ראשית, חייבים לזכור, שילדים אלה נולדו בארץ, מדברים בשפתה, התחנכו בבתי הספר שלה, התערו בתרבותה, חוגגים את חגיה, חברים בתנועות הנוער שלה, ולכשיתבגרו, ישרתו בצבאה, ולאחר השחרור מהצבא, יאיישו תקנים במצבת העבודה שלה וישלמו מסים על הכנסתם. במילים אחרות: הם ישראלים לכל דבר ועניין, פרט לדבר אחד: דתם אינה הדת היהודית.

למי שיטענו שקיימת פה גם בעיה גזעית או אתנית, חשוב שיזכרו שישראל מעלה את האתיופים אך ורק בגלל דתם היהודית, למרות שברור שהם מגזע אפריקאי. כמו כן, אין למדינה שום בעיה באשר לילדים ממדינות זרות, כלומר, שלא מאתניות יהודית, המאומצים על ידי אמהות ישראליות..

יוצא אפוא, וזו לוגיקה מתמטית שלא ניתן לערער עליה, שהבסיס לכוונה לגרשם הוא דתי טהור, דהיינו, העובדה שדתם שונה מדת הרוב. קשה שלא להיזכר במאורע מכונן של עמנו שאנחנו מגנים ללא כל הסתייגות: גירוש היהודים מספרד בשנת 1492. הגירוש התבסס על העובדה שדתם של היהודים הייתה שונה מדת הרוב: הדת הקתולית. גוזרי הגירוש, המלך פרדיננד ואשתו איזבלה, שהיו קתולים אדוקים, האמינו שבכך הם משרתים את עמם -- וזאת משיקולים של דמוגרפיה דתית גרידא -- מאחר וקיומם של היהודים איים, מבחינתם, על "אופייה הקתולי" של ספרד. במקרה שלנו, במקום פרדיננד ואיזבלה עומדים רבנים מסוימים, שיש להם שליחים בזירה הפוליטית, המאמינים שתפקידם להגן על "אופייה היהודי" של מדינת ישראל, המאוים, לדעתם, על ידי הימצאותם בה של ילדים שדתם אינה יהודית.

למרבה האבסורד, פרדיננד ואיזבלה הספרדים היו יותר הומניסטים מעמיתיהם הישראלים בכך שהם נתנו ליהודים את האופציה להתנצר, ואילו עמיתיהם במדינתנו, מערימים קשיים בלתי נסבלים על כל מי שמבקשים להתגייר.

עיכוב הגירוש, בעיקר כתוצאה מהתערבותה האגרסיבית והמבורכת של התקשורת, מבוסס על נימוקים הומניסטים: קראו לזה רחמים, חסד, חמלה, התחשבות. השימוש בנימוק זה פירושו הלוגי הוא, שאמנם הגירוש הוא מוצדק מנקודת הראות של המדינה, מה שאומר שכאילו שהותם בארץ של המועמדים לגירוש גורמת נזק למדינה, אך המדינה, מטעמים הומניסטים, מוכנה, כקרבן מצדה, לסבול את נוכחותם ואולי גם בהזדמנות זו להגן על שמה הטוב שלא תיקרא בלתי הומנית.

העניין הוא בכך, שלצד הנימוק ההומניסטי המוצדק כשלעצמו, קיימים גם נימוקים פרגמטיים חזקים וגם נימוקים פילוסופים מבוססים היטב כנגד הגירוש. הבעיה הדמוגרפית האמיתית שלנו, אם בכלל, היא העובדה, שאנו מוקפים באוכלוסייה ערבית שלא מחבבת אותנו במיוחד, וכל משקל כנגד הוא מבורך. בה בשעה, שלמטרה זו, ישראל עושה מאמצים להעלות את יהודי התפוצות ואפילו מעניקה להם סל קליטה, הרי נמצאים בה כבר בני אדם שיכולים ורוצים למלא את אותה הפונקציה בדיוק שישראל מצפה לקבל מעולים יהודים חדשים, וזאת ללא שום תמורה כספית, וראה זה פלא, במקום לאמצם ולחבקם, היא זוממת לגרש אותם.

בניגוד לערביי ישראל – שזכאים לזכויות מלאות וכל גזענות כלפיהם ראויה לגינוי – שהם אמנם ישראלים באזרחותם, אך לא בלאומיותם (שהיא פלשתינית לפי הגדרתם הם), הרי ילדי העובדים הזרים שנולדו פה, ממלאים את כל התנאים שמגדירה את לאומיותם כישראלית, וככאלו יש לראותם ולהתייחס אליהם.

למעשה, כל הבלבול והעיוות נובע מהבעיה הסמנטית שהמילה "יהודי" היא דו-משמעותית בשמשה גם לשיוך לאומי וגם לשיוך דתי. כך "יהודים" הם חלק מרשימה הכוללת "יהודים, מוסלמים, ונוצרים", וגם כחלק מרשימה: "יהודים, אירים, איטלקים וצרפתים". הבלבול היה נמנע, אם במקום לדבר על "העם היהודי" היינו מדברים על "העם העברי" (זוכרים את הסיסמא בשמה הפגנו נגד הבריטים: "עליה חופשית, מדינה עברית") והיינו משאירים את המאפיין "יהודי" לשיוך דתי גרידא. במילים אחרות, יוצרים הפרדה בין "העם היהודי או "העברי" והדת היהודית, למרות שמבחינה סטטיסטית, לכאורה, כמעט כל בני הלאום היהודי שייכים לדת היהודית. השתמשתי במילה "לכאורה", משום שההפרדה תיראה הרבה יותר רלבנטית אם נשים לב לעובדה הבאה: לפחות מחצית הישראלים הם חילוניים. המובן של המילה "חילוני" הוא "אדם שאינו דתי". אדם "שאינו דתי" פירושו "אדם שאין לו דת", כלומר, מבחינה לוגית-פילוסופית החילוניים אינם בני הדת היהודית בהיותם "לא בני דת כלשה". יוצא אפוא, שכמחצית מהישראלים היהודים הישראלים שהם יהודים בלאומיותם, אינם יהודים בדתם. בכך מעמדם שווה בדיוק לזה של ילדי העובדים הזרים הרואים עצמם כחלק מהלאום הישראלי לכל דבר ועניין.

על רקע ההסבר דלעיל, מן הראוי היה, שבצד הגיור הדתי המשמש כיום, למרבית הצער, כשער היחיד להצטרף לעם היהודי, צריך לפתוח גם שער נוסף, גיור לאומי לעם העברי. כדי למצוא מונח מקביל ל"גיור לאומי" שלא יכלול את המילה "גיור", המשמש ל"גיור דתי", ומאחר שהמונחים "להתעבר" ו"לעברת" כבר תפוסים על ידי מובנים אחרים, אני מציע את המונח "להתברת", שגם קשור למילה “עברי", גם קשור למילה "ברית", שהם כורתים עם העם העברי, ואם תרצו, גם למילה תרבות.

מתוך איורי התנ"ך של גוסטב דורה, צרפת 1865



רות המואביה של א.מ. ליליין



רות המואביה של זאב רבן