2. המשיבים, מספר לא קטן של קיבוצים, הגישו נגד המבקשת, רשות השידור, תובענה לסעד הצהרתי. לטענת המשיבים, בין השנים 1994-1981 היו הם זכאים להנחה בשיעור של 5% באגרת הטלביזיה. זאת, בהתבסס על תקנה 3(ד) לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א-1981, ובשל כך שאגרת הטלביזיה נגבתה מהם בגבייה מרוכזת. יצוין, כי תקנה זו בוטלה בשנת 1994.

המשיבים לא קיבלו את ההנחה לה היו הם זכאים לשיטתם. עוד בשנת 1998 הוגשה נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי) בגין אי מתן ההנחה. בית המשפט המחוזי אישר את הגשת התובענה הייצוגית, אולם בבית המשפט העליון בוטל האישור, בהסכמת התובע המייצג, לאור פסקי הדין בעניין א.ש.ת (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003); דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 196 (2005)).

בשנת 2006 הגישו 120 קיבוצים תובענה נגד המבקשת. בתובענה התבקש בית המשפט להצהיר כי לקיבוצים אלו עומדת זכות קיזוז שאינה כפופה להתיישנות כלפי המבקשת בגובה סכום ההנחה, וזאת כנגד כל חוב קיים או עתידי שהם עשויים לחוב לה. המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף של התובענה. בהחלטה, שניתנה ביום 1.3.07, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) את הבקשה. באותה החלטה נעתר גם בית המשפט לבקשה לצרף 44 קיבוצים נוספים כתובעים. נגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי. יוער, כי הטיפול בבקשת רשות הערעור התעכב בשל כך שסברתי כי יש להמתין להכרעה בתיק תקדימי מסוים שבו מתעוררת שאלה הקשורה לאחד הנושאים העולים בהליך דנא. הטיפול בתיק האמור טרם הושלם. נוכח חלוף הזמן ולאחר עיון נוסף, סבורני כי אין טעם להמתין עוד.

3. כפי שניתן לראות מן החומר שבפניי, זירת המחלוקת בין בעלי הדין מקיפה שאלות משפטיות, אשר חלקן אינן פשוטות. אולם, עלינו לזכור כי אנו נמצאים רק בתחילת ההליך. לא בכל הנושאים שאותם עוררה המבקשת בבקשת רשות הערעור יש טעם להכריע בגדר בקשה לסילוק על הסף. הצדדים חלוקים בשאלה האם היו המשיבים זכאים לקבל הנחה בגין גבייה מרוכזת; האם אי הענקת ההנחה מעמידה להם זכות קיזוז; והאם זכות הקיזוז כפופה לטענת התיישנות. בהחלטתו לא הכריע בית המשפט המחוזי בטענות הנוגעות לסוגיות אלו. ואכן, סוגיות אלו הן למעשה ליבת המחלוקת ודינן להתברר בגדר ההליך העיקרי. אתייחס אפוא רק לטענות המעוררות שאלות שהן בעלות אופי מקדמי.

4. טענה אחת אותה מעלה המבקשת היא להיעדר יריבות בינה לבין המשיבים. לטענת המבקשת, מי ששילמו את האגרה ולגביהם מתעוררת שאלת הזכאות להנחה הם חברי הקיבוצים עצמם ולא הקיבוצים. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לקיבוצים אין ייפויי כוח לתבוע בשם חבריהם. המשיבים, מצידם, גורסים כי יש להם מעמד לתבוע, הן מכוחם הם והן כשלוחיהם של החברים בהם. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת להיעדר יריבות, בלא להכריע לגוף הטענות. זאת, שכן לגישת בית המשפט מנועה המבקשת מלטעון להיעדר יריבות מול הקיבוצים, לאחר שבמשך השנים ראתה בהם את בעלי דברה וקיבלה מהם את התשלום בגין אגרת הטלביזיה, בלא שהוצגו בפניה יפויי כוח מחברי הקיבוץ. עם זאת, ציין בית המשפט כי ייתכן ששאלת היריבות תתעורר בגדר ההליך עצמו. בבקשת רשות הערעור שבה המבקשת ומעוררת את שאלת היריבות.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הסכמתה לקבל את התשלום מהקיבוצים אינה מלמדת כי ראתה בהם את בעלי דברה. לאחר ששקלתי בדבר, סבורני כי בנסיבות העניין אין להידרש לסוגיה זו בשלב הנוכחי. מדובר, אכן, בשאלה שאינה פשוטה כל עיקר. מהחלטת בית המשפט המחוזי אין זה ברור האם לגישתו מניעותה של המבקשת סותמת את הגולל על שאלת היריבות או שכך הדבר רק לעניין העלאתה של נקודה זו כטענת סף. יש להניח, מכל מקום, כי בגדר ההליך העיקרי יידרש בית המשפט לסוגיה זו פעם נוספת. כך או אחרת, המבקשת תוכל להעלות את השגותיה בעניין זה בגדר ערעור על פסק הדין, אם ההליך העיקרי יוכרע לחובתה.

5. שאלה נוספת בעלת אופי מקדמי שנדונה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי היא האם מהלך של תביעה לסעד הצהרתי הולם את המקרה. לטענת המבקשת, תובענת המשיבים מקפלת בתוכה למעשה תביעה לסעד כספי ואין הצדקה להתיר להם להשיג את יעדם באמצעות הגשת תביעה לסעד הצהרתי. המבקשת מוסיפה, כי מדובר בתביעה תיאורטית. זאת, שכן הצורך בהכרעה האם עומדת למשיבים זכות קיזוז אינו מתעורר כל עוד הם לא העלו זאת באופן קונקרטי כטענת הגנה. לשיטת המבקשת, רק אם יסרבו הקיבוצים לשלם את מלוא האגרה בהסתמך על זכות קיזוז והיא תפתח בהליכי גבייה, אזי תצריך שאלת תקפותה של טענת הקיזוז הכרעה משפטית. בית המשפט דחה את טענת המבקשת. נקבע, כי אין מדובר בעקיפה של מנגנון התביעה הכספית, אלא בהכרעה בתקפותה של טענת הגנה אפשרית שעשויים המשיבים להעלות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ראוי להכריע מראש בטענת הקיזוז על מנת למנוע התדיינות פרטנית בכל מקרה ומקרה בו תפעיל המבקשת הליכי גבייה. גישתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי.

המבקש כי עניינו יידון בגדר תובענה לסעד הצהרתי נדרש להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי בכך שההכרעה תתקבל בדרך זו וכי תביעת סעד מהותי קונקרטי באופן ישיר אינה אפשרית או אינה יעילה (ראו, ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 (1977); ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 700 (1993)). במקרה דנא, אין המשיבים יכולים לתבוע בגדר תביעה כספית החזר בגין ההנחה שהגיעה להם לטענתם, וזאת בשל מגבלות ההתיישנות. אולם, לטענת המשיבים זכאים הם לקזז את סכומי ההנחה שהגיעה להם כנגד חוב קיים או עתידי כלפי המבקשת. תביעה להכיר בזכות קיזוז, מקום בו לא קיימת חלופה של תביעה כספית, ראויה להידון כתביעה לסעד הצהרתי (רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193 (2004)).

6. דברינו האחרונים בדבר קיום צידוק במקרה דנא להליך של תובענה לסעד הצהרתי כפופים להסתייגות חשובה אחת. כוונתי לשאלה האם לאחר שיסתיים ההליך שננקט יהא צורך בהליך נוסף על מנת לכַּמת את סכום הקיזוז. במלים אחרות, השאלה היא האם מתן הצהרה עקרונית שלמשיבים עומדת טענת קיזוז כנגד חיוב עתידי באגרת טלביזיה יביא לסיומה של המחלוקת. התשובה המתבקשת היא שהצהרה עקרונית אין בה די.

בכדי לתת משמעות מעשית במקרה דנא לזכות הקיזוז, יש לדעת מהו בדיוק סכום ההנחה שהמשיבים לא זכו לו. רק משייקבע הסכום, ואותו סכום יועמד נגד האגרה המגיעה או שתגיע בעתיד, ניתן יהיה לדעת במשך איזו תקופה לא יידרשו המשיבים לשאת באגרה. נוכח הכלל האומר שאין ליתן סעד הצהרתי שבעקבותיו יהא צורך בהליך משפטי נוסף (למשל, ע"א 9580/05 גליקלב נ' צ'ורני (טרם פורסם, 10.9.07)), על המשיבים לנקוב במסגרת תובענתם בסכום המגיע להם, לגירסתם, ולפרט את דרך חישובו. כלומר, בגדר התובענה שהוגשה יהא צורך לברר אף את השאלה מהו הסכום שהמשיבים זכאים לקזז. זאת, כמובן, בהנחה שבכל הסוגיות האחרות, המקדמיות והמהותיות, יצאו המשיבים כשידם על העליונה.

נזכור, כי הדרך שננקטה, היינו עתירה לסעד הצהרתי, נובעת מכך שחלפה תקופת ההתיישנות. אלמלא כן היו המשיבים צריכים להגיש תובענה כספית. בתובענה כזו חובה הייתה עליהם לפרט את הסכום הכולל המגיע להם לטענתם ואת דרך חישובו. הצורך לפרט ולכַּמת את הסכום אינו משתנה עקב העובדה שאין מדובר בתביעה לחייב את המבקשת לשלם את סכום ההנחה שלא ניתן, אלא בתובענה להצהיר כי למשיבים עומדת זכות קיזוז בגובה הסכום האמור. המסקנה המתבקשת היא שעל המשיבים לתקן את תביעתם ולנקוב בסכום ההנחה הכולל המגיע להם לטענתם ולפרט את דרך חישובו. הנקיבה בסכום תיתן אף מענה לשאלה האם התובענה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. ברור, שאם הסכום, נכון ליום הגשת התביעה, יעלה על 2.5 מיליון ש"ח, הרי התובענה הוגשה כדין לבית המשפט המחוזי.

7. סוגיה נוספת שעלתה הינה זו של אגרת משפט. לפי תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות), "צו הצהרתי" נחשב להליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף. האגרה המשתלמת בהליכים מסוג זה קבועה בתוספת לתקנות החדשות. על פי רוב, סכום האגרה במקרה כזה נמוך בהרבה מזה שהיה צורך לשלם אילו היה מדובר בהליך שניתן להעריך את שוויו בכסף. בהליך מן הסוג האחרון, סכום האגרה עומד, לפי התוספת לתקנות האגרות, על 2.5% מהסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה (ובתובענות המוגשות בבית המשפט המחוזי עומד שיעור האגרה על 1% לגבי הסכום שמעל 20 מיליון ש"ח ועל 2.5% עד לסכום זה). יוער, כי התקנות החדשות,שנכנסו לתוקף ביום 18.5.07, היינו לאחר הגשת התובענה על ידי המשיבים, החליפו את תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות הקודמות). בנוגע לסעד הצהרתי, קיים הבדל מסוים בין התקנות הקודמות לבין תקנות האגרות החדשות. בסעיף 1 לתקנות הקודמות הוגדר "צו הצהרתי" כך: "למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו" (למשמעות ההגדרה, ראו רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414 (1992)). הגדרה זו אינה מופיעה בתקנות האגרות החדשות. השאלה האם יש נפקות להשמטת ההגדרה אינה מתעוררת בענייננו. הנתון החשוב לענייננו הוא שגם על פי התקנות הקודמות נחשבה תביעה לסעד הצהרתי להליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף. בעניין זה לא חל שינוי בהתייחסותן של תקנות האגרות. על כן, אין צורך לקבוע אילו תקנות חלות על תובענת המשיבים, האם התקנות החדשות או התקנות הקודמות. נתייחס אפוא לתקנות החדשות, אולם הדברים אמורים באותה מידה גם לגבי מקרים שעליהם חלות התקנות הקודמות.

8. על פי לשונה של תקנה 3(1) לתקנות החדשות, לכאורה בכל מקרה בו מדובר בתביעה לצו הצהרתי יש לסווג את התביעה כהליך שאינו ניתן לביטוי בכסף. בפסיקה נקבע במספר הזדמנויות, כי כאשר עסקינן בהליכים אשר מסווגים בתקנות כהליכים שאינם ניתנים לביטוי בכסף, אין בעובדה שבמקרה ספציפי ניתן להעריך את שווי הסעד כדי לשנות מן הסיווג (ראו, רע"א 417/92 הנ"ל; רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (לא פורסם, 20.6.06); רע"א 7921/95 רוטקופף נ' מילוא (לא פורסם, 1.5.96); רע"א 4851/04 גרנד סנטר חברה לפיתוח והשקעות ברח' דיזנגוף בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פיסקאות 5-4 (לא פורסם, 21.9.04)). לפי גישה זו, משעה שהוכרע כי התובענה ראויה להידון כתביעה לסעד הצהרתי, הרי לעניין אגרה מדובר בהליך שאינו ניתן לביטוי בכסף. השיקול שעניינו מניעת האפשרות להפחית את גובה האגרה על ידי אופן ניסוח הסעד רלוונטי, על פי גישה זו, רק בשלב בו עומדת על הפרק השאלה האם יש להתיר לתובע לנסח את תביעתו כתובענה לסעד הצהרתי. שאלה היא האם גישה זו ראויה.

אכן, בחלק גדול מהמקרים ההצדקה לתביעת סעד הצהרתי קשורה לכך שמדובר במקרה בו לא ניתן לכַּמת את שווי הזכות בה עסקינן. אולם, לעתים תהא הצדקה לתבוע סעד הצהרתי גם כשלא מתעוררת בעיה של כִּימות, והמקרה דנא יוכיח. ניתן לתהות האם אין זה ראוי להבחין בין השאלה האם תובענה מסוימת ראויה להיות מוגשת כתביעה לסעד הצהרתי לבין השאלה האם, לעניין אגרה, יש לראותה כתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף. אם התשובה לשאלה זו היא מבחינה עקרונית בחיוב, יש לבחון האם תוצאה זו אפשרית לאור לשונן של תקנות האגרות. בהקשר זה אציין, כי בעבר הותרתי בצריך עיון את שאלת האגרה בתביעה לסעד הצהרתי על זכות קיזוז (ראו, רע"א 1910/04 הנ"ל, עמ' 198). סבורני, כי ראוי ששאלת האגרה תידון מחדש בבית המשפט המחוזי, ותוכרע לאחר שהמדינה תצורף להליך ותינתן לה הזדמנות להשמיע את עמדתה בנושא.

9. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שעל המשיבים לתקן את התובענה כך שיובא בה הסכום המגיע ודרך חישובו. תובענה מתוקנת תוגש תוך 45 ימים (תקופת הפגרה תבוא במניין הימים). המבקשת תגיש תשובה מתוקנת תוך 45 ימים מעת שתומצא לה התובענה המתוקנת. בהנחה שעל פי הסכום מצויה התובענה בסמכות בית המשפט המחוזי, יכריע הוא בסוגיית האגרה. כמובן, שאם יתברר, לאור הסכום, כי התובענה מצויה בסמכות בית משפט השלום היא תועבר אליו והוא זה שיכריע בעניין האגרה, והכל לאחר זימונה של המדינה לעניין זה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט באב התשס"ט (9.8.09).