א. קופה רושמת שהכילה 803 ₪ במזומן, דף חייבים ומפתחות חדר בלוני הגז.

ב. טלוויזיה צבעונית.

לטענת התובע, לא הייתה לנתבעות כל זכות לבצע את תפישת המעוקלים. בעשותה כן גרמה לו נזק רב, הן נזק כספי והן עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב, כמפורט בכתב התביעה.

התביעה היא לפיצויים בגין נזקים אלו, ובגין גביית יתר של מס ארנונה בעבור שנת המס 2004.

הנתבעות טוענות, כי הליך תפישת המעוקלים נעשה כדין. התובע חב כספים לעירייה בגין אי תשלומי מס ארנונה ועל כן, לאחר שלא שעה להתראות אשר נשלחו אליו, ניתנה לנתבעת 2 הרשאה כדין לבצע את הליך העיקול ולתפוש את המעוקלים, וכך נעשה.

התובע היה המחזיק הרשום, בשני נכסים בפנקסי העירייה:

האחד - הנכס, אותו שכר ביום 9/8/02, לתקופה מיום 1/8/02 ועד ל- 31/7/05, עם אופציה לתקופות שכירות נוספות. הנכס נמצא בבניין, השייך לחברת האחים עופר בע"מ וחברת תומדן בע"מ (להלן: "תומדן"). ברישומיה של העירייה הוגדר כנכס מספר 1038310.

השני - דירה ברחוב דוכיפת 11/7 (להלן: "הדירה").

3. במהלך השנים 2003-2004 שולמו מיסי ארנונה עבור כלל הנכסים כמתואר בנספחים תצהיר עדות ראשית של התובע - ת/1:

א. שנת 2003

על פי דרישת תשלום לנכס נכון לשנת 2003, נדרשה "תומדן" לשלם 3,674 ₪.

בהתאם לקבלה מיום 29/1/03 שולם סך של 5927.00 ₪ לפי הפירוט כדלקמן: 988 ₪ בעבור נכס הנמצא ברחוב התמר 2/4, סך של 1302 ₪ בעבור הדירה, וסך של 3637 ₪ בעבור הנכס (נספחים ד1-ד2 ב-ת/1). סכומים אלו שולמו על ידי התובע.

ב. שנת 2004

1. שיק על סך 1967.92 ₪, ז.פ. 12/5/04. התובע הוא החתום על השיק.

בגינו הונפקה לתובע קבלה ביום 1/6/04 על סך של 3,964.05 ₪ ואשר יוחסה לתשלום ארנונה בעבור הדירה (נספחים י2-י3 בת/1).

2. התובע משך שיק על-סך 1908 ₪ ז.פ. 5/12/04.

בגינו הונפקה לתובע קבלה ביום 7/12/04, ואשר יוחסה לתשלום ארנונה בעבור הדירה (נספחים י"ב2-י"ב3, י"ג 4, בת/1)

4. כפי שעולה ממסמכים שהוגשו, שילם התובע עבור מיסי ארנונה בגין הנכס את התשלומים הבאים:

א. שנת 2003

על פי דרישת תשלום לנכס נכון לשנת 2003, נדרשה "תומדן" לשלם בסך של 3,674 ₪. סכום זה שולם בהתאם לקבלה מיום 29/1/03 ועל סך של 3637 ₪ ( נספחים ד1-ד2 בת/1).

ב. שנת 2004

1. לפקודת העירייה נמשך שיק, החתום על ידי התובע, על סך 654.89 ז.פ. 28/4/04.

על סכום זה הוצאה קבלה ביום 24/5/04 על-סך 564.89 ₪ (נספחים ז'-ח' ב- ת/1).

2. על-פי דרישת תשלום נכון לחודשים 3-4/2004, נדרש התובע לשלם 1,902 ₪, סכום הכולל 629.42 ₪ בגין ארנונה ו- 1,272.60 ₪ יתרת חוב לתאריך 1/3/04.

התובע שילם סך של 629.41 בהתאם לקבלה מיום 29/3/04 (נספחים ט1-ט2 בת/1).

3. לפקודת העירייה נמשך שיק, החתום על ידי התובע, על סך 2543 ז.פ. 17/2/05.

קבלה בגין שיק זה הוצאה ביום 21/2/05 על סך 2,543 ₪ (נספחים יד3-יד4).

א. באוגוסט 2002 התובע דיווח לעירייה על שינוי שם המחזיק בנכס מ"תומדן" אליו, אלא שהעירייה, לא הסבה את שם הנכס על שמו ושם המחזיק נותר "תומדן". במקום זאת הסבה על שמו את חיובי ארנונה בגין נכס אחר, אשר לא בחזקתו, נכס מספר 1038313 (להלן: "נכס 313"). חיובי האררנונה בגין "נכס 313" עדיין על שמו, נכון לתדפיס מצב חשבון שהוציא מהעירייה ביום 1/4/08 (נספח כ"ד ב- ת/1), על אף שהעירייה הודתה בטעות ייחוס החובות לו בגין נכס זה , עוד במכתב מיום 14/7/2003 (נספח ו' ב- ת/1).

ב. מר פיינגולד, הבעלים והמנכ"ל של "תומדן" העביר לו את דרישת תשלום הארנונה לשנת 2003, והיא שולמה על ידו בבת אחת, כאמור בקבלה מיום 29/1/03 (נספח ד2 ב-ת/1). בנסיבות אלו, טעתה העירייה, עת זקפה לחובתו בדרישות התשלום נכון לשנת 2004, יתרת חוב בגין שנת 2003.

הואיל והעירייה הסכימה, כי ישלם את סכום הארנונה לחודשים ינואר-פברואר 2004, בלבד, עד שיבדק עניין יתרת החוב, דרישות התשלום נכון לחודשים אלו ועד אפריל 2004, שולמו על ידו בשיקים ועל סכום הארנונה בלבד.

ג. פקידת ועובדת העירייה, הגב' סבטלנה כץ, אשר עימה שוחח במשרדי העירייה ב- 11/10/04 בניסיון להסדיר את הטעויות ואי ההבנות בנוגע לחשבון הארנונה בנכס, עלבה בו בפני קהל רב, כאשר צעקה בין השאר, כי אין היא אשמה שהשיקים ששלח לעירייה, לפי דבריו, לא כובדו - עובדה מוכחשת על ידו.

ד. העירייה התרשלה עת זקפה את תשלומי הארנונה לחשבונות אחרים בניגוד לבקשתו, ובכך יצרה לו יתרת חוב בנכס, כמפורט להלן:

1. דרישת תשלום הארנונה לנכס נכון לחודשים מאי-יוני 2004, כללה יתרת חוב ע"ס 1,293.05 ₪, וארנונה על סך 629.42 ₪. לעירייה נשלח שיק על סך 1,967.92 ₪ בצירוף מכתב לוואי, כי סכום זה כולל תשלום ארנונה לנכס לחודשים אלו בסך 629.42 ₪ ו- 1338.5 ₪ בגין דירתו. העירייה לא זו בלבד שהנפיקה לו בטעות קבלה על סך 3,964.5 ₪, אלא גם זקפה את מלוא הסכום לזכות חשבון הארנונה של דירתו. התובע, לאחר ששוחח עם אנשים בעירייה, המתין לקבלת חשבון מתוקן, ולכן נמנע מלשלם ארנונה לחודשים יולי- אוקטובר, דא עקא שבמקום חשבון מתוקן קיבל באמצעות "מילגם" דרישת תשלום ארנונה בגין הנכס על-סך 3,282.92, סכום השווה לחיוב שנתי.

2. ביום 5/12/04 שלח לעירייה שיק על-סך 1,908 ₪, בצירוף מכתב לוואי, כי סכום זה מהווה תשלום ארנונה בעבור הנכס לששת החודשים הנותרים בשנת 2004, התשלום נקלט בעירייה ביום 7/12/04 לחשבון דירתו, במקום לחשבון הנכס.

ה. ביום 29/11/04 אנשי מילגם ביצעו בנכס עיקול ברישום בגין חוב בסך 3,282.92. ביום 8/12/04 בוצע העיקול באמצעות אנשי "מילגם". אילו פקידי העירייה לא היו טועים בקליטת השיק על סך 1,908 ₪ לעיל, וזוקפים אותו לזכות הנכס ולא לדירה, העיקול לא היה מתבצע.

ו. במהלך העיקול נלקחו טלוויזיה וקופה רושמת, אשר הכילה : 802 ₪ במזומן, דף חייבים ומפתחות חדר בלוני הגז.

ז. הפעלת הליכי גבייה מנהלית כדבר שבשגרה וכאופציה ראשונית, הינה פסולה מיסודה, ודי בכך להטיל אחריות על הנתבעות. "מילגם" עצמה, פעלה בענייננו, שלא בתום לב, שלא בזהירות ובמיומנות וגרמה במעשיה נזקים לתובע.

ח. עיריית חיפה לא נרתעה מלפעול כנגדו בדרך פוגענית אשר גרמה להשבתת עסקו על ידי עיקול הקופה הרושמת, למרות שידעה כי קיימת מחלוקת עימו בנוגע לסכום הנדרש. חוג לקוחות התובע היה חוג לקוחות שכונתי, דבר העיקול והשבתת העסק נפוץ בין חוג לקוחותיו השכונתי, הדבר פגע קשה במוניטין העסקי שלו ובשמו הטוב. מצב העסק הלך והידרדר עד שנסגר ביום 9/05.

ט. אי השבת רשימת החייבים שהיו בקופה ומפתחות חדר בלוני הגז גרמו לו לנזקים כספיים. הוא נאלץ לפרוץ את שער חדר בלוני הגז ולהחליף את המנעול.

י. העירייה ו"מילגם" בשנת 2004, גבו ממנו ביתר:

1.802 ₪ במזומן שניטלו במהלך העיקול.

2.2,543 ₪ אשר נדרש לשלם לאחר העיקול, ואשר שילמם תחת מחאה, כדי להימנע מהליכי עיקול נוספים. יש לחייב את העירייה להשיב לו סך זה, שלא על דרך הזיכוי בשנת 2005, במיוחד היות ובשנה זו עזב את הנכס.

יא. בחשבון ארנונה לנכס בגין שנת 2005, יתרת חובו של התובע עמדה על 551.75 ₪ בלבד, בעוד שבשנת 2004 היה כ- 3,900 ₪. העירייה, באיחור רב ולאחר שגרמה לו נזק כבד שלא כדין בגין מחדליה ורשלנותה, החליטה להכיר בצדקת טענותיו כלפיה על ידי מתן זיכוי חד-צדדי בחשבון הארנונה לשנת 2005, במקום להשיב לו את הכספים והנכסים שגבתה ונטלה ממנו שלא כדין בשנת 2004.

א. דין התביעה כנגדן להידחות, ובנוגע ל"מילגם" דינה להידחות אף מחמת היעדר יריבות. "מילגם" חברה פרטית, אשר פועלת מכוח צווים, אשר ניתנים לה על ידי העירייה, ובאם הייתה העירייה מבקשת ממנה להפסיק את פעילותה, "מילגם" הייתה מפסיקה.

ב. בכל הנוגע לקבלה בסך 564.89 ₪ (סעיף 4(ב)(1) לעיל), העירייה תיקנה את חשבון התובע וזיכתה אותו בסך של 654.29 ₪.

ג. סך של 629 ₪ (סעיף 4(ב)2 לעיל) נתקבל אצל העירייה, אך לא ברור להיכן נזקף הזיכוי, הואיל ולתובע חובות ארנונה.

ד. באשר לשיק על סך 1967.42 ₪ (סעיף 3ב1), טוענת העירייה, כי לתובע היו חובות ארנונה וקשה לדעת, מעבר לעובדה כי חשבונו זוכה, לאיזה תקופה נזקף הזיכוי. לעניין הקבלה שהוצאה בטעות בגין שיק זה ועל סך 3,964 ₪, הרי שהדבר תוקן על ידה. לעניין מכתב הלוואי שטוען התובע, כי צורף לשיק זה, לא ברור לעירייה על איזה מכתב מדובר, הואיל וכל מכתבי התובע אשר הגיעו לעירייה נסרקו במערכת.

ה. לא התקבל סך של 2,543 ₪ מהתובע (סעיף 4ד לעיל).

ו. התובע הפר את חובתו על פי דין להעביר לעירייה הודעה בכתב עם כניסתו לנכס. הוא עודכן כמחזיק בנכס בעירייה רק בנובמבר 2003, הואיל וחוזה השכירות מטעמו הוגש באיחור רב. עד למועד הרישום על שמו היה הנכס רשום על שם הבעלים "תומדן".

ז. מר שמואל רוטשילד, מנהל אגף הגבייה בעירייה (להלן: "מר רוטשילד") אישר, כי סכום הארנונה לנכס נכון לשנת 2003 שולם במלואו, בהתאם לדרישת התשלום שהוצאה בפנקס ע"ש "תומדן". הסיבה לכך כי בחשבון הארנונה לשנת 2004, נזקפה לתובע יתרת חוב קודמת בגין שנת 2003 היא, כי לאחר שינוי המחזיק בעירייה מ"תומדן" לתובע בנובמבר 2003, ככל הנראה והושב ל"תומדן" על ידי העירייה החלק היחסי ששולם על ידה נכון לשנת 2003 ולחובת התובע נזקף סכום זה.

ח. העירייה פעלה כדין. טרם ביצוע העיקול, שלחה לתובע התראות ודרישות לתשלום חוב ובין הצדדים התקיימה חלופת מכתבים ענפה בנידון:

1. ביום23/11/04 הנפיקה העירייה כתב הרשאה לתפיסה ומכירת מטלטלין על הנכס, לאחר שנשלחה לתובע אגרת דרישה לתשלום ביום 24/10/04.

2. ביום 29/11/04 ביצעו מעקלים מהעירייה עיקול ברישום.

3. ביום 5/12/04 לאחר שהתובע לא שילם את חובותיו הנפיקה העירייה כתב הרשאה לפרוץ לביתו או לרשותו, ולבצע את הצו לגביית החובות.

4. הליך העיקול בוצע רק לאחר שנותר חוב של התובע בפנקסי העירייה. כספים ששילם התובע ע"ס 1908 ₪ ביום 7/12/04, נזקפו לטובת חובותיו הרשומים בדירה, וכל טענה אחרת שגויה בבסיסה.

בנוסף, טוענת העירייה, כי התובע העביר שיק, כדוגמת נספח י'2 בת/1 על סך 1,967 ₪, בעבור שני נכסיו, מבלי להפריד את התשלומים, דבר שגרם לסרבול בגזברות העירייה. גרימת בלבול כזו רובצת לפתחו של התובע, ומאחר ונותרו חובות לגבי הנכס יצא העיקול בדין.

ט. נציג העירייה, מר רוטשילד, דחה את הטענה, כי מהתובע נגבו תשלומי יתר בשנת 2004. בשנת 2005 חיוב הארנונה פחת, הואיל ונעשו העברות של כספים מחשבון אחר לחשבון הנכס, העברות שיכולות להיעשות שנים אחורה על פי בקשת התובע.

י. "מילגם", באמצעות מר אסרף, מנהל סניפה (להלן: "מר אסרף") חזרה על הטענה, כי העיקול נעשה כדין. "מילגם" מחוברת למחשב העירייה, בבוקר העיקול נבדק מצב החוב, ובמקרה נשוא דיוננו נותרה יתרת חוב. במידה והיה מתברר להם, כי בוצע תשלום על חשבון החוב, העיקול לא היה מבוצע. יש הנחיות כלליות בנוגע למה ניתן לעקל, אולם הדבר נתון לשיקול דעת המעקל.

יא. התובע לא הציג כל אסמכתא לעניין נזקיו הכספיים ושווים ודי בכך לדחות תביעתו זו.

יב. טענות התובע לעניין נזקיו הלא ממוניים הינן טענות בעלמא.

הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב, התובע ביום 13/1/09 והנתבעות ביום 9/2/09, בהם חזרו על הטענות דלעיל.

7. לאחר ששמעתי את התובע ואת מר רוטשילד ועיינתי במסמכים אשר הוצגו בפני, ובטענות ב"כ הצדדים, המסקנה היא כי יש לקבל את התביעה בחלקה כנגד שתי הנתבעות. התובע הוכיח, כי מסכת טעויות מצד העיריה הביאה לזקיפת חובות לא לו, וכתוצאה מכך הליכי גביה שלא כדין. מנגד, הנתבעות לא הצליחו להוכיח, כי ביום ביצוע העיקול היה קיים חוב וממה הוא מורכב. יתר על כן, העיקול בוצע כנגד מיטלטלין שאין לעקל על פי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל.

השאלות בהן יש להכריע הן כדלקמן:

א. האם היה צידוק להפעלת הליך העיקול ובכלל זה תפיסת המעוקלים בנכס ביום 08.12.04?

ב. האם יש יריבות בין התובע לבין "מילגם"?

ג. האם פעלו הנתבעות כדין?

ד. היה וימצא כי קיימת יריבות גם בין "מילגם" לתובע, וכי שתי הנתבעות לא פעלו כדין, מהו סכום הפיצוי המגיע לתובע?

8. אין מחלוקת לעניין מקור הסמכות להפעלת אמצעי גביית מס הארנונה ע"י הנתבעת 1. על פי פקודת המסים (גבייה) (להלן: "הפקודה"), הנתבעת 1 מבצעת הליכי עיקול באמצעות הנתבעת 2.

9. הליכי העיקול על פי פקודת המסים דומים במהותם להליכי עיקול על פי חוק הוצל"פ ועל כן יש להקיש ממנו לעניין ההוראות הרלבנטיות בפקודת המסים. (ע.א. 1167/01 עירית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ. פ"ד (4) 553.

10. סעיף 22 (א) 4 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") לפני תיקון 29 כדלקמן:

"ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם... כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, וכן בעלי חיים שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או את עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות - בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר".

בתקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל תש"מ - 1979 נקבע שווי המיטלטלין הפטורים מעיקול:

"שווי המיטלטלין הפטורים מעיקול לפי סעיף 22 (א) (4) לחוק הוא בסך של 200 ₪ ואם היו מכונות, בסך כולל של 500 ₪".

בתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל מתשס"ט - 2009, תוקן סעיף 22(4) כך שאחרי המילה "שווים" יבוא "מוערך" והסיפא החל מהמילים "ואם היו" תימחק.

לעומת זאת לא חל כל שינוי בתקנה 50 דלעיל.

11. סעיף 310 לפקודת העיריות והמועצות המקומיות (להלן: "פקודת העיריות"):

"גובה הארנונה ידרוש מן החייב תשלום לאלתר של הסכום המפורש בצו ההרשאה ואם סירב לשלם או לא שילם, יכנס לביתו לחצריו או לקרקעו ויתפוס מטובין ככל שיראה לו מספיק, ובכפוך להוראת סימן זה יחזיק על חשבון החייב את הטובין שנתפסו ארבעה עשר יום, ואם הוגשה תובענה לפי סעיף 314- עד שיוצא פסק דין או צו באותה תובענה".

12. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ - 1980:

"סכום ששולם לסילוק חובות שונים שאדם חייב לרשות מקומית, ייזקף תחילה כנגד תשלום החובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו בתוספת תשלומי הפיגורים החלים עליו, לא היה בסכום שניתן כדי סילוקו של תשלום החובה האמור ותשלומי הפיגורים החלים עליו, ינוכה מתשלום החובה חלק השווה ליחס שבין הסכום המשולם לבין סכום תשלום החובה ותשלומי הפיגורים החלים עליו, וכאשר תשולם יתרת תשלום החובה יחושבו עליה תשלומי פיגורים ממועדי החיוב המקורי".

13. עיינתי בכל חומר הראיות המונח בפניי. הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעות נהגו שלא כדין בפרשת תפיסת המעוקלים נשוא התביעה ובמיוחד הקופה הרושמת. לא היה בזמן התפיסה חוב המצדיק תפישת מעוקלים. הנתבעות נהגו בתובע שלא במידתיות, הזהירות וההגינות המתחייבת מתוקף מעמדה של הנתבעת 1 כרשות ציבורית-ממלכתית והנתבעת 2 כשלוחתה ופועלת על פי הנחיותיה.

להלן הטעמים למסקנות אלו:

א. קופה רושמת

בקופה הרושמת היו 802 ₪, רשימת חייבים ומפתחות של חדר בלוני הגז אשר אין לדעת את היקפה. טענה זו של התובע לא נסתרה.

המעוקלים נמכרו ביום 08.02.05 תמורת 421 ₪ בלבד.

התובע טען, כי שוויה של הקופה הוא 5,000 ₪ והנתבעות לא סתרו הערכה זו, אף לא ניסו. לא למותר לציין, כי היא נמכרה תמורת סכום זעום של 148 ₪. קופה רושמת היא אחד מהכלים היותר חשובים להפעלת עסקו של התובע, וביתר שאת כאשר היא מכילה רשימת חייבים. בלעדיה אין התובע יכול לקיים את עסקו שהיה באותו זמן מקור פרנסתו ובני משפחתו. אמנם תחילה הוקם העסק עבור בן אשתו ובחור נוסף, אך אח"כ הוא זה אשר עבד בו, העסק היה שלו וכן העסיק 4 עובדים. עדות זו לא נסתרה.

לכאורה אין התובע יכול להנות מהגנת סעיף 22(א)(4) הנ"ל בגלל ההגבלה בתקנה 50 הנ"ל. אלא, שכאשר מדובר בדבר חקיקה מ-1986, דהיינו לפני 23 שנים, הנוקט בערכים כספיים, יש לפרשו בהתאם לתכלית החקיקה ולהתאימו למציאות.

בפסק הדין בע"א (חי) 3470/06 דורן רז, עו"ד נ' מדינת ישראל ומשרד האוצר אגף מס הכנסה מיום 10.07.2007, אוזכר מכתב של גב' דלית זמיר ממחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט כלכלי פיסקלי) במשרד המשפטים מיום 03.08.04, כי אכן הסכום של 200 ₪ אינו סביר ו"בימים אלו אנו פעלים לתיקון תקנה 50...., כך שסכום המיטלטלין הפטור מעיקול יהיה סביר וגבוה יותר מ-200 ₪." עד למועד כתיבת פסק הדין בע"א 3470/06 הנ"ל לא תוקנה התקנה, ולמעשה כך עד היום.

סגן הנשיא, השופט ברלינר, מפנה לע"א 3553/00 יששכר אליני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 577 בעמ' 600, שם נאמר מפי כב' הנשיא ברק בין השאר את הדברים הבאים:

עוד כותב השופט ברלינר, כי:

כב' השופט עמית אמר בע"א 3470/06 הנ"ל בין השאר:

כאמור, מתוך דו"ח מכירת המעוקלים אשר הוגש לבית המשפט בתאריך 21.12.08 לאחר סיום שמיעת ההוכחות ועל פי החלטה מיום 04.12.08 התברר כי בסה"כ נמכרו המעוקלים ב-421 ₪ והיתרה לזיכוי בחשבון לאחר עמלה והוצאות היא - 112.09 ₪.

גם אם נכון היה, ולכן אתייחס להלן, כי החוב הוא בסך 3282.92 ₪ ברור, כי לעיריה התועלת זניחה, ולתובע הנזק רב.

דרך נוספת לפרש את התקנה, על פי תכלית החקיקה ומתוך ההבנה כי אמנם אין סכום של 200 ₪ או 500 ₪ סביר, היא להעריך סכום זה נכון ליום התפיסה, וזאת על פי מנגנון פשוט של הפרשי הצמדה וריבית.

חוב לעיריה גורר בעקבותיו מנגנון אחר של הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בסעיף 2 לחוק רשויות המקומיות (ריביות והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980, ולמרות שעל פי אמת מידה של "שיוויון" ניתן היה גם לעניין זה לערוך הערכת 500 ₪, אך נראה לי נכון יותר להעריך על פי המנגנון הרגיל.

לא למותר לציין כי בסעיף 64 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, קיים מנגנון דומה להערכת קנסות משהתברר כי אין זה נכון שלא לעדכן ערכים כספיים במשך השנים.

סכום של 500 ₪ (הערכת מכונה על פי תקנה 50 הנ"ל) הוא 6,729 ₪ (על פי המשערכת). על כן ולו מטעם זה בלבד, לא היה מקום לעקל את הקופה הרושמת על רשימת החייבים שבה.

ב. לוח הזמנים

הנתבעת 1 לא פעלה בהתאם לסעיף 310 הנ"ל ולא איפשרה כלל את 14 "ימי החסד":

1. ביום 25.11.04 חתם מר רוטשילד על כתב הרשאה לתפיסה ומסירת מטלטלין בגין החוב על סך 3,282,92 ₪ נכון ליום 01.11.04.

2. העיקול ברישום נערך ביום 29.11.04. בתעודת התפיסה נאמר במפורש: "הובא לתשומת לב החייב, כי אם תוך 14 ימים מהיום לא ישולם החוב המגיע ממנו שבשלו הוטל העיקול ימסרו המעוקלים הנ"ל..."

3. כתב ההרשאה ל" פרוץ לביתו או לרשותו של החייב..." נחתם ביום 06.12.04.

4. ביום 08.12.04 בוצעה תפישת המעוקלים. דהיינו לא חלפו 14 יום להסדרת החוב ומר רוטשילד כבר חתם על הרשאה לתפישת המעוקלים.

במילים אחרות, לתובע כלל לא ניתנה האפשרות על פי החוק להסדיר את החוב. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר, כפי שהוכח, התובע אכן שילם על חשבון החוב הנטען ב-05.12.09. לא היה נכון גם מטעם זה לבצע את תפישת המעוקלים.

ג. היה "חוב"?

לאחר בדיקת העדויות והמסמכים המסקנה היא, כי לא היה חוב ארנונה לשנת 2003 בגין הנכס - החנות ברח' מוריה.

התובע הוכיח, כי שילם מראש את מס הארנונה לשנה זו ע"ס 3,637 ₪ על פי פנקס התשלומים - נספח ד' 1 ונספח ד' 2 ב-ת/1. אין חשיבות לזהות המשלם כאשר לא קיים חוב בגין מס ארנונה עבור הנכס לשנת 2003. אין לחשוד בנתבעת שתרצה לגבות פעמיים.

התובע, עליו הנטל להוכיח לכאורה. הנטל עבר לנתבעת, אשר טענה באמצעות מר רוטשילד, כי בוצע החזר כספי לחב' "תומדן" בעלת הנכס.

אין כל ראיה ולו לכאורה, למעט טענה כללית, כי כך נהוג ולתמוך בטענה זו. לא הומצאה אסמכתה כי נעשה החזר, אין ראיה כי "תומדן" בקשה החזר האמירה כי דברים נעשים כך בדרך כלל (עמ' 10 ישיבה מיום 04.12.08). בצירוף האמירה (שם) כי אין לו מושג אם היה החזר אם לאו, לא זו בלבד שאין בה ראיה כלשהי, אלא לא היה זה לכבודה של הנתבעת 1 להעלות טענה מעין זו כשאין ראיה לכאורה התומכת בה.

יתר על כן, הנתבעת טענה באמצעות מר רוטשילד, כי רשום המחזיק על שם התובע נעשה ב-11/03 ואילו על פי מצב החשבון נכון לשנת 2004 נספח כב' ל-נ/1, עולה כי השינוי נעשה ב-31.12.03 ועל כן לכאורה לא היה כלל מקום לחייב את התובע בארנונה לשנת 2003, ואם היה חוב, היה אמור להזקף לחובת "תומדן".

סיכומו של דבר בסעיף זה, בשנת 2003 לא היה חוב ארנונה בגין הנכס לשנת 2003 וממילא לא היה מה לגרור לשנת 2004.

זקיפת תשלומים לשנת 2004 לחוב מס ארנונה לדירה במקום לנכס וכתוצאה מכך יצירת חוב בגין מס הארנונה לנכס.

כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריביות והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ - 1980, מאפשר באופן עקרוני "מעבר" בין חובות, כאשר התשלום נזקף לחובת החיוב המוקדם ביותר.

התובע טען כי:

1. סך של 629.42 ₪ מסכום השיק ששלח לעירייה על סך 1967.92 (נספח י'2 בת/1) היה בעבור חיוב ארנונה בלבד לנכס, נכון לחודשים 5-6/04 (כאמור במכתב הלוואי שצירף), אלא שסכום זה נזקף לטובת דירתו והעירייה הנפיקה בטעות קבלה על סך 3,964.05 ₪.

2. ביום 5/12/04 שלח לעירייה שיק ע"ס 1908, ובמכתב הלוואי שצירף ציין כי המדובר בתשלום ארנונה בעבור חודשים יולי-דצמבר 2004, אלא שגם כאן זקפה העירייה, כאמור בקבלה מיום 7/12/04 את מלוא הסכום לדירה (ראה נספחים י"ב1-י"ב3).

1. כאמור בכל הנוגע לאמור בסעיף 1 לעיל - התובע העביר שיק, אשר ציין בו כי התשלום הינו לגבי שני הנכסים, מבלי להפריד את התשלומים, דבר אשר גרם לסרבול בגזברות העירייה, כך שהקבלה יצאה ע"ש הדירה.

2. בכל הנוגע לשיק על סך 1908 ₪ טען מר רוטשילד, כי אינו יודע כיצד הגיעו מכתב הלוואי של התובע מיום 5/12/04 (המורה להפקיד סכום זה לטובת חשבון הארנונה לשנת 2004) והשיק המצורף לו מאותו יום. הוא משער כי יתכן והשיק והמכתב לא הגיעו יחדיו, ועל כן מי שקיבל את השיק סבר, כי הוא צריך להיזקף לחשבון הדירה, הואיל וזוהי הכתובת המופיעה על השיק. השערה אינה ראיה כמובן, ואין להשערה זו כל משקל גם אם הייתה מוכחת כנכונה. אין בה כדי להצדיק.

תשובותיו של מר רוטשילד לעניין זה היו כדלקמן:

"ש. כל המכתבים הגיעו לאיזה מקום, יש לכם איזשהו תיק.

ת. סביר להניח

ש. למה לא הבאת את התיק

ת. העירייה מתייקת כל שנה כל תיק בנפרד. היינו צריכים ללכת לכל שנה ולהוציא תיק תיק" (ישיבה מיום 4/12/08, עמ' 17-16).

מר רוטשילד, כעד מטעם העירייה, הוא אמור להציג את המסמכים בעניינו של התובע, ולא לתמוך את גרסתו בהשערות. הימנעות מהצגת מסמכים או העדת עדים בנידון, פועלת לחובת העירייה.

איש מהצדדים לא התייחס לסעיף 3 הנ"ל, אך אין בכך כדי לפטור את בית המשפט מהתייחסות אליו.

הנתבעת לא הגישה את תיק נכסי התובע אצלה, כדי להבהיר מהו החוב הקודם, האם בעבור הנכס או בעבור הדירה, ויתכן כי משום כך לא טענה לחלות סעיף זה.

ההגינות מחייבת, כי כאשר מרחפת מעל התובע סכנת עיקול, תזקוף העירייה את הסכום ששולם על ידו לטובת החשבון בגינו הוצא העיקול, דהיינו חוב בגין הנכס (אם היה כטענתה) ולא לטובת חשבון אחר.

העירייה, מסיבות לא ברורות, זקפה חלק מהסכומים ששולמו על ידי התובע לטובת חשבון הארנונה של דירתו, במקום לטובת הנכס כפי שביקש, ובכך הגדילה את יתרת החוב המיוחסת לחשבון הנכס, שלא כדין, וכפועל יוצא מזה, בוצע העיקול.

חיזוק לטענת התובע, נמצא בנתונים כדלקמן:

א. ממצב חשבון לנכס נכון לשנת 2005 (נספח כ"ב ב- ת/1), עולה, כי הסכומים המנויים לעיל, אשר נזקפו קודם לכן לטובת חשבון הדירה, נזקפו בשנה זו לטובת חשבון הנכס.

העירייה לא הציגה כל אסמכתא או הסבר, מדוע המתינה עד שנת 2005 לבצע את העברות הללו. למעשה, בביצוע זיכויים אלו בשנת 2005, יש משום הודאה בטעותה בנוגע לחיוב חשבון הנכס בשנת 2004.

גם אם הבקשה לביצוע העברות בין החשבונות הייתה בדיעבד, על העירייה היה להציג אסמכתא המעידה על בקשה זו.

ב. מעיון במצב חשבון לשנת 2004 לעניין הדירה (נספח כג' בת/1) עולה, כי ביום 7/12/04 בוצע פרעון שני שיקים לעניין חובותיו הרשומים של התובע בדירה: האחד על סך 4,074 ₪ והשני על סך 1,908 ₪. העובדה שבאותו יום נזקף פרעון זה, מחזקת את גרסת התובע, כי השיק על סך 1,908 ₪ אמור היה להיזקף לטובת הנכס.

בנוסף, יש לציין כי אופן ההתנהלות הלא ראוי של העירייה כלפי חשבונות התובע, באה לידי ביטוי לא רק ביחס לנכס נשוא דיוננו, אלא גם בייחוס לתובע חיובי ארנונה בגין "נכס 313", כפי שעולה ממצב החשבון לנכס, נכון לשנים 2002 -2003 ו- 2005-2008 (נספח כ"ד ב- ת/1).

כבר ביום 14/7/2003, כתבה בת שבע קויתי, מנהלת הארנונה ומנהלת האגף מכתב לתובע, בו הודתה כי חיובו בגין "נכס 313" בטעות יסוד והודיעה לו, כי בוטל החיוב על שמו בנכס וחשבונו אינו מורה על יתרת חוב, וכי ההתראות שהתקבלו מחברת הגביה מג.ע.ר מבוטלות (נספח ו' בת/1).

דא עקא, ממצב חשבון לנכס זה מיום 1/4/08 עולה, כי התובע עדיין מחויב בתשלומי ארנונה בגין "נכס 313", אשר הנתבעת הודתה בטעות החיוב. כאשר, נשאל מר רוטשילד לפשר הדבר השיב, כי לא בדק ואינו יודע אם "נכס 313" הוחזק על ידי התובע ואף לא ידע של מי היה "נכס 313" עד ל-1/8/02 (ישיבה מיום 4/12/08).

העירייה לא הציגה כל אסמכתא, מדוע התובע נכון לשנת 2008 מחויב בחיובי ארנונה בגין נכס שהוא טוען שאין הוא מחזיקו והנתבעת הודתה עוד בשנת 2003, כי חיוב זה בטעות יסודו. התנהלות זו של העירייה, מחזקת את טענות התובע לעניין כשלים בניהול חשבנותיו.

סיכומו של דבר, העירייה, בזקיפת שיקים, אשר נשלחו על ידי התובע בעבור חשבון הנכס, לחשבון אחר, יצרה יתרת חוב בחשבון שלא כדין. בנסיבות אלו, המסקנה היא גם, כי הסכום שבגינו יצא העיקול, אינו הסכום הנטען על ידי העירייה. העיריה נהגה בניגוד לנורמות התנהגות הנדרשות מרשות ציבורית ברשלנות וחוסר הגינות.

העירייה טענה, כי העיקול היה כדין וכי "מילגם" פעלה שלא על דעת עצמה, אלא על פי צווים אשר ניתנו לה על ידה, ואם העירייה הייתה מבקשת להפסיק את פעילותה כנגד התובע היא הייתה מפסיקה.

כאמור, לא היה מקום לנקוט בהליכי עיקול כנגד התובע. יתרת החוב - 3282.92 ₪, אשר בגינה נתנה העירייה הרשאה ל"מילגם" לבצע הליכי עיקול, הוכחה, כאמור כלא נכונה. הנתבעת ייחסה לתובע חובות לא לו בעבור שנת 2003, וזקפה סכומים ששילמם לזכות חשבונות אחרים שלו, ובדיעבד הודתה בטעותה וייחסה סכומים אלו לחשבון הנכס.

מילגם פעלה בשם הנתבעת, "שלוחו של אדם כמותו", ואין צורך להכביר מילים על זהות הנורמות הנדרשות מ"מילגם" כמו גם מן הנתבעת.

אני דוחה את טענת היעדר היריבות כנגד "מילגם".

ניהול החשבונות של התובע מבוצע על ידי העירייה, ואין חולק כי "מילגם" פעלה כשלוחתה של העירייה לביצוע פעולות גבייה מנהלית עבורה. גם על "מילגם", כשלוחתה, חלות חובות סטטוטוריות: לא לעקל מכונות אשר עיקולן אסור על פי החוק, וחובות במישור ההתנהגות וההגינות בנורמות של רשות ציבורית.

מעבר לכך, "מילגם" פעלה שלא כדין, בכל הנוגע לביצוע העיקול באופן לא מידתי. בנוסף לאמור בע"א 3470/06 הנ"ל נאמר בספרו של המלומד ד"ר הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית (מהדורה חמישית ספר שני) עמ' 880-881:

הדברים יפים לשתי הנתבעות כאחת ולכל אחת מהן בנפרד.

ד"ר רוסטוביץ ממשיך ואומר, בעמ' 955-956:

לא נעשה כן בנסיבות העניין בתביעה זו.

גם אם הייתי מקבלת את טענת העירייה, כי בגין חוב התובע לה, בשיעור של 3282.92 ₪ הוצא צו העיקול, אין כל מידתיות, בנטילת קופה רושמת מעסק, בגין חוב זה, אשר ברור לכל, כי הדבר יוביל להשבתת העסק, מחד, ומאידך לא יתרום להפחתת החוב באופן ממשי, הואיל וכפי שעולה מפירוט מיטלטלין מעוקלים ע"י נעמן, מיום 20/7/05, היתרה לזיכוי חשבון התובע לאחר תשלום הוצאות עמדה על 112 ₪ בלבד.

טענה זו זוכה למשנה תוקף, הואיל ואני מקבלת את דברי התובע, כי בעת ביצוע העיקול, משלא נכח בנכס, אמר בשיחה טלפונית לנציג "מילגם", כי שילם לעירייה, וחרף זאת ביצע המעקל את העיקול.

טענה זו, לא נסתרה על ידי "מילגם". מי שהעיד מטעם "מילגם" הוא לא מר סמיר - הגובה כאמור בתעודה לתפיסת מיטלטלין מיום 8/12/04, אלא מר אסרף, מנהל סניף "מילגם", אשר מטבע הדברים לא יכול היה להעיד דברים מידע אישי היות ולא היה במקום.

מר אסרף העיד, כי קיים היה נוהל הנחיות כללי למעקל, ובכל אופן ביצוע העיקול נתון לשיקול דעת של המעקל באותו רגע. אמנם במקרה זה "מילגם" כשלה בהצגת נוהל הנחיותיה, ובאי העדת מר סמיר לא ניתן לדעת אם הוא פעל לפי הנחיות אלו.

לדעת מר אסרף, גם אם יש הנחיות, אין כל פסול בהפעלת שיקול דעת המעקל בעת העיקול, כל עוד שיקול דעת זה מופעל כאמור במידתיות. כפי שעולה מעדות מר אסרף, אין כל מניעה מבחינת "מילגם" לפגוע בקניינם של החייבים באופן לא מידתי, הואיל ומטרת העיקול היא הפעלת לחץ על החייב:

"ש. אתה אומר עכשיו שבמקרה שנתת זה תקין באותה מידה שאנשים שלך על חוב של 3,000 לא יסתפקו במה שיש בקופה אלא יעקלו גם את הקופה וגם את המחשב וישביתו את העסק.

ת. התקינות בעיני היא להפעיל לחץ על החייב לשלם את החוב" (ישיבה מיום 4/12/08, עמ' 3)....

ש. זאת אומרת שיש אפשרות לעקל רק את הכסף".

אי אפשר להשלים ולקבל תשובה זו כתקינה, נכונה וראויה מרשות ממלכתית, ואם זו דרך החשיבה של ראשי "מילגם" מן הראוי כי תעשה במהירות חשיבה חדשה וכי היועץ המשפטי של העיריה יסביר לה מהן נורמות התנהגות נכונות, מהי מידתיות, מהו דין, מה מותר ומה אסור כאשר באים לעקל. אין להשלים ששיקול הדעת הבלעדי של המעקל ברגע הנתון הוא הקובע.

חוסר המידתיות בנטילת קופה רושמת והשבתת עסק ביודעין מדבר בעד עצמו ויש בו בכדי להטיל אחריות גם על "מילגם".

15. מעשי הנתבעות גרמו לתובע נזקים היות ולא היה מקום לנקוט בהליך העיקול, ומשעה שבוצע, בוצע שלא באופן מידתי. חלק מראשי הנזק לא הוכחו כדבעי. לגבי האחרים, לא נסתרו ראיות התובע:

א. בגין אבדן או אי השבת הקופה הרושמת נתבע סך של 5,000 ₪, ובגין הטלוויזיה 1,750 ₪.

התובע צרף לתצהירו הצעות מחיר לקופה רושמת וטלוויזיה:

1. קופה רושמת מדגם סמסונג 650 - 4,000 ₪ + מע"מ (נספח כ' בת/1).

2. טלוויזיה - 1,750 ₪ כולל מע"מ (נספח כ"א ב- ת/1).

התובע הסביר את הפער בין הנתבע על ידו לבין הצעות המחיר בכך כי בעת קנה מכשירים אלו המחיר היה גבוה יותר, ועתה מחיריהם ירדו, כאמור בהצעת המחיר.

גירסת התובע לא נסתרה על ידי הנתבעות, באמצעות הצגת הצעות מחיר נגדיות, המראות כי שווי מכשירים הוא לא כנטען על ידי התובע ואני מקבלת את גירסתו.

ב. הפסד הכנסות, פגיעה בשם הטוב, ועגמת נפש

אני קובעת כי נטילת קופה רושמת מהעסק, גרמה לתובע לנזק אשר הוביל בסופו של דבר, גם אם לא כגורם יחיד להשבתת עסקו. את טענותיו אלו תמך במסמכים אשר צורפו לתצהירו:

נספח כ"ה2 בת/1 - מכתב הממוען על ידי התובע לעיריית חיפה, מינהל הכספים/מינהל אגף הגבייה, מיום 11/12/04 - במסגרתו מסביר מדוע לא היה מקום לבצע את העיקול ב- 8/12/04, ובסוף המכתב מציין: "לאור הדברים הללו החנות היתה סגורה מ- 8/12 שעה 17.00 עד 11.12 בשלב זה".

נספח כ"ה3 בת/1 - מכתב הממוען על ידי התובע לעיריית חיפה, היחידה לפניות הציבור וראש העיר, מיום 11/12/04 - "מתאריך 8.12.04 שעה 18.00 החנות נסגרה עקב ביצוע העיקול עד לשלב זה 8, 9, 10, 11 - דצמבר"

נספח כ"ה 4 בת/ 1 - מכתב הממוען על ידי התובע לעיריית חיפה, עבור מר רוטשילד מיום 28/12/04 - "כתוצאה מכך שנלקחה הקופה הרושמת החנות סגורה 3 שבועות".

נספח כ"ה5 בת/1 - מכתב הממוען למחלקה לאכיפת הגבייה, עבור מר רוטשילד מיום 1/1/05 - במסגרתו מלין כנגד מר רוטשילד, כי במכתבו אין כל התייחסות מצידו לקבלות שהעביר המצביעות על כך שכל חובותיו לעירייה בגין הנכס שולמו וכי : "במידה והנושא לא יפתר לאלתר סגירת החנות תהיה סופית ובאחריות העירייה"

עסקו של התובע היה עסק למכירת פלאפל, ברור הוא כי סגירת עסק מעין זה, למשך שלושה שבועות יגרום נזק לתובע : "החנות נפתחה אך כמות המכירות ירדה מ- 300 מנות ל- 80 ובסופו של דבר החנות נסגרה" (ישיבה מיום 26/5/08, עמ' 17). מנגד, לא עלה בידי הנתבעות, לסתור את טענת התובע בנידון, באמצעות העדת עדים או הצגת מסמכים.

אני מקבלת את עדות התובע כי אופן התנהלות העירייה בכל הנוגע לחשבונותיו, קבלת תשלומים על ידה, ואופן ביצוע העיקול על ידי "מילגם" גרמו לו לעגמת נפש.

בנוסף, אני קובעת כי ביצוע עיקול, שלא היה מקום לבצעו מלכתחילה, בנוכחות קהל לקוחות, גרמה לו לפגיעה, הן במוניטין והן בשמו הטוב. גם טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות.

ג. נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לו עקב הצורך לפרוץ את שער מחסן בלוני הגז והחלפת מנעוליהם - לא הוצגה כל אסמכתא לעניין הימצאותם של המפתחות בתוך הקופה הרושמת, התובע לא העיד את מי שלטענתו פרץ את השער או את המנעולן שהחליף את המנעול. התובע העריך "שמנעול עולה בסביבות 150 ₪" (ישיבה מיום 26/5/08, עמ' 17). לא ניתן לבסס פיצוי ממוני על הערכה. בנסיבות אלו, איני פוסקת פיצוי בגין נזק זה.

ד. סך מוערך של 3,000 ₪ בגין אי קבלת התקבול מהחייבים שפרטי חובם הופיעו ברשימת החייבים שעוקלה ביחד עם הקופה ואבדה - איני פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה.

לא עלה בידי התובע להוכיח את הפיצוי בסכום הנתבע על ידו. התובע העיד, כי זוכר רק חלק מהחייבים, הוא לא פנה בדרישה אליהם לשלם את חובם, הואיל ואין לו את הרישום, והרישום נעשה בנוכחות הלקוח בעת שאכל (ישיבה מיום 26/5/08, עמ' 17-18).

התובע לא הזמין להעיד ולו חלק מהחייבים שאת שמם זכר, או מלהציג דו"ח רווח והפסד שיצביע על חובות אלו כחובות אבודים.

בנוסף, אין מניעה שחלק מחייבים אלו שלמו לו במשך הזמן.

בנסיבות האמורות, נכון הוא לכלול פיצוי בגין כך במסגרת הפיצוי הלא-ממוני.

ה. לדעת התובע יש להשיב לו סך של 3,650 ₪ בגין גביית היתר של ארנונה עבור הנכס בשנת 2004: 802 ₪ במזומן שעוקלו + 2543 ₪ ששולמו תחת מחאה. התובע טוען, כי יש להשיב לו סך זה שלא על דרך הזיכוי בחשבון 2005, במיוחד היות ובשנת 2005 עזב את החנות.

איני רואה מקום להשיב לתובע 2,543 ₪. אומנם, התובע העיד (ת/1), כי בחודש 9/05 החליט לסגור את העסק ולהחזיר לבעליו את החזקה בנכס, והוא הודיע על כך בעירייה. עם זאת, עד עזיבת הנכס הוא החזיק בו במשך תשעה חודשים. התובע לא העיד את בעל הנכס ולא הציג כל אסמכתא, מה סוכם לגבי תשלום הארנונה בכל הנוגע לשלושת החודשים הנותרים של השנה מאז עזיבתו. אשר על כן, אין מקום להשיב לו סכום זה.

באשר לסך של 802 ₪ - סכום זה עוקל ביום 8/12/04. מעיון בחשבון הנכס (נספח כב בת/1) נכון לשנת 2004 עולה, כי סך זה 802 ₪ נזקף לזכות התובע ביום 19/12/04. סוג התנועה הוגדרה בחשבון : "תשלום ע"ח". לכאורה, ניתן להבין כי המדובר בסכום שעוקל. דא עקא, שנשאל מר רוטשילד אם מה שקיבלה העירייה מהעיקול הוא 802 ₪, אשר מופיע בנספח כ"ב השיב: "אני לא יודע לייחס תשלומים למעשים" (ישיבה מיום 4/12/08, עמ' 18).

מר אסרף עצמו, אשר אישר כי הכסף הופקד לעיריית חיפה, כאשר נשאל לגבי נספח כ"ב, האם מבחין שם בתשלום כתוצאה מעיקול השיב : "אני לא רואה שיש פה תשלום מעיקול" (ישיבה מיום 4/12/08, עמ' 6).

בנסיבות האמורות, משלא עלה בידי הנתבעות לסתור את גרסת התובע, אני פוסקת כי יש להשיב לתובע סך של 802 ₪.

מר אסרף זומן על ידי בית המשפט, לאחר שהעד אותו ביקש התובע להזמין, מר פארס סמיר - מבצע העיקול, חדל לעבוד ב"מילגם" ומר אסרף קיבל את הזמנתו לדין.

ב"כ התובעים טען, כי אין לפסוק למר אסרף שכ"ט.

מנגד טען ב"כ הנתבעות, כי אם התובע ביקש לזמן עדים הוא זה שצריך לשאת בעלותם ומלכתחילה טענו, כי אין מקום לתבוע את "מילגם".

בדיון ביום 4/12/08 קבעתי, כי ההחלטה בשאלת שכרו של מר אסרף תידון במסגרת פסק הדין.

איני רואה לנכון לפסוק הוצאות למר אסרף. "מילגם" לא טרחה להעיד את מבצעי העיקול מטעמה, למרות שהתובע טען כנגד הגובים מטעם "מילגם" טענות כבדות משקל. מצופה היה מ"מילגם" לעשות כל שלעיל ידה משגת ולהעיד את האנשים הרלבנטיים שביצעו את העיקול, גם אם אלו חדלו לעבוד אצלה.

בוודאי שלאור תוצאות הדיון אין מקום לחייב את התובע בשכ"ט של מר אסרף.

סיכומו של דבר

"יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב' י"ב). לא כך נהגו הנתבעות בתובע.

חובת העירייה כלפי אזרחיה לגבות מסים על פי הדין. מסמכותה להפעיל את הנתבעת 2 לשם כך.

בד בבד עם חובה זו. חובת שתי הנתבעות לנהוג בהגינות זהירות באחריות במדתיות ובהפעלת שיקול

דעת על פי אמות מידה אילו.

התובע אינו סרבן מסים. יש מחלוקת בינו לבין העיריה ובינתיים הו משלם מסים. הנתבעות כפי שנאמר לעיל טעו בחיוב במקרה הטוב פעלו ברשלנות ןבעצימת עיניים במקרה הפחות טוב ובניגוד לחוק בעקלם את הקופה הרושמת על תכולתה. הפעלת שיקול דעת לא נכון על ידי המעקל מטעם מילגם גרמה לתובע נזק. הנתבעות היו אמורות לצפות כי מעשיהן אילו יגרמו נזקים לתובע ועל כן יש לחייבן בפיצויו.

דין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבעות ביחד ולחוד תשלמנה לתובע סך של:

א. סך של 30,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים.

ב. 5,000 ₪ בגין הקופה הרושמת.

ג. 1,750 ₪ בגין הטלוויזיה.

ד. 802 ₪ בגין גביית יתר.

הסכומים המנויים בסעיפים ב-ד ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 8/12/04 ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף תשאנה הנתבעות בהוצאות המשפט ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשעור 7,500 ₪ + מע"מ.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים וכן ליועץ המשפטי של עירית חיפה.

ניתן היום, כ"ב סיון תשס"ט, 14/06/2009, בהעדר הצדדים.

________

ראו כתבה בנושא