עסקינן בתביעה להשבת כספים, אשר לטענת התובעות נגבו ביתר ושלא כדין, עקב תיקון הגדרה בלתי חוקי אותו ערכה הנתבעת בצו המסים.

התובעות, המשביר מחסני אופנה בע"מ, כיתן גולף בע"מ והום סנטר בע"מ, מחזיקות בנכסי מקרקעין המצויים בשטח שיפוטה של הנתבעת, עירית כרמיאל.

בגין החזקת הנכסים, חויבו התובעות בארנונה החל מהשנים 1998-1999. בשנים אלו סווגו התובעות בהתאם להגדרה שתוקנה בשנת 1993 (סיווג 301), כדלקמן:

"סופרמרקטים, מרכולים, חנויות כל בו, רשתות שיווק לשרות עצמי וכיוצא בזה בכל רחבי העיר"

ההגדרה המקורית כפי שהופיעה בצו המסים בשנת 1992, טרם התיקון, היתה כדלקמן:

"סופרמרקטים בכל רחבי העיר"

לטענת התובעות, ההגדרה תוקנה בניגוד להוראות החוק ובהיעדר אישור השרים, על-מנת שתכלול גם נכסים מהסוג בהם הן מחזיקות ובאופן זה חויבו בתעריף ארנונה גבוה יותר. עקב השינוי הבלתי חוקי בצו המיסים סווגו עסקי התובעות בסיווג 301 המורחב ולולא שינוי זה היו מסווגים עסקיהן בסיווג 302 שתעריפו נמוך יותר, שכן הסיווג המקורי "סופרמרקטים בכל רחבי העיר" נעדר כל זיקה לעסקיהן.

אפשט ואומר – לו היו מחזיקות התובעות בנכסים בשנת 1992, הרי היו קיימות שתי אופציות לסיווג. האחת, תחת ההגדרה המקורית "סופרמרקטים בכל רחבי העיר"; השנייה, תחת סיווג 302 שעניינו – "בניינים שהם בתי עסק, חנויות, מחסנים וכל ייעוד דומה אחר שאינו כלולו בסעיפים א-כב באזור התעשייה מעל 40 מ"ר".

טוענות התובעות כי הן נכנסות בגדרי ההגדרה השנייה.

אלא מאי? משתוקנה ההגדרה בשנת 1993, והוספו גם מרכולים, חנויות כל בו, רשתות שיווק לשרות עצמי וכיוצא באלה, הרי קבעה הנתבעת כי יש לסווג את התובעות תחת הגדרה חדשה זו.

כאמור, התובעות טוענות כי הגדרה זו בלתי חוקית ולכן אנו שווים למעשה לדיון הראשוני. האם יש להכניסן תחת סיווג 301 טרם התיקון, או שמא תכללנה בסיווג 302?

טוענת הנתבעת כי התובעת 2 השיגה ועררה על קביעת מנהל הארנונה באשר לסיווג נכסה. ועדת הערר דנה בעניינה ומשלא ערערה התובעת 2 על קביעתה, הפכה הקביעה לפסק דין חלוט. לפיכך, קם כנגד התובעת 2 מעשה בית-דין והשתק פלוגתא. התובעת 2 מנועה מלהעלות טיעוניה עתה בפני בית-המשפט ככל שאלה הוכרעו על-ידי ועדת הערר.

התובעות 1 ו-3 אף הן העלו בשנת 2001 השגות ועררים לעניין סיווג נכסן. משלא מיצו זכויותיהן בתנאים ובמועדים הקבועים לכך בדין, מנועות ומושתקות מלהעלות טענותיהן עתה.

טרם אסקור את העניינים שנדונו במסגרת ההשגות והעררים שהגישו התובעות, אומר כבר עתה כי בפסק הדין של בית המשפט העליון בבר"ם 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עירית כרמיאל (פורסם בנבו) נקבע כי תיקון נוסחו של סיווג 301 היווה שינוי סיווג והינו מנוגד לחוקי ההקפאה. לצורך הדיון בשאלה, נזקק בית-המשפט העליון לדון בהגדרות ובהבחנה שבין "סופרמרקט" לבין "חנות כל-בו" ובסופו של יום קבע כי:

"... הן הפרשנות הלשונית והן הפרשנות התכליתית המשוקללת מצביעות על כך שהמילה 'סופרמרקטים' אינה כוללת גם חנויות מסוג כל-בו. לאור זאת הרחבת הגדרת הסיווג בצו המיסים של שנת 1993 היוותה שינוי סיווג האסור על פי הוראות ההקפאה".

עוד נקבע כי האישורים החריגים שניתנו על-ידי שר הפנים ושר האוצר בשנים 1997 ו-2000 לא התייחסו לשאלת ניסוחו של סיווג 301 ולפיכך אינם תקפים ביחס לשינוי סיווג 301 משנת 1993.

מאידך, האישור החריג שניתן בשנת 2001. נקבע כי הינו תקף ומהווה אישור חריג כדין לשינוי הסיווג החל משנת 2001. בהתאם לקביעה זו, ביום 17.04.08 דחיתי התביעה ככל שהיא נוגעת לחיובים לשנת 2001.

ולענייננו אנו,

ראשית, ובזיקה לפסק-הדין של העליון דלעיל, מנהל הארנונה וועדת הערר לא דנו במקרה דנן בסוגיית תוקפם של צווי הארנונה בשל חוסר סמכות. מאחר ולתובעות לא ניתן יומן בעניין זה ומשלא הוכרעה סוגיית אי-החוקיות לגופה, הרי הטענות הנתבעת למעשה בית-דין נדחות בסוגיה זו.

מעשה בית-הדין הוא בקביעת בית-המשפט העליון כי "... הרחבת הגדרת הסיווג בצו המיסים של שנת 1993 היוותה שינוי סיווג האסור על פי הוראות ההקפאה" לפיכך, איני נדרש לדון בשאלה זו.

ועדת הערר לענייני ארנונה כללית דחתה ביום 15.02.02 את העררים שהגישה התובעת 2, כיתן גולף בע"מ, ביחס לשנים 1999-2002. נקבע בהחלטתה כי הסיווג המתאים לנכס התובעת 2 הינו סיווג 301 המתוקן. טענות התובעת 2 כי יש לסווגה בסיווג 302 וכן כי יש לייחס למיקום הנכס עדיפות על-פני השימוש בו ו/או אפיונו, נדחו. הועדה קבעה כי התובעת 2 עונה ליותר ממשתנה אחד בסיווג 301, הן בהיותה "רשת שיווק" והן משום שבנכס היא מפעילה מעין חנות כל-בו. כמו כן הסכימה לגישתו של מנהל הארנונה לפיה בתרגום המונח "סופרמרקט" כלול גם נכס התובעת מס' 2.

הנתבעת טוענת כי לתובעת 2 עמדה הזכות לערער על קביעה זו בבית המשפט לעניינים מנהליים ומשלא עשתה כן קם כנגדה מעשה בית-דין והשתק עילה.

התלבטתי רבות בשאלת מעשה בית-הדין. מחד, ניתן לבוא ולומר כי המחוקק רואה בהחלטות ועדת הערר החלטות של ערכאה משפטית מובהקת, המקבילה לבית-משפט השלום, שכן על החלטותיה ניתן לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים (סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976).

כמו כן, בע"א 367/85 מ"י נ' יהונתן קיטאי (פורסם בנבו) נדון מקרה שבו נדחתה השגתו של נישום כנגד שומת מס שבח והנישום לא הגיש ערר על ההחלטה.

נפסק במקרה דנן מפי השופט וינוגרד:

"ההבחנה שנעשתה בענייננו על-ידי שופטי הרוב בין שומה הבטלה מעיקרא לשומה הניתנת לביטול לעניין תקיפה עקיפה בבית-משפט שלום אינה מקובלת עלי. לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאיחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית- משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. בטענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק, שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה-בית-דין", ואין מקום לעורר את העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה ...".

מאידך, ונוטה אני להסכים עם המצוטט להלן מספרו של א' גורן בתי משפט מנהליים (סיגא הוצאה לאור, תשס"ח - 2008) 58:

"אין לראות בוועדת ערר משום בית-דין. אמנם, ניתן להגיש ערעור מינהלי על החלטותיה לפי סעיף 6 לחוק הערר, אך בין קביעת הדין, כי הכרעה של ועדת ערר לעניין ארנונה כפופה לשבט הביקורת של בית המשפט לעניינים מנהליים, לבין המסקנה שהכרעה של ועדת ערר לעניין ארנונה ניתנת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, מפרידה כברת דרך.".

(ראה גם רע"א 10387/04 יוסף, עו"ד נ' המועצה המקומית עומר (פורסם בנבו)).

לאחר שהובאו הגישות לכאן או לכאן, ולאחר שהתלבטתי לא מעט בסוגיה, הריני קובע כי אין מעשה בית-דין כנגד התובעת 2. כיום התובעת פונה בעילות שונות לבית-המשפט ותוקפת את החלטת הרשות, אשר לטענתה, הייתה רשלנית. בתי-המשפט פתחו שעריהם, כפי שיובהר בהמשך, לתביעה השבה ככל שהיא נוגעת למעשה רשלני של הרשות.

באשר לתובעות 1 ו-3,

ההשגות שהוגשו למנהל הארנונה התייחסו לשנת 2001. בנוגע לשנה זו, ולאור פסק-דינו של בית-המשפט העליון, נמחקה התביעה.

באשר לשנים 1998-2000, לא הגישו התובעות השגות וטוענת הנתבעת כי בשל כך הן מושתקות מלהעלות טיעוניהם בהליך זה. איני מקבל הטענה.

פסקתי בעבר בת"א 9111/04 מלון שולמית בע"מ נ' עירית חיפה (פורסם בנבו) כדלקמן:

"הנני סבור כי פסיקת בית המשפט העליון ברורה וחד משמעית: אין לסלק על הסף תביעה להשבת ארנונה שעילתה רשלנות העיריה בסיווג הנכס (רע"א עירית נהריה נ. קזס פד"י (2) 214), אף שהנישום לא הגיש השגה על חיובי הארנונה על פי הסיווג השגוי ואף שניתן לתקוף סיווג כזה בהליכי השגה. כן ראה בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ. לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון כב 445, ממנו עולה כי ככלל אין עירייה אמורה להחזיק בידיה כספים שגבתה שלא כדין רק משום שלא הוגשה השגה מבעוד מועד כנגד החיוב. פסיקה זו גם נותנת את המענה הנדרש לטענת "סופיות השומה", שאינה אלא אותה הטענה של אי-מיצוי הליכי השגה בלבוש אחר.

כבוד הנשיא דאז, שמגר, קובע כי:

"אין בחוק הנ"ל (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 – ש"ש) הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף."

המסקנה היא כי יש סמכות וכי אין לקבל טענת הנתבעת כי בהעדר השגה (וערר בעקבותיה), דין התביעה להיות מסולקת על הסף...".

במקרה דנן כתב התביעה מעלה עילות של רשלנות הרשות המקומית, הפר חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט. עניינים אלו ראויים להתברר עתה במסגרת דיונית זו שכן, בניגוד לטענת הנתבעת, בפני מנהל הארנונה וועדת הערר נדונה שאלת סיווג הנכסים בלבד.

משקבעתי כי אין מעשה בית-דין באשר לתובעת 2 ומשמגלה התביעה עילות הראויות להתברר בפני בית-המשפט, וזאת בנוגע לשלוש התובעות, דין הטענה למעשה בית-דין להידחות.

הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות בסך 1,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הנתבעת, במסגרת ההסדר הדיוני, שמרה לעצמה הזכות להעלות טענות מקדמיות נוספות, למעט שאלת הסמכות.

הנתבעת תגיש סיכומי תשובה לאותן טענות בתוך 15 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשס"ט, 19 מאי 2009, בהעדר הצדדים.

שמעון שר