסחרי ובין אחר. הביטוי יכול שיהא מילולי, ויכול שיתבטא בהתנהגות (סמלית או אחרת) כגון: הפגנה... במסגרת חופש הביטוי אין בוחנים אם הביטוי הוא אמת או שקר. על כן, עקרונית, גם ביטוי שיש בו לשון הרע, 'מכוסה' על ידי חופש הביטוי.... חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא" (בג"צ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות פ"ד מג(2) 22 (1989), בפיסקה 18 לפסק הדין). בית המשפט פסק באותה פרשה גם, כי דברים הנוגעים למשקלו של חופש הביטוי "תופסים במיוחד לענין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים" (בפיסקה 25).

(ד) שיקול זה תואם גם את תכליתה של החסינות העניינית. בספרות צויין, כי "בקביעת היקף הביטויים הנכללים בעקרון החסינות נכללות התבטאויות ציבוריות ופוליטיות אף אם יש בהן משום עבירה" (ס' נבות, "חסינותו של חבר כנסת בגין 'הבעת דעה ומעשה במילוי התפקיד'" המשפט ד' 61 (1998) בעמוד 90). דברים אלה חלים גם על הוצאת לשון הרע, אשר אינה בעלת אופי אישי או פרטי (שם, שם). שיקולים אלה תומכים במסקנה כי החסינות העניינית חלה גם על טענות שבעובדה, המושמעות על ידי חבר הכנסת במסגרת תפקידו או למען תפקידו.

(ה) תמיכה נוספת במסקנה אליה הגעתי עולה מן הספרות, שם צויין כי "למרות שבסעיף 1(א) לחוק החסינות נקבע כי החסינות חלה על 'הבעת דעה', הפרשנות המקובלת היא כי החסינות חלה גם על מסירת מידע: החסינות חלה על מסירת מידע ככל שמסירת המידע נחוצה לצורך הבעת הדעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית" (ראו א' רובינשטיין, ב' מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, רשויות השלטון ואזרחות (תשס"ה - 2005), בעמוד 669). בהתייחסו לעניין זה, ציין בית המשפט העליון כי קמה חסינות עניינית על פעולה של חשיפת פרטים מתוך מסמך סודי, מעל דוכן הכנסת, בנימוק כי "העבירה של גילוי סודות רשמיים נעברה ... כחלק אינטגראלי מהפעילות הלגיטימית של נאם מעל דוכן הכנסת המנמק את עמדת מפלגתו .... וכעניין נגרר או משני לה" (פרשת כהן הנ"ל, בעמוד 254). מכך עולה, כי התיבה "הבעת דעה" מתפרשת באופן תכליתי, הכולל גם טיעון שבעובדה הכרוך בהבעת הדעה. יוצא, כי גם המקרה שבפניי נופל לגדר "הבעת דעה".

(ו) אכן, ביטוי עובדתי בלתי נכון, אשר יש בו משום לשון הרע, אינו ביטוי מוגן על פי חוק איסור לשון הרע. ברם, אין בכך כדי להקרין על פירושו של סעיף 1(א) לחוק החסינות. נוכח השיקולים עליהם עמדתי, אני קובע כי אין לפרש סעיף זה באופן היוצר, לצורך החסינות העניינית, הבחנה בין אמירות במישור הדעה ובין אמירות במישור עובדתי.

(ז) יוצא, כי העובדה שהתבטאויותיו של הנתבע בראיון כללו גם מרכיב עובדתי, אינה שוללת את תחולתה של החסינות העניינית בנסיבות העניין.

20. המסקנה העולה מכלל הדברים לעיל היא, כי עומדת לנתבע חסינות עניינית ביחס לדברים נשוא התביעה.

התוצאה

א. התביעה נדחית, נוכח החסינות העניינית העומדת לנתבע ביחס לדברים נשוא התביעה.

ב. אשר להוצאות משפט. במקרים דומים בפסיקה, בהן עלו דימויים וטענות המתייחסות לתקופת השלטון הנאצי, נמנעו בתי המשפט מפסיקת הוצאות, גם כאשר תביעה נדחתה. כך נהג בית המשפט העליון ברע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן" (2008). באותה פרשה נדחתה תביעה בלשון הרע, אשר התבססה על טענות בעלות אופי דומה לאלה שעלו במקרה שבפניי. נקבע כי לנתבעים שם עומדת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע. חרף זאת, לא נפסקו הוצאות משפט, נוכח טיב ההתבטאויות. על יסוד שיקולים דומים, ובשים לב לחריפות התבטאויותיו של הנתבע, נשוא התביעה, איני עושה צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום י"ג באייר, תשס"ט (07/05/2009) בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן