עסקינן בתביעה כספית על סך 377,054 ₪ במסגרתה עותרת התובעת להשבת דמי ארנונה בשל תשלומי ארנונה אשר נגבו ממנה, לטענתה, בשיעור מופקע ובניגוד לחוק.

התובעת, חברה בע"מ, הינה בעלת מפעל בקיבוץ רמות מנשה, הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת, מועצה אזורית מגידו.

לטענת התובעת, הנתבעת השיתה עליה ארנונה לשנת 2007 כאשר הארנונה מחולקת לסיווגים שונים הכוללים: "תעשיה", "מחסנים וסככות בתעשיה" ו"קרקע תפוסה". לטענתה, מבדיקת צווי המיסים של הנתבעת עולה, כי התעריף בצו המסים אינו חוקי. לטענת התובעת, החוק לייצוב המשק תשמ"ה- 1985 הגביל סמכותן של הרשויות המקומיות לגבות ארנונה ומאותה שנה נקבע מידי שנה שיעור ההעלאה המותר במיסוי הארנונה. כן טוענת, כי במסגרת התקנות שהותקנו מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992, נקבעו פרמטרים אחידים לקביעת הארנונה לכלל הרשויות המקומיות.

לטענתה, בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), התשנ"ג 1993, נקבעו תעריפים שונים לסיווגים השונים וביניהם לסיווג "תעשיה". לטענת התובעת, בתקנות ההסדרים לשנים 1994-1996 נקבע, כי במידה ופחת הסכום החדש המגיע בשל נכס שאינו מבנה מגורים ביותר מחמישה עשר אחוז מן הסכום המזערי- תטיל הרשות המקומית ארנונה כללית בשל הנכס בסכום החדש בתוספת חמישה עשר אחוזים. בתקנות ההסדרים לשנת 1997 נקבע, כי התעריף לסיווג "תעשיה" לא יפחת מהסכום המינימאלי הקבוע בתקנות. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי התעריף החוקי ל"תעשיה", החל משנת 1997, צריך להיות התעריף המינימאלי הקבוע בתקנות ההסדרים. לטענתה, התעריף האמור, נמוך במאות אחוזים מהתעריף הקבוע בצו המיסים לפיו היא חויבה לאורך השנים.

התובעת טוענת, כי בישיבת מועצה של הנתבעת, אשר נערכה ביום 24.2.86, הוחלט לאשר העלאת מיסי הארנונה לשנת 1986/87 ב- 170%. לטענתה, היות ושיעור ההעלאה המותר באותה שנה היה 170% הרי שהתעריף לשנת 1986 היה לכל היותר 13.5 ₪ לדונם ולא 5.5 ₪ למ"ר, כפי שחויבה בפועל.

לטענתה, בצו המיסים האמור הופיע סיווג חדש- "תעשיה ומלאכה", כאשר הנתבעת חייבה אותה בהתאם לסיווג החדש, במקום לחייבה בהתאם לסיווג של "שטח בנוי", כפי שחויבה בצו בשנה שקדמה לצו האמור. התובעת טוענת, כי לשם יצירת סיווג חדש נדרש אישור של שר הפנים ושר האוצר. לטענתה, אישור כאמור לא נתבקש ולא התקבל.

לטענת התובעת, מעיון בהחלטת הנתבעת משנת 1986 עולה, כי האחרונה בדקה את חוקיות הטלת הארנונה והפרה את החוק במודע.

התובעת טוענת, כי הסיווג "קרקע תפוסה" הופיע לראשונה בצו המסים בשנת 1988. התובעת שבה על טענתה המפורטת לעיל, לפיה לשם יצירת סיווגים חדשים נדרש אישורם של שר האוצר ושר הפנים. לטענתה, משלא ניתן לנתבעת האישור האמור יש לבטל את החיוב ולהשיב לתובעת את הכספים אשר נגבו ממנה בגין רכיב זה. לחלופין טוענת התובעת, כי יש לחייבה בסיווג "קרקע תפוסה" לפי תעריף המינימום הקבוע בתקנות ההסדרים.

לטענת התובעת, על פי הפסיקה מקום בו רשות מקומית הפרה את החוק וגבתה ארנונה ביתר עליה לתקן את צווי המיסים ולהשיב את הכספים אשר גבתה ביתר, שבע שנים אחורה. כן, נקבע, כי במקרה של סתירה בין תקנות ההסדרים וצו הארנונה המוניציפאלי, ידן של התקנות על העליונה. התובעת טוענת, כי שילמה את מיסי הארנונה במשך שנים, תוך שהיא מסתמכת על חזקת התקינות של המעשה המינהלי. לטענתה, חלה על הנתבעת חובה להשיב לה את תשלומי הארנונה אשר שולמו ביתר אף בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 ובהתאם לחובת ההגינות המנהלית החלה עליה.

עוד טוענת התובעת, כי בגביית היתר התרשלה כלפיה הנתבעת והפרה את חובת הזהירות של רשות מקומית כלפי תושביה. לטענתה, התנהגות הנתבעת מקיימת את יסודות עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. הנתבעת מכחישה טענת התובעת, לפיה גבתה מיסים ביתר. לטענתה, כל פעולותיה נעשו על פי דין ומכוח האישורים הנדרשים.

הנתבעת טוענת, כי עד לשנים 2006-2007 לא העלתה התובעת השגות באשר לחיוביה. לטענתה, בנסיבות אלו, עסקינן בחיובים חלוטים. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת הגישה השגה למנהל הארנונה בגין השנים 2006-2007. לטענתה, התובעת קיבלה את תשובתו של מנהל הארנונה להשגותיה ולא הגישה ערעור לוועדת הערר, על החלטה זו. לטענתה, בנסיבות אלו, גם חיובי הארנונה בגין שנים אלו, הפכו חלוטים.

לטענת הנתבעת, תביעת התובעת עניינה החלטות המועצה בנוגע לחיובי ארנונה בשנים 1986-1987. עילת התביעה התיישנה ועל כן יש לדחות את התובענה. הנתבעת טוענת, כי בשל חלוף הזמן, למעלה מעשרים שנה, נגרם לה נזק חמור מבחינת התשתית הראייתית. לטענתה, התובענה לא הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק, אלא הוגשה בשיהוי ניכר דבר אשר גורם לה לנזק משמעותי שכן היא והציבור שמאחוריה הסתמכו במשך שנים על צווי הארנונה הנדונים אשר היוו בסיס לתקציבה השנתי ופעילותה של הנתבעת. ביטול צווים אלו, לתקופה של שנים רבות אחורה, יביא לפגיעה קשה בתקציב הנתבעת ובציבור העומד מאחוריה. הנתבעת טוענת, כי לציבור הנהנה משירותי הרשות קיים אינטרס מובהק, כי טענות המופנות כנגדה ידונו במהירות האפשרית. לטענתה, רשויות מקומיות מחויבות לפעול על פי תקציב שנתי מתוכנן ומאושר מראש. לפיכך טוענת, כי כל תביעה אשר מביאה לחיוב הרשות יוצרת גרעון תקציבי ופוגעת בשירותים אשר מספקת הרשות לתושביה. לטענתה, שיהוי בהגשת תביעה כנגד רשות מביא להחרפת הפגיעה בה ובציבור.

הנתבעת טוענת, כי היא פעלה בהתאם לחוק וקיבלה את אישורי השרים הנדרשים על פי החוק לצורך העלאת תעריפי הארנונה. לטענתה, העלאת תעריפי הארנונה נעשתה בהתאם להוראות משרד הפנים. לטענתה, היא לא גבתה כספים ביתר ובניגוד להוראות החוק. העלאת מיסי הארנונה לשנת התקציב 1986/7 נעשתה בהתאם לאישור אשר ניתן לה.

הנתבעת טוענת, כי שריפה שפרצה בשנת 1990 במשרדיה כילתה חלק ניכר מהארכיון שלה. לטענתה, בנסיבות אלו, לא עלה בידה לאתר את האישור עליו חתמו השרים הרלוונטיים. הנתבעת טוענת, כי ניסיונותיה להשיג עותק מאישור זה, לא צלחו. לטענתה, יש בידיה ראיות ברורות מהן ניתן ללמוד, כי ניתן לה אישור כאמור. לטענת הנתבעת, מאישור משרד הפנים (נספח ח' לכתב ההגנה) ניתן ללמוד מהו תעריף הארנונה אותו ביקשה, כי יאשרו לה ומהו התעריף אשר אושר לה. כן טוענת, כי מהאישור האמור ניתן ללמוד, כי הן הנתבעת והן משרד הפנים היו מודעים להוראות ההקפאה וכי הבקשה האמורה הוגשה בהתאם להוראות אלו. לטענתה, מסמך זה מעיד, כי פעולותיה נעשו כדין.

הנתבעת מכחישה טענת התובעת, לפיה היא שינתה את סיווגי הארנונה. לטענתה, אין עסקינן בשינוי סיווג, כי אם בהטלת ארנונה כללית לראשונה. לטענת הנתבעת, בהתאם לחוק, הטלת ארנונה לראשונה איננה טעונה אישור של השרים הרלוונטיים והיא מוגבלת בסכומים המינימאליים והמקסימאליים. הנתבעת טוענת, כי קיבלה את האישורים להטלת הארנונה האמורה אולם כאמור לעיל, לטענתה, כלל לא נדרשה לאישור כאמור.

הנתבעת טוענת, כי בהתאם לחזקת התקינות קיימת הנחת יסוד לפיה המנהל פעל בהתאם לחוק. ככל שחולף זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. לטענתה, מהפסיקה עולה, כי לאור חזקת התקינות נקבע קו גבול בנוגע למשך התקופה אחורה לגביה ניתן יהיה להעלות טענות לפיהן פעולות המנהל לא היו תקינות או חוקיות.

לטענת הנתבעת, אף במידה וימצא, כי נפל פגם כלשהו במעשיה, הרי שבשל עקרון הבטלות היחסית אין ליתן לתובעת סעד. לטענתה, על בית המשפט מוטלת חובה לפעול תוך התחשבות בטובתם ורווחתם של כלל הגורמים השונים העשויים להיות מושפעים מהכרעתו. הנתבעת טוענת, כי בענייננו, לאור הנזק שיגרם בגין מתן הסעד מצדיק את הפעלת עקרון הבטלות היחסית.

הנתבעת טוענת, כי יש לסווג את פעולת התובעת כ"שירותים". לפיכך טוענת, שהתובעת התחמקה, במשך שנים ארוכות, מתשלום ארנונה. זאת, תוך שהיא מודעת למעשיה.

הנתבעת מכחישה טענות התובעת באשר לנזקיה. לטענתה, חוות הדעת עליה נסמכת התובעת מוטעית, מוטה, מוגזמת ונסמכת על נתונים שגויים.

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אבי בן דרור (להלן: "בן דרוד")- מנכ"ל התובעת. מטעם הנתבעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר ניסים אפרים (להלן: "אפרים")- מזכיר הנתבעת, של מר שגיא רוכל (להלן: "רוכל")- גזבר הנתבעת במועדים הרלוונטיים ושל מר יוחנן מעוז (להלן: "מעוז")- ראש הנתבעת במועדים הרלוונטיים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. התובעת הגישה חוות דעת של מר פסחוב מארק (להלן: "פסחוב"). המומחה נחקר על חוות דעתו. כן, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

אפתח ואומר, כי אין ממש בטענת הנתבעת, לפיה משלא הגישה התובעת השגות בנוגע לתשלומים ששילמה עד לשנת 2006-2007 הפכו תשלומים אלו חלוטים ואין ביכולתה לתבוע השבה בגין תשלומים אלו. זכות ההשבה גוברת על עקרון סופיות הדיון ומקום בו רשות מקומית גבתה ביתר עליה להשיב את הכספים האמורים אף במידה והנישום לא העלה טרוניה בנדון במשך שנים וכן לא הגיש השגה על פי החוק (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך כב, 445, רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2), 214, ה"פ 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון, דינים מחוזי, כרך לב(5), 49, ע"א 3850/04 מישאלוף אליהו נ' עיריית תל-אביב, ע"א 1687/05 עיריית תל-אביב נ' ריינהרדט מרדכי). פנייה בהשגה על שומת ארנונה מוגבלת לעילות צרות, שעניינן נושאים עובדתיים וטכניים ברורים בלבד. בנסיבות אלו, הרשות להעלות סוגיות עקרוניות בערכאות המשפטיות תינתן ביתרקלות (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793).

הנתבעת כפרה בסמכותו של בית המשפט לדון בתובענה. לגישתה, הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000. אין לקבל טענה זו. עסקינן בתביעה כספית במסגרת עותרת התובעת לסעד של השבה. התובעת עותרת, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת להשיב לה סכומי כסף אשר גבתה ממנה, לטענתה, שלא כדין. הסמכות להכריע בתביעות מסוג זה מסורה לערכאה האזרחית (ע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית קרית גת, פ"ד נח(6), 164).

עוד טוענת הנתבעת, כי התובענה התיישנה וכי הוגשה בשיהוי רב שכן עילת התביעה הינה החלטות הנתבעת לעניין חיובי ארנונה לשנים 1986-1987. מנגד טענה התובעת, כי עילת התביעה נודעה לה רק לאחרונה. לטענת בן דרור, התובעת מעולם לא ביקשה ייעוץ בנושא חוקיות גביית הארנונה על ידי הנתבעת, זאת מתוך הנחה, כי הנתבעת כרשות שלטונית פועלת בהתאם לחוק (ת/1 סעיף 7). לטענתו, בעקבות בדיקה של חברה העוסקת בבדיקות מקצועיות של חיובי ארנונה נודע לתובעת, כי נגבו ממנה מיסים ביתר (ת/1 סעיפים 8 ו-9). איני מקבלת טענת הנתבעת, כי התובענה שלפניי התיישנה. התובענה שלפניי עניינה תשלומי הארנונה אשר שילמה הנתבעת במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, עילת התביעה בנוגע לתשלומים אלו לא התיישנה, בהתאם להוראות חוק ההתיישנות. אכן, לשם הכרעה בשאלה האם התובעת שילמה תשלומי יתר בשנים האמורות אם לאו, יש לבחון את חוקיות החלטות הנתבעת במהלך שנים מוקדמות יותר, אולם אין בכך בכדי להביא להתיישנות התביעה שלפניי.

טענת השיהוי אין בה, כשלעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה. דברים אלו נכונים במיוחד מקום בו מדובר בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא בהתאם לחוק (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ פ"ד ס(4), 545). עם זאת סבורני, כי העובדה שהתובענה האמורה עוסקת בהחלטות אשר ניתנו לפני למעלה מעשרים שנה הרי שנפגעה יכולתה של הנתבעת להתגונן מפני התובענה האמורה ויש ליתן לכך את הדעת, כפי שיפורט בהמשך.

הצדדים בתובענה שלפניי חלוקים בשאלה, האם הנתבעת גבתה מהתובעת תשלומי ארנונה ביתר, בניגוד לחוק אם לאו. לטענת התובעת, הנתבעת גבתה ממנה תשלומי ארנונה בשיעור העולה על המותר על פי הדין. הנתבעת מכחישה טענות אלו וטוענת, כי פעלה בהתאם להוראות החוק וקיבלה את האישורים הנדרשים.

חזקה היא שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית בלא שהוסמכה לכך על פי דין. חזקת התקינות קובעת, כי המעשה המנהלי מוחזק ככזה שנעשה על פי דין. החזקה האמורה ניתנת לסתירה. על המבקש להוכיח, כי החזקה האמורה לא התקיימה בעניינו, מוטל הנטל להביא ראיות להוכחת טענתו (בג"צ 7351/95 נבואני נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ(4), 89). במקרה שלפניי, מוטל על כתפי התובעת הנטל להראות, כי מעשיה של הנתבעת אינם תקינים. אחד המקרים בהם ניתן לסתור את חזקת התקינות המנהלית הינו כאשר יוכח שהחלטת הרשות נעשתה בניגוד לדרישות הדין. בענייננו טוענת התובעת, כי צווי המיסים של הנתבעת אינם עומדים בדרישות הדין. כאמור, על כתפיה מוטל הנטל להוכיח טענה זו. אקדים ואומר, כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה.

כאמור, התובעת עותרת, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת להשיב לה כספים אשר גבתה ממנה, לטענתה, ביתר במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התובענה. כפי שיפורט בהמשך, חוקי ההקפאה קובעים מהו שיעור הארנונה אשר רשאית רשות מקומית לגבות מידי שנה. התעריף האמור נגזר מהתעריף של השנה הקודמת בתוספת ההעלאה המותרת על פי החוק הרלוונטי לאותה שנה. בנסיבות אלו, לשם הכרעה בשאלה האם במהלך שבע השנים האחרונות גבתה הנתבעת מהתובעת כספים ביתר, יש לבחון האם נפלו פגמים בצווי ארנונה של הנתבעת בשנים מוקדמות יותר. בשנת 1985 נקבעו שיעורי ארנונה אשר מהווים בסיס לגביית הארנונה כיום. לפיכך, בכדי להכריע בתובענה שלפניי יש לבחון את טענות הנתבעת באשר לצווי המיסים אשר ניתנו לאחר שנת 1985.

עד שנת 1985 הייתה רשאית רשות מקומית לקבוע את תעריפי הארנונה ללא מגבלה, בכפוף לעקרונות הכללים של המשפט המנהלי. בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, תשמ"ה- 1985. החוק קבע, כי המיסים, ההיטלים ותשלומי האגרה המשתלמים לאוצר המדינה, לרשויות המקומיות ולתאגידים שהוקמו על פי דין יוקפאו. בעקבות החוק האמור נחקקו חוקים ותקנות אשר מטרתם זהה, ייצוב המשק.

התובעת טוענת, כי צו הארנונה של התובעת בשנת 1986/7 כלל סיווג חדש, מבלי שניתן לנתבעת אישור להוספת הסיווג האמור. החל משנת 1986 נחקקו חוקים אשר במסגרתם הוגבלו סמכויות הרשויות המקומיות בנוגע לקביעת תעריפי ארנונה. לאור מטרתם של דיני ההקפאה ברי, כי אין לאפשר לרשות מקומית ליצור סיווגים חדשים של נכסים כרצונה שכן, יש בכך בכדי לרוקן את הוראות ההקפאה מתוכן. באמצעות קביעת סיווגים חדשים יוכלו הרשויות המקומיות להתחמק מההוראות הנוגעות לאיסור העלאת ארנונה. ברי, כי אין לאפשר התחמקות כאמור.

בשנת 1986 נחקק חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה (תיקון מס' 4), תשמ"ו-1986 אשר קבע כדלקמן: "לא תגבה רשות מקומית ארנונה כללית לשנת הכספים 1986 בסכומים שיש בהם העלאה של יותר מ- 170% מעל שיעורי הארנונות לשנת הכספים 1985". משנת 1987 נחקקו חוקי הקפאה אשר קבעו מהו שיעור ההעלאה המותר ביחס לארנונה אשר הגיעה כדין בשל אותו נכס בשנה הקודמת.

תכלית הוראות ההקפאה, הינה ריסון הרשויות המקומיות בהעלאת תעריפי הארנונה. מטרה נוספת הינה אף מניעת הפחתה בלתי מבוקרת של תעריפי הארנונה, שעלולה להביא לגירעון התקציב הרשות. בפרשת שקם נקבע, כי אף שבחקיקה שקדמה לתקנות ההסדרים משנת 1993 לא מופיע איסור ברור בנוגע לשינוי סיווג נכסים הרי שלאור תכלית חוקי ההקפאה יש להחיל את האיסור האמור אף בנוגע לשנים שקדמו לתקנות ההסדרים (רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה פ"ד נז(2), 481).

בפסיקה נקבע, כי מטרת סעיף 14 לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987 הינה להבטיח שהרשויות המקומיות לא תעלינה את שיעורי הארנונה מעבר לשיעור המותר, יחסית לשיעורים שהוטלו בשנה הקודמת. לפיכך נקבע שהסעיף האמור כולל אף איסור לשנות את סיווג הנכסים הקיימים. כמפורט לעיל, חוק ההקפאה משנת 1986 לא קבע כללים באשר לגביית ארנונה בנוגע לנכס מסוים. אין בחוק האמור הוראה דומה לזו שבסעיף 14 לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), תשמ"ז – 1987. לפיכך, בשנת 1986 רשאית הייתה רשות מקומית להוסיף סיווג חדש לצו הטלת הארנונה והיא הייתה מוגבלת רק בנוגע לתעריף אשר יוטל על הסיווג האמור (רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה).

אפרים אישר, כי בשנת 86 התקבלה החלטה להעלות את דמי הארנונה ב- 170% (עמ' 21 ש' 15-17). הוא העיד, כי בעל דונם קרקע שילם בשנת 85/6 ארנונה בסך חמישה שקלים ובשנת 86/7 שילם 5,500 ₪. לטענתו, לא כל החיובים עלו אוטומטית ב- 170% והיו שינויים נוספים (עמ' 21 ש' 18-26). אפרים נשאל האם הנתבעת קיבלה אישור לשינוי האמור והעיד, כי לא נדרשה לקבל אישור כאמור ולמיטב זכרונו רק בשנת 87 ניתנה הנחיה, כי יש לקבל אישור כאמור (עמ' 21 ש' 29-32).

הנתבעת טוענת, כי העלאת תעריף הארנונה בשנת 1986 נעשתה בהתאם להוראות משרד הפנים. אפרים טען, כי ההוראה להעלאת תעריפי הארנונה בצורה משמעותית בשנת הכספים 1986 ניתנה על ידי משרד הפנים (נ/4 סעיף 11). הנתבעת צירפה לכתב הגנתה מכתב מיום 4.2.86 (נספח ו') עליו חתום הממונה על המחוז ואשר במסגרתו ניתנה לנתבעת הוראה להעלות את תעריפי הארנונה בשיעור של 170% לפחות, כך שהחיוב לא יפחת מסך של 3.8 ש"ח למ"ר. מהמכתב האמור עולה, כי אין ממש בטענת התובעת לפיה התעריף המקסימאלי לשנת 1986 היה 13.5 ₪ לדונם.

במהלך עדותו, נשאל מעוז מדוע במכתב (ת/3) אשר נכתב על ידו ועל ידי גזבר הנתבעת, ביקשה הנתבעת להעלות את הארנונה הכללית לשנת 87 והוסיפה סיווג חדש של קרקע תפוסה אולם לא הוסיפה סיווג של תעשיה ומלאכה. מעוז השיב, כי כנראה שהסיווג האמור היה כבר קודם. בהמשך הוסיף, כי המכתב הוא משנת 87 וסיווג של תעשיה ומלאכה היה משנת 86 (עמ' 18 ש' 3-7). מבחינת צווי הארנונה של הנתבעת עולה, כי אכן הסיווג האמור קיים כבר משנת 1986. כפי שפירטתי לעיל, הוספת הסיווג האמור בשנת 86 לא נעשתה בניגוד להוראות החוק דאז.

הנה כי כן, מצאתי, כי הנתבעת רשאית הייתה לחייב את התובעת בשנת 1986/7 בתשלום ארנונה בסיווג של "תעשיה ומלאכה". הנתבעת לא חרגה מהוראות החוק שעה שהוסיפה את הסיווג האמור.

התובעת טוענת, כי בצו הארנונה לשנת 1988 מופיע לראשונה סיווג של "קרקע תפוסה". לטענתה, היה על הנתבעת לקבל את אישורם של שר האוצר ושר הפנים להוספת הסיווג האמור. הנתבעת טוענת, כי אין ממש בטענה, כי החיוב האמור הופיע לראשונה בצו לשנת 1988. לטענתה, עסקינן בהטלת ארנונה לראשונה ועל כן היא לא נדרשה לקבל אישור בטרם הטלת הארנונה בגין הסיווג האמור. כן טוענת, כי היא ביקשה וקיבלה אישור כאמור.

לטענת אפרים בשנת 1987 מינתה הנתבעת וועדה לבחינת סיווגי צו הארנונה ושיעור חיוב סיווגים אלו (נ/4 סעיף 5). לטענתו, הנתבעת ביקשה שינתן לה אישור מיוחד לפיו יותר לה להעלות את תעריף הארנונה ל- 11 ₪ למ"ר לתעשייה ו-10 ₪ למ"ר לקרקע תפוסה. לטענתו, בקשתה האמורה נענתה באופן חלקי וניתן לה היתר להעלות את התעריף ל- 8.8 ₪ למ"ר לתעשייה ו- 3.2 ₪ למ"ר לקרקע תפוסה. אפרים טוען, כי הנתבעת פעלה בהתאם לאישור שניתן לה (נ/4 סעיפים 12-14).

מעוז העיד, שהנתבעת ביקשה אישור להעלאת התעריפים. לטענתו, התעריפים שהנתבעת ביקשה לא אושרו אולם אושרו תעריפים אחרים. בעדותו נטען בפניו, כי הנתבעת הוציאה צו בהתאם לתעריפים אשר ביקשה ואשר לא אושרו. מעוז השיב, כי הנתבעת פעלה בהתאם להנחיות משרד הפנים וייתכן שבהמשך תוקן צו הארנונה (עמ' 16 ש'28-31).

בן דרור טען, כי במידה וניתן לנתבעת אישור בנוגע להעלאת תעריף הארנונה אלמנטארי, כי יהיו מסמכים המעידים על כך (עמ' 6 ש' 14-16). מנגד העיד, כי בקיבוץ ואצל התובעת לא נשמרים מסמכים למשך 20 שנה אולם ייתכן, כי המסמך מצוי אצל הגורם המאשר (עמ' 6 ש' 23-26).

הנתבעת טוענת, כי לא עלה בידה לאתר את האישור המיוחד שניתן לה להעלאת תעריפי הארנונה בשנת 1987. לטענתה, בשל שריפה אשר פרצה במשרדיה לא נותר ברשותה האישור האמור וכן לא עלה בידה להשיג העתק של אישור זה. לטענת מעוז, בתחילת 1990 כילתה שרפה חלק ניכר מארכיון הנתבעת. מעוז אישר, כי היה נוכח בשריפה אשר פרצה בארכיב הנתבעת (עמ' 19 ש' 15-17). מעוז צרף לתצהירו אישור חברת הביטוח לפיו, השריפה כילתה רכוש רב ובכללו תיקיות ארכיון שריכזו באותה עת את מרבית מסמכי המועצה (נ/3 סעיפים 18-19). אף אפרים טען, כי האישור שקיבלה הנתבעת בנוגע לתעריפי הארנונה ויתר המסמכים הרלוונטיים תויקו בארכיון המזכירות של הנתבעת באותו חדר שנשנרף כליל (נ/4 סעיף 31). לטענתו, שיטת תיוק המסמכים הייתה שהתיקים רוכזו בחדר ונותרו שם במשך תקופה מסוימת ובהמשך הם הורדו למשמרת במחסנים למטה, שם הם נשמרו לתקופה נוספת. לטענתו, חלק מהמסמכים לא הורד לארכיון בשל שימוש חוזר או שוטף. לטענת מעוז, אין בידו להסביר מדוע חלק מהמסמכים נשרפו וחלקם לא (עמ' 19 ש' 18-23). מעוז נשאל באשר לדוח השמאי ממנו עולה, כי נשרפו מסמכים מהארכיון שנה אחורה. מעוז טען, כי כנראה מישהו מהעובדים בארכיון מסר דברים אלו לשמאי (עמ' 19 ש' 25-26). מעוז העיד, כי הוא אינו יודע האם הנוהל הוא להוריד מסמכים ישנים מעל לשנה (עמ' 19 ש' 27-28). הנתבעת צירפה מסמכים התומכים בטענתה באשר להתפרצות השריפה במשרדיה וטענתה בנדון אמינה בעיניי.

אפרים העיד, כי חלק מהמסמכים מהשנים האמורות ניצלו מהשריפה שכן חלקם היו בתיקיה וחלקם בארכיון. בנוסף העיד, כי הנתבעת שחזרה את חלק מהמסמכים וביניהם פרוטוקולים וחוקי עזר. לטענתו, הנתבעת פנתה ליישובים וביקשה לצלם מהם עותק מהמסמכים אשר היו בידיהם (עמ' 25 ש' 22-32). אפרים נשאל כיצד מסמך משנת 85 לא הועבר לארכיון. הוא השיב, כי מסמכים שוטפים לא הועברו לארכיון וכי פקידת הגבייה משאירה אצלה את המסמכים הרלוונטיים (עמ' 26 ש' 9-17). כן העיד, כי החומר אוחסן בארגזים אשר על גביהם נרשם מה הם מכילים. לטענתו, בתקופה האמורה לא נערך רישום נוסף בנוגע לתכולת הארגזים (עמ' 26 ש' 5-8). עדותו בנדון סבירה ומהימנה בעיניי.

כאמור, פרצה שריפה בארכיב הנתבעת בשנת 1990. המסמכים הרלוונטיים היו במועד האמור בני מספר שנים וסביר, כי רובם תויקו במועד האמור בארכיב. הטענה, כי המסמכים האמורים נשרפו בשריפה אמינה ומהימנה בעיניי.

עדי הנתבעת טענו, כי ניסו לאתר עותק מהאישור הרלוונטי אולם הדבר לא עלה בידם. לטענת רוכל, הנתבעת עשתה מאמצים רבים להשגת העתק של האישור האמור אולם מאמציה לא צלחו. לטענתו, נציגי הנתבעת ערכו חיפושים ארוכים בארכיונים אולם לא הצליחו לאתר את האישור האמור. כן טוען, כי פנה לגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים בתקווה, כי יעלה בידם לסייע לנתבעת למצוא עותק של האישור הרלוונטי. פניית רוכל למשרד הפנים צורפה כנספח א' לתצהירו. בנוסף, צורפה פניית גזבר המועצה למשרד הפנים – נספח ב'. לטענתו, ממשרד הפנים נמסר לו, כי אין בידם את החומר הרלוונטי וכי אין הם חייבים להחזיקו, בהתאם להוראות החוק (נ/5 סעיפים 2-10). לטענתו, בשיחות בעל פה עם הממונה על חופש המידע במשרד הפנים ועם מנהל הארכיב נאמר לו, כי על פי הוראות החוק משרד הפנים אינו מחויב לשמור עותק של המסמכים המבוקשים. לטענתו, נאמר לו, כי מסמכים נשמרים במשך שבע שנים ולאחר מכן נגרסים (עמ' 28 ש' 30-31, עמ' 29 ש' 1-8).

אפרים העיד, כי כל הניסיונות להשיג העתק מהמסמכים הרלוונטיים לא צלח שכן החומר לא נשמר במשרד הפנים (עמ' 23 ש' 17-21). השתכנעתי, כי הנתבעת פעלה לשם השגת העתק של המסמכים הרלוונטיים אולם ללא הצלחה. עסקינן במסמכים בני כעשרים שנה. בנסיבות אלו, טענת הנתבעת, כי העתק של מסמכים אלו לא נשמר במשרד הפנים, אמינה בעיניי. כפי שציינתי לעיל, השיהוי בהגשת התביעה הקשה עד מאד על הגנת הנתבעת. סבורני, כי יש להתייחס לחלוף הזמן בעת בחינת ראיות הנתבעת. כאמור, אף העד מטעם התובעת העיד, כי התובעת אינה שומרת מסמכים בני עשרים שנה. ברי, כי אין לדרוש מהנתבעת שתעשה כן.

לטענת מעוז, היות והייתה זו הפעם הראשונה בה נדרש אישור להעלאת תעריפי הארנונה הוא זוכר, כי הנחה את מזכיר המועצה, ניסים אפרים, לפנות לשם קבלת האישורים הנדרשים בהתאם לחוק. לטענתו, זכור לו, כי המזכיר פעם לשם קבלת האישור אשר ניתן, בשינוים מסוימים. לטענתו, הנתבעת פעלה בהתאם לאישור שניתן לה (נ/3 סעיפים 13-15). אף אפרים טען, כי היות ועסקינן בפניה ראשונה לאישור העלאת תעריפי ארנונה, המקרה זכור לו ולטענתו הוא זוכר, כי פנה בבקשה לאישור וכי ניתן האישור הנדרש לצורך העלאת תעריפי הארנונה (נ/4 סעיף 20). טענותיהם האמורות אמינות בעיניי. עסקינן בעדים אשר אינם בעלי עניין אישי בתוצאות התובענה וטענותיהם בנדון לא נסתרו.

אפרים העיד, כי בדק האם האישור אשר ניתן לנתבעת פורסם ברשומות אולם לא מצא פרסום כאמור. לטענתו, אישורים חריגים שניתנו לנתבעת במהלך שנים מאוחרות יותר לא פורסמו אף הם ברשומות. לטענת אפרים, ברשומות מפורסמים אישורים להעלאה חריגה בתוך שנת התקציב להבדיל מהעלאה חריגה רגילה (עמ' 24 ש' 19-28). לטענתו, הוא סבור, כי הפרסום שהוצג לו הינו פרסום של אישור להעלאה חריגה בתוך שנת תקציב שכן לא מופיעה עליו חתימה של שר האוצר (עמ' 25 ש' 4-6). לטענתו, אישורים חריגים הניתנים בתחילה שנת תקציב נחתמים על ידי שני שרים ואינם מפורסמים ברשומות. אפרים טען, כי בהתאם לפקודת העיריות יש לפרסם ברשומות רק העלאת ארנונה במהלך שנת כספים (עמ' 25 ש' 12-14). עדותו האמורה של אפרים לא נסתרה והיא עולה בקנה אחד עם הוראות החוק (ראה לעניין זה: ד"ר א. וינוגרד דיני רשויות מקומיות (כרך ב' הוצאת הלכות בע"מ, 562). יתרה מזאת, אפרים העיד, כי מאשרים צו ארנונה במהלך חודש נובמבר (עמ' 25 ש' 8-9) הפרסום אשר הוצג לאפרים במהלך עדותו הינו מחודש ינואר. סבורני, כי יש בכך בכדי לתמוך בטענתו, כי עסקינן בחריגה בתוך שנת התקציב. לפיכך, העובדה, כי האישור האמור לא פורסם ברשומות אין בה בכדי להעיד, כי לא ניתן אישור כאמור.

אפרים העיד, כי בקשות להעלאת תעריפי ארנונה נשלחו הן למחוז צפון והן לירושלים. לטענת אפרים, הקשר של הנתבעת היה עם המחוז אך את התשובה לבקשה היא הייתה מקבלת מירושלים (עמ' 20 ש' 15-18). לטענתו, התשובה הייתה מגיעה מירושלים היות וזהו הנוהל של משרד הפנים (עמ' 20 ש' 19-20). לתיק בית המשפט הוגש מסמך (ת/3) שעניינו העלאת שיעורי ארנונה כללי לשנת הכספים 1987. עסקינן במסמך שבכותרתו מוטבע סמלה של הנתבעת. במסמך האמור מפורטת בקשת הנתבעת להעלות את תעריפי הארנונה לסיווגים השונים. בין היתר מבקשת הנתבעת להעלות את הארנונה לסיווג מבני תעשיה מ- 5.5 ₪ למ"ר ל- 11 ₪ למ"ר. כן, מבקשת הנתבעת להוסיף סיווג של קרקע תפוסה. אפרים העיד, כי עסקינן במסמך אשר עלה בידו למצוא בארכיון של משרד הפנים מחוז צפון (עמ' 28 ש' 2-9). על ת/3 מופיעה חותמת נתקבל ממנה עולה, כי המסמך התקבל במחוז צפון של משרד הפנים ביום 13.5.87. הנה כי כן, מהמסמך האמור עולה, כי הנתבעת ביקשה את אישורם של השרים הרלוונטיים לשם העלאת תעריף הארנונה והוספת סיווג חדש לצו הארנונה של שנת 1987/8.

הנתבעת צירפה לכתב הגנתה מסמך (נספח ח') ממנו ניתן ללמוד, לגישתה, כי ניתן לה אישור להעלאת תעריפי הארנונה בשנת 1987/8. בכותרתו של המסמך האמור מצוין שמה של הנתבעת. על המסמך האמור לא מוטבע הלוגו של הנתבעת וכן לא מוטבע עליו הלוגו של משרד הפנים, כך שניתן יהיה לקבוע האם עסקינן במכתב של הנתבעת או של משרד הפנים. לתמיכה בטענה, כי עסקינן במסמך של משרד הפנים העיד אפרים, כי על כל מסמך שיוצא מהנתבעת מוטבע הלוגו שלה (עמ' 22 ש' 32, עמ' 23 ש' 1). בהמשך העיד, כי הלוגו מופיע על כל מסמכי הנתבעת מלבד הפרוטוקולים שלה (עמ' 23 ש' 2-6). לטענתו, לרוב מופיע לוגו של משרד הפנים על מכתבים של משרד הפנים אולם היו מקרים בהם לא הופיע לוגו כאמור (עמ' 23 ש' 7-8). לטענתו, הוא מניח שהמספר שמופיע בראש המסמך הינו מספר עמוד מתוך ספר גדול של כלל הרשויות במשרד הפנים (עמ' 23 ש' 11-13). טענה זו יכולה להסביר מדוע לא מופיע בראש המסמך לוגו של משרד הפנים. אפרים העיד, כי המסמך האמור אינו בקשה או היתר לטענתו, המסמך האמור הינו הדבר הכי קרוב לאישור אשר עלה בידי הנתבעת למצוא (עמ' 24 ש' 1-8).

כותרתו של המסמך האמור הינה "בקשה להעלאת תעריפי ארנונה לשנת 1987". עם זאת, סבורני, כי המסמך האמור איננו בקשתה של הנתבעת, כי אם התייחסות משרד הפנים לבקשתה האמורה. במסמך האמור צוין "תעריף מבוקש" ו"תעריף מאושר". ברי, כי אם עסקינן במסמך אשר יצא מהנתבעת לא היה טעם לציין שני תעריפים שונים כאמור. מהשוואה בין ת/3 ונספח ח' עולה, כי המסמכים האמורים כוללים רשימה זהה של סיווגים. התעריף המבוקש המפורט בנספח ח' הינו התעריף המצוין בת/3. מתקבל על דעתי, כי התעריף המאושר מהווה החלטתו של משרד הפנים בבקשת הנתבעת.

מתחת לכותרתו של המסמך רשומות המילים "הרשות המקומית" ובהמשך רשום שמה של הנתבעת. התרשמתי, כי שמה של הנתבעת הוסף לטופס קבוע של משרד הפנים. סבורני, כי בטופס האמור מולאו פרטי בקשתה של הנתבעת ותגובתו של משרד הפנים לבקשה האמורה. שוכנעתי, כי ניתן לנתבעת האישור הנדרש להעלאת תעריפי הארנונה וכן אושר לה לגבות ארנונה תחת הסיווג "קרקע תפוסה".

הנה כי כן, לא מצאתי, כי נפל פגם בצווי המיסים של הנתבעת. שוכנעתי, כי הנתבעת העלתה את תעריפי הארנונה בשנים 1986/7 ו- 1987/8 בהתאם להוראות אשר ניתנו לה ממשרד הפנים ובהתאם לאישור המיוחד אשר ניתן לה בהמשך לבקשתה.

כאמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי נפל פגם בצווי המיסים של התובעת. יתרה מזאת, סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפניי אף אם היה עולה בידה להוכיח טענותיה, היא לא הייתה זכאית לסעד המבוקש. מצאתי, כי במקרה בו עסקינן קיימים טעמים המצדיקים את החלת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979. הסעיף האמור קובע, כי בית המשפט רשאי לפטור זוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

במקרה שלפניי אף אם היו מתקבלות טענות התובעת באשר לצווי הארנונה, הרי שהשבת הכספים הייתה בלתי צודקת.

אפרים העיד, כי לא הייתה שיטה אחידה לפיה חייבו ארנונה. לפעמים חייבו לפי השיטה המטרית, לפעמים לפי מכסות, יחידות דיור, מספר חברים, נחלות וכיוב'. לטענתו, אצל הנתבעת חייבו לפי מכסות (עמ' 20 ש' 28-30). לטענתו, בשנת 1987 הגיעה הנחיה בכתב ממשרד הפנים לפיה יש לעבור לחייב לפי מטרים. לטענתו, הוא זוכר את ההנחיה האמורה אולם לא עלה בידו למצוא אותה וייתכן, כי אבדה בשריפה (עמ' 21 ש' 4-9). לטענת אפרים, בנסיבות אלו מונתה וועדה לשם בחינת ההשלכות על הישובים (נ/4 סעיף 6). אפרים טען, כי הוועדה בחנה כיצד ניתן יהיה להקל על הישובים ומצאה, כי יש לוותר על חיוב מבנים חקלאיים ומנגד להעלות את הארנונה בגין מבני תעשיה קרקע תפוסה וכו'. לסיווג המגורים נקבע תעריף שיהווה ממוצע אשר שיקף את התעריף הקודם, בכדי לשמור על הסטטוס קוו (נ/4 סעיפים 7-9). אפרים טען, כי הנתבעת קיבלה את המלצות הוועדה ולפיהן ניתן צו הארנונה לשנת המס 1987/8, כך שכלל החיוב השנתי המצרפי לכל ישוב נותר באותו ערך (נ/4 סעיף 10).

טענות אלו עולות בקנה אחד עם טענות מעוז בנדון. מעוז טען, כי צו הארנונה לשנת 1987/8 ניתן בהתאם להמלצות הוועדה וכי באופן האמור כלל החיוב השנתי המצרפי לכל ישוב נותר באותו ערך (נ/3 סעיף 8).

אפרים העיד, כי בוועדה האמורה ישבו חברי מועצה, יועצים ומנהלי חשבונות של היישובים. לטענתו, לאור ההוראה לעבור לחייב לפי השיטה המטרית הם בחנו כיצד לחייב כך שבסופו של יום, כל העלות ליישוב לא תהיה גדולה יותר מאשר קודם לכן. לטענתו, הוחלט שהחלוקה תהיה שונה כך שהתעשייה תשלם יותר ומגורים וחקלאות פחות (עמ' 22 ש' 4-10). לטענתו, אחד השיקולים לחלוקה האמורה היה שיקול של מיסוי. אפרים טען, כי התעשייה רווחית יותר מהחקלאות והיות והקיבוץ מתנהל כמשק סגור, רווחי יותר שהתעשייה אשר כאמור הינה יותר רווחית תשלם ארנונה בשיעור גבוה יותר אותה ניתן לקזז מהמס. לטענתו, העניין היה רווחי גם לתעשייה (עמ' 22 ש' 11-24). לטענת אפרים, סביר להניח שבמידה ולא היה ניתן אישור להעלאת התעריף לתעשייה אזי הנתבעת הייתה גובה שיעור גבוה יותר מהחקלאות והמגורים בכדי שהסך הכולל יהיה זהה (עמ' 26 ש' 29-32, עמ' 27 ש' 1-3). עוד העיד אפרים, כי מרבית האנשים אשר עבדו אצל התובעת ותעשיות אחרות בתחום המועצה בתקופה הרלוונטית היו תושבי המועצה וחלקם אף היו חקלאים (עמ' 27 ש' 4-7). אפרים שב על טענתו לפיה התעריף המצרפי נשאר זהה לאחר העלאת התעריף עבור התעשייה. בין היתר ציין, כי משנת 87 לא חייבו ארנונה בגין עשרות אלפי מטרים של רפתות ולולים. אפרים העיד, כי במועד הרלוונטי, התובעת לא הייתה חברה בע"מ אלא אגודה שיתופית אשר שייכת לקיבוץ (עמ' 27 ש' 25). לטענתו, הקיבוץ התנהל כמקשה אחת, הוא העביר את הארנונה הכללית והשינוי בחלוקה השתלם לו (עמ' 27 ש' 15-23). עדותו של אפרים בנדון אמינה ומהימנה בעיניי.

מעוז טען אף הוא, כי שינוי שיטת החיוב ענה על צרכיהם של ישובי המועצה ונעשה על פי בקשתם (נ/3 סעיף 12). כן טען, כי נציגי התובעת היו שותפים מלאים בוועדה וקיבוצים אלו נהנו מפטור על הסיווגים החקלאיים (נ/3 סעיף 16). לטענתו, מדובר בניסיון להנות מכל העולמות על ידי קבלת הפחתת החיוב שהתבקש והפחתת החיוב בגין סיווג תעשיה. לטענתו, הדבר האמור יפגע קשות בנתבעת (נ/3 סעיף 17). מעוז העיד, כי הנתבעת הקימה וועדה משותפת של כל היישובים אשר הסכימה לגבייה בשיעור של 11 ₪ למטר אולם משרד הפנים לא אישר את התעריף האמור (עמ' 17 ש' 8-9). טענותיו בנדון אמינות בעיניי. טענות אלו עולות בקנה אחד עם טענותיו של אפרים המפורטות לעיל. טענות אלו, לא נסתרו על ידי התובעת.

העדויות המפורטות לעיל עולות בקנה אחד אף עם עדותו של בן דרור אשר העיד, כי תמיד יש נציג של קיבוץ ומושב במליאת המועצה (עמ' 2 ש' 9-16). בן דרור נשאל באשר לאופן קבלת ההחלטות במועצה והאם בדרך כלל מנסים להגיע לסטטוס קוו או שפשוט מקבלים החלטה. בתשובה טען, כי ב-90% מהמוסדות שהוא השתתף בהם ברוב המקרים החלטות מתקבלות בהסכמה ולא על חודו של קול. בהמשך עדותו אישר, כי הדבר נכון לגבי הנתבעת וכי רוב ההחלטות בה נתקבלו בהסכמה (עמ' 2 ש' 27-31, עמ' 3 ש' 1-3). בן דרור אישר, כי קביעת תעריף הארנונה נעשית תוך לקיחת הצרכים של הישובים השונים בחשבון. לטענתו, לא מתנהל דו שיח עם כל אחד מהנציגים (עמ' 3 ש' 11-13). ולא מתנהל משא ומתן בין כל אחד מהישובים והנתבעת באשר לגובה הארנונה (עמ' 3 ש' 20-21).

במהלך עדותו הוצגה בפני בן דרור טענה לפיה בשנת 1987 הורה משרד הפנים לישובים להעלות את הארנונה ונציגי הישובים וחברי המליאה הקימו צעקה ולפיכך הוקמה וועדה אשר בהתאם להמלצותיה נקבעו שיעורי הארנונה. בן דרור אישר, כי הדברים אופייניים לתקופה האמורה והוא מעריך, כי זה מה שהיה. לטענתו, זה תרחיש הגיוני אולם אין בידו לאשר בביטחון, כי זה מה שהתרחש בפועל. לטענתו, היום דבר כזה לא היה עובר היות וזה פועל לטובת הקיבוצים אך לא לטובת המושבים (עמ' 4 ש' 29-32, עמ' 5 ש' 1-4).

לאור העדויות המפורטות לעיל שוכנעתי, כי השינוי האמור נעשה על דעתם ובהסכמתם של נציגי התובעת בתקופה הרלוונטית וכי השינוי האמור היה לטובתם.

הנתבעת הינה רשות מקומית אשר מתנהלת על בסיס תקציב שנתי סגור. הנתבעת הסתמכה על הכנסותיה בשנים הרלוונטיות וכספיה הוצאו לטובת תושביה וביניהם התובעת. אף בכך יש בכדי לחזק מסקנתי, כי השבת הכספים תהא בלתי צודקת בנסיבותה עניין.

אפרים העיד, כי קבלת התביעה תגרום לכך שהנתבעת תצטרך להשיב עשרות מיליוני שקלים שכן אם תתקבל התביעה, הדבר יהיה רלוונטי לגבי כל ענף התעשייה (עמ' 26 ש' 19-27). טענתו האמורה מקובלת עליי. קבלת התביעה שלפניי משמעה, כי יהיה על הנתבעת להשיב לתובעת סכומי כסף גדולים. כן, עלולה קבלת התביעה להביא להגשת תביעות נוספות כנגד הנתבעת בעניין נשוא התובענה שלפניי. בפסיקה נקבע, כי יש להכיר בהגנה של פגיעה חמורה בתקציבה של רשות ציבורית וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה. זאת כאשר עלה בידי הרשות להוכיח את עוצמת הפגיעה והיעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ פ"ד ס(4), 545).

לטענת אפרים, קבלת התובענה תפגע אנושות בנתבעת וביכולתה לתפקד (נ/4 סעיף 33). טענה זו מקובלת עליי. סבורני, כי במקרה בו עסקינן קבלת התביעה תביא לקריסתה ולשיתוקה של הנתבעת. כן מצאתי, כי אין בענייננו חלופות ראויות ומעשיות לתיקון הפגיעה. אף אם יעלה בידי הנתבעת לגבות את הכספים הנדרשים לשם השבת הכספים אשר גבתה מהתובעת הרי שגביית הכספים האמורים תעשה על ידי הגדלת המס על כלל ציבור תושביה של הנתבעת. סבורני, כי בנסיבות העניין שלפניי אין עסקינן בחלופה ראויה ומעשית לתיקון הפגיעה בנתבעת.

בעת שבית המשפט דן בטענתה של רשות, כי עלולה להיגרם פגיעה משמעותית בתקציבה עליו לשקול טענה זו אל מול יתר נסיבות העניין: עוצמת הפגיעה בשלטון החוק, התנהגות הצדדים, ובמיוחד התנהגות הרשות. ככל שעוצמת הפגיעה בשלטון החוק רבה ועמוקה יותר. ככל שהתנהגות הרשות מקוממת יותר, כן יטה בית המשפט שלא להכיר בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ פ"ד ס(4), 545). כאמור לא מצאתי, כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת. יתרה מזאת, אף אם הייתי מקבלת את הטענה, כי נפל פגם כאמור הרי שהנתבעת לא פעלה במטרה להגדיל את רווחיה בניגוד לחוק. הנתבעת פעלה בהתאם להסכמת חברי המועצה וביניהם נציגי התובעת בתקופה הרלוונטית.

במהלך עדותו של בן דרור הועלתה בפניו טענה, כי בתקופה הרלוונטית הייתה התובעת בבעלות קיבוץ אשר מטעמיו שלו ביקש לשנות את שיטת החיוב. לטענתו, אין סתירה בין הטענה האמורה ועתירתה של התובעת שכן, לגישתו, הגיוני שאנשים, מוסדות וחברות פועלים לפי האינטרסים שלהם אולם על מועצה אזורית לפעול על פי הדין (עמ' 5 ש' 8-14).

כאמור, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לדין. יתרה מזאת, סבורני, כי העובדה שפעולות הנתבעת נעשו בהסכמת הקיבוץ אשר התובעת הייתה בבעלותו במועד האמור הינה שיקול רלוונטי לענייננו.

הנתבעת פעלה בהתאם להחלטת הוועדה כך שתקציבה נשאר זהה אולם חלוקתו שונתה. הנתבעת לא הגדילה את העוגה ורק חלוקתה נעשתה באופן שונה. סבורני, כי השבת הכספים שנגבו תביא לפגיעה הן בנתבעת והן בתושביה.

כאמור, התובעת תוקפת צווי ארנונה שהוציאה הנתבעת באמצע שנות השמונים. לטענתה, בעקבות הפגם שדבק בצווים אלו היא שילמה ועודנה משלמת מיסי ארנונה ביתר. בפסיקה נקבע, כי ככל שאי החוקיות מקורה בפעולה שנעשתה שנים רבות לפני תקיפתה וככל שאי החוקיות אינה בולטת או קשה - כך תגבר הנטייה להכיר באינטרס ההסתמכות של הרשות, ויינתן משקל לשיקולים למתן פטור מהשבה תוך הקטנת הנטל הרובץ על הרשות להוכיח פגיעה קשה בתקציבה (תא (חי) 813/04 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (להלן: "פרשת מילגד").

הכנסותיה של מועצה נובעות בעיקר מגביית ארנונה, אגרות והיטלים בתחומה וממענקים הניתנים לה על ידי אוצר המדינה. בכדי שיתאפשר לה לבצע את חובותיה ותפקידיה שבין היתר כוללים אספקת שירותים שונים לטובת ורווחת כלל התושבים בתחום הרשות המקומית, נדרש לה מימון רב. תקציבה של מועצה אמור לשקף את הוצאותיה והכנסותיה (ד"ר א. וינוגרד דיני רשויות מקומיות (כרך ב' הוצאת הלכות בע"מ, 537). ברי, כי הגדלת הוצאותיה של הנתבעת באופן ניכר על ידי חיובה להשיב כספים שגבתה במשך שנים, יגרום לגרעון תקציבי אשר יפגע בה ובתפקודה באופן מהותי.

הנה כי כן, מצאתי, כי אף אם הייתה מוכיחה התובעת טענותיה, הרי שחיוב הנתבעת בהשבת הכספים שגבתה אינו צודק, בשל הפגיעה שהדבר עתיד היה לגרום לנתבעת ולתושביה. חיוב הנתבעת יעמיד את קיומה בסיכון ולכל הפחות יפגע בתפקודה במשך שנים. העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאדירה את הנזקים אשר עתידים להיגרם לנתבעת ולאינטרס הציבורי בגין קבלתה. סבורני, לאור עקרון הבטלות היחסית וחשיבות היציבות התקציבית לא היה מקום להורות לנתבעת להשיב לתובעת כספים שגבתה אף אם היה עולה בידי התובעת להרים את הנטל ולהוכיח את תביעתה.

בפרשת מילגד הנזכרת לעיל נקבע, כי צו הארנונה לשנים 1987/8 יצר סיווג חדש שלא היה קיים לפני כן, ולכן עומד בניגוד לדיני ההקפאה. עם זאת נקבע, כי אין לקבל תביעת ההשבה הנסמכת על "שרשור" אי החוקיות עד למועד הגשת התביעה בשנת 2004, זאת בשל שורה של נימוקים נוכח חלוף הזמן. סבורני, כי דברים אלו יפים אף לענייננו ולכן אף במידה והיה נמצא, כי נפל פגם בצווי הארנונה של הנתבעת לא היה מקום לחייבה בהשבת הכספים.

כאמור לעיל, מלבד הזמן הרב שחלף מהחלטותיה הנדונות של הנתבעת, הסתמכותה והחשש, כי קבלת התביעה תביא לקריסתה יש ליתן משמעות אף לעובדה, כי נציגי התובעת במועדים הרלוונטיים נתנו הסכמתם להחלטות אלו, משיקולים שלהם. סבורני, כי יש בכך לתמוך בטענה, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת באשר להחלטות הנתבעת, לא היה בכך בכדי לזכותה בסעד המבוקש.

לשם הוכחת טענותיה, הגישה התובעת את חוות דעתו מרק פסחוב מחברת מעוף. בשולי הדברים אציין, כי איני מקבלת את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת. הדרישה, כי עד מומחה יהיה אובייקטיבי וחסר פניות איננה חלה רק על מומחה מטעם בית המשפט אלא גם על מומחה מטעמו של אחד הצדדים. בענייננו סבורני, כי המומחה מטעם התובעת הינו בעל אינטרס ממשי בתוצאות התובענה. בן דרור העיד, כי מהלך הגשת התביעה לא היה מהלך יזום של התובעת אלא נבע מפנייתה של חברת מעוף (עמ' 8 ש' 12-16). לטענתו, חברת מעוף מקבלת שכר טרחה וכי שכר נציגה של מעוף נגזר מתוצאות ההליך (עמ' 9 ש' 1-4).

במהלך עדותו נשאל פסחוב האם התבקש לחוות דעתו הניטרלית כמומחה מטעם התובעת והשיב בשלילה תוך שהוא מפרט את תחומי עיסוקו ומה הוא נוהג לבחון במסגרת עיסוקו (עמ' 11 ש' 1-8). בהמשך עדותו אישר פסחוב, כי חוות דעתו צורפה לתובענה כמומחה מטעם התובעת (עמ' 11 ש' 9-11). בנסיבות אלו, הועלתה בפניו בשנית הטענה, כי חוות דעתו אמורה להיות חוות דעת ניטרלית מטעם התובעת. בתשובה טען, כי עסקינן בחוות דעת מקצועית שבוחנת האם חיובי הארנונה נכונים והאם ישנו פוטנציאל להפחתה (עמ' 11 ש' 12-16). פסחוב אישר, כי נכרת בינו ובין התובעת הסכם שכר טרחה וכי שכר הטרחה נגזר מהכספים שתקבל התובעת (עמ' 11 ש' 21-29). לאור האמור לעיל, פסחוב הינו בעל עניין אישי בתוצאות התובענה ויש לבחון את האמור בחוות דעתו בהתאם. איני מקבלת טענת התובעת, לפיה משלא הגישה הנתבעת חוות דעת נגדית פועל הדבר לרעתה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת. על כתפי הנתבעת לא מוטלת חובה לסתור טענות אשר לא עלה בידי התובעת להוכיח.

הנה כי כן, מצאתי שלא עלה בידי התובעת להוכיח, כי נפל פגם בצווי הארנונה של הנתבעת בשנים 1986/7 ו- 1987/8. בנסיבות אלו, לא עלה בידה להוכיח, כי היא שילמה ועודנה משלמת תשלומי ארנונה ביתר, בניגוד לחוק.

לאור המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התובענה. אני מחייבת את התובעת בסכום כולל בגין בהוצאות הנתבעת ושכר טירחת עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ג' סיון תשס"ט, 26 מאי 2009, בהעדר הצדדים.