עפ"י הנטען בכתב התביעה, המנוח רחמים אברהמי ז"ל שילם לנתבעת ביום 11/5/98 תשלום עבור חובות ארנונה ומים. לאחר ביצוע התשלום, פנה המנוח ב-2/11/98 אל הנתבעת בבקשה כי יפטרו אותו מתשלום ארנונה וישיבו לו את הסכום ששילם, הואיל והוא נכה בשיעור 100%. פנייתו נענתה, והוא קיבל הנחה של 90%. כתוצאה מכך נזקף לזכותו בחשבון העירייה סכום של 72,000ש"ח. הוא ביקש את הכסף, אך נענה כי קיים חיוב אחר, של היטל השבחה, בסך כ-37,000ש"ח, ויתרת הסכום שנזקפה לזכותו כאמור לעיל, תקוזז כל שנה מחוב הארנונה והמים. בעקבות זאת, בשנת 1999 נזקף לזכותו סך של 28,000ש"ח. המנוח נפטר ביום 9/3/01, ובמועד זה היתה בחשבונו יתרת זכות של 21,000ש"ח. התובע הוא אחיו ויורשו היחיד של המנוח, עפ"י צוואה. בתביעתו זו הוא תובע (בין היתר) השבה של סך 21,000ש"ח הנ"ל, בתוספת הצמדה וריבית מיום 9/3/01.

חלקה השני של התביעה הוא תביעת השבה של סכום היטל השבחה ששולם ע"י התובע בשנת 2007, שעה שלטענתו לא היה מקום לגביית היטל זה, הואיל וכבר הוטל חיוב בהיטל השבחה בשנת 1999 והסכום שולם, והחיוב הנוסף, בשנת 2007, הוא חיוב כפל.

הנתבעת הגישה כאמור בקשה לסילוק התביעה על הסף. ביחס לחלקה הראשון של התביעה, הטענה היא טענת התיישנות, שכן, מדובר בארנונה ששולמה בשנת 1998 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2008.

נראה לי כי טענת ההתיישנות בדין יסודה. עפ"י כתב התביעה נראה כי עילת התביעה קמה ביום שבו שילם המנוח את התשלום, שלא היה חייב בו לטענתו מחמת היותו נכה (סע' 3, 14 לכתב התביעה), היינו, ביום 11/5/98.

לחלופין ניתן לומר שעילת התביעה קמה לכל המאוחר ביום שבו נענתה בחיוב בקשתו לקבלת פטור והשבה. בכתב התביעה לא צוין מתי החליטה ועדת ההנחות של הנתבעת להעניק לו הנחה של 90%, אולם מכתבו של המנוח בענין זה הוא מיום 2/11/98, ונאמר בתביעה כי פנייתו נענתה בחיוב, וכי, בעקבות זאת, בשנת 1999 נזקף לזכותו סך של 28,000ש"ח בספרי העירייה. מכאן שההחלטה ליתן לו הנחה של 90% היא החלטה שנתקבלה, קרוב לוודאי, בשנת 1999 (או אף בשנת 1998).

בין אם אמנה את תקופת ההתיישנות ממועד התשלום (11/5/98), ובין אם אמנה אותה מיום ההחלטה לאשר לו הנחה של 90%, בשני המקרים התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה ביום 31/12/08.

טוען ב"כ התובע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום פטירתו של המנוח (9/3/01). לא ראיתי כל נימוק משכנע מדוע זהו, לדעתו, המועד שבו קמה העילה. מכל מקום, אף בהנחה שהעילה קמה בתאריך זה, הרי גם מתאריך זה ועד יום הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.

סעיף 18 לחוק ההתיישנות אין בו כדי לסייע לתובע, שכן, הסעיף איננו מאריך את תקופת ההתיישנות בשנה אחת, כטענתו. כל שאומר הסעיף הוא, שתקופת ההתיישנות אינה מסתיימת לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות. "היום שבו נסבה הזכות" הוא יום הפטירה (סעיף 1 לחוק הירושה), כלומר, בענייננו, משמעות סעיף 18 לחוק היא, שתקופת ההתיישנות אינה יכולה להסתיים לפני יום 9/3/02 (וגם אם נמנה מהיום שבו ניתן צו קיום צוואה, היינו 14/3/04, כי אז התוצאה תהיה שתקופת ההתיישנות אינה יכולה להסתיים לפני יום 14/3/05).

טענת "התיישנות שלא מדעת" (סעיף 8 לחוק ההתיישנות) אינה יכולה להתקבל במקרה זה, שכן התובע לא הוכיח כי העובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". המנוח נפטר כזכור ביום 9/3/01. לו היה התובע (שהוא אחיו של המנוח) פועל בשקידה ראויה, יכול היה להיווכח בנקל כי בספרי העירייה רשום לזכותו של המנוח, נכון למועד פטירתו, סכום של כמה אלפי שקלים. לא היתה כל מניעה אובייקטיבית מצד מי מטעם העזבון לפנות אל העירייה בכדי לברר את המצב, לרבות קיומו או העדרו של חוב או של יתרת זכות בגין הדירה, המהווה חלק מנכסי העזבון.

קיצורו של דבר, לא השתכנעתי כי התובע הוכיח התקיימותם של כל יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

באשר לטענת תרמית ואונאה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות), אין בכתב התביעה טענה כי הנתבעת רימתה או הונתה את התובע (או את המנוח). כפי שנאמר בענין ע"א (חי') 4911/07 קליין נ' עזבון הראל (אתר נבו), גם אם פעלה הנתבעת שלא כדין, אין משמעות הדבר בהכרח, שהיא פעלה בתרמית (אף לא נטען כלל בכתב התביעה, כי פעלה בתרמית). לא כל מעשה שלא כדין מהווה תרמית. רשות שגבתה תשלום שלא כדין, לא ביצעה בכך בהכרח מעשה תרמית, גם אם תחויב בהשבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התרמית מתייחדת בכך שהיא נושאת עמה מטען של זדוניות (מדברי כב' השופט יצחק עמית בפס"ד קליין הנ"ל). במקרה שבפניי אין כל הוכחה, ואף לא טענה, כי הנתבעת ביקשה לרמות או להונות, במתכוון, בזדון. ממילא נדחית גם הטענה להתקיימות החריג אשר בסעיף 7 לחוק.

לסיכום, אני מקבל את טענת ההתיישנות, ודוחה על הסף את אותו חלק של התביעה, המתייחס להשבת סך של 21,000 ש"ח.

ביחס לחלקה השני של התביעה, היינו, תביעת ההשבה של סכום היטל השבחה ששולם ע"י התובע בשנת 2007, טוענת הנתבעת טענת חוסר סמכות עניינית ואי מיצוי ההליכים הקבועים בחוק. אני מעדיף לסווג את הטענה תחת הכותרת אי מיצוי ההליכים או אי נקיטת ההליכים הקבועים בחוק, ולא תחת חוסר סמכות עניינית.

ההלכה בענין זה היא כי "ההליך הנכון והיחידי בו על המשיבים לנקוט אם ברצונם להשיג על חיובם בהיטל, הוא ההליך הקבוע בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ולא על דרך של הגשת תביעה כספית להשבה..... שעה שלמשיבים קיימת דרך ערעור ייחודית על החיוב בהיטל השבחה... עליהם לילך בדרך זו, ואין לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעת השבת כספי היטל השבחה": ת.א. (ראשל"צ) 2435/08 בש"א 3839/08 עיריית פ"ת נ' דיבון שלום (נבו), שבו כב' השופט קינר דחה על הסף תביעת השבה של היטל השבחה, (בין היתר) מהטעם שהיה על התובעים לנקוט בדרך הערעור הייחודית הקבועה לענין זה בחוק, ולא להגיש תביעה כספית להשבה. וכן ר' פסק דינה של כב' השופטת ש' פריש בענין ת.א. (פ"ת) 2389/91 הבנק הבינלאומי נ' הועדה המקומית הדרים פס"מ תשנ"ב (4) 97, שגם בו נדחתה על הסף תביעת השבה של היטל השבחה, מאותו טעם.

טענות כנגד שומת היטל השבחה יש להעלות רק בדרך הקבועה בסעיף 14 לתוספת השלישית, ולא בדרך של תביעה אזרחית להשבת ההיטל ששולם.

אינני מקבל את טענת ב"כ התובע בתגובתו כי הוראות סעיף 14 נוגעות רק למקרה שבו הנישום מערער על גובה ההיטל, ולא על חוקיות ההיטל או עצם החיוב בהיטל. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע מפורשות כי "הוראת סעיף 14(ג) נועדה לקבוע פורום להכרעה הן בנושא חיוב בהיטל השבחה על דרך הכלל, והן בנושא גובהו של ההיטל..... הוראת סעיף 14(ג) לחוק יוחדה גם לנושא עצם החיוב בהיטל" (בג"ץ 7129/00 דון יחיא נ' הועדה המקומית י-ם פד"י נד (5) 218).

חוק התכנון והבניה אינו עושה כל אבחנה בין סוגי הטענות המשפטיות שניתן להעלות במסגרת המסלול המותווה בו לתקיפת שומת היטל השבחה.

לסיכום נקודה זו, היה על התובע לנקוט בהליכים הקבועים בסעיף 14 של התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. הדרך של תביעת השבה רגילה אינה פתוחה בפניו, כשמדובר בהיטל השבחה (וגם לו היתה פתוחה דרך זו בפניו, הרי שתביעת השבה כזאת צריכה היתה להיות מוגשת כנגד הועדה המקומית, ולא כנגד העירייה).

די בסוגיות בהן דנתי כדי להביא לדחיית התביעה על הסף, ועל כן לא ראיתי צורך להיכנס לשאר הסוגיות והטענות הנכבדות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה התביעה על הסף.

התובע יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך 5,000ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ישיבת 22/9/09 מבוטלת.

ניתן היום, כ' אלול תשס"ט, 09 ספטמבר 2009, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.