ע"א 9784/05 - עליון, שכר טרחת עו"ד

ע"א 9784/05

בשם המערערת בע"א 9784/05 והמשיבה בע"א 11366/05, ע"א 8279/07 ובע"א 8258/07:

בשנת 2000 באו לקיצן ביוזמת העירייה ההתקשרויות בינה ובין עורכי הדין. הערעורים שבפנינו עניינם בפסק דין מיום 17.8.2005 שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל), בתביעה שהגישו גורן, סלונימסקי ובר בשל הפסקת ההתקשרות עימם, כאמור (להלן: פסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר), ובפסק דין נוסף מיום 24.6.2007 שניתן אף הוא בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) בתביעה שהגישו רוסטוביץ וגלעד באותו עניין (להלן: פסק הדין בעניינם של רוסטוביץ וגלעד). פסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר קובע כי הם זכאים בגין הפסקת ההתקשרות עימם, לפיצוי בסכום כולל של 9,926,511 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת תצהיריהם, ואילו פסק הדין בעניינם של רוסטוביץ וגלעד קובע כי הם זכאים בשל הפסקת ההתקשרות לפיצוי בסכום כולל של 73,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת תביעתם.

1. בתחילת שנת 2000 הוכרזו ארנונה ותשלומי חובה לרשויות המקומיות כחובות שניתן לגבותם על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן: פקודת המיסים (גביה); ראו אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000) (להלן: אכרזת המיסים (גביה)). אכרזה זו אפשרה לעירייה לגבות חובות ארנונה בדרך של גביה מנהלית, ללא צורך בהגשת תביעות לבתי המשפט.

2. בפסק דינו מיום 17.8.2005 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) בחלקה את תביעת גורן, סלונימסקי ובר. בית המשפט המחוזי קבע כי מתכונת התקשרות בין העירייה לבין כל אחד מעורכי הדין האמורים הייתה זהה וכן קבע כי ההתקשרות עימם לא עוגנה בהסכם כתוב ולא נקצב מועד לסיומה. עוד קבע בית המשפט כי תשלום שכר טרחתם של גורן, סלונימסקי ובר לא הותנה בגבייה בפועל, אך הוכח קיומו של נוהג פרטי ביחסיהם עם העירייה לפיו העבירו לה את הכספים שהתקבלו מהחייב, בניכוי שכר הטרחה הפסוק. בית המשפט ציין כי "בהעדר חוזה בכתב מחייב בין הצדדים מה שקובע הוא הפרקטיקה 'הפרטית' הנהוגה בין התובעים [גורן, סלונימסקי ובר] לנתבעת [העירייה]" והוא מצא כי "הנוהג הפרטי" שהוכח מהווה בסיס ל"הבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית" לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי)). עוד ציין בית המשפט כי העירייה הייתה שבעת רצון מעבודתם של גורן, סלונימסקי ובר, כי הם לא הפרו את ההתקשרות עימה וכי מתן השירותים על-ידם לעירייה היה "מרבית עולמם" מבחינה מקצועית. בית המשפט ביסס את מסקנותיו המפורטות לעיל, בין היתר, על מסמכי העירייה מהם הסיק בית המשפט כי כל הפחתה מסכום החוב או ויתור עליו מצד העירייה כלפי החייבים, שהיה כרוך בהפחתה או בויתור על שכר הטרחה, הצריך הסכמה של גורן, סלונימסקי ובר לפי העניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי מחומר הראיות מצטיירת "תמונה קשה" של הפקרות בניהול אגף הגבייה בעירייה ויחס בלתי הוגן ומזלזל כלפי גורן, סלונימסקי ובר. בית המשפט ציין בהקשר זה כי בשנת 2000 הועברה בעירייה הנחייה פנימית שלא לאשר עוד ביצוע חקירות ואיתור חייבים בתיקים המצויים בטיפולם של עורכי הדין הנ"ל, אך הנחיה זו לא הובאה לידיעתם למרות שהיה בה כדי להפוך את מלאכת גביית החובות על-ידם לבלתי אפשרית. כמו כן קבע בית המשפט כי העירייה סיימה את ההתקשרות עם גורן, סלונימסקי ובר ללא הודעה מוקדמת (או הודעה בכלל), הותירה אותם בערפל לגבי עתידם באופן שהיה בו כדי להטעותם, לא נענתה לפניותיהם בעניין זה ולא ניסתה כלל לשלבם במערך הגבייה המינהלי אליו פנתה העירייה לאחר שנתאפשר לה (בעקבות האכרזה הנזכרת לעיל), לגבות את חובותיה באמצעים המנהליים הקבועים בפקודת המיסים (גבייה). עוד קבע בית המשפט כי אין יסוד לטענת העירייה לפיה התיקים "הפתוחים" שנותרו בטיפולם של גורן, סלונימסקי ובר (כ-1,000 תיקים לכל עורך דין) היו ממילא תיקים נעדרי סיכויי גבייה ("בוצה" בלשונה של העירייה).

3. נוכח קביעות אלה ובהתחשב באופי ההתקשרות הנמשכת שבין הצדדים שיצרה מערכת יחסים הדומה לזו שבין "ספק שירותים" ולקוח מסחרי, סבר בית המשפט המחוזי כי העירייה הייתה מחויבת ליתן לגורן, סלונימסקי ובר הודעה מוקדמת על החלטתה להפסיק את ההתקשרות עימם. עוד קבע בית המשפט כי בהתחשב במכלול הנסיבות הצריכות לעניין ובין היתר בהתחשב בגמישות שמאפשר מקצוע עריכת הדין, פרק הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת במקרה דנן עומד על שנה אחת. שיעור הפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת לפרק זמן זה חושב על-ידי בית המשפט בהתבסס על רווחיהם של סלונימסקי ובר בשנת 1999 (השנה האחרונה לפני הפסקת ההתקשרות) ועל רווחיו של גורן (שלא הציג נתונים לשנת 1999) בשנת 1997. זאת בניכוי 25% המשקפים על פי אומדנו של בית המשפט את שכר הטרחה שגבו עורכי הדין הנ"ל מאז הגשת תצהיריהם ועד להגשת הסיכומים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת תצהיריהם של גורן, סלונימסקי ובר ועד יום התשלום בפועל (ראו לעניין זה החלטת בית המשפט מיום 17.8.2005 לתיקון פסק הדין). בית המשפט ציין כי הניכוי האמור נועד למנוע כפל פיצוי בהדגישו כי הסכומים שפסק בעילה של אי מתן הודעה מוקדמת נועדו לפצות את עורכי הדין הנ"ל אך ורק בשל כך שבאותה תקופהלא הועברו להם על-ידי העירייה תיקים חדשים ונמנע מהם הרווח הפוטנציאלי בגינם. בית המשפט הוסיף וקבע כי גורן, סלונימסקי ובר זכאים לשכר הטרחה שנפסק לטובתם בבתי המשפט ובהוצאה לפועל ב"תיקים הפתוחים" שהיו בטיפולם בעת הפסקת ההתקשרות עימם על-ידי העירייה. יחד עם זאת, בהתחשב באופן שבו נהגו הצדדים לאורך השנים בעניין תשלום שכר הטרחה כאמור וכן בהתחשב בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובהוראות הדין העברי שאותן הזכיר, קבע בית המשפט כי גורן, סלונימסקי ובר אינם זכאים למלוא שכר הטרחה הפסוק משום שאי ביצוע הגבייה באותם תיקים מעיד על כך שעבודתם באותם התיקים לא הושלמה וכלשון בית המשפט: "היעלה על הדעת שלתובעים מגיע אותו שכר טרחה המשולם לעו"ד שטרחו ועבדו על התיקים וסיימו את עבודתם בתיק והגיעו למצב של גביה?". את הסכומים הצריכים לעניין זה ביסס בית משפט קמא על רשימות שהציגו גורן, סלונימסקי ובר באשר לתיקים הפתוחים ולשכר הטרחה הפסוק בהם. בית המשפט קבע עוד כי נוכח הפיצויים שפסק לגורן, סלונימסקי ובר כאמור לעיל, מתייתרת הטענה החלופית שהועלתה על-ידם בשלב הסיכומים, לפסיקת שכר ראוי. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העירייה לפיה פסיקת פיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת וגם בגין שכר טרחה פסוק מהווה כפל פיצוי, בציינו כי מדובר בסעדים שונים שנועדו לפצות את גורן, סלונימסקי ובר בגין פגיעות שונות שנגרמו להם בנסיבות העניין, וכלשונו: "שכה"ט שנדרש - הינו בגין עבודת העבר שבוצעה ע"י התובעים [גורן, סלונימסקי ובר]. פיצוי בגין העדר ההודעה המוקדמת שנדרש - הינו פיצוי בגין הפסד השווי הכלכלי של המשך עבודה סדיר תקופה מסוימת [...] שבמהלכו היה אמור כל אחד מהתובעים לנסות ולמצוא לו מקור פרנסה אחר, תוך שאינו 'לחוץ' מבחינה כלכלית ומטה לחמו לא נשבר מיידית". לבסוף, קבע בית המשפט כי הסכומים שאותם פסק כפיצוי בגין שכר טרחה פסוק שלא שולם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים התואמים את מה שנפסק לטובת העירייה על-ידי הערכאות הרלוונטיות או בהוצאה לפועל, על פי החישוב שערכו גורן, סלונימסקי ובר בעניין זה בתצהיריהם, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו היום ועד יום התשלום בפועל (ראו לעניין זה החלטת בית המשפט מיום 17.8.2005 לתיקון פסק הדין). הסכומים אותם פסק בית המשפט המחוזי כאמור, מסתכמים בסך של 3,634,880 ש"ח לגורן, בסך של 3,447,950 ש"ח לסלומינסקי ובסך של 2,843,681 ש"ח לבר. כמו כן חייב בית המשפט את העירייה בהוצאות משפט שישום הרשם ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 100,000 ש"ח לכל אחד מעורכי הדין הנ"ל, בצירוף מע"מ.

4. תביעתם של רוסטוביץ וגלעד נדחתה ברובה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 24.6.2007 (כב' השופטת ר' רונן). בית המשפט קבע כי בשנת 1993 נכרת הסכם בכתב בין העירייה ובין רוסטוביץ וגלעד שעל נוסחו הסופי חתם רוסטוביץ, כמי שהיה אותה עת השותף הבכיר במשרד (להלן: ההסכם משנת 1993). בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהעירייה לא חתמה על ההסכם האמור אין בה כדי לשנות ממסקנה זו ועוד נקבע כי על פי האמור באותו הסכם הוא מתחדש מדי שנה אלא אם מתקבלת הודעה על סיומו 60 ימים לפחות לפני תום אותה השנה. כמו כן קבע בית המשפט כי:

עוד קבע בית המשפט המחוזי בעניינם של רוסטוביץ וגלעד כי הם לא הוכיחו את זכאותם לפיצוי בגין הפרת ההסכם על-ידי העירייה או לשכר ראוי, בציינו כי שכרם הותנה בגבייה בפועל, וזו לא בוצעה בתיקים שהיו בטיפולם ונותרו "פתוחים" (ובגינם נתבקש שכר ראוי). בית המשפט דחה טענה נוספת שהעלו רוסטוביץ וגלעד ולפיה עיכבה העירייה תחת ידה סכומי שכר טרחה המגיעים להם במקרים של גבייה ישירה על-ידה, ולא העבירה לידיהם את החלק היחסי המגיע להם מתוך סכומים אלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי רוסטוביץ וגלעד לא ביססו את תביעתם על עילה זו וכי מכל מקום הוכח כי בחלק מן המקרים נהגו הם לנכות את מלוא שכר הטרחה המגיע להם מן "הכסף הראשון" שגבו על חשבון החוב המגיע לעירייה, בעוד שהיו זכאים לגבות מתוכו חלק יחסי בלבד של שכר הטרחה. על כן, כך קבע בית המשפט, יש לקזז את הסכומים אלה כנגד אלה, באופן המאיין את טענות שני הצדדים בהקשר זה.

בית המשפט המחוזי קבע עוד כי רשימת ה"תיקים הפתוחים" עליה התבססו רוסטוביץ וגלעד אינה מעודכנת ליום עדותם ולא נערכה על-ידם אלא על-ידי פקידה במשרדם שלא הובאה לעדות. טענות נוספות שהעלו רוסטוביץ וגלעד נדחו אף הן על-ידי בית משפט קמא ובשולי פסק הדין צוין כי אין להסיק מסקנות מפסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר שהוצג בשלב הסיכומים והודגש כי מדובר בעורכי דין אחרים וכי את עניינם של רוסטוביץ וגלעד יש לבחון על פי "ההסדרים הספציפיים שהיו בין [רוסטוביץ וגלעד] לבין העירייה, בהתאם להסכם הכתוב [...] ובהתאם לטענות בכתבי הטענות". נוכח ההפרש בין הסכום שנתבע על-ידי רוסטוביץ וגלעד (9,500,000 ש"ח) לסכום שאותו פסק להם בית המשפט בסופו של יום (73,000 ש"ח), אף חייב בית המשפט את רוסטוביץ וגלעד לשלם לעירייה שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח.

5. ערעור העירייה מכוון כלפי קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר. לגישת העירייה הסעד אותו פסק בית משפט קמא לגורן, סלונימסקי ובר שקול לפסיקת פיצוי בגובה 60 שנות רווח שהינו בלתי סביר בעליל. כמוכן, מצביעה העירייה על שלוש שגיאות בפסק הדין שלגישתה הן "שגיאות על פני הפסק": (1) אי ישום הכלל בדבר הגבלתו של הסכום המרבי שניתן לפסוק בכל רכיב ורכיב של התביעה לשיעור היחסי בו הוקטן בפועל, משיקולי אגרה, הסכום הכולל של התביעה; (2) אי הפחתת מלוא הסכומים המעוכבים על-ידי גורן, סלונימסקי ובר מסכום הפיצוי שנפסק לטובתם, בשל חישוב שגוי שערך בית המשפט בהקשר זה בהפחיתו סכומים אלה ממלוא שכר הטרחה הפסוק, טרם שחצה את סכום שכר הטרחה לשניים בשל קביעתו כי עורכי הדין הנ"ל אינם זכאים בנסיבות העניין למלוא שכר הטרחה הפסוק. זאת ועוד בית המשפט לא כלל בסכומים שקוזזו כאמור כספים שגבו גורן, סלונימסקי ובר לאחר הגשת תצהיריהם; (3) חיוב העירייה לשלם לגורן, סלונימסקי ובר מחצית משכר הטרחה הפסוק בצירוף ריבית פיגורים הנוהגת בהוצאה לפועל, בהתאמה לריבית בה חויבו החייבים בתיקי הארנונה כלפי העירייה.

העירייה מוסיפה ומעלה שורה של טענות כנגד פסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר, ובראשן הטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו ששכר הטרחה על פי ההתקשרות בינה ובין עורכי הדין הנ"ל לא הותנה בגבייה בפועל, ולטעמה העלאת טענה זו על-ידי עורכי הדין הנ"ל הייתה בבחינת הרחבת חזית אסורה מצידם. העירייה הדגישה בהקשר זה כי במכתב הדרישה שקדם להגשת התביעה ואף בכתב התביעה עצמו לא עתרו גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה פסוק במנותק משאלת גבייתו. הם עתרו לסעד של אכיפה כסעד עיקרי, ממנו התעלם בית המשפט כליל בפסק דינו ואת העילה הכספית החלופית ביססו על הטענה כי העירייה סיכלה את סיכויי הגבייה בכך שהפסיקה לממן חקירות, איתור חייבים ואגרות. לעניין זה טוענת העירייה כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי גביית שכר הטרחה ב"תיקים הפתוחים" ובין סירובה להמשיך ולאשר קיום חקירות ותשלום אגרות ועוד היא טוענת כי בחלק מן "התיקים הפתוחים" נפסק שכר טרחה לפני למעלה משבע שנים ועל כן חלה התיישנות לגבי התביעה ככל שהיא מתייחסת לתיקים אלה. אשר להתקשרות בינה ובין גורן, סלונימסקי ובר טוענת העירייה כי בניגוד למה שקבע בית המשפט המחוזי נקשר בין הצדדים הסכם בכתב בשנת 1993 המעגן את זכאותם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה מתוך הגביה בפועל בלבד (להלן: המסמך משנת 1993), ולגישתה קיומו של הסכם כתוב כאמור שומט את כל הבסיס תחת פסק דינו של בית משפט קמא. לחלופין, טוענת העירייה כי גם אם תיוותר על כנה קביעתו של בית המשפט בדבר העדר הסכם כתוב בין הצדדים, שגה בית המשפט בקובעו כי יש ללמוד על מתכונת ההתקשרות אך ורק מן "הפרקטיקה הפרטית" בין הצדדים ובהתעלמו מן הראיות שהוצגו בפניו הנוגעות למשא ומתן ביניהם (לרבות הערות שהעבירו המשיבים לטיוטות של הסכמים שהוחלפו בין הצדדים); לנסיבות ההתקשרות; לפרקטיקה שהעירייה נהגה בה לגבי עורכי דין נוספים שנתנו לה שירותי גבייה וכן לנוהג המקובל בשוק בהקשר זה. לטענת העירייה, היה על בית המשפט המחוזי לפרש את ההסכם על פה שלפי קביעתו נקשר בין הצדדים ותחת זאת הורה על השלמת החסר בו מכוח סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), בלא שאיש מן הצדדים טען לחסר כזה. העירייה מוסיפה וטוענת כי מכל מקום, "הפרקטיקה הפרטית" בין הצדדים שלפיה ביקש בית המשפט להשלים את ההסכם תומכת אף היא בגרסת העירייה ומלמדת כי לאורך השנים שולם שכר הטרחה לגורן, סלונימסקי ובר מתוך הגבייה בפועל. עוד טוענת העירייה כי בנסיבות אלה לא היה מקום לפסוק לגורן, סלונימסקי ובר מחצית מסכום שכר הטרחה הפסוק ובוודאי שלא היה מקום לעשות כן בהתבסס על הדין העברי, והיא מוסיפה וטוענת כי הפסקת התקשרות בין לקוח לעורך-דינו עשויה לזכות את עורך הדין בשכר ראוי, אך זכאות לשכר ראוי כאמור לא הוכחה על-ידי גורן, סלונימסקי ובר במקרה דנן. העירייה קובלת על כך שבית המשפט המחוזי לא איפשר לה לזמן עדים נוספים מתיקים שהיא מנהלת מול עורכי דין חיצוניים אחרים והיא מוסיפה וטוענת כי מכל מקום הרשימות שהציגו גורן, סלונימסקי ובר באשר לתיקים התלויים ועומדים ובאשר לשכר הטרחה שנפסק בהם, אינן יכולות לשמש בסיס לחישוב שכר הטרחה המגיע להם ואין הן מהוות תחליף להוכחת שכר הטרחה שנפסק בכל אחד מאותם התיקים. לבסוף טוענת העירייה כי ברשימות שהוצגו נכללים תיקים אשר סיכויי הגבייה בהם אפסיים ומשכך אין כל הצדקה לחייב את העירייה לשלם לעורכי הדין הנ"ל את שכר הטרחה שנפסק לזכותה באותם תיקים.

6. גורן, סלונימסקי ובר טוענים מצידם כי טענות העירייה בהיבט העובדתי נדונו בבית משפט קמא והוכרעו על יסוד הראיות שהוצגו שם. כך לטענתם הוכרעה המחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלת קיומו או העדרו של חוזה בכתב, וכן ביחס לפרקטיקה שנהגה ביניהם לאורך השנים וביחס להפרת ההסכם על-ידי העירייה. גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי כל שפסק להם בית משפט קמא הוא שכר הטרחה המינימאלי על פי תעריף לשכת עורכי הדין, אשר בהתאם לו נפסק לטובת העירייה שכר הטרחה בתיקים "הפתוחים". לגישתם, טענת העירייה כי משמעות פסק דינו של בית משפט קמא היא פסיקת סכום השווה ל-60 שנות עבודה נוספות על פי נתוני הכנסתם, אינה אלא מניפולציה חשבונאית. זאת משום שהעירייה ביססה את טענתה זו על נתון המשקף רווח ולא על נתוני הכנסה וכן משום ששנת 1999 הוכחה לטענתם כשנת ההפרה והרווח באותה שנה (עליה ביסס בית המשפט המחוזי את חישוביו) היה נמוך לעומת שנים רגילות. גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי אין ממש בטענת העירייה באשר להפחתה היחסית כביכול לפיה יש לחשב כל אחד מרכיבי הפיצוי בהתאמה להפחתת הסעד הכולל בשל שיקולי אגרה. לגישתם, הכלל לעניין זה הוא כי התובע אינו יכול לזכות בסעד כולל הגבוה מזה שבגינו שילם אגרה, זאת ותו לא. ועוד הם טוענים כי מדובר בטענה כבושה המועלית לראשונה בשלב הערעור ודי בכך על מנת לדחותה, מה גם שהפחתת סכום התביעה משיקולי אגרה והתוצאות הנובעות מכך לעניין החוב הפסוק הם עניין למדינה לענות בו, כמי שמופקדת על נושא האגרות ולעירייה אין מעמד בכך. אשר לחישוב הקיזוז של הכספים המעוכבים בידיהם, סבורים גורן, סלונימסקי ובר כי החישוב נעשה כדין ואין להתערב בו ובאשר לסכומים שנגבו על-ידם לאחר הגשת התצהירים הם טוענים כי סכומים אלה נגבו בזכות פעולות נוספות שעשו ולפיכך אין להפחיתו ממחצית שכר הטרחה הפסוק שבו חויבה העירייה. אשר לריבית פיגורים טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי הטרוניה שמעלה העירייה בעניין זה מהווה הרחבת חזית ומכל מקום צדק בית המשפט לשיטתם בכך שחייב את העירייה לשלם להם ריבית פיגורים בהתאמה לשיעורי הריבית שהוטלו על החייבים כלפי העירייה. זאת משום שהעירייה "נהנתה" מאי תשלום שכר טרחתם במשך תקופה ארוכה וכן משום שהיא עתידה לגבות את מלוא השכר הפסוק, כולל מרכיבי הריבית וההצמדה מן החייבים, ובנסיבות אלה אי חיוב העירייה בתשלום ריבית הפיגורים מאפשר לה, כלשונם "לעשות רווח כפול או משולש תוך קיפוח עוה"ד". גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי בית המשפט קיבל את רשימות התיקים "הפתוחים" שהוצגו על-ידם כמהימנות וקבילות ובממצא זה אין מקום להתערב. עוד הם טוענים כי צדק בית המשפט בדחותו את בקשת העירייה לזמן עדים נוספים מטעמה, נוכח האיחור בהעלאת הבקשה בעניין זה כמו גם האיחור בהעלאת טענת ההתיישנות שהוליך בצדק לדחייתה. לבסוף טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי בניגוד לנטען על-ידה, העירייה לא הסכימה להמשיך בהתקשרות עימם וכל שהייתה מוכנה לו הוא לאפשר להם לסיים את הטיפול בתיקים הפתוחים, בלא להעביר להם תיקים חדשים. בנסיבות אלה וכן נוכח הזמן שחלף מאז הפסקת ההתקשרות על-ידי העירייה, נזנח על-ידם סעד האכיפה אותו בוחרת העירייה מטעמיה לכנות כ"סעד העיקרי" בתביעה.

7. בערעור שהגישו מעלים גורן, סלונימסקי ובר שלוש טענות מרכזיות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינם. ראשית הם מלינים על קביעתו לפיה הם זכאים למחצית בלבד משכר הטרחה שנפסק לטובת העירייה בתיקים הפתוחים השונים, המחושב על פי שכר הטרחה המינימאלי הקבוע בתעריף לשכת עורכי הדין. לגישתם משנקבע כי העירייה הפרה את ההסכם עימם והכשילה בכך את השלמת הליכי הגבייה בתיקים השונים, קמה זכותם לקבלת מלוא שכר הטרחה הפסוק. כמו כן טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שביסס את קביעותיו בעניין זה על הדין העברי ולא על הדין הישראלי ומכל מקום, לגישתם, שני הדינים תומכים בנסיבות העניין בזכותם לקבלת מלוא השכר. לחלופין טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי הם זכאים לשכר ראוי, שאף שיעורו הוא כשיעור שכר הטרחה המינימאלי לפי תעריף לשכת עורכי הדין, ולטענתם הם עתרו לשכר ראוי ואין מדובר בשינוי חזית ומכל מקום, לבית המשפט סמכות טבועה להעניקו. שנית מלינים גורן, סלונימסקי ובר על אורך תקופת ההודעה המוקדמת שנפסקה להם ושיעורה, במיוחד נוכח חוסר תום הלב בהתנהלותה של העירייה והם מבקשים לפסוק להם תקופת הודעה מוקדמת בת חמש שנים, אשר תחושב על פי הרווח הממוצע שהפיקו בעשר השנים שקדמו להפרה ולחלופין על בסיס שנת 1997, שהיא לטענתם שנת העבודה האחרונה לפני שהעירייה התחילה בהפרת ההסכמות עימם. גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי בנסיבות המקרה ראוי לפסוק להם פיצוי בגין אובדן מחזור הכנסותיהם בתקופת ההודעה המוקדמת שכן הם המשיכו להחזיק את משרדיהם ולהוציא הוצאות בתקופה זו. לבסוף מלינים גורן, סלונימסקי ובר על מיעוט שכר הטרחה שנפסק להם בהליך (100,000 ש"ח לכל אחד), הנמוך באופן משמעותי מן הסכומים שאותם התחייבו לשלם לעורכי דינם בגין ניהולו.

8. העירייה טוענת בתשובה כי אמנם, ככלל, ניתוק יחסים בין עורך דין ולקוחו מזכה את עורך הדין בשכר טרחה ראוי, אך במקרה דנן לא היה לכך מקום משום שסעד זה לא נתבע בכתב התביעה וכן משום שגורן, סלונימסקי ובר כבר קיבלו שכר במהלך ההתקשרות והם לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי קיבלו בפועל שכר טרחה בשיעור הנופל מזה שלו הם זכאים. עוד טוענת העירייה כי היא לא הפסיקה את עבודתם של גורן, סלונימסקי ובר בתיקים "הפתוחים" שבידם, והיא מוסיפה וטוענת כי פיצויי ציפייה נועדו להעמיד את הנפגע במקום בו היה עומד לולא הופר עימו חוזה, ואילו בענייננו גורן, סלונימסקי ובר מבקשים לקבל לידיהם את מלוא התמורה החוזית ללא ניכוי הוצאותיהם. עוד טוענת העירייה כי נוכח נסיבותיו של המקרה דנן השלושה אינם זכאים אף לא לתקופה של שנת הודעה מוקדמת ולעניין ההוצאות שנפסקו היא מדגישה כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיעור ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית להוציא מקרים חריגים ונדירים שהמקרה דנן אינו נמנה עימם.

9. רוסטוביץ טוען כי העירייה לא העלתה בכתב הגנתה טענה בדבר קיומו של הסכם בכתב ביניהם והוא מוסיף וטוען כי אף שאכן חתם על ההסכם משנת 1993, לא חל שינוי במתכונת ההתקשרות שנהגה בין הצדדים קודם לכן. עוד טוען רוסטוביץ כי גם כאשר שכר טרחה מותנה בהצלחה, כבענייננו, אם התקשרות מופסקת לפני סיומו המוצלח של הטיפול, צומחת לנותן השירות זכאות לשכר טרחה הן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח דיני החוזים. רוסטוביץ מציין כי הוא זכאי לשכר טרחה ראוי גם משום שלאורך השנים העניק לעירייה שירותים וייעוץ משפטי מעבר לעיסוקו בתיקי הגבייה והשקיע רבות בפיתוח מיומנויות מקצועיות והכשרת ציוד וכוח אדם. לטענתו השכר שאותו תבע תואם את תעריף המינימום של לשכת עורכי הדין, היכול להוות בסיס לפסיקת השכר הראוי המגיע לו ועוד הוא טוען כי אין מניעה שבית המשפט יקבע את השכר הראוי על דרך של אומדנה תוך מתן משקל הולם לאינטרס הציפייה שלו. רוסטוביץ טוען כי העירייה לא סיפקה לו כלים חיוניים לגבייה ונמנעה מלהעביר לו תיקים חדשים מדי חודש ובכך הפרה את ההסכם עימו. נוכח התנהגותה זו של העירייה, אשר מנעה ממנו את האפשרות לגבות את יתרת החובות בתיקים הפתוחים שנותרו בידו (עד שהחזירם לעירייה בשלב כלשהו לאחר הגשת התביעה במסגרת הסכם שאינו מצוי בפנינו), סבור רוסטוביץ כי שגה בית משפט קמא בכך שלא חייב את העירייה לשלם לו כפיצוי את שכר הטרחה הפסוק אותו יכול היה לגבות אילו לא הפרה את העירייה את ההסכם. עוד טוען רוסטוביץ כי טענת העירייה לפיה היה עליו להקטין את הנזק ולממן מכיסו את ההוצאות הדרושות לשם פעולות הגבייה, יש בה משום הרחבת חזית פסולה והיא אף מתעלמת מהוראות הדין ומכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין האוסרים על עורך דין לממן עלויות אלה עבור הלקוח אף לא כמימון ביניים. רוסטוביץ מוסיף וטוען כי העירייה לא העלתה בכתב ההגנה טענת קיזוז באשר לכספים שנגבו עבורה ומוחזקים בידו שסכומם לא הוכח כלל, ועל כן שגה בית המשפט משהורה על קיזוז כאמור. רוסטוביץ מדגיש בטיעוניו כי על העירייה כרשות שלטונית חלות חובות מוגברות של הגינות בנוסף לחובת תום הלב החלה עליה מכוח המשפט הפרטי מקום שהיא מתקשרת בהסכם מסוג ההסכמים דנן. עוד מציין רוסטוביץ כי כאשר גוף ציבורי מקבל החלטה פוגענית נקבעת תקופת מעבר להחלתה וכי בכל הנוגע להתקשרות דנן יש לקבוע כ"תקופת מעבר" (הודעה מוקדמת) פרק זמן של שלוש שנים ובכל מקרה פרק זמן העולה על שנה, נוכח משך ההתקשרות, התקופה שתידרש לאיתור מקורות הכנסה חדשים וחוסר תום הלב מצד העירייה באשר לאופן שבו הביאה את ההתקשרות לכלל סיום. דמי תקופה זו יש לחשב לטענתו על בסיס של ממוצע הכנסות רב שנתי במהלך עשר השנים שקדמו להפרה ועליהם לשקף פיצוי בגין תיקים חדשים שלא הועברו במהלך תקופה זו. לבסוף מלין רוסטוביץ על חיובו בהוצאות משפט והוא טוען כי נוכח האופן שבו נוהל ההליך על-ידי העירייה וכן נוכח העובדה שבית משפט קמא קיבל בחלקן את הטענות שהעלה לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט.

10. גלעד מצטרף לטענותיו של רוסטוביץ והוא מוסיף ומלין על החלטת הביניים של בית משפט קמא מיום 18.10.2006 בה קבע שאין לדחות את שלב ההוכחות חרף הנתק שנוצר בינו ובין רוסטוביץ וחרף העובדה שחומר הראיות לא היה מצוי בידיו, ובשל כך לא היה בידו להתנגד להרחבת חזית בכל הקשור לקיומו של הסכם בכתב (הוא ההסכם משנת 1993). גלעד מוסיף ומציין כי הוא עצמו מעולם לא חתם על החוזה ואין בו כדי לחייבו והוא מצביע על טעויות עובדתיות שונות אשר נפלו לגישתו בפסק הדין של בית משפט קמא, ובהן העובדה כי העירייה מעולם לא הודיעה על סיום היחסים בין הצדדים. גלעד מדגיש בהקשר זה כי העובדה שהתברר לו ולרוסטוביץ שהעירייה הפרה את ההסכם עימם, אין משמעותה שלא נגרם להם נזק והוא מוסיף ומציין כי אף שבית המשפט המחוזי לא היה כבול לפסק הדין שניתן בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר, מן הראוי היה שינמק את השוני בין ההחלטות בתיקים המציגים פלוגתאות דומות. כך, לטענת גלעד, יש להביא בחשבון את ההכנסה שנמנעה מהם בגין אי קבלת תיקים חדשים, אשר היו צפויים להניב הכנסות לא רק במהלך תקופת ההודעה המוקדמת אלא גם בשנים שלאחר מכן.

11. העירייה מצידה סומכת ידיה על פסק הדין בעניין רוסטוביץ וגלעד ומדגישה כי הוא מעוגן היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו. לטענת העירייה עורך דין החדל לטפל בתיק, להבדיל מעורך דין שעבודתו הופסקה על-ידי הלקוח, אינו זכאי לשכר ראוי. עוד היא טוענת כי רוסטוביץ וגלעד גבו חלק משכר הטרחה בגין חלק מן "התיקים הפתוחים" שהציגו, והיא מוסיפה וטוענת כי אין לקבל את טרונייתם נוכח שיטת "הסבסוד הצולב" לפיה תיקים קלים לגבייה "סבסדו" בפועל את העבודה על התיקים אשר דרשו השקעת זמן ומאמץ מרובים יותר. עוד טוענת העירייה כי אין קשר בין השכר אותו תובעים רוסטוביץ וגלעד ובין היקף העבודה שהיה עליהם לבצע וכי שכר טרחה ראוי לעולם נמוך משכר הטרחה החוזי ולפיכך אין הגיון בטענתם של רוסטוביץ וגלעד כי שכר הטרחה שנפסק בערכאות ובהוצאה לפועל משקף את שכר הטרחה הראוי. העירייה טוענת עוד כי רוסטוביץ וגלעד נטלו לעצמם סכומים הגבוהים משכר הטרחה היחסי שהגיע להם בגין גבייה חלקית והיא מוסיפה וטוענת כי רשימת ה"תיקים הפתוחים" שהוגשה על-ידי רוסטוביץ וגלעד אינה קבילה כראיה וכוללת חובות אבודים וכן תיקים של חייבים המצויים בהליכי פירוק, פשיטת רגל והסדר בהוצאה לפועל, לגביהם הודו רוסטוביץ וגלעד כי הם אינם זכאים לשכר טרחה. עוד טוענת העירייה כי הפסקת עבודתו של עורך דין אינה מזכה אותו בפיצויי קיום וכי מכל מקום רוסטוביץ וגלעד לא עמדו בנטל להוכיח את זכאותם לפיצוי שכזה והיא מוסיפה כי רוסטוביץ וגלעד הם אלה שהפרו את ההסכם עימה שכן היא דרשה מהם להמשיך לעבוד על התיקים הקיימים בידם והם הודיעוה כי לא מוטלת עליהם חובה כזו עד שלבסוף הושג בין הצדדים הסדר (שהוסכם ביניהם שלא יוצג כראיה) ובהתאם לו הוחזרו תיקים אלה לעירייה. לבסוף מציינת העירייה כי ככל שהדבר נוגע להוצאות המשפט בהם חויבו רוסטוביץ וגלעד, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.

12. העירייה הגישה שתי בקשות להוספת ראיות בשלב הערעור. לגישתה, יש בראיות אלה כדי להוכיח שבינה ובין גורן, סלומינסקי ובר נחתם הסכם בכתב ועוד הן מלמדות על מנגנון הזכאות לשכר-טרחה שהוסכם בין הצדדים. הבקשה הראשונה התייחסה לשמונה מסמכים, הכוללים, בין היתר, התכתבויות ביחס למסמך משנת 1993 וכן תכתובות פנימיות של העירייה, אשר יש בהן לטענת העירייה תיאור של מנגנון התמורה המוסכם עבור שירותי עורכי הדין (להלן: הבקשה הראשונה להוספת ראיות). העירייה ציינה בבקשתה כי מסמכים אלה נמצאו בארכיבי העירייה על-ידי צוות חיפוש שעל הקמתו הורתה לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, וכי יש בהם כדי לשמוט את הבסיס העובדתי עליו הושתת פסק-הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר. גורן, סלונימסקי ובר מתנגדים לבקשה בציינם כי המסמכים שהגשתם מתבקשת אינם עומדים במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הגשת ראיות נוספות בערעור וכי העירייה ניסתה להגיש מסמכים דומים עוד בבית משפט קמא, אך בקשתה נדחתה.

בבקשה נוספת (להלן: הבקשה השנייה להוספת ראיות), עתרה העירייה לצרף לערעורה על פסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר שני מסמכים כדלקמן: (1) ההסכם משנת 1993 שנחתם בינה ובין רוסטוביץ; (2) פרוטוקול חקירתו הנגדית של רוסטוביץ בבית המשפט המחוזי. גורן, סלונימסקי ובר מתנגדים גם להגשת מסמכים אלה בנימוק כי לא ניתן להשליך מהממצאים בעניין רוסטוביץ וגלעד לעניינם הם, כי ככל שיוגש פרוטוקול של חקירה מתיקם של רוסטוביץ וגלעד יהיה על הצדדים להיחקר בשנית וכי אין טעם להידרש בפעם הרביעית לטענת העירייה שנדחתה בעניין הזהות העובדתית בין התיקים. בהקשר זה מציינים גורן, סלונימסקי ובר כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העירייה לאיחוד הדיון בשני התיקים והעירייה לא ערערה על כך. עוד הם מציינים כי בקשת העירייה לזימון עדים נוספים ובהם רוסטוביץ, נדחתה ובקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה אף היא (רע"א 1876/04, כב' השופט א' גרוניס).

13. הדיון בערעורים שבפנינו יתמקד בשלושה עניינים: האחד - טיבן ומהותן של ההתקשרויות בין העירייה לבין עורכי הדין; השני - סיום ההתקשרות בין העירייה ובין עורכי הדין ובירור השאלה האם נעשה כדין או שמא שיש בו משום הפרת ההסכמות בין הצדדים, או מי מהם; השלישי - הסעדים שפסק בית משפט קמא בכל אחת מן התביעות ובירור השאלה האם יש מקום להתערב בהם. כפי שצוין בפתח הדברים יינתן פסק דין אחד משותף בכל ארבעת הערעורים אך הדיון בהם ובירור השאלות העולות בכל אחד מהם יביא בחשבון את התשתית העובדתית השונה אשר שימשה בסיס להכרעות של בית משפט קמא בשני פסקי הדין העומדים לערעור בפנינו.

14. ההתקשרויות בין העירייה ובין עורכי הדין הן מסוג חוזה יחס (relational contract) אשר להבדיל מ"חוזה בדיד" (discrete contract) או "חוזה עיסקה", נועד להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר, בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול. פרופ' גבריאלה שלו מציינת בהקשר זה כי "המודל של חוזי יחס מתאפיין בגמישות ובדינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב" (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 104 (2005) (להלן: שלו, החלק הכללי). וראו גם ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 117 (2003) (להלן: עניין אררט)). על מאפייניו של חוזה יחס עמד בית משפט זה ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160 (1998) בציינו כי:

"חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על-ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקביעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים (ראו: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטקסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 310 (1987); וכן I.R Macneil: Contracts Adjustment of Long-term Economic Relations Under Classical, Neoclassical and Relational Contract Law, 72 Nw. U. L. Rev. (1978) 854; I.R Macneil ‘The Many Futures of Contracts’ 47 S. Cal. L. Rev. (1974) 691)."

במקרה שלפנינו מדובר במערכות יחסים חוזיות שמרביתן נקשרו בין העירייה לבין עורכי הדין כבר בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת (הקשר החוזי עם בר החל בראשית שנות השמונים וגלעד הצטרף לקשר החוזי שנקשר בין העירייה ובין רוסטוביץ בתחילת שנות התשעים). בשל המאפיינים המייחדים אותם כחוזי יחס, ניתן היה לצפות כי מערכות יחסים אלה יעוגנו בהסכמים כתובים ומפורטים במסגרתם יסדירו הצדדים, בין היתר, את התנאים המקימים לעורכי הדין זכות לקבלת שכר טרחה בגין שירותי הגבייה הניתנים על-ידם בדרך של הגשת תביעה לערכאות ובדרך של הליכי הוצאה לפועל; את שיעור שכר הטרחה בקטגוריות שונות של מצבים משתנים ובין היתר באותם המקרים שבהם מבקשת העירייה להפחית מן החוב המגיע לה או לוותר עליו כליל; ולבסוף ניתן היה לצפות כי יפורט באותם הסכמים מנגנון מתאים המסדיר את סיום היחסים בין הצדדים על כל הכרוך בכך, לרבות בכל הנוגע למלאי התיקים "הפתוחים" והמשך הטיפול בהם וכן בכל הנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת. ציפייה זו היא סבירה ביותר נוכח העובדה שמדובר כאמור במערכת יחסים ארוכת טווח. העדרם של הסכמים כתובים ומפורטים כאלה תמוה ובעייתי במיוחד נוכח העובדה כי עניין לנו ברשות שלטונית שהינה אחת הרשויות המקומיות הגדולות בארץ ובשירותי גבייה משפטיים שניתנו לה במשך עשרות שנים. העובדה כי לא היה בידי העירייה להציג ולו חוזה חתום אחד בינה ובין מי מעורכי הדין דנן, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקינים והקשתה מאוד על הדיון שהרי מאליו מובן כי הסכמים כתובים ומפורטים המעגנים את מערכת יחסיה של העירייה עם עורכי הדין, אילו הוצגו כאלה, היה בהם כדי להקל על בירור המחלוקות ובהעדרם נדרשו שני המותבים שדנו בסכסוכים שבין העירייה לעורכי הדין לברר שאלות בסיסיות ובהן השאלה האם נקשר כלל הסכם כתוב בין הצדדים בשלב כלשהו ואם כן מה תוכנו. גורן, סלונימסקי ובר הכחישו כי הסכם כזה נקשר אי פעם ואילו רוסטוביץ אישר כי חתם בשנת 1993 על הסכם כתוב ובהגינותו אף הציג עותק מאותו הסכם כראיה בפני בית משפט קמא (מוצג ב' בכרך מוצגי העירייה), אם כי העלה טענות משפטיות באשר לתוקפו בהעדר חתימת העירייה עליו.

כזכור, הגיעו שני המותבים של בית המשפט המחוזי להכרעות עובדתיות ומשפטיות שונות בשאלות המרכזיות שעמדו לדיון ואף שנראה לי, מן הטעמים שיפורטו להלן, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע כל אחד מן המותבים בשאלת קיומו של הסכם כתוב בין הצדדים על פי חומר הראיות שהונח בפניו, אני סבורה כי ככל שהדבר נוגע לפסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר יש מקום להתערב במסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא לגבי תוכן ההסכמות בין הצדדים, בכל הנוגע למנגנון התמורה ולהתניית שכר הטרחה בגבייה בפועל מאת החייבים.

15. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי לא הייתה מחלוקת בין העירייה ובין רוסטוביץ וגלעד באשר לשיטת העבודה ביניהם, לרבות בכל הנוגע למנגנון שעל פיו שולם שכר טרחתם שהיה מותנה בגבייה בפועל (Contingency Fee). מנגנון זה אף קיבל ביטוי מפורש בהסכם משנת 1993, אשר על פי קביעתו של בית המשפט מבטא את ההסכמות שבין העירייה ובין רוסטוביץ וגלעד, וכך קובע ההסכם בסעיף 8 לעניין מנגנון התמורה:

עוד נקבע בסעיף 4 של ההסכם משנת 1993 כי העירייה תישא בהוצאות הגבייה הישירות וזאת תוך 30 ימים מקבלת חשבון מפורט מטעמו של עורך הדין:

בחקירתו ואף שגרס כי ההסכם משנת 1993 אינו מחייב אותו, אישר רוסטוביץ כי הוסכם בינו ובין העירייה שתשלום שכר טרחתו יותנה בגבייה בפועל (פרוטוקול מיום 18.10.2006, עמ' 7, שורות 3-2, וכן ראו בעמ' 34, שורות 13-12). אישור לכך ניתן למצוא גם בסיכומים שהגיש גלעד בפני בית המשפט המחוזי (עמ' 7 לסיכומי גלעד בבית המשפט המחוזי). על כן יש לאמץ בהקשר זה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מנגנון התמורה שעליו הוסכם בין רוסטוביץ וגלעד לבין העירייה היה מותנה בגבייה בפועל.

בהינתן עובדות אלה בצדק דחה בית משפט קמא את גרסתו של רוסטוביץ כי לא נחתם בין הצדדים הסכם מחייב בכתב וכי הוא חתם עליו בלא כוונה לקיימו. עוד צדק בית משפט קמא בקובעו כי בנסיבות שהוכחו מוחזק רוסטוביץ כמי שחתם על ההסכם כאות לכך שהאמור בו מוסכם עליו והוא מתכוון לבצעו. מסקנה זו אף נובעת מהתנהלותו של רוסטוביץ לאורך השנים בכל הנוגע למנגנון התמורה והתואם, כמפורט לעיל, את האמור בסעיף 8 להסכם משנת 1993. חוזה נכרת כידוע על דרך של הצעה וקיבול (פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי)) ומהלך הדברים המתואר לעיל כשהוא נבחן במשקפיים "אובייקטיבים" (ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ, פסקה ט (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.12.2008)), מעיד כי הייתה הצעה מטעם העירייה שבאה לידי ביטוי בנוסח ההסכם משנת 1993 שהועבר לרוסטוביץ לאחר הפגישה, והיה קיבול - שבא לידי ביטוי בחתימתו של רוסטוביץ עליו ובהחזרתו כשהוא חתום לידי העירייה. העובדה שהעירייה אינה חתומה על ההסכם משנת 1993 אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, משום שהתנהלותה המתוארת לעיל מעידה בבירור על גמירות דעתה להתקשר בהסכם האמור על פי הנוסח הסופי שאותו העבירה לחתימתו של רוסטוביץ (להלכה לפיה חתימתו של צד להסכם היא רק אחת הראיות המעידות על כריתתו ראו ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989)). גלעד טען מצידו כי חתימתו של רוסטוביץ על ההסכם משנת 1993 איננה מחייבת אותו, משהוא עצמו לא חתם עליו ועל כן אין לראותו כמי שהסכים לאמור בו. טענה זו נדחתה ובצדק על-ידי בית משפט קמא. כזכור החל גלעד את דרכו כמתמחה במשרד רוסטוביץ בשנת 1991 ובמועד כלשהו (שלא הוכח) הפך לשותפו של רוסטוביץ. בית משפט קמא קבע כי בהינתן השותפות שקמה ביניהם כאמור ובהיות רוסטוביץ השותף הבכיר ניתן להניח במאזן ההסתברויות ובהעדר ראיות לסתור כי גלעד הצטרף אל הקיים וכי לא חל בעקבות הצטרפותו כל שינוי במערכת ההסכמית שבין רוסטוביץ לבין העירייה.

הנה כי כן, מנגנון התמורה המוסכם בין העירייה ובין רוסטוביץ וגלעד היה מנגנון של שכר המותנה בגבייה בפועל, כפי העולה מהוראת סעיף 8 של ההסכם משנת 1993, המשקף את ההתקשרות החוזית בין הצדדים וכפי העולה מן הגרסה שהציגו בהקשר זה רוסטוביץ וגלעד בפני בית משפט קמא.

16. כפי שכבר צוין אימץ בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) את גרסתם של גורן, סלונימסקי ובר לפיה לאורך כל השנים שבהם סיפקו לעירייה שירותי גבייה משפטיים ועד סיום ההתקשרות בשנת 2000, מעולם לא עוגנה מערכת היחסים ביניהם בהסכם כתוב והיא התנהלה בהתאם להסכמות על פה. העירייה ניסתה אמנם לטעון כי לאורך הדרך היו בין הצדדים הסכמים כתובים, אך המסמך היחיד שהוצג על-ידה לעניין זה (למעט טיוטת הסכם משנת 1998, אשר אין חולק כי לא נחתמה ולא יצרה הסכם מחייב בין הצדדים (להלן: טיוטת ההסכם משנת 1998)), הוא המסמך משנת 1993 לגביו קבע בית המשפט כי הוא אינו אלא טיוטה המשקפת משא ומתן בין הצדדים שלא הבשיל לכלל הסכם מחייב ועל כן, אין מקום לבסס עליו ממצא כלשהו באשר להסכמות ביניהם. אינני סבורה כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בעניין זה. העירייה לא הציגה הסכם חתום על-ידי מי מעורכי הדין גורן, סלונימסקי ובר. גורן ובר ציינו בחקירתם כי בין הצדדים הוחלפו טיוטות, אך טיוטות אלה לא השתכללו לכדי הסכם מחייב. כמו כן, ציינה בר בחקירתה, ויש טעם בטענה זו, כי העובדה שבשנת 1998 ניסתה העירייה להחתים אותה ואת חבריה על חוזה הדומה למסמך משנת 1993 יש בה כדי להעיד על כך שבשנת 1993 לא נכרת הסכם בכתב בין הצדדים. במסגרת בקשתה הראשונה להוספת ראיות ביקשה העירייה כאמור להציג בשלב הערעור מספר מסמכים שנמצאו בארכיביה על-ידי "צוות חיפוש" לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא. מסמכים אלה יש בהם, לטענתה, כדי להעיד על קיומו של חוזה בכתב בין הצדדים. בקשה זו דינה להידחות ולו משום העובדה שהיה על העירייה לפעול בשקידה ראויה לאיתור מסמכים אלה בעת ניהול ההליך בבית משפט קמא ואילו כך פעלה ניתן היה להציגם בפניו. על כן, לא מתקיימים התנאים שנקבעו לעניין הוספת ראיות בשלב הערעור (ראו: תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ע"א 10704/05 לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון, פסקה 5 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.7.2008); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 666-664 (מהדורה עשירית, 2009)).

17. בהינתן קביעותיו העובדתיות המפורטות לעיל, דן בית המשפט קמא במחלוקות שבין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר מתוך נקודת המוצא לפיה לא קיבלו ההסכמות ביניהם ביטוי בהסכם כתוב ונותרו לאורך השנים כהסכמות על פה לפיהן התנהלו הצדדים. מנקודת מוצא זו, נצא גם אנו.

18. שכר טרחת עורך דין אותו פוסקות הערכאות השיפוטיות אינו נפסק לטובתו של עורך הדין המייצג כי אם לטובת בעל הדין, החופשי להתקשר עם עורך דינו בכל הסכם שכר טרחה שימצא לנכון (ראו 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 128 (1964)), למעט באותם המקרים בהם קיימות הוראות חוק ספציפיות המגבילות את החופש החוזי בהקשר זה (ראו: שם; ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, נז(6) 319, 326 - 329 (2003) (להלן: עניין ח'ורי); להוראות חוק המגבילות את החופש החוזי ראו למשל: סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 הקובע איסור להתנות את שכר הטרחה בתוצאת ההליך ככל שעסקינן בהליך פלילי, אך ראו כלל 9(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986; סעיף 16 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכן כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימאלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977; סעיפים 12-10 לחוק התביעות של קורבנות השואה (הסדר הטיפול), תשי"ז-1957; תקנה 514(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

פסיקת שכר טרחת עורך דין על-ידי בית המשפט או על-ידי ההוצאה לפועל היא לבדה אינה מקימה, אפוא, לעורך הדין את הזכות לקבלת השכר שנפסק ואין מטרתה להעשיר את עורך הדין מעבר לשיעור שסוכם בינו ובין לקוחו או לצמצם את שיעור שכר הטרחה שסוכם ביניהם (אם כי, המגמה הראויה והרצויה ההולכת ומתפתחת בהקשר זה היא כי יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות הקרובות ככל הניתן להוצאות שאותן הוציא בפועל לצורך ניהול ההליך ובכללן שכר הטרחה שהתחייב לשלם לעורך דינו עבור ייצוגו, והכל בכפוף למבחנים של סבירות ומידתיות. ראו: ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211 (1983); בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת, פסקה 19 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 30.6.2005)). השאלה הרלוונטית שיש להידרש אליה בענייננו היא על כן מה הוסכם בין גורן, סלונימסקי ובר לבין העירייה, מהי הפרקטיקה שנהגה ביניהם לאורך השנים הארוכות שבהם העניקו לה שירותי גבייה משפטיים והאם פרקטיקה זו משקפת את המוסכם בין הצדדים. אין ספק כי התנהגותם של הצדדים לאורך תקופת החוזה היא כלי פרשני חשוב לקביעת תוכן ההתקשרות ביניהם וממנה ניתן ללמוד כיצד הבינו הצדדים את ההסכמות שהושגו ואף נפסק בהקשר זה כי צד לחוזה יתקשה לטעון כי יש לפרש הוראותיו של חוזה באופן שונה מן האופן בו נהג הוא עצמו לאורך חיי החוזה (ראו: ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא, פסקה 8 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.6.2008); עניין אררט, 117; אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה, 469-467 (2001) (להלן: ברק, פרשנות החוזה)). דומני כי כוחו של כלי פרשני זה יפה ביתר-שאת מקום שעסקינן בחוזה יחס, כגון זה שנקשר על פה בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר במקרה שלפנינו. אין חולק כי לאורך ההתקשרות רבת השנים בין הצדדים לא דרשו גורן, סלונימסקי ובר את שכר הטרחה עם פסיקתו על-ידי הערכאות אלא עם גבייתו בפועל. בנסיבות אלה מוטל עליהם הנטל להראות כי למרות זאת מנגנון התמורה שהוסכם בינם ובין העירייה היה שונה ולא הותנה בגבייה בפועל. נטל זה לא הורם על ידי גורן, סלונימסקי ובר וכפי שיפורט להלן, הראיות שהוצגו תומכות אף הן במסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא.

19. בחינה של המסמכים עליהם ביסס בית משפט קמא את מסקנתו כי תשלום שכר טרחתם של גורן, סלונימסקי ובר אינו תלוי בגבייה מעלה כי כולם עד אחד, עוסקים בסיטואציה בה ויתרה העירייה על גביית חוב לאחר שהחייב הגיע לעירייה כדי להסדיר את עניינו וטען כי אינו יכול לעמוד בתשלום החוב. כעולה מן המסמכים שהוצגו, במקרים אלה נתבקשו גורן, סלונימסקי ובר לוותר על שכר טרחתם ומכך הסיק בית המשפט כי זכאותם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה קמה עם פסיקתו על-ידי בתי המשפט או על-ידי ההוצאה לפועל, שאם לא כן (כך צוין) מדוע נדרשה הסכמתם לוויתור עליו? לאחר שעיינתי במסמכים האמורים, מסקנתי שונה ונראה לי כי בנסיבות שבהן כתוצאה מפעולות הגבייה שנקטו גורן, סלונימסקי ובר הגיע החייב אל העירייה, אך התברר כי הוא אינו יכול לפרוע את החוב כולו או חלקו, יש הגיון בכך שהעירייה תפנה אל גורן, סלונימסקי ובר ותבקש שיפחיתו או יוותרו על שכר הטרחה, נוכח אפשרות הגבייה הנחסמת בפניהם עם הסכמת העירייה לוותר לחייב על החוב כולו או חלקו. המדובר במקרים ייחודיים בהם לא ניתן לזקוף לחובת גורן, סלונימסקי ובר אי ביצוע פעולות בתחום הגבייה, וברור כי אי התשלום נעוץ בכך שידו של החייב אינה משגת. במילים אחרות, במקרים אלו עשו גורן, סלונימסקי ובר את כל שניתן היה לעשות באותו השלב ואף הצליחו בהבאתו של החייב להסדיר את חובו, אך העירייה, משיקוליה, החליטה למחול על החוב. במקרים כאלה, קיימת בעיני הצדקה לפנות אל עורך הדין, הגם ששכר טרחתו מותנה בגבייה ואולי דווקא בשל כך, ולבקש ממנו למחול על שכר הטרחה (או להפחיתו בהתאם להסדר של גבייה מופחתת עליו מוסכם בין החייב לעירייה). לעירייה עומדת אמנם הזכות להחליט כי חוב מסוים מהווה עבורה "נכס מכביד" המאלץ אותה להוציא הוצאות (דוגמת חקירות ואגרות) ללא תוחלת, אך יש לזכור כי כפועל יוצא מויתור העירייה על החוב ייאלץ עורך הדין העובד בשירותה לוותר על הסיכוי לגבותו. לפיכך, נראה לי כי הפניה אל גורן, סלונימסקי ובר במצבים כאלה על מנת שיסכימו לוותר על שכר הטרחה, אין בה כדי להוכיח כי הם היו זכאים בכל מקרה לשכר טרחתם במנותק משאלת הגבייה בפועל וניתן לראות בפניית העירייה אליהם במקרים שתוארו, משום בקשה לוותר על אפשרות הגבייה, ועל שכר טרחתם ממנה.

גם בר לא הצליחה למצוא דוגמא לכך:

סלונימסקי העידה גם היא:

ראיות אלה מחייבות בעיני מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא בעניין מנגנון התמורה שעליו הוסכם בין גורן, סלונימסקי ובר לבין העירייה.

20. בית המשפט קמא הוסיף וציין כאחת הראיות לביסוס מסקנותיו את מקרהו של החייב קרמני, בו החליטה העירייה למחול על חובו של החייב ואילו בר סירבה לוותר על שכר טרחתה ולפיכך, נשאה העירייה בהתאם לחוות דעתה של עו"ד דורית קרני, סגנית בכירה ליועץ המשפטי לעיריית תל אביב-יפו, בשכר הטרחה הפסוק שהגיע לבר. כאמור לעיל, אין בהתנהגות העירייה במקרה גבול זה כדי להעיד בעיני על המועד בו מתגבשת זכותם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחתם במקרה "הרגיל". דברים אלה נכונים גם בעניינו של החייב גרין אשר לגבי הפחתת החוב בעניינו הגישה בר תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. תלונתה המרכזית של בר במסגרת תביעתה לבית המשפט לתביעות קטנות הייתה כי העירייה הפחיתה את שכר טרחתה מבלי להיוועץ בה ומבלי לקבל את הסכמתה. מקרה זה נופל אף הוא בקטגורית מקרי הגבול האמורה. עוד אציין כי חלק הארי של המכתבים והמסמכים שהציגו גורן, סלונימסקי ובר בעניין זה נכתבו בתקופה שלאחר הגשת התביעה על-ידם (בעניין קרמני בשנת 2004 ובעניין גרין בשנת 2002) וניתן בהחלט להניח כי מערכת היחסים בין הצדדים באותו השלב והעובדה שהסכסוך ביניהם תלוי היה ועומד בבית המשפט, הקרינה על התנהלותם בהקשר זה באותם מקרי גבול.

עוד נסמך בית משפט קמא על עדותה של גב' שמחה טולדו, מנהלת מחלקת אכיפה באגף לגביית ארנונה ומים אשר עבדה עם גורן, סלונימסקי ובר לאורך השנים כמנהלת אזור וכן כרכזת (אחראית על שלושה אזורי גביה), בציינו כי היא העידה שהויתור מצד גורן, סלונימסקי ובר על שכר הטרחה נעשה מרצונם הטוב ולמרות שהם לא חייבים היו לוותר עליו. דא עקא, שקריאה כוללת של עדות הגב' טולדו מובילה למסקנה שונה. הגב' טולדו העידה כי "הם [גורן, סלונימסקי ובר] קיבלו שכ"ט רק על מה שגבינו. זה היה ההסכם, הם היו מאוד מרוצים לזה [כך במקור] גם" (פרוטוקול יום 14.10.2004, עמ' 101, שורות 2-1). ועוד העידה:

ובהמשך החקירה מודה הגב' טולדו כי היא אינה יודעת מה הייתה מסגרת ההתקשרות בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר. עדותו של ברזילי לפיה "התיקים החדשים" שהוזרמו לגורן, סלונימסקי ובר מדי חודש היו פיצוי בגין "התיקים הקשים" בהם לא ניתן היה לגבות את החוב, אף היא אינה תומכת בהכרח בטענתם של גורן, סלונימסקי ובר. מאמירה זו לא ניתן להבין האם כקביעת בית משפט קמא נדרש פיצוי זה בגין "תיקים קשים" כדי לתמרץ את גורן, סלונימסקי ובר לוותר על גביית שכר טרחתם לאחר שנפסק (ככל שהייתה להם זכאות לכך), או משום שבתיקים הקשים נדרשו הם להשקיע זמן ומאמץ, אף שהסיכוי לגבות את החוב בתיקים אלה (וכפועל יוצא מכך הסיכוי לקבל בהם שכר טרחה) היה נמוך.

21. הנה כי כן, מן העדויות שהוצגו בבית משפט קמא אין לגזור את המסקנה אליה הגיע בית המשפט כי גורן, סלונימסקי ובר הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו את זכאותם לקבלת שכר הטרחה עם פסיקתו לטובת העירייה בערכאות או בלשכת ההוצאה לפועל. אדרבא, מחומר הראיות עולה כי לאורך השנים נהגה בין הצדדים פרקטיקה של תשלום שכר טרחה רק לאחר הגבייה בפועל מן החייבים ובהעדר גבייה לא קיבלו גורן, סלונימסקי ובר את שכר הטרחה הפסוק. תימוכין לכך שמנגנון התמורה המוסכם לפיו נהגו הצדדים היה מנגנון של שכר טרחה מותנה, ניתן למצוא גם בהערותיהם של גורן ובר למסמך משנת 1993 וכן בהערותיהם לטיוטה משנת 1998. טיוטות אלה יש להן ערך ראייתי מסוים בנסיבות המקרה דנן, אף שכאמור לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא נחתם חוזה כתוב בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר. מדובר בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן אותו ניהלו לאחר שכבר התקיימה ביניהם מערכת יחסים חוזית לאורך מספר שנים לא מבוטל וההערות שהעבירו גורן ובר לעירייה ביחס לאותן טיוטות יכולות על כן ללמד בהחלט על מה שהיה מוסכם בין הצדדים על פה עד אותו השלב. כך למשל העבירה בר ביום 24.3.1993 הערות למסמך משנת 1993, אך בין ההערות הרבות שהעבירה כאמור, לא נכללה כל התייחסות לעיקרון הקבוע בסעיף 8 של המסמך משנת 1993 (שנוסחו צוטט בפסקה 15 לעיל). בכך יש משום אינדיקציה לאומד דעתה של בר ביחס למנגנון התמורה המוסכם והוא הדין בהערות מיום 9.2.1998 שהעבירה בר לטיוטת החוזה משנת 1998, שם כותבת בר את הדברים הבאים:

בדברים אלה יש כדי להעיד כי לפחות עד אותו השלב מנגנון התמורה שנהג בין הצדדים היה מותנה בגבייה ואותו ביקשה בר במכתבה לשנות ולקבוע מנגנון חדש שאינו מותנה בגבייה, למצער בכל הנוגע להליכים שאינם הליכי הוצאה לפועל. הערותיו של גורן לטיוטת החוזה משנת 1998 אינן כוללות התייחסות לשאלת התניית תשלום שכר הטרחה בגבייה, אך ביחס לסעיף ט(7) של הטיוטה שקבע:

מעיר גורן כי סעיף זה בניסוחו הגורף "אינו מקובל", והוא מוסיף כי "ראוי ונכון שיקבעו קריטריונים לתשלום שכר טרחתו של עורך הדין גם אם הוחלט לסגור את התיק", אך אין בהערותיו כל הסתייגות להתניית הזכות לקבלת שכר טרחה בגבייתו של החוב בפועל.

זאת ועוד. מנגנון התמורה המותנה בגבייה בפועל מתיישב היטב עם מהותה של ההתקשרות במקרה דנן ועם התכלית האובייקטיבית שביסודה -מתן שירותי גבייה. על אחת כמה וכמה מתיישבת התניה כזו עם שירותי גבייה הניתנים לרשות ציבורית אשר תקציבה תלוי כמעט לחלוטין באותה גבייה ואשר קשה להעלות על הדעת כי תסכים לשלם עבור שירותי גבייה במנותק מן ההישגים והתוצאות של שירותים אלה. גורן בעדותו התקשה אף הוא למצוא דוגמא קונקרטית להסדרים בשוק הגבייה לפיהם שכר טרחת עורך הדין אינו מותנה בתוצאות:

ת. בצורה זו אני לא יכול לומר. מבדיקה חיצונית אני יודע שבנק הפועלים, לפי מיטב ידיעתי, בנק שניסיתי לעבוד איתו, הם משלמים שכ"ט ללא קשר לתוצאות, ללא קשר לגבייה, אבל אני לא יודע כמה, באיזה שיעורים ולפי איזה מפתח, וזה בשלבים ראשונים של התביעה.

22. סיכומם של דברים עד כאן: מן הראיות עולה כי מנגנון התמורה עליו הוסכם עם גורן, סלונימסקי ובר, כמו מנגנון התמורה שעליו הוסכם עם רוסטוביץ וגלעד, היה מנגנון של שכר המותנה בגבייה בפועל, ולפיו זכאים היו עורכי הדין לקבלת שכר הטרחה רק לאחר שהחייבים פרעו את חובם ובהתאמה לסכומים שנפרעו (ליתרונותיהם וחסרונותיהם של הסכמים מסוג זה ראו עניין ח'ורי, 329-326; דניאל פרידמן "שכר טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב 105, 109 (1994); אייל זמיר "הצעות לחקיקה בנושא חוזי קבלנות וחוזי שירותים" משפטים כו, 97, 165-164 (1995) (להלן: זמיר, "הצעות לחקיקה בנושא חוזי קבלנות וחוזי שירותים"). להסכמי שכר טרחה מותנים הנפוצים בארצות הברית בתיקים אזרחיים ראו: §258 7 Am. Jur. 2d Attorneys at Law; Model Rules of Prof'l Conduct R. 1.5 (1983);Model Code of Prof'l Responsibility EC 2-20 (1980). לעומת זאת, בגרמניה החוק אינו מאפשר כריתת הסכמי שכר טרחה מותנים בין לקוחות לעורכי דינם, אלא במקרים חריגים ובעיקר מקום שאין לתובע, בשל מצבו הכלכלי, יכולת לממן את ניהול ההליך בבית המשפט: §49b (2) Federal Code for Lawyers, §4a Lawyer's Remuneration Law).

23. משעמדנו על מהותה ותכניה של ההתקשרות בין העירייה ובין כל אחת מקבוצות עורכי הדין, עלינו להידרש לשאלה האם הפסקת ההתקשרות עימם נעשתה על-ידי העירייה כדין. על מנת להשיב לשאלה זו יש להקדים ולבחון האם רשאית הייתה העירייה לסיים את ההתקשרות עם עורכי הדין באופן חד צדדי כפי שעשתה.

כבר עמדנו לעיל על כך שההסכמים אשר נקשרו בין העירייה ובין עורכי הדין (בכתב עם רוסטוביץ וגלעד ועל פה עם גורן, סלונימסקי ובר) הם הסכמים מסוג חוזה יחס, דהיינו, חוזה אשר נועד להקיף מערכת יחסים נמשכת וארוכת טווח בין הצדדים לו. במודל חוזי כזה אין זה נדיר למצוא התקשרות שאיננה קצובה בזמן ובאשר לחוזים שאינם קצובים בזמן הכלל הוא "שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד" (ראו ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 14 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 3.5.94) (להלן: עניין התאחדות סוכני הנסיעות)). גישה זו יפה במיוחד כאשר עניין לנו בחוזים המבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים (שם) דוגמת יחסי עורך דין - לקוח ובאשר לחוזים הנוגעים למערכת יחסים זו אכן נפסק כי :

יחד עם זאת אין גישה זו מבטאת אלא חזקה פרשנית הניתנת לסתירה בראיות אם ניתן ללמוד מהן על כוונה שונה של הצדדים המתקשרים בחוזה הספציפי (ראו ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ, פסקה כ"ד (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 17.6.2008) (להלן: עניין בשארה ורור)). עוד ראוי לציין כי גם מקום שבו עומדת בעינה החזקה הפרשנית האמורה ויש בידי מי מן הצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן הזכות להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת והשאלה אם כך נהג נגזרת בהכרח מנתוניו ומנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פסקאות 18-17 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 20.3.2008) (להלן: עניין קורפו); ע"א 380/77 שלמה נ' יעקב, פ"ד לג(2), 103, 105 (1979) (להלן: עניין שלמה); שלו, החלק הכללי, 127-126)). ודוק - בעניין קורפו קבע בית המשפט אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן לצורך קיום חובת תום הלב המוטלת עליו בסיימו הסכם ארוך טווח שנקשר בינו ובין עורך דינו (ומותר להניח כי אמות מידה קפדניות לא פחות תיקבענה לעניין זה גם מקום שבו יבקש עורך הדין להביא הסכם כזה לכלל סיום). יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים)). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו. מן הראוי להבחין בהקשר זה הבחן היטב בין התנהלות של עורך דין המהווה הפרה של תנאי החוזה בינו ובין הלקוח והמקימה ללקוח עילה לביטול החוזה בשל הפרתו ובין "סיבה מספקת" (ובכלל זה חוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שאינו עולה כדי הפרת חוזה מצד עורך הדין), שקיומה נדרש על פי מבחנים של יושר והגינות, כדי שהלקוח יחשב כמי הביא את החוזה בינו ובין עורך דינו לכלל סיום בתום לב ובדרך מקובלת.

24. במקרה שלפנינו ובהינתן העובדה שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 13, 44-42 (1999) (להלן: שלו, חוזים ומכרזים)). מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה (ראו: עע"ם 8582/05 מועצה מקומית סאגור נ' המרכז לטניס בישראל, פסקה ו(2) (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.2006); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 321-315, 347-345 (1998); אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 491-478 (1987); מנחם מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 313, 341 (2003)).

משסקרנו את הדין ואת ההלכות הרלוונטיות, נבחן עתה לגבי כל אחת מקבוצות עורכי הדין האם פעלה העירייה כדין בסיימה את ההתקשרות עימן.

25. כפי שפורט לעיל, תנאי ההתקשרות בין העירייה ובין רוסטוביץ וגלעד עוגנו בהסכם כתוב, הוא ההסכם משנת 1993. סעיף 9 לאותו הסכם קובע כדלקמן:

הנה כי כן, ככל שמדובר בהתקשרות עם רוסטוביץ וגלעד עסקינן בהסכם המתחדש מדי שנה, אלא אם כן הודיע מי מהצדדים לו על סיומו "עד 60 יום לפני תום אותה שנה" (יצוין כי ניתן לפרש סעיף זה בדרכים נוספות, אך מכל מקום לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לאפשרות הנתונה בידיו של מי מהצדדים להביא את החוזה לכלל סיום בהודעה מתאימה). עם זאת ולמרות שסעיף 9 הנזכר לעיל מאפשר לעירייה לסיים את ההסכם באופן חד צדדי ואף נקבעה בו תקופת ההודעה המוקדמת שעל העירייה ליתן לצורך כך, אין הוא נותן מענה לכל השאלות המתעוררות בקשר עם סיום היחסים בין הצדדים. על כן קיים בעניין זה צורך בהשלמת הפרטים החסרים בחוזה, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי). על קיומו של חסר בהסכם העיד גם מר שלמה ברזילי (מנהל האגף לגביית ארנונה ומים בעיריית תל אביב משנת 1975 ועד שנת 1995, והממונה על הכנסות העירייה משנת 1995 ועד יום 31.3.1999; להלן: ברזילי):

26. גורן, סלונימסקי ובר תבעו תחילה כסעד עיקרי את אכיפת המשך ההתקשרות בין הצדדים (אם כי בשלב הערעור זנחו סעד זה מן הנימוקים שאותם פירטו). האם מכך ניתן להסיק כי לגישת גורן, סלונימסקי ובר היה על העירייה להמשיך ולקיים את התקשרות עימם לעד? כיוון שעסקינן בחוזה שנקשר על פה אין בידינו "לשון" להיתלות בה ועלינו לפנות אל הנסיבות החיצוניות של ההתקשרות כדי להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, קרי: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2), 265, 311 (1995) (להלן: עניין אפרופים); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, פסקאות 11-9 לפסק דינו של השופט ריבלין (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 11.5.2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי הירקות)). את בחינת אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים ניתן להשלים באמות מידה אובייקטיביות ככל שקיים קושי להתחקות אחריו, דהיינו "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים..." (עניין אפרופים, 313) ובהתאם "לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג" (עניין ארגון מגדלי הירקות, פסקה 29 לפסק-דינו של המשנה לנשיא חשין). מן החומר שבפניי עולה כי עם התחלת העבודה המשותפת לא נתנו הצדדים דעתם לשאלת סיום היחסים, ונראה כי סוגיה זו לא התעוררה קודם לכן במסגרת היחסים שבין העירייה ובין מי מהם. נראה כי גם גורן, סלונימסקי ובר, אינם חולקים על כך שחוזה שאינו קצוב בזמן ניתן להביא לכלל סיום בהודעה חד צדדית של מי מן הצדדים לו. בחקירתה הנגדית ציינה בר בהקשר זה כי:

ניסיון לאתר את אומד דעתם האובייקטיבי של צדדים סבירים בנסיבות אלה מוביל אף הוא למסקנה דומה (ראו ברק, פרשנות החוזה, 191-190). נראה כי הכלל לפיו יכול צד לחוזה שאינו קצוב בזמן להביא לסיומו בהודעה חד צדדית ובלבד שיעשה כן בתום לב ובדרך מקובלת, אף מגשים במקרה דנן את תכלית ההסכם הקונקרטי בין העירייה לגורן, סלונימסקי ובר, שכן אין להניח שהעירייה התכוונה להיות קשורה בהסכם עם עורכי הדין הנ"ל לנצח בלא יכולת לשוב ולשקול את המשך ההתקשרות, בין היתר, בהתחשב בעלויות הכרוכות בו מבחינתה או בשל השתנות הנסיבות והתנאים הרלוונטיים לאותה התקשרות שיש בה כדי להשפיע על מכלול השיקולים שרשאית ואולי אף חייבת העירייה לשקול. משקבענו כי עמדה לעירייה הזכות לסיים באופן חד צדדי את החוזה עם רוסטוביץ וגלעד כמו גם עם גורן, סלונימסקי ובר יש להוסיף ולבחון האם עשתה כן כדין דהיינו בתום לב ובדרך מקובלת, בזוכרנו בהקשר זה את חובת ההגינות המוגברת המוטלת עליה כרשות ציבורית.

27. בית משפט קמא קבע כממצא שבעובדה שהעירייה הייתה מרוצה מעבודתם של גורן, סלונימסקי ובר ואילו בעניינם של רוסטוביץ וגלעד קבע בית המשפט כי הטענה לפיה העירייה לא הייתה שבעת רצון מעבודתם של השניים איננה חלק מחזית המחלוקת (החלטה מיום 3.1.2007)). נראה, אפוא, כי חוסר שביעות רצון מן הטיפול (שאינו עולה כדי נסיבות של הפרה) לא הוא שעמד במקרה דנן ברקע הפסקת ההתקשרות בין העירייה לעורכי הדין. הסיבה לכך, כפי העולה ברורות מן הראיות שהוצגו, הייתה אכרזת המיסים (גבייה) שפורסמה ביום 16.3.2000 והחילה את פקודת המיסים (גביה) ואת מנגנון הגבייה המנהלי הקבוע בה על חובות לרשויות מקומיות. משמעותה של האכרזה האמורה היא כי מיום כניסתה לתוקף אין העירייה נדרשת עוד להגיש תביעות ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל על פי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 לצורך גביית חובותיה ופתוחה בפניה הדרך לנקוט באמצעי גבייה מנהליים שפקודת המיסים (גבייה) מעמידה לרשותה. התפתחות זו היא ללא ספק שינוי נסיבות מהותי המצדיק מבחינת העירייה מהלך של בדיקה והיערכות מחדש בכל הנוגע לשירותי הגבייה אשר ניתנו לה עד אותה עת על-ידי עורכי הדין במתכונת הקודמת. למעשה, ניתן לומר כי העירייה כמי שאמונה על כספי הציבור לא זו בלבד שהייתה רשאית באותו שלב להיערך מחדש בכל נושא גביית החובות על-ידה אלא שהיה זה מחובתה לעשות כן כרשות ציבורית (ראו ע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה, פיסקה 6 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 19.5.2009)). המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא כי התקיים במקרה דנן טעם מספיק המצדיק את סיום ההתקשרות עם עורכי הדין על-ידי העירייה וזאת גם על פי אמות המידה הקפדניות שנקבעו בעניין קורפו. אלא שבעשותה כן התנהלה העירייה בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת עת בחרה שלא להודיע לעורכי הדין כי ברצונה להפסיק את ההתקשרות עימם ולהסב את הליכי הגבייה למתכונת מנהלית כאמור. תחת זאת בחרה לקדם הליכים אלה בלא ליידע על כך את עורכי הדין והותירה אותם בערפל ביחס לגורלם המקצועי. התנהלות כזו מצד העירייה אין בה תום לב ואין בה הגינות, בוודאי לא ברמה המוגברת הנדרשת מרשות ציבורית. בית המשפט המחוזי אשר דן בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר עמד על כך בפסק דינו תוך ניתוח ממצה ומפורט של חומר הראיות ממנו עולה כי העירייה בחנה את האפשרות לעבור לשימוש בגבייה מנהלית עוד בשנת 1999 (ראו תצהירו של מרק עובדיה, שהחל לנהל את האגף לגביית ארנונה ומים בעיריית תל אביב-יפו בחודש פברואר 2000 (להלן: עובדיה) והמסמכים שצורפו אליו), אך גם לגרסת העירייה היא יידעה את גורן, סלונימסקי ובר על כוונתה להפסיק את ההתקשרות עימם ולחדול מהעברת תיקים חדשים אליהם, רק בפגישה מיום 10.4.2000 אותה יזמה העירייה עם משרדי עורכי הדין שהעניקו לה שירותי גבייה. על גרסה זו העיד עובדיה בשפה רפה באומרו:

גרסה זו לפיה הודיעה העירייה לגורן, סלונימסקי ובר על הפסקת ההתקשרות עימם בפגישה מיום 10.4.2000 נסתרת בראיות אחרות שהוצגו וכן מטענות שהעלתה העירייה בכתב הגנתה מהן עולה כי גם במועד זה לא הודיעה העירייה לגורן, סלונימסקי או בר על הפסקת ההתקשרות. כך למשל כתבה בר לעירייה ביום 1.5.2000, בעקבות הפגישה הנ"ל, את הדברים הבאים:

גרסתם של גורן, סלונימסקי ובר בהקשר זה כפי שבאה לידי ביטוי במכתבה הנ"ל של בר מקבלת משנה תוקף נוכח טענות עמומות ומגומגמות שהעלתה העירייה בהקשר זה בכתב הגנתה (שהוגש ביום 15.2.2001, כעשרה חודשים לאחר הפגישה אשר בה לפי גרסתה הודיעה לעורכי הדין על הפסקת ההתקשרות). וכך טענה העירייה בסעיף 9 לכתב ההגנה:

בניגוד גמור לקו המצוטט לעיל בו נקטה בכתב ההגנה, הודיעה העירייה ביום 11.9.2002 במהלך ישיבת קדם משפט בעניין גורן, סלונימסקי ובר "אנחנו פיטרנו את כולם עם הודעה מוקדמת", ובשלב ההוכחות העיד עובדיה "אני לא ראיתי שום הודעה מוקדמת, את ההודעה של הפיטורין, לא ראיתי אותה, וזה מה שאני יכול להגיד" (פרוטוקול יום 24.5.2004 בת.א. 3074/00, עמ' 27, שורות 19-18). המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא כי עמדה לעירייה הזכות לסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם גורן, סלונימסקי ובר שלא הייתה קצובה בזמן ואף הייתה לה בנסיבות העניין סיבה מספקת וראויה לעשות כן נוכח אכרזת המיסים (גבייה), אך האופן שבו מימשה את זכותה זו כלפיהם לקתה בעמימות ובחוסר בהירות העולים כדי התנהלות בחוסר תום לב מצידה והפרה של חובת ההגינות המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית בכל הליכותיה. למסקנה דומה הגיע ובצדק בית המשפט המחוזי.

28. מסקנה דומה באשר לאי מתן הודעה מתאימה על הפסקת ההתקשרות מתבקשת בעיני גם בעניינם של רוסטוביץ וגלעד. בית משפט קמא קבע בעניין זה "הוכח שבתחילת שנת 2000 ידעו התובעים כי העירייה חדלה להעביר להם תיקים חדשים (אף אם לא התקבלה הודעה פורמאלית בעניין זה מהעירייה)" ואת קביעתו זו סמך על עדותו של רוסטוביץ אשר סיפר כי באותה עת הייתה הפסקה "חדה ופתאומית" של העבודה עם העירייה. דומני כי בכך בלבד אין כדי להניח את הדעת באשר לאופן שבו רשאית הייתה העירייה לסיים את התקשרותה עם רוסטוביץ וגלעד. אכן, עורכי הדין העידו כולם כי בתחילת שנת 2000 חשו בשינוי שחל בהתנהלות העירייה כלפיהם, בין היתר, בכל הנוגע להעברת תיקים חדשים, אך לדעתי אין מקום למסקנה כי בהתנהלות כזו יוצאת העירייה ידי חובת מתן הודעה מסודרת, מפורטת ומנומקת על סיום התקשרות ארוכת שנים עם עורכי הדין למתן שירותי גבייה על-ידם. מסקנה כזו יש בה משום השלמה עם התנהלות בלתי ברורה, מתחמקת וחסרת תום לב שבה נקטה העירייה כאומרת - אף שלא נתתי הודעה ראויה על הפסקת ההתקשרות היה על עורכי הדין להבין מהתנהגותי כי לכך אני מכוונת. גישה כזו קשה לקבל גם כאשר בגורמים פרטיים עסקינן. על אחת כמה וכמה קשה לקבלה כאשר מדובר בהתנהלות של רשות ציבורית אשר מידת ההגינות ותום הלב המצופים ממנה גבוהים יותר. עד כמה בעייתית הייתה התנהלותה של העירייה כלפי רוסטוביץ וגלעד ניתן ללמוד מהתכתבות בין רוסטוביץ לעירייה וכן מדברים שאמר עובדיה בעניין זה בעדותו. וכך העיד עובדיה:

ובמכתבו של רוסטוביץ מיום 9.4.2000 אל עובדיה שהעתק ממנו נשלח בין היתר גם לגזברית העירייה דאז, עינת קינן (להלן: גזברית העירייה)) ביקש רוסטוביץ מפורשות מן העירייה כי תבהיר את כוונותיה ביחס להמשך ההתקשרות עימו, נוכח האופן שבו התנהלה כלפיו כאמור. ובלשון המכתב:

הנה כי כן, אף שהעירייה גיבשה החלטה להפסיק את העברת התיקים החדשים לעורכי הדין ובהם רוסטוביץ וגלעד לכל המאוחר בראשית שנת 2000 ובכך הפסיקה למעשה את ההתקשרות עימם במתכונת הקיימת, בחרה העירייה להותיר את עורכי הדין בערפל ובאי וודאות באשר להחלטתה זו ובאשר להמשך שירותי הגבייה הניתנים על-ידם. כתוצאה מכך נצרכו הם להידפק ולחזור ולהידפק על דלתה על מנת לקבל הבהרות באשר למצב הדברים לאשורו וגם אז לא נענו כנדרש. על כן וכפי שכבר צוין, המסקנה לפיה נהגה העירייה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות בכל הנוגע לאופן שבו מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות, יפה גם בעניינם של רוסטוביץ וגלעד.

29. בשני התיקים ניסתה העירייה להסביר את חוסר הבהירות שנוצר ואת אי ההיענות לפניותיהם של עורכי הדין בכך שעובדיה נכנס לתפקידו כמנהל אגף הגבייה בפברואר 2000 ונדרש לו זמן ללמוד את התפקיד ולקבל החלטות. עוד טענה העירייה כי כבר בחודש יוני 2000 שלחו עורכי הדין מכתב התראה לפני תביעה אל העירייה ובכך כדבריה "הכריזו מלחמה" ולא היה מקום לצפות ממנה כי תשתף עימם פעולה. הסברים אלו אינם מקובלים עלי ואין בהם כדי לתרץ את התנהלותה הפסולה של העירייה בכל הנוגע לאופן הפסקת ההתקשרות עם עורכי הדין. חילופי הגברי בניהול אגף הגבייה בעירייה אין בהם כדי להסביר את העובדה שהעירייה אשר קיבלה החלטה להפסיק העברת תיקים חדשים לעורכי הדין ואף עשתה כן הלכה למעשה, לא ראתה צורך ליידע אותם על החלטתה זו ולהבהיר את כל הנובע ממנה. לכך יש להוסיף כי על פי גרסת העירייה עובדיה נכנס לתפקידו בפברואר 2000 ואילו מנהל אגף הגבייה הקודם עזב את תפקידו במרץ 1999. העירייה לא ציינה מי מילא תפקיד זה בתקופת הביניים ואף לא ציינה מי נתן את ההנחיה להפסיק את העברת התיקים לעורכי הדין כבר בראשית שנת 2000. ממילא לא הביאה אותו העירייה לעדות ועובדה זו פועלת אף היא לחובתה. מכל מקום, חלפו חודשים רבים מאז הפסיקה העירייה בפועל להעביר תיקים חדשים לעורכי הדין בראשית שנת 2000 ועד להגשת התביעות על-ידי עורכי הדין (בחודש אוקטובר 2000 בעניין רוסטוביץ וגלעד ובחודש דצמבר 2000 בעניין גורן, סלונימסקי ובר). למרות זאת לא הצליחו עורכי הדין במשך כל אותה תקופה לקבל תשובה ברורה מן העירייה באשר למצב הדברים ובאשר לעמדת העירייה בעניין המשך ההתקשרות עימם וכפי שהובהר לעיל התמידה העירייה בהצגת גרסה עמומה ובלתי ברורה בהקשר זה גם לאחר הגשת התביעות, כמפורט בכתבי ההגנה שהגישה.

30. עורכי הדין טוענים כי בנוסף להתנהלותה הפגומה של העירייה בכל הנוגע לאופן שבו סיימה את ההתקשרות עימם כמפורט לעיל, פעלה העירייה בחוסר תום לב כלפיהם גם בכל הנוגע להמשך הטיפול בתיקים התלויים ועומדים שנותרו בידיהם ולטענתם סירבה העירייה לשתף עימם פעולה לצורך קידום הטיפול בתיקים אלה. אכן, משהחליטה העירייה להפסיק את התקשרותה עם עורכי הדין יכולה הייתה לבחור לצורך כך באחד משני מודלים אפשריים: האחד - סיום ההתקשרות באופן מוחלט במובן זה שבנוסף להפסקת העברתם של תיקים חדשים אל עורכי הדין יכולה הייתה העירייה לדרוש מעורכי הדין להשיב אליה גם את מלאי התיקים הקיים המטופל על ידם באותו מועד. השני - סיום ההתקשרות מכאן ולהבא במובן זה שתיפסק העברת תיקים חדשים לטיפולם של עורכי הדין אך הם ימשיכו לטפל במלאי התיקים הקיים אצלם עד לסיום הטיפול בהם. מודל שני זה הוא המודל שעל פיו פעלה העירייה הלכה למעשה החל מראשית שנת 2000. משכך וככל שהדבר נוגע למלאי התיקים הקיים, היה על העירייה לשתף פעולה עם עורכי הדין על מנת שיוכלו לבצע את שירותי הגבייה שעליהם התחייבו ולקבל את שכרם המותנה כאמור בגבייה בפועל. על חשיבותו של שיתוף הפעולה בין העירייה ובין עורכי הדין העיד ברזילי, ששימש כמנהל אגף הגבייה בעירייה עד שנת 1995:

הטענות שהעלו עורכי הדין כנגד העירייה בהקשר זה התמקדו בכך שהעירייה לא איפשרה ביצוע של חקירות לאיתור נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע את החוב הפסוק וכן בכך שלא שילמה את האגרות הנדרשות לצורך נקיטת הליכי הגבייה השונים שנדרשו.

31. בעניינם של רוסטוביץ וגלעד דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה בקובעו כי רוסטוביץ וגלעד לא הצליחו להוכיח שהעירייה סירבה לשתף עימם פעולה ולממן את הוצאות הגבייה הישירות בהתייחס למלאי הקיים שנותר בידם. בהקשר זה קבע בית המשפט כי רוסטוביץ וגלעד לא הצביעו על מקרים ספציפיים שבהם סוכלה פעילות גביה ספציפית בה היו הם מעוניינים לנקוט, בשל סירובה של העירייה לממן פעילות זו. כמו כן קבע בית המשפט כי לא היה בפיו של רוסטוביץ כל הסבר לגרסת העירייה, אשר נתמכה ברשימת חקירות שאושרו, לפיה בתקופה הנטענת אושרו למשרדם חקירות על-ידי העירייה. רוסטוביץ וגלעד אכן לא הציגו מסמך כלשהו המעיד כי ניסו לפנות לעירייה בדרישה לבצע חקירות של חייבים ונענו בשלילה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא.

אשר לאי מימון אגרות על-ידי העירייה. מחומר הראיות שהוצג עולה כי מאז שנת 1994 מומן תשלום האגרות על-ידי גורן, סלונימסקי ובר והעירייה השיבה לידיהם את התשלומים שביצעו כאמור, לאחר זמן (ראו לעניין זה כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, כלל 44). מחומר הראיות שהוצג עולה כי כבר בשנת 1998 החלה בר להביע הסתייגות מנוהג זה שהתפתח בין הצדדים וביקשה לשנותו (גורן וסלונימסקי לעומת זאת המשיכו במימון האגרות ובקבלת החזרים מן העירייה עבור כך). עוד עולה מחומר הראיות כי העירייה לא נענתה לפניותיה של בר בעניין זה (ראו למשל מכתבה של בר מיום 15.7.1998; מכתבה של בר מיום 10.8.1998; מכתבה של בר מיום 17.1.2000; וחקירתה של בר מיום 11.12.2003, עמ' 26, שורה 17 - עמ' 27, שורה 3), אך מחלוקת זו בין העירייה ובין בר בעניין מימון האגרות אינה קשורה להתנהלות העירייה בנוגע לסיום ההתקשרות בינה ובין עורכי הדין, ובאשר לטרוניה כי העירייה סירבה באותו שלב לממן מראש את האגרות ראינו כי כבר משנת 1994 מומנו אגרות אלה על-ידי גורן, סלונימסקי ובר, תוך קבלת החזרים מן העירייה בגין כך.

32. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מורה אותנו כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שצד לחוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. המשמעות של העדר הוראה בעניין זה מקורה בעובדה שהתוצאות הנובעות מהפרת חובת תום הלב אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר שבו מתעוררת השאלה. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839-838 (שנה):

מהי, אפוא, התוצאה נובעת מכך שהעירייה עשתה שימוש בזכות הנתונה לה להביא את החוזה עם עורכי הדין לכלל סיום שלא בתום לב ובדרך מקובלת בכך שלא נתנה להם הודעה מפורטת בעניין זה ובחרה להפסיק להעביר אליהם תיקים חדשים בלא הודעה מוקדמת ואף בלא תשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (ראו והשוו זמיר, "הצעות לחקיקה בנושא חוזי קבלנות וחוזי שירותים", 165-164).

33. תקופת ההודעה המוקדמת נועדה לענות על הציפייה של צדדים לחוזה שלא נקצב מועד לסיומו, שאם יבוטל החוזה ייכנס הביטול לתוקף רק לאחר חלוף זמן סביר ממועד מתן הודעת הביטול (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3) 661, 707 (1990) (להלן: עניין זוהר)). אשר לאמות המידה לבחינת סבירותה של תקופת ההודעה המוקדמת נחלקו הדעות בעניין זוהר. כב' השופטת ש' נתניהו ציינה בהקשר זה כי:

34. סוגיית משך הזמן הסביר לעניין ההודעה המוקדמת וקביעת סכום הפיצוי שיש לשלם מקום שבו לא ניתנה הודעה מוקדמת כנדרש, נדונו בפסיקה בעיקר בכל הנוגע לחוזי סוכנות והפצה. במקרה שבפנינו וכפי שציין בצדק בית משפט קמא בעניין גורן, סלונימסקי ובר, קיימים קווי דמיון בין חוזי סוכנות והפצה ובין ההתקשרות של העירייה ועורכי הדין למתן שירותי גבייה, ובלשונו:

ויודגש - בשלב הערעור, ובניגוד לעמדה שהציגה בבית המשפט המחוזי, אין העירייה חולקת עוד על חובתה ליתן לעורכי הדין הודעה מוקדמת וסבירה על דבר ניתוק היחסים החוזיים עימם. הודעה כזו לא ניתנה על-ידה כאמור. משכך, יש לבחון מהו בנסיבות העניין פרק הזמן הסביר לצורך מתן הודעה מוקדמת לעורכי הדין על-ידי העירייה ומהו הסעד הכספי המגיע לעורכי הדין בהקשר זה נוכח העובדה כי הודעה כאמור לא ניתנה.

35. בעניין רוסטוביץ וגלעד וכפי שכבר פורט לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי ההסכם שנקשר בין הצדדים באוגוסט 1993 היה לתקופה של שנה והתחדש מדי שנה, אלא אם ניתנה הודעה על הפסקתו עד 60 ימים לפני תום תקופת ההסכם. לפיכך, מצא בית המשפט כי הסכם זה אמור היה לעמוד בתוקפו עד יום 31.8.2000 ומשחדלה העירייה להעביר תיקים חדשים לרוסטוביץ ולגלעד כבר בתחילת שנת 2000, זכאים רוסטוביץ וגלעד לפיצוי בגין תקופה בת שמונה חודשים. בהסתמכו על ההלכות שנפסקו לעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי מסקנתו באשר לתקופת ההודעה המוקדמת במקרה דנן לא הייתה משתנה גם אילו קיבל את טענתם של רוסטוביץ וגלעד שלא נחתם בינם ובין העירייה הסכם בכתב (ההסכם משנת 1993). זאת כדבריו בהתחשב בעובדה שמדובר במקצוע עריכת הדין ומשום שההתקשרות בין הצדדים נמשכה תקופה ארוכה ואפשרה לרוסטוביץ ולגלעד להפיק רווח סביר ממנה וכן משום שבנוסף לשירותי הגבייה שהעניק לעירייה עסק משרדם של רוסטוביץ וגלעד בתחומים נוספים. אשר לחישוב הפיצוי בגין ההודעה המוקדמת המגיע לרוסטוביץ ולגלעד בשל העובדה שהעירייה לא נתנה להם הודעה כאמור, ציין בית המשפט כי רוסטוביץ וגלעד לא מסרו נתונים ביחס לשיעור הרווח שלהם מעבודתם עם העירייה ובשל כך אימץ את הנתון שסיפקה העירייה בעניין זה וקבע כי חישוב שיעור הרווח יעשה על בסיס 30% מהמחזור של המשרד בשנה שקדמה לסיום החוזה, קרי שנת 1999. אשר על כן העמיד בית המשפט המחוזי את שיעור הפיצוי המגיע להם בגין אי מתן הודעה מוקדמת על סך של 73,000 ש"ח (2/3 מרווח של 109,000 ש"ח, שהם 30% מהמחזור עליו דיווחו רוסטוביץ וגלעד).

בעניין גורן, סלונימסקי ובר קבע בית המשפט המחוזי בהפנותו להלכה הפסוקה בדיני סוכנות כי הודעה מוקדמת של שנה הינה סבירה בנסיבות העניין בהתחשב בגמישות המאפיינת את מקצוע עריכת הדין ונוכח אומד דעת הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בטיוטות שנוסחו במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם לקראת כריתתו של הסכם בכתב. את הפיצוי שעל העירייה לשלם לגורן, סלונימסקי ובר בשל אי מתן הודעה מוקדמת כאמור, חישב בית המשפט בהתבסס על רווחי השנה האחרונה טרם הפסקת ההתקשרות בין הצדדים (1999), אך לגבי גורן חושב הסכום על פי רווחי שנת 1997 משום שלא סיפק נתונים כספיים ביחס לשנה האחרונה טרם הפסקת ההתקשרות.

מסכומים אלה ניכה בית משפט קמא את הסכומים שגבו גורן, סלונימסקי ובר בתיקים שנותרו בטיפולם לאחר הפסקת ההתקשרות, כמפורט בתצהירים שהוגשו על-ידם, בציינו כי הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת אמור לשקף במקרה דנן את אובדן ההכנסות מתיקים חדשים שאמורה הייתה העירייה להמשיך ולהעביר לגורן, סלונימסקי ובר במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. אשר על כן פסק להם בית משפט קמא בהקשר זה את הסכומים הבאים: לגורן סך של 65,562 ש"ח, לסלונימסקי סך של 34,121 ש"ח ולבר סך של 72,747 ש"ח.

36. קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בעניין רוסטוביץ וגלעד והן בעניין גורן, סלונימסקי ובר באשר לפרק הזמן של ההודעה המוקדמת שהיה על העירייה ליתן לעורכי הדין מקובלות עלי. בעניין רוסטוביץ וגלעד מבוססת קביעתו כדבעי על ההסכם הכתוב שבין הצדדים ואילו בעניין גורן, סלונימסקי ובר, מדובר בפרק זמן סביר (שנה). אכן, המשאב העיקרי אותו משקיע עורך הדין בהתקשרו עם לקוח בהסכם למתן שירותי גבייה משפטיים הוא המשאב האנושי היונק מן הידע המקצועי שרכש אותו עורך דין. משאב זה ממשיך לעמוד לרשות עורכי הדין גם לאחר סיום ההתקשרות עם העירייה. זאת ועוד. המוניטין שצברו עורכי הדין לאורך תקופת ההתקשרות עם העירייה בכל הנוגע לשירותים שניתנו לה על-ידם, נזקף כולו לזכותם והוא יכול לסייע להם בהתקשרויות עתידיות עם לקוחות נוספים המבקשים להתקשר עימם באותו תחום. בהתחשב בכל אלה וכן בהתחשב ברווח הכספי שהפיקו עורכי הדין לאורך שנים ארוכות מן ההתקשרות עם העירייה, לא מצאתי כי יש מקום במקרה דנן להארכת תקופת ההודעה המוקדמת לפרק זמן העולה על שנה, כקביעתו של בית משפט קמא. אשר לטענה שהעלו גורן, סלונימסקי ובר ולפיה אין לנכות מן הפיצוי בגין אי מתן ההודעה המוקדמת סכומים שאותם גבו כשכר טרחה מאז שנת 2000 בעקבות הטיפול במלאי התיקים הקיים. אכן, הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת חושב מתוך הרווח הכולל שהופק על-ידם בשנה שקדמה לסיום ההתקשרות ורווח זה מורכב הן מן הגבייה בתיקים חדשים שהועברו לטיפולם במהלך אותה שנה והן מן הגבייה של מלאי התיקים שהיה קיים בידם אז. משהותירה העירייה בידי עורכי הדין עם סיום ההתקשרות בראשית שנת 2000 את מלאי התיקים הקיים ומשהמשיכו גורן, סלונימסקי ובר לטפל באותם תיקים ולגבות בהם את החובות, יש טעם בקביעה כי ראוי לנכות מרכיב זה של הרווח מתוך הפיצוי שנפסק. יחד עם זאת, ראוי לזכור כי אילו אכן המשיכה העירייה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת להעביר תיקים חדשים לגורן, סלונימסקי ובר, היו הם יכולים להפיק רווחים מן הגבייה באותם תיקים לא רק במהלך שנת 2000 אלא גם לאורך מספר שנים נוספות ומשכך חישוב הפיצוי המגיע בגין אי מתן הודעה מוקדמת על פי רווח כולל עבור שנה אחת, בלא ניכויים, יש בו בעיני כדי לאזן בין נתונים אלה. לעומת זאת, לא מצאתי ממש בטענת גורן, סלונימסקי ובר לפיה יש לחשב את הפיצוי האמור על פי מרכיב ההכנסה ולא על פי מרכיב הרווח וזאת מן הטעמים שפירט לעניין זה בית משפט קמא. אלא שבניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא הן בעניין רוסטוביץ וגלעד והן בעניין גורן, סלונימסקי ובר אני סבורה כי באשר למרכיב הרווח לפיו יש לחשב את הפיצוי, מן הראוי להביא בחשבון רווח שנתי ממוצע של עורכי הדין בשלוש השנים שקדמו לסיום ההתקשרות (1999-1997) ולא רק את הרווח לשנת 1999. זאת משום שממוצע הרווח השנתי בשלוש השנים שקדמו לסיום ההתקשרות כאמור, יש בו לשקף באופן נכון ועל בסיס רחב יותר את רווחיהם של עורכי הדין במהלך התקופה שקדמה לסיום ההתקשרות עם העירייה ואילו חישוב הפיצוי בהתבסס אך ורק על הרווח בשנה שקדמה לסיום ההתקשרות, יש בו מן האקראיות והוא עלול לשקף לטוב ולרע משתנה מקרי ובלתי מייצג של הרווח.

לעומת זאת, וכפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לקבל את ערעור העירייה בכל הנוגע לסכומים שאותם פסק בית משפט קמא לגורן, סלונימסקי ובר עבור מה שהוגדר על-ידו כפיצוי בעילה של שכר טרחה פסוק עבור מלאי התיקים הקיים (50% משכר הטרחה שנפסק לעירייה בתיקים אלה).

37. המסקנה אליה הגעתי באשר למהותה של ההתקשרות בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר ובאשר למנגנון התמורה שהוסכם ביניהם, שונה מן המסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא בהקשר זה (ראו פסקאות 22-16 לעיל). בניגוד לבית משפט קמא אשר סבר כי ההסדר בין הצדדים לעניין שכר הטרחה היה שהעירייה משלמת להם את שכר הטרחה שבית המשפט פסק לטובתה בכל תיק, אני סבורה כי הוסכם ביניהם על שכר המותנה בגבייה בפועל. משכך, אין עילה לפסוק לגורן, סלונימסקי ובר ולו מחצית משכר הטרחה הפסוק כקביעת בית משפט קמא עבור מלאי התיקים שהיה בטיפולם במועד סיום ההתקשרות. מסקנה זו יפה ביתר שאת נוכח העובדה כי על פי מודל סיום ההתקשרות שאותו יישמה העירייה במקרה דנן, נותר מלאי תיקים זה בידי גורן, סלונימסקי ובר והם המשיכו לטפל בו ואף לגבות שכר באותם תיקים כפועל יוצא מן הגבייה שביצעו בהם. בפסק דינו הדגיש בית משפט קמא כי השכר שפסק לגורן, סלונימסקי ובר בהקשר זה איננו שכר ראוי וציין כי הטענה החלופית בעניין זכאותם לשכר טרחה ראוי לא נזכרה בכתב התביעה והועלתה על-ידם לראשונה רק בסיכומים (עמ' 27 לפסק הדין). אף אם אניח כי נימוק זה שעליו נסמך בית משפט קמא אין בו כדי להכשיל את תביעתם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר ראוי, דומני כי בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה לפסוק להם שכר כזה. אכן, בעניין ביניש-עדיאל קבע בית המשפט כי ניתן לפסוק לעורך דין שכר ראוי עבור עמלו מקום שבו מסיים הלקוח את ההתקשרות עימו, גם אם הסכימו כי שכר הטרחה יותנה בהצלחה וההתקשרות באה לסיומה טרם הצלחה זו, ובלבד שלא הוסכם ביניהם במפורש אחרת (עניין ביניש-עדיאל, בעמ' 124). הטעם לכך הובהר בעניין ביניש-עדיאל, שם ציין בית המשפט כי אדם זכאי לשכר בעד עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ובעניין קורפו נפסק כי במקרים ראויים ניתן לפסוק גם פיצויי ציפייה בשל הפרת חובת תום הלב העולה באותן נסיבות כדי הפרת החוזה). אולם הן לעניין פסיקת שכר ראוי והן לעניין פסיקת פיצויי ציפייה יש לבחון כל מקרה של הפרת חובת תום הלב על-ידי הלקוח לפי נסיבותיו. נסיבות המקרה שלפנינו שונות לחלוטין מן הנסיבות אשר שימשו בסיס לפסיקתו של שכר ראוי בעניין ביניש-עדיאל ולמתן סעד הצהרתי בדבר זכאות עורך הדין לפיצויי ציפייה בעניין קורפו. בעניין ביניש-עדיאל כמו בעניין קורפו נותרו עורכי הדין וידיהם על ראשם עם סיום ההתקשרות שיזמו לקוחותיהם (בעניין ביניש-עדיאל משום שהלקוח החליט שלא להמשיך בפרויקט ובעניין קורפו משום שהלקוח קיבל הצעה אטרקטיבית מיזמים וקבלנים, שהותנתה בהפסקת ההתקשרות עם עורך הדין והוצאתו מן התמונה). זאת לאחר שעורכי הדין כבר השקיעו עבודה מאומצת בקידום הפרויקטים, שעם השלמתם צפויים היו לקבל את מירב שכר הטרחה בגין אותה השקעה. במקרה שלפנינו לעומת זאת, חדלה אומנם העירייה מאז תחילת שנת 2000 להזרים לעורכי הדין תיקים חדשים, ובגין כך ראוי היה כי תינתן להם הודעה מוקדמת. אולם, בידי גורן, סלונימסקי ובר (כמו בידי רוסטוביץ וגלעד) נותר במועד סיום ההתקשרות מלאי של תיקים והם המשיכו לטפל בתיקים אלה ולגבות בהם שכר טרחה. משנדחתה הטענה שהעלו כי העירייה סיכלה את הטיפול באותם תיקים וכי לא שיתפה פעולה במימון חקירות ובתשלום אגרות, אינני רואה סיבה לפסוק לגורן, סלונימסקי ובר שכר ראוי בגין הטיפול שביצעו בתיקים האמורים עד מועד סיום ההתקשרות. טעמים אלה יפים גם בכל הנוגע לרוסטוביץ וגלעד, בעניינם לא פסק בית משפט קמא, ובצדק, שכר כלשהו בנוסף לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (במאמר מוסגר יצוין כי מן החומר שהוצג עולה שבשלב כלשהו לאחר הגשת התביעה הושג הסדר בין רוסטוביץ וגלעד לעירייה בדבר החזרת מלאי התיקים שנותר בידם אותה עת כנגד תשלום מסויים, אך על פי המוסכם ביניהם באותו הסדר, לא נחשפו פרטיו בפני בית המשפט).

38. בהתחשב בהתנהלותה הבעייתית של העירייה בפרשה זו אני סבורה כי לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובתה, אף בהינתן הפער בין הסכומים אותם תבעו עורכי הדין לבין הסכומים שנפסקו להם בסופו של דבר. משכך, אני סבורה כי יש לבטל את החיוב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין שהטיל בית משפט קמא על רוסטוביץ וגלעד וכן אני סבורה כי אף שיש לבטל את החיוב בהוצאות ובשכר טרחה שנפסקו לגורן, סלונימסקי ובר על-ידי בית משפט קמא, אין מקום לחייבם בהוצאות לטובת העירייה בגין הפער האמור שנוצר גם לגביהם נוכח התוצאה אליה הגעתי בערעורים שבכאן. מאותו הטעם לא הייתי עושה צו להוצאות בערעורים שבפנינו.

אני מסכים.

אני מסכים.