ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 7784-04-09 - מנהלי, אגרת פינוי אשפה

קריון - מרכז קניות בע"מ נגד עירית קרית ביאליק


29/6/2009

עת"מ 7784-04-09

קריון - מרכז קניות בע"מ

נגד

עירית קרית ביאליק

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

בפני כב' השופט רון שפירא

[28.6.2009]

פסק דין

העתירה בתמצית:

בפני עתירה המופנית כנגד דרישת המשיבה מהעותרת לשלם לה בעבור קבלת שירותים של פינוי אשפה סכום חודשי של 54,784 ₪ וכנגד הודעת המשיבה לעותרת כי בהעדר תשלום תפסיק פינוי האשפה החל מ- 1.5.09. יצוין כי ביום 28.4.09 ניתן צו זמני שעיכב את ביצוע החלטת המשיבה לחדול מלספק שירותים של פינוי אשפה וזאת עד למתן פסק דין בעתירה.

בהסכמת הצדדים, כמפורט בפרוטוקול מיום 12/5/09, דנתי בעתירה כאילו הוגשה תשובה. החלטתי לקבל את העתירה ולהורות כי החיוב שהוציאה העיריה לעותרת לתשלום נוסף בגין פינוי אשפה יבוטל.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

העותרת הינה החברה המפעילה את מרכז הקניות הקרוי "הקריון" שבתחום שיפוט המשיבה. הנכס משמש כקניון מסחרי הכולל שטחי מסחר, קופת חולים ומבנה המשמש כבית משפט השלום בקריות. המשיבה הינה עיריית קרית ביאליק – רשות מקומית, האמונה על מתן שירותים מוניציפאליים בתחומה הכוללים, בין השאר, מתן שירותי פינוי אשפה בתחום שיפוטה.

בראשית שנת 2009 זומנו נציגי העותרת לדיון אצל המשיבה, במהלכו הודע להם כי המשיבה החליטה להפסיק לפנות האשפה מהנכס החל מתאריך 1.3.09. בידי העותרת הוצגו שתי חלופות: ביצוע פינוי בעצמה ועל חשבונה או תשלום אגרת אשפה למשיבה כתנאי להמשך פינוי האשפה על ידי המשיבה על פי תחשיב בהתאם לחוק העזר לקרית ביאליק (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), תשמ"ט – 1989 (להלן: "חוק העזר") ולתעריפים הנקובים בו.

העותרת טוענת כי דרישת התשלום הינה בלתי חוקית, בלתי סבירה ומפלה. לטענת העותרת, בטרם תוכל המשיבה להשית חיוב לראשונה בגין אגרת פינוי אשפה עליה לקבוע קריטריונים ברורים וסבירים באישור משרד הפנים לקיומה של אשפה חריגה ולחייב אך ורק בגין כמות חריגה.

העותרת מציינת כי היא ומרכזים מסחריים אחרים בקרית ביאליק לא נדרשו לתשלום קודם לכן עבור פינוי אשפה וכי הנכסים שבמרכז הקניות המופעל על ידה משלמים ארנונה כללית בסכום מצטבר המגיע לכ-15 מיליון ₪ בשנה. לטענת העותרת, פינוי אשפה הינו בגדר חובה המוטלת על המשיבה כרשות מקומית וממומנת באמצעות כספי הארנונה. העותרת טוענת כי התנית המשך פינוי בתשלום אגרה מהווה אפליה פסולה של העותרת לעומת בעלי עסקים אחרים דומים בעיר.

לטענת העותרת, הנכס נשוא העתירה אינו עונה להגדרת "מפעל" הקבועה בחוק העזר של המשיבה ולפיכך לא ניתן להשית על העותרת "אגרת מפעל" בגין פינוי האשפה. בנוסף, טוענת העותרת כי היא חברה לניהול קניונים ואינה עונה לאף לא אחת מהחלופות הנזכרות בהגדרת "מפעל" בחוק העזר. עוד טוענת העותרת כי חלק ניכר מהפסולת בגינה מבקשת המשיבה לחייב באגרת פינוי אשפה אינה של "מפעל" שכן בקניון יש גם בתי קולנוע, מרפאות ומשרדים שאינם "מפעל" וכן בית משפט וקופת חולים הפטורים חלקית מארנונה ולכן הדין אוסר לחייבם באגרת פינוי אשפה.

עוד טוענת העותרת כי ככל שקיימת חבות רעיונית באגרת פינוי אשפה, אין היא חלה על כל כמות האשפה, אלא אך על הכמות המהווה כמות חריגה ועד לבחינת הכמות החריגה, שלטענת העותרת אינה קיימת, אין להשית חיוב כלל.

העותרת טוענת גם כי תעריפי אגרת האשפה מכוחם מבקשת המשיבה להשית את החיוב הוצמדו בניגוד לדין ובאופן שגוי, כי הם אינם סבירים ומהווים למעשה "מס" ללא כל בסיס שבדין. כן טוענת העותרת כי החיוב הוא על בסיס חוק עזר ישן, בלא שהמשיבה עדכנה תעריפיה בחמש השנים האחרונות כנדרש מהנחיות משרד הפנים.

לטענת העותרת, נטל ההוכחה והראיה מוטל על המשיבה. בהשתת תשלומי חובה מסוג אגרות והיטלים על הרשות המקומית הנטל להראות כי גביית התשלום נעשית מכוח סמכות וכן להוכיח את העלויות בהם נשאה או עתידה לשאת. העותרת טוענת כי העברת הנטל מתחזקת נוכח העובדה שמדובר בחריגה מן הכלל היסודי לפיו סל שירותי הארנונה כולל גם פינוי אשפה; לאור העובדה שהמשיבה לא הגישה תחשיב עדכני לחוק העזר שלה כנדרש מהנחיות משרד הפנים; והיות שפעילות המשיבה נוגדת את עמדתו המוצהרת של משרד הפנים. העותרת טוענת גם כי הנטל מוטל על המשיבה בשל העדרו של מענה ענייני לפניות העותרת בעניין זה בהתאם לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), התשי"ט – 1958, אשר מעביר הנטל לרשות בנסיבות בהן לא נתנה תשובה לפנית האזרח.

לחילופין, טוענת העותרת, כי המשיבה מנועה מלהשית חיוב באגרת אשפה על העותרת אשר אינה המחזיקה הרשומה בנכסים ואינה הגורם המשלם למשיבה אגרה שנתית על החזקת כלים לפינוי אשפה. העותרת טוענת כי מי שמוציא את האשפה הם המחזיקים בנכסים שמשלמים למשיבה אגרת מיכלי אשפה וארנונה.

המשיבה טוענת כי הפעילות בקריון נכנסת להגדרת "מפעל" שבחוק העזר ולאור זאת יש חיוב קטגורי ובלתי משתמע, על פי סעיף 38 לחוק העזר, על המחזיק, לשלם אגרת פינוי אשפה. חוק העזר מגדיר בתוספת את גובה האגרה בהתאם לגודל המכולה/נפח המכולה. המשיבה טוענת כי מדובר בחוק עזר שחל ברשויות מקומיות רבות ובא לתת מענה לעירייה להוצאות המוגברות שיש לה בפינוי אשפת מפעל. המשיבה טוענת גם כי מקובל עליה כי יש להחיל את הוראות חוק העזר על כלל הגופים שנכנסים תחת הגדרת מפעל ויש אכן כוונה לעשות זאת. מאחר ומדובר בשינוי מצב יש להקדים הידברות להטלת החיוב ולאחר שזו תמוצה, לקבל החלטות ולבצען. מול הקריון מוצתה ההידברות שנמשכה מספר חודשים והניסיונות מצד העירייה להציע פתרונות נדחו.

המשיבה טוענת כי העירייה אכן מחויבת במסגרת מערכת השירותים שהיא מעניקה לתושביה לתת מספר שירותי בסיס, כאשר נהוג לראות בשירותי פינוי אשפה כמרכיב רלוונטי באותה מערכת שירותים. אך לצורך הקביעה עד היכן מתפרסת אותה חובה בא חוק העזר, שאושר על ידי משרד הפנים, וקובע חיוב בגין אגרת אשפת מפעל, כאשר גובה החיוב הינו פועל יוצא של גודל הפח, מתוך נקודת מוצא שככל שהפח יותר גדול, מדובר באשפה חריגה שמתרחקת מאותה מערכת בסיסית שהעירייה מחויבת לספק ללא תמורה נוספת. המשיבה מציינת כי שר הפנים, בתגובה שניתנה על ידו בבג"צ 2851/04 שטרם הוכרע, העוסק בחוק העזר של ירושלים ובשאלה דומה, לא מבטל את ההיגיון והבסיס שעומד מאחורי אגרת אשפת מפעל אלא שהוא מייחד זאת בנוהל משנת 1997 ל"גופים המייצרים כמויות אשפה חריגות". המשיבה טוענת כי שר הפנים אומר שגם במפעל אין מקום להטיל את האגרה מן הליטר הראשון וגם מפעל זכאי "בתמורה" לארנונה המשולמת על ידו לקבל שירותי פינוי אשפה ב"חינם", אך המדובר בשירות שמקבל תושב רגיל. חוק העזר מסמיך את הרשות המקומית לגבות אגרה אך ורק למימון הוצאות החורגות מטיב השירות הרגיל לתושב בגין פינוי אשפה. המשיבה מציינת כי ככל שמותר לה לפטור מהוראות חוק העזר, היא מוכנה לקבל את האמת המידה של התושב הרגיל כאמת מידה בסיסית, שעד אליה לא תשולם אגרת אשפת מפעל וממנה יחויב הקריון באגרה מלאה על פי חוק העזר.

המשיבה טוענת כי בכל חודש מפונה כ- 1.4 מיליון ליטר אשפה דחוסה מהקריון, למעלה מ- 2,000 טון אשפה, כאשר האגרה בגינה עומדת על כ- 56,000 ₪ בלבד. רק בחודשים האחרונים נחשף בעירייה המצב החמור והבלתי חוקי לכאורה לפיו העירייה נושאת בהוצאה גבוהה שהיא זכאית לגביית אגרה בגינה. לטענת המשיבה, מדובר בחיוב שבדין יסודו אלא שיתכן והוא מחייב עדכון הסכומים, תוך יצירת רצפה שמוגדרת כמעטפת שרות בסיסית שתינתן ללא תמורה ומעליה יוטל החיוב על פי חוק העזר. העירייה אף הסכימה לתת לעותרת ברירה ולפנות בעצמה את האשפה.

באשר לטענת העותרת כי יש לחייב את המחזיק טוענת המשיבה כי העותרת הינה בעלת הקריון ומשכירה שטחים בתוכו לגורמים שונים ואכן בכל הקשור לארנונה מוטל החיוב על המחזיקים בנכס. אך ביחס לפינוי האשפה המצב שונה. העותרת קבעה את הסדרי הפינוי הפנימיים בתוך הקריון והיא זו שאוספת או מרכזת את האשפה אצלה. היא מפעילה את הדחסנים בבעלותה המצויים בשטחים המוחזקים על ידה. לפי כל הגיון ופרשנות ראויה העותרת נחשבת כ"מחזיק במפעל". לטענת המשיבה, זה עניינה של העותרת אם וכיצד תגלגל את ההוצאה על השוכרים.

דיון:

חובת העירייה לפנות אשפה וסמכותה להטיל אגרה בגין פינוי אשפה על העותרת:

על פי סעיף 242 לפקודת העיריות [נוסח חדש] העירייה תדאג לפינוי אשפה ותקבע את האגרות בעד הפינוי. ייעודו של תשלום הארנונה הוא לאפשר לעירייה לספק לתושבים שירותים כגון פינוי אשפה. ראה:

בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', נה(3), 673;

רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2), 16.

הארנונה משולמת בידי המחזיק בנכס (ראה: בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', נה(3), 673; סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992; וסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). גם אגרת פינוי אשפת מפעל משולמת על ידי המחזיק על פי חוק העזר שבנדון. מחזיק הוא אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר (פקודת העיריות). על כן, ניתן לחייב באגרת פינוי אשפת מפעל את הבעלים או את השוכר.

אין ספק כי חובותיה של העירייה כוללות גם פינוי אשפה לתושביה וכי הארנונה המשולמת על ידי התושבים לעירייה כוללת בחובה גם תשלום בגין פינוי אשפה, אשר נמנה על תפקידיה וחובותיה הבסיסיים של הרשות המקומית במתן שירותים לתושביה. עם זאת, המדובר בפינוי אשפה של תושב רגיל ולא בפינוי אשפה בהיקף חריג. על כן, כאשר מדובר בשירותים החורגים מגדר השירות הרגיל של פינוי אשפה, העירייה מוסמכת להטיל אגרה בגין פינוי אשפה חריגה מעבר לאשפה הרגילה של תושב מן השורה.

משרד הפנים, בתגובתו (נספח 7 לעתירה) לבג"צ 2851/04, העוסק בחוקיות חוק העזר לירושלים ואגרת פינוי אשפה המוטלת מכוחו, טוען כי האגרות בגין פינוי אשפה, שנקבעו בחוקי העזר, מתייחסות אך ורק למימון מתן השירות לגופים הפטורים מתשלומי ארנונה ולגופים המייצרים כמויות אשפה חריגות. משרד הפנים מפנה בתגובתו לנוהל שגיבש משרד הפנים בשנת 1997. על כן, ניתן להסיק כי חוק העזר מסמיך את הרשות המקומית לגבות אגרה למימון הוצאות החורגות מטיב השירות הרגיל לתושב בגין פינוי אשפה.

כעמדת משרד הפנים בבג"צ הנ"ל, כאשר מפרשים את חוק העזר כאילו נועד לייחד את התשלום מכוח חוק העזר למקרים בהם קיימת חריגה מהיקף הרגיל של השירות לתושב, הדבר מאפשר לרשות המקומית לממן ולשאת בהוצאותיה מחד ומונע כפל גביה מאידך וכן מסייע לשמירה על עקרון השוויון, שכן האבחנה מבוססת על שוני משמעותי בהיקף השירות הציבורי שניתן לשני גורמים ולכן הינה אבחנה רלוונטית ולגיטימית.

עם זאת, סבורני כי יש לקבוע בחוק העזר קריטריונים ברורים לצורך בדיקת קיומה של אשפה חריגה בנכסים בתחומה ולחייב באגרת פינוי אשפה אך ורק למימון הוצאות החורגות מהשירות הרגיל לתושב בגין פינוי אשפה.

על פי חוק העזר של המשיבה הוגדרו שני סוגי אגרות לפינוי אשפה: האחת בסעיף 37 לחוק העזר, הנוגעת למחזיק ששוחרר או קיבל פטור על פי דין מתשלום ארנונה כללית; והאחר, שקבוע בסעיף 38 לחוק העזר, שעניינו "אגרת פינוי אשפת מפעל" ולפיו "בעד פינוי אשפה של מפעל ישלם המחזיק במפעל לעירייה אגרה בשיעור שנקבע בתוספת השלישית בנוסף לאגרת פינוי אשפה לפי סעיף 37". התוספת לחוק העזר מגדירה את גובה האגרה בהתאם לגודל המכולה/נפח המכולה.

"מפעל" מוגדר בחוק העזר של המשיבה כ"חנות, בית מלאכה, בית חרושת, עסק סיטוני, מעבדה, מקום להימור או להגרלה, מפעל לעיבוד נתונים, משרד להנהלת חשבונות ממוכנת, משרד להעתקות, חנות כל-בו, סופרמרקט וכיוצא באלה;".

העותרת טוענת כי הנכס אינו עונה על הגדרת "מפעל". כן טוענת העותרת כי המשיבה לא משיתה אגרת מפעל על נכסים הדומים לנכס העותרת ולא השיתה אגרה זו על העותרת עד היום. לטענת העותרת, מפעל הינו מקום בעל מאפיינים ייצוריים ופסולת מגוונת המאפיינת מקום ייצורי. לטענת העותרת מפעל מייצר אשפה חריגה יחסית לגודלו ומאידך נהנה מתעריפי ארנונה מוזלים לתעשייה ולמלאכה כמצוות תקנות ההסדרים.

כאמור לעיל, מפעל מוגדר בחוק העזר גם כחנות, חנות כל-בו, סופרמרקט וכיוצא באלה. אין ספק כי בנכס שבנדון ישנן חנויות ואף חנויות כל-בו. אם כי אין ספק גם כי בנכס שבנדון קיימים גם עסקים כגון בתי אוכל, בתי קפה, מסעדות ומקומות עינוג ובתי קולנוע. מאחר שכל הנ"ל ממוקמים בתוך נכס אחד ישנו קושי לעשות הפרדה בין הסיווגים השונים של תתי הנכסים. עצם העובדה כי העותרת לא חויבה עד היום באגרה בגין פינוי אשפה אינו מעיד על כך כי המשיבה אינה רשאית לחייב את העותרת באגרה זו.

באשר לפסק הדין שאליו מפנה המשיבה בה"פ (חיפה) 30032/97, לשכת המסחר והתעשיה ואח' נ' עיריית קרית ביאליק (לא פורסם, ניתן ביום 12.11.97), הרי שהוא אינו עוסק בשאלה מהו "מפעל" ובגביית אגרת פינוי אשפה מנכסים כגון הנכס שבבעלות העותרת ולכן אין בו משום מעשה בית דין בענייננו. מעבר לכך, עולה מפסק הדין הנ"ל כי חיוב בעבור פינוי אשפה מחויב בתחשיב על פי נפח האשפה המסולקת ואינו יכול להתבצע בצורה שרירותית רק על פי סיווג עסק כ"מפעל" או בדרך אחרת שאינה מביאה לידי ביטוי את כמות האשפה המסולקת בפועל.

בכל מקרה, סבורני כי יש הגיון בטענת המשיבה כי יש להטיל על העותרת אגרת פינוי אשפה בגין פינוי כמויות חריגות של אשפה, זאת מאחר שהנכס של העותרת מייצר אשפה החורגת מהכמות שמייצר האזרח הרגיל. עם זאת, ובטרם תוכל המשיבה להשית חיוב לראשונה בגין אגרת פינוי אשפה, עליה לקבוע קריטריונים ברורים וסבירים במסגרת חוק העזר לקיומה של אשפה חריגה ולחייב אך ורק בגין כמות חריגה.

בנוסף, יש להתייחס בהסדר תשלום האגרה לנכסים כגון הנכס של העותרת, המכילים בתוכם תתי נכסים מסיווגים שונים, ביניהם גם גורמים שהינם פטורים מתשלום ארנונה, כגון בית משפט וקופות חולים, אשר נמנים עם המחזיקים בחלקים מנכס העותרת.

כמו כן, יש לקבוע בחוק העזר תעריפים מעודכנים וסבירים בהתאם לעלויות הפינוי בפועל. המשיבה עצמה ציינה במהלך הדיון בפני בימ"ש זה כי החישוב שערכה בנוגע לעלויות הפינוי הינו שגוי. לא ניתן לחייב בחיוב כאשר חוק העזר אינו מעודכן בנוגע לתעריפים הנכונים. יש לבדוק את תעריפי הפינוי בפועל ולעדכן את הסכומים הנקובים בחוק העזר, זאת טרם להטלת אגרה כלשהי על נכסים כלשהם בתחומיה של המשיבה.

המשיבה טענה במהלך הדיון כי יש בהפחתת האגרה מסכום של 684,000 ₪, שנדרש מהעותרת בתחילה, לסכום של כ- 400,000 ₪, לאחר שנבדקו עלויות הפינוי על ידי המשיבה, כדי לחסוך את הדיון בכך שיש להפחית מעלויות הפינוי הנדרשות מהעותרת את מעטפת השירות הבסיסית לה היא זכאית כנגד תשלום הארנונה, זאת מאחר שעלויות הפינוי בפועל הן כ- 500,000 ₪ ולכן ההפרש מהווה שירות בסיסי שניתן כנגד תשלום הארנונה. אין בכך די. החישוב המופיע בחוק העזר צריך להיות חישוב מדויק ומעודכן, אשר מתעדכן לכל הפחות אחת לחמש שנים, זאת על מנת שהגביה תיעשה באופן הוגן ובהתאם לעלויות הפינוי בפועל.

מחישוב זה יש, כאמור, להפחית את עלות מעטפת השירות הבסיסית שממילא מגיעה לעותרת בגין תשלום הארנונה ורק אז ניתן יהיה להגיע לסכום המדויק שיש לגבות מהעותרת בגין פינוי האשפה החריגה.

דרך נוספת בה ניתן לנקוט היא הדרך שהציעה העותרת, בה נוקט חוק העזר לאילת, לפיה נקבע קריטריון של מספר פינויי אשפה בשבוע שהם במסגרת השירות הבסיסי שמעניקה העירייה וכאשר ישנו מספר פינויים החורג מהמספר שנקבע בחוק העזר, יש לשלם את עלות הפינויים החורגים מהמספר שנקבע בחוק העזר. קריטריון כזה הינו ברור ומדויק וניתן לפעול לפיו גם לגבי העותרת וגם לגבי בעלי נכסים דומים בשטח המשיבה.

בנוסף, על המשיבה לפעול בשוויוניות כלפי נכסים שונים בתחומה ולהטיל אגרת פינוי אשפה דומה על נכסים בעלי מאפיינים דומים. המשיבה עצמה מצהירה כי יש לה כוונות להטיל חיובים דומים על בעלי נכסים דומים, אך טרם עשתה כן. יש לפנות לכל בעלי הנכסים שהינם בעלי מאפיינים דומים במקביל ולהטיל את האגרה על בעלי נכסים אלה במקביל ובצורה שוויונית.

כאשר מחייבים את העותרת באגרה בגין פינוי אשפה, בשל היותה "מפעל" כהגדרת חוק העזר של המשיבה, מאחר שהיא מכילה עסקים כגון "חנויות", המוגדרים בחוק העזר כ"מפעל", יש ליתן את תשומת הלב לכך כי חנויות רבות המופעלות בנכס של העותרת לא היו משלמות אגרת פינוי אשפה לו היו ממוקמות כחנויות בודדות ברחבי העיר. כך לדוגמא, חנות מסוימת לממכר ספרים או לממכר בגדים, לו הייתה ממוקמת כחנות בודדת במקום אחר בעיר, לא הייתה מחויבת באגרת פינוי אשפה ומכאן יש להסיק כי איננה מוגדרת כ"מפעל" על פי פרשנותה של המשיבה לחוק העזר. עובדה זו יוצרת מצב דברים שאיננו שוויוני ומפלה בין נכסים שהינם בעלי מהות דומה והיקף דומה.

אמנם המשיבה משיתה את אגרת פינוי האשפה על העותרת כבעלת הנכס ולא על המחזיקים אשר שוכרים תתי נכסים בנכס העותרת, אך יש להניח כי העותרת, כחברת ניהול, תגלגל את עלויות האגרה על השוכרים המפעילים את החנויות וכך ייווצר מצב שאיננו שוויוני ואשר מפלה בין החנויות השוכרות נכס בקריון ובין חנויות רגילות בעלות מהות דומה ברחבי העיר, אשר אינן משלמות אגרה בגין פינוי אשפה.

בכל מקרה, השתת אגרת פינוי אשפה על נכס מסוים, כאשר המשיבה עצמה טוענת כי טרם הושתה אגרה מסוג זה על כל נכס נוסף בשטחה, כאשר קיימים נכסים בעלי מהות דומה, יש בה משום פגיעה בחופש התחרות של העותרת ושל השוכרים המפעילים חנויות ועסקים דומים בנכס של העותרת, פגיעה בחופש העיסוק ובפרנסה שלהם והיא נגועה באפליה פסולה שכן היא מקנה עדיפות בלתי הוגנת למתחרים עסקיים וגורמת לנזק כלכלי לעותרת ולשוכרים המחזיקים בעסקים בנכס של העותרת.

כידוע, מעמדה של המשיבה, שהינה רשות מנהלית, כנאמן הציבור, מחיבה לפעול להגשמת האינטרס הציבורי עליו הופקדה ולהפעיל סמכויותיה בהגינות, בתום לב, בסבירות, ללא משוא פנים, ללא אפליה וללא שקילת שיקולים זרים. ראה:

עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות ואח', טרם פורסם (19.5.09).

החובה שלא להפלות, שאינה אלה תמונת הראי של זכות האדם לשוויון, מוטלת בראש ובראשונה על רשויות השלטון. רשות אסורה בהפלייה, והיא: יחס בלתי שווה ובלתי הוגן לשווים. ראה: בג"צ 2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר, טרם פורסם (15.6.08).

מאחר שלא הובאו בפני בימ"ש זה נתונים מספיקים על מנת לקבוע האם קיימת אבחנה בין הנכס של העותרת לנכסים אחרים בשטחה של המשיבה והאם יש להבחין בין הנכסים לעניין הטלת אגרת פינוי אשפה, לא ניתן לקבוע במסגרת זו האם מדובר בהפליה הפוגעת באופן שאינו מידתי בזכות העותרת לשוויון, לחופש העיסוק והפרנסה ולחופש התחרות והאם אכן מדובר ביחס בלתי שווה ובלתי הוגן לשווים.

עם זאת, אם מבקשת המשיבה ליישם את חוק העזר באופן שבו תוטל אגרת פינוי אשפה על גופים מסוימים, כגון העותרת, על המשיבה לוודא כי הוראותיו של חוק העזר אינן פוגעות בזכות לשוויון ולחופש העיסוק וכי החוק מיושם על ידי המשיבה בצורה שאינה פוגעת בשוויון.

סיכום:

אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי במצב דברים זה, כאשר נוסחו הקיים של חוק העזר שבנדון אינו מבהיר וקובע די הצורך את היקף החובה לשלם אגרה בגין פינוי אשפה חריגה וכן איננו נוקט בסכומי אגרות שהינם מעודכנים ורלוונטיים, לא ניתן לחייב את העותרת באגרת פינוי אשפת מפעל ןזאת על פי חוק העזר של המשיבה.

על כן, אני מקבל את עתירתה של העותרת. אני קובע כי נאסר על המשיבה לחייב את העותרת לשלם את הסכום שנדרשה לשלם תמורת קבלת שירותי פינוי אשפה, בגין סיווגה ע"י המשיבה כ"מפעל" על פי חוק העזר של המשיבה בנוסחו הנוכחי. על המשיבה להמשיך ולספק לעותרת שרותי פינוי אשפה כפי שנהגה בשנים עברו ועל בסיס אותו הסדר כספי שנהג כל השנים עברו.

אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת את הוצאותיה ושכרטרחת עורכי דינה בדיון שבפני בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ככל שהעותרת הפקידה בקופת בית המשפט ערבות כספית בהתאם להחלטתי מיום 28/4/09 כי אז יש להשיב לה את הערבות הנ"ל באמצעות באי כוחה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' תמוז תשס"ט, 28 יוני 2009, בהעדר הצדדים.

רון שפירא

____________

כתבה בנושא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן