המתחם שלפני דלתות הכנסיה, כמו גם הדלתות עצמם, המבואה וכמובן חלל הכנסיות כולו, מעלה שפע של מנהגים הקשורים בחוק ובמשפט לאורך דורות רבים באירופה הנוצרית, כמו גם הביטוי שניתן להם באמנות האדריכלים והפסלים, שעבודותיהם מפארות את פתחי הכנסיות. משחר הנצרות שימש מבנה הכנסיה, בהיותו אתר קהילתו ציבורי, כאתר של פעילות משפטית ומרחב של כל הפונקציות המשפטיות הנחוצות.

בצד היות הכנסיה עיר מקלט מפני נוקמים ורודפים, הרי שדלתות הכנסיה והאזור הקרוב אליהן שימש לכל עניין משפטי לא פחות מאשר פנים המבנה, ובדרך כלל אף יותר מהחלל הפנימי של הכנסיות.

מחוץ לפתח הכנסיה היו מוסרים הודעות שלטוניות, מפרסמים צווים, עורכים דיונים משפטיים, גוזרים דינים, חותמים על הסכמים וחוזים ועוד.

בודפסט

כל אדם אמור למצוא מקלט מפני רדיפה, והוא בטוח גם אם יגיע רק עד לפתח הכנסיה. בכתב יד צרפתי משנת 1215 קראנו כי "אפילו רק נגע בידית הדלת, יחוש שלו."

"דלת הכנסיה" הוא מושג הכולל לא רק את הדלתות אלא את כל סביבתן, כלומר הרחבה או המדרגות המובילות אל הפתח, שחלה גם עליהן קדושת המבנה עצמו, את השטחים שתחת הקמרונות, את שטח המבואה, במבנים עם כניסות גדולות ועיצוב ארכיטקטוני מורכב את הפינה שמקצים לכתיבת והגשת בקשות שונות, ופינות מגודרות ומקורות שנועדו לאסיפות או דיונים.

ארל, צרפת

לפני הדלת, כאמור, היו האזרחים מתייצבים לדינים, להגשת בקשות ופטיציות. זה היה השטח בו גם הוקצתה פינה לשבועות בפומבי ולנדרים. מכאן הביטוי "נדר על הסף."

לצד הפתח על הקיר היו חקוקים באבן המידות הנכונות של אורך, של גודל ונפח הכלים למדידה. האופים היו מחויבים לגודלן של ככרות הלחם שמכרו. לצורך זה ניתן עדיין לראות, היכן שלא נשחקה במרוצת הדורות, צורת ככר לחם חקוקה באבן על פי המידה הנכונה המחייבת את האופה הישר.

הפונקציה המשפטית החשובה ביותר בפתח הכנסיה הייתה זו של מקום השפיטה. להוציא את בתי הדין של הכנסיה, תביעות ודיונים משפטיים התמקמו באזור סמלי זה של רחבת הכניסה, אזור שהיה בה בעת גם אזור שקדושה שורה עליו.

בולנסיה שבספרד נשמר עד ימינו מנהג של בית משפט מטעם הקהילה. הכפריים באזור עדיין מגיעים לקתדרלה הבארוקית המרכזית של ולנסיה, שם הם בוחרים מביניהם שופטים שידונו ויפסקו.

ולנסיה, שער השליחים

היסטוריונים ואנתרופולוגים מיטיבים להסביר את המשמעויות החברתיות ואף הפסיכולוגיות של מעשים המתבצעים על הסף, או במעבר דרך פתח חשוב או דרך שער. מדובר תמיד בהמחשה של הרעיון של המעבר לדבר אחר, של שינוי, של דברים החלטות ומעשים בדרך כלל שהם ציוני דרך בחיים, לעתים אף גורליים.

הנביא עמוס מלמד אותנו כעל חשיבות המעשים בשער כשהוא מטיף "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט..."

בדת הנוצרית, מאז היווסדה ועם הקמת הכנסיות הראשונות, המבנה עצמו של הכנסיה היה עמוס במסרים ובסמליות משמעותית מבחינת האידיאולוגיה הדתית. לפי זה, הכנסיה משולה לגן העדן שבשמים ואף לירושלים של מטה, כייצוג של ירושלים השמימית, האידיאלית של מעלה.

הנמצאים בכנסיה והחוסים בצילה משולים לנמצאים בגן העדן. אדם המגורש ממנה משול לאדם הראשון שגורש מגן העדן. מכאן דבריו של ישוע בספר יוחנן הממשיל את עצמו ואת גופו שלו לשער, לפתח של מעבר: "אני השער, דרכי יעברו הזוכים בגאולה."

יום הדין האחרון

לפי רעיונות ואמונות אלה השתרשו מסורות מחייבות. במשך מאות שנים, נערכו טקסי הנישואין בחוץ, לפני דלתות הכנסיה. בכך הומחש הרעיון שהזוג, כל עוד לא בא בברית קדושת הנישואין שוהה ומנהל את ענייניו בחוץ, עדיין ללא לגיטימציה להתקבל ולהיות חלק מהקהילה.

ציורו של רוברט קמפין משנת 1430 מציג בסגנון מרהיב ורב משתתפים את נישואי מריה בידי הכהן הגדול על מדרגות שלפני פתח הכנסיה.

קמפין: הכהן הגדול משיא את מריה

תיאורו של רפאל, בציור שהוא מהמפורסמים מתקופת הרנסנס, צויר בהיותו כבן עשרים והוא כמובן מקורי ומיוחד יותר. בתוך חלל כמעט דמיוני חולש בית המקדש, מואר באור רך בדרגות שונות, על מעמד הנישואין הקדושים.

ברקע קבוצות אנשים הממחישים את המרחקים ההדרגתיים של עומק התמונה. המרכיב הארכיטקטוני המרשים אופף את משתתפי הטקס באמצעות המשטח המרוצף המאחד את כל מרחב הציור.

דלת המקדש פתוחה והופכת אותו לשקוף, מעבירה את מבטנו דרכו אל הנוף הרחוק הנמוג אל האינסוף. אך הדלת שנפתחה גם מוכנה לקבל את הזוג הנישא. בחסותו הרי יבוא לעולם מי שיכונן את הכנסיה החדשה תחת בית המקדש המיוצג כאן.

רפאל: הנישואין הקדושים

קיימים מאז ומתמיד מרכיבים מבניים נוספים, עדיין מחוץ לכנסיה, שנועדו לייצג ולהמחיש לנתינים המאמינים את הפונקציות המשפטיות של פתח הכנסיה.

פעמים רבות דלתות הכנסיה נצבעו בצבע אדום. בארצות צפון אירופה, ועד ימינו אלה גם בצפון אמריקה, קיים עדיין הנוהג לצבוע את דלתות הכנסיות באדום. הצבע האדום סימל את החוק, בהיותו צבע של כוח ושררה. האדום אף רומז לטיבם של גזרי הדין והעונשים שהיו נגזרים שם. צווים והסכמים היו נחתמים, על פי צורת דיבור מקובלת, "לפני דלת אדומה."

הצילומים הבאים מראים כנסיות שדלתותיהן אדומות. במרבית הכנסיות באירופה הדלתות איבדו את הצבע האדום המקורי במרוצת הדורות, שכן המערכות חוקים ושליטה מסודרים, כמו כינון בתי משפט של השלטון או של הממסד הדתי החליף את השימוש המאולתר משהו באזורי הדלתות המבנים הקדושים.

וושינגטון

פילדלפיה

אדינבורג

דטרויט

רחבת הכניסה שימשה כבמה להכרזה פומבית על התחייבויות, לנדרים מחייבים, אך גם לוידויים, הכאה על חטא, בקשות מחילה ורחמים והבעת חרטה.

במעמד היסטורי מפורסם במאה ה- 12 על מדרגות הקתדרלה העתיקה של וורמס בגרמניה, הכריז פרידריך ברברוסה המכונה "אדום הזקן", על מחויבותו לתת חסות ולהגן על העיר ועל תושביה מכל רע.

וידויים בפומבי נערכו מחוץ לדלתות וכך גם נאומי חרטה ובקשות מחילה. מימי הביניים המוקדמים ביותר התפתחה תרבות מפותחה של וידויים, להם הטיפה הכנסיה. מנהג זה סייע להפיג את פחדי ההמון מקשיי החיים באותם ימים והבטיח נחמה ותקוה.

וידויים נעשו גם בקבוצות ובהמון, מעין אסיפות עם של הכאה על חטא. על פי הנוהג, עם תום הכרזת החרטה או הוידוי, כומר היה לוקח את המתוודה, שנקרא גם החוזר בתשובה או "המתחרט," ומוביל אותו אל תוך הכנסיה. בכך המחיש לקהל את קבלת הסליחה ואת התקבלותו של החוטא כטהור וכראוי מחדש, בחזרה אל חיק קהילת המאמינים.

מרכיב אידיאולוגי קבוע בארכיטקטורה של שטח הכניסה היה הפיסול לסוגיו, אם בתבליטי אבן או פיסלי-נישה. בדרך כלל מדובר במיצג של יום הדין האחרון, כיאה למקום של משפט. ביום זה, וזו גם אזהרה לכל המאמינים הבאים בשערי בכנסיה, נשקלות הנשמות ונשלחות למדור המתאים בשמים, הכל לפי מעשיהן הטובים או הרעים, לפי מה שמכריע את הכף.

בצד אחד נהג האמן לחקוק את דמויות הטובים שחייהם היו אמונה וצדקה, בעוד בצד האחר מובלות אל השאול נשמות החוטאים. ישוע, בשבתו כשופט העולם יושב על כס ומאציל מקדושתו על המעמד.

התבליטים הבאים, מעטים מני רבים שניתן לראות מעל משקופי פתח הכנסיות, מסוריה וטורקיה, עד ספרד, סקוטלנד וסיציליה, מתארים את האירוע הדרמטי של יום הדין. בתמונה הבאה תבליט מפואר ואופייני עשיר בהתרחשויות כפי שמחייבת המסורת. על הכל חולש ישוע בשבתו כמלך על כס מלכות השמים ובהיותו השופט העליון ביום הדין.

קונק, צרפת. בקטע זה של התבליט נראים החוטאים הנידונים לייסורי נצח.

יום הדין, המקוללים

כאן הסצינה החקוקה באבן היא כפולה: בצד אחד השטן דוחף את נשמות החוטאים לתוך לוע השאול. בצד האחר של המחיצה נראים הצדיקים כשהם מתקבלים בברכה בידי מלאך הניצב לכבודם בדלת הפתוחה של מלכות השמים.

קונק, מתוך יום הדין

אנו רגילים לראות בדרך של שיגרה מרכיב פיסולי נוסף ומקובל בפתח כנסיות, הוא זוג אריות הניצב בגאון משני צידי המעבר אל הדלת.

האריות ניצבים שם כביטוי של כוח וסמכות של השלטון, של החוק והחובות השונים, כולל חובות האמונה. החיה המרשימה הזו מלווה ומרשימה את הקהילות האנושיות משחר ההיסטוריה האורבאנית, עוד מעידן התרבות השומרית ובסוריה של העולם העתיק, עד האריה המכונף של ונציה ומושבותיה, ועד האריה, סמל האימפריה הבריטית.

גם פירנצה אימצה לה סמל של אריה כעיר-מדינה, וגם שם חיבה נתנו לו שם. הוא עדיין צץ ומאיים בכל פינה בעיר. מאחורי ארמון השלטון במרכז העיר היה מתחם מסורג שהקימו יושבי הארמון בו הסתובבו אריות. בצילום הבא נראים פסלי אריות על קיר ארמון הסניוריה.

פירנצה, ארמון הסניוריה

האריות כבר נלקחו משם, אך כתחליף קראו לאותו רחוב בשם רחוב האריות וזה שמו עד עצם היום הזה.

קרואטיה

פרארה

מודנה

אנקונה

היו ערים שבחרו להציב מעל הפתח, כלומר מעל רחבת הכניסה והשפיטה, פסל של שלמה המלך. מאז ומתמיד שלמה מסמל את השופט הגדול והחכם ביותר ומכאן הבחירה המעניינת. המסורה מתארת את שלמה יושב על כס כששני אריות ניצבים משני צדי הכס ועל המדרגות לפניו רובצים שנים עשר אריות.

פסלי האריות הניצבים על משמרתם הפכו להיות עדים רשמיים, כי נוכחותם הונצחה בדרך שיגרה בעשרות אלפי מסמכים מההיסטוריה האירופית ששרדו, בין אם אלה שטרי נישואין, חוזים ועוד.

את תוקפם של המסמכים מדגישים בשורה המסיימת בקביעות את הכתוב בהם: "נכתב ונחתם בין שני אריות."