תמ"ש 29442/05 - משפחה, הוצאת דיבה

תמ"ש 29442/05

התובעים, בני זוג הנשואים זה לזה, תובעים את הנתבע, אחיו של התובע 2 (להלן - התובע), לתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע או החוק).

אלו העובדות הנדרשות לנדון -

1. התובעים טוענים כי הנתבע הוציא דיבתם רעה בשלוש הזדמנויות שונות.

2. הראשונה - ביום 13/11/05 התקשר הנתבע לשכנם של התובעים, מר י. ש., וטען באוזניו כי התובע בעט בתובעת בעת הריונה וגרם לה להפיל את ולדה (להלן- שיחת הטלפון).

3. השניה - ביום 14.12.05 שלח הנתבע דואר אלקטרוני למשרד המשפטים ובו טען כי המסמכים אשר הוצגו ע"י התובעת בתיק שנוהל על ידה בבית הדין לעבודה הינם מזויפים, כמו כן כינה את התובע במכתבו כ- "אלוף השקרים" (להלן - המכתב הראשון).

וזהו תוכן המכתב הראשון (נספח א' לתצהיר התובע -טעויות הכתיב הינן במקור) -

לשון הרע הנטענת הינה, איפוא, כי התובעים מוצגים במכתב כרמאים ושקרנים אשר זייפו או הסתייעו במסמכים מזויפים לתועלתם ולצורך קבלת "אישור שמירת הריון" לתובעת.

4. השלישית - ביום 22.12.05 שלח הנתבע מכתב נוסף באמצעות הדואר האלקטרוני, הפעם לאגף פניות הציבור של קופת החולים הלאומית, ובו טען כי עובדת הקופה מסרה אישורים פיקטיביים של "שמירת הריון" לחולים שונים. כאשר התבקש ע"י נציגי הקופה להוסיף פרטים לתלונתו כתב בין השאר את הדברים הבאים -

גם במכתב זה (להלן - המכתב השני) מוצגת התובעת כרמאית אשר עשתה שימוש במסמכים פקטיביים לצורך קבלת אישור שמירת הריון תוך שהיא נעזרת בבת משפחתה העובדת בקופת החולים.

5. לטענת התובעים עוול הנתבע כנגדם בהוצאת לשון הרע בכך שפירסם בשלושת המקרים הנזכרים דברים שקריים אשר יש בהם להשפילם ולבזותם בעיני הבריות.

6. הנתבע מכחיש כי סיפר לשכנם של התובעים שהתובע בעט בבטנה של התובעת והפיל את עוברה. לדבריו היה זה דווקא השכן אשר במהלך שיחה טלפונית שניהלו השניים אמר לנתבע כי שמע מהתובע שהוא תובע את אחיו, מר א. מ., בתביעת לשון הרע על כך שהפיץ עליו שמועה שבעט באשתו והפיל את עוברה. הנתבע השיב לשכן שאכן הוא יודע שיש תביעה כזו. לפיכך טוען הנתבע כי לא ניתן לטעון שהוא זה אשר פרסם לשון הרע כלפי התובעים. לטענת הנתבע התובע בתביעתו עושה מעשה שלא יעשה - לא זו בלבד שהוא מפיץ לשון הרע על עצמו הרי שהוא מוסיף ותובע אחרים על אותה לשון הרע שהוא עצמו יצר והפיץ !

מיד יאמר כי התובע אכן הגיש ביום 30.10.05 תביעת לשון הרע כנגד אחיו, מר א. מ., המייחסת לו את האמירה הנזכרת (תמ"ש 29440/05) וכעבור זמן הגיש כנגדו תובענה נוספת בגין לשון הרע (תמ"ש 29443/09). בסופו של יום ולאחר שהתובענות נדונו לפני בית משפט זה הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יפצה מר א. מ. את התובע בסך של 25,000 ש"ח.

7. לחלופין מוסיף הנתבע וטוען כי גם אם יסבור בית המשפט שתוכן הדברים שאמר לשכנו של התובע בשיחת הטלפון מהווה לשון הרע הרי שגם אז מנועים התובעים מלתובעו בגינה שכן התובע, כאמור, כבר תבע את אחיו, מר א. מ., בשל אותה לשון הרע ואף זכה לפיצויים בגינה. סע' 7 א (ד) לחוק איסור לשון הרע מבהיר כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סע' זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת", ומתוך שכך, טוען הנתבע, כי התובע אינו יכול לשוב ולתובעו על אותה לשון הרע בגינה פוצה כבר.

8. בכל הקשור למכתבי הדואר האלקטרוני, מאשר הנתבע את שליחתם ואולם לטענתו עומדת לו הגנת "אמת הפרסום" ע"פ הוראת סע' 14 לחוק איסור לשון הרע, שכן האמור בהם הינו אמת והיה עניין ציבורי בפרסומם.

לחלופין טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב ע"פ הוראות סע' 15 (2) וסע' 15 (8) לחוק איסור לשון הרע שכן היה לו יסוד סביר לחשוב שהתובעים אכן הציגו מצג שווא כלפי הרשויות לפיו התובעת היתה בשמירת הריון ומתוך שכך הייתה לו חובה מוסרית לדווח על כך לגורמים המתאימים.

9. קודם שנבוא ונבחן טענות הצדדים ראוי שנבהיר כי התביעה הנדונה אינה תביעה הנופלת בחלל ריק והינה למעשה אחת משרשרת תביעות הדדיות אשר הוגשו ע"י האחים במשפחה.

עסקינן במשפחה המונה חמישה אחים, אשר מאז שהלכו הוריהם המנוחים לבית עולמם נפלו ביניהם הריב והמדון. ראשיתה של המחלוקת בין הצדדים באה לעולם אחר שמספר אחים התנגדו לקיום צוואותיהם ההדדיות של ההורים המנוחים. במהלך הדיון המשפטי בעניין זה העלו האחים זה כנגד זה טענות קשות ובוטות. המחלוקת בעניין הצוואות הולידה תובענות רבות ושונות שהגיש אח כנגד אחיו. כך תבע התובע דנן את אחיו, מר א. מ., על הוצאת לשון הרע בעניין אחד (תמ"ש 29940/05) ומיד לאחרי כן שב ותבע אותו על הוצאת לשון הרע בעניין אחר (תמ"ש 29943/05) אחיו א. השיב לו בתביעת לשון הרע משלו (תמ"ש 29444/05). התובע הוסיף והגיש כנגד הנתבע את תביעת לשון הרע הנוכחית אליה הצטרפה גם אשתו כתובעת, ואילו הנתבע מנגד הגיש אף הוא תביעת לשון הרע כנגד התובע (תמ"ש 299446/09) וזהו רק מקצת מן ההליכים המשפטיים אשר התנהלו ומתנהלים בין הצדדים. כך תביעה רודפת תביעה ודומה כי עוד לא יבשה הדיו מתביעה אחת וכבר מוגשת חברתה. ולא רק בבתי המשפט מתקוטטים האחים, אף מחוצה לו - אח מגיש כנגד אחיו תלונות ברשויות השונות - פעם בפני רשויות המס ופעם בפני מוסדות הביטוח הלאומי, וזה משיב לו בתלונות על חריגות בניה בעיריה ועוד כהנה וכהנה - בוקה ומבולקה.

והנה מעת שנדלקה אש המחלוקת בין האחים בוערת היא בעצמותיהם וכל נסיונותיו המרובים של בית המשפט להביאם לכלל פשרה ופיוס נתקלו בדחיה צוננת, שהרי זו דרכן של שינאה ומשטמה- שמסמאות את העין ואוטמות אוזניים ולב.

10. ויושם על לב, הבאתי בקיצור מילין עניינה של משפחה זו לא כהולך רכיל המספר אגב אורחא דברים שאינם קשורים לתובענה עצמה, שכן לדברים אלו יש חשיבות והשפעה על בחינת עניינה של הלשון הרע הנדונה, שהרי טיבו של פרסום נבחן, בין השאר, בהתייחס אל המרחב, האוירה וכלל הנסיבות בהן בא לעולם. נסיבות אלו יש בהן לעצב ולצבוע את הפרסום בגוון כזה או אחר - כלשון הרע או כחריג לה, וכן יש בהן להשליך על שיעור הפיצויים שיפסק, ככל שיפסק, הכל כפי שיפורט בהמשך הדברים.

כעת נבוא לבחינת טענותיהם של הצדדים לגופן.

11. שיחת הטלפון

כאמור, כנגד טענת התובעים לפיה טען הנתבע באוזני שכנם שהתובע בעט בבטנה של התובעת וגרם להפלת עוברה, טוען הנתבע כי דווקא השכן היה זה שהעלה בפניו את העניין וסיפר לו כי שמע מהתובע עצמו שהוא הגיש תביעת לשון הרע כנגד אחיו האחר, א., בענין זה.

בחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע כי התקשר לשכנם של התובעים, מר י. ש., על מנת לברר עימו כיצד נודע לתובע על עבודות שונות שביצעו יחדיו. במסגרת אותה שיחה אמר לו השכן כי שמע שהתובע תבע את אחיו א. בתביעת לשון הרע בשל טענתו כנגדו שבעט בבטנה של אשתו והנתבע השיב לו כי הוא אכן שמע על כך. וכך אמר הנתבע בעדותו -

"אני מתקשר לי. אומר לו - "למה סיפרת לא. על עבודות אלו", הוא סיפר לו בשיחת חולין, א. לקח את השמות ופנה למס הכנסה על עבודות שכביכול ביצעתי, וי. ביקש ממני היות והוא עשה את העבודה ביקש לנסות לא להזכיר את שמו ולנקות אותו מהסיפור, וי. אמר לי שהוא שמע שא. תובע את א. על לשון הרע שהוא אמר שהוא בעט באשתו בבטן אז אמרתי לו שגם אני שמעתי זאת"(עמ' 9 שורה 6-10 לפר')

וכן -

השכן, מר י. ש., הכחיש את טענות הנתבע וגרס כי נודע לו לראשונה מהנתבע עצמו שקיימת טענה לפיה התובע בעט בבטנה של אשתו. ובלשונו -

"ב - 13.11 הייתי בטויס אר אס קיבלתי טלפון מי. ושאל אותי תראה איך א. הגיע לכתובת שאתה ואני עבדנו בה אני אמרתי שאין לי מושג, ובזה הסתים הנושא לגבי הנושא של העבודה, ואח"כ שאל אותי האם אני יודע מה קרה עם ל. א., אני אמרתי לו ממש לא, הוא אמר לי שהיא הייתה בהריון א. בעט לה בבטן והפילה, הייתי המום, ראיתי את א. וסיפרתי לו את השיחה שהייתה לי עם י. מתוך סקרנות,והוא הרגיע אותי ואמר לי שהם בסכסוכים במשפחה וזה התבהר לי וזהו...לשאלתך האם עלה נושא התביעה (כנגד האח א. - צ.ו) אני משיב שלא עלה נושא התביעה " (עמ' 15 שורה 12-23 לפר')

התובעת העידה כי -

"י. הגיע אלינו וסיפר שי. התקשר אליו ואמר לו שא. היכה אותו (צ"ל- אותי, צ.ו), ושבגלל זה עברתי הפלה, שהוא בעט לי בבטן " (עמ' 30 שורה 21-22)

12. אחר ששמעתי טענות הצדדים וגרסאותיהם אני סבור כי גרסת התובעים המאוּשֶשֶת בגרסתו של השכן מר י. ש. הינה הגירסה הנכונה באשר לתוכנה של שיחת הטלפון.

הגיונם של דברים מלמד כי לתובעים נודע על שיחת הטלפון ותוכנה משכנם וכי זה לא היה אומר להם ששמע על כך שהתובע בעט באשתו דווקא מהנתבע אם היה שומע את השמועה ממקור אחר. לבד מכך אני מתקשה להאמין שמר ש. עשה יד אחד עם התובעים וטָפַל על הנתבע שמועה שסופרה לו ע"י התובע עצמו, דבר זה רחוק מן הסבירות.

אין חולק כי הנתבע הוא זה שיזם את השיחה עם מר ש. ואין חולק כי במהלכה אף בא אליו בטרוניה על כך שסיפר לתובע על עבודתם המשותפת. הדעת נותנת, איפוא, שבמהלכה של שיחה זו, בה טען הנתבע כי אחיו התובע התלונן כנגדו ברשויות המס, הוא ביקש להוסיף ולהציג את התובע כאדם חסר גבולות ואלים ומתוך שכך אף סיפר כי התובע בעט בביטנה של אשתו.

13. סע' 1 לחוק איסור לשון הרע מבהיר כי לשון הרע היא, בין השאר, דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. ברי כי הפצת ידיעה על אדם כי בעט באשתו והפיל את ולדה הינה בגדר לשון הרע שהרי יש בה להציגו כאדם אלים ומסוכן (לעניין המבחן האובייקטיבי שאומץ בפסיקה לצורך בחינת פרסום וסיווגו כלשון הרע והקובע כי פרסום לשון הרע יחשב ככזה אם האדם הסביר רואה אותו ככזה, עיין, כדוגמה- ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו (5) 555, 562; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז (1) 1, 7).

14. יודגש, גם אם האמירה הנזכרת נאמרה באופן עקיף בדרך של סיפור על תביעה שהוגשה בעניין זה, כטענת הנתבע, אין בה לשלול את היותה בגדר לשון הרע. ראשית כיוון שבנדון מדובר בתובענה שעניינה חסוי, ככל התביעות המוגשות בבית המשפט לענייני משפחה, ושנית מתוך כך שנראה כי האמירה לא נועדה לעדכן את השומע על קיום הליך משפטי באופן אינפורמטיבי תמים אלא להוציא דיבתו הרעה של נשוא האמירה.

15. הנתבע ביקש לטעון להגנתו כי גם אם יקבל ביהמ"ש את גרסת התובעים וימצא כי בתוכנה של שיחת הטלפון הייתה הוצאת לשון הרע הרי שגם אז אין לפסוק לתובעים פיצויים שכן התובעים לא הוכיחו נזק כזה או אחר אלא השתיתו תביעתם על הוראות סע' 7 א לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק, המבהירות, בין השאר, כי - "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סע' זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת" (סע' 7 א (ד) לחוק). טוען, איפוא, הנתבע שהתובע כבר תבע את אחיו, א., על כך שטען כנגדו כי בעט באשתו ואף קיבל פיצוי בגין טענה זו, לפיכך אינו יכול לטעון בשנית לפיצוי בגין אותה לשון הרע.

16. אין לקבל טענת הנתבע. לשון הרע הנאמרת ע"י גורמים שונים במועדים שונים לפני אנשים שונים אינה בגדר "אותה לשון הרע", שאם תאמר כן נמצאת מתיר לכל דיכפין לחזור ולומר אותה לשון הרע על אדם לאחר שקיבל בגינה פיצוי כספי, ברי כי לא לכך נתכוון המחוקק.

אומנם אפשר כי היותו של הפרסום חזרה על פרסום קודם או ציטוט של פרסום קודם ישפיע על שעור הפיצויים שיפסקו בגינו, ואולם אין בכך להוות טענת הגנה באשר לעצם הפרסום.

כך כותב המלומד א.י שנהר בספרו על דיני לשון הרע לעניין זה -

נתבע בתביעת דיבה אינו יכול להתגונן בטענה, כי הפרסום המשמיץ שפרסם היה רק חזרה על פרסום קודם, אולם העובדה שהפרסום היווה חזרה על דברי אחר עשויה להיות רלבנטית בשלב פסיקת הפיצויים. נראה, כי פרסום שאינו אלא ציטוט של דברים שכבר נאמרו פוגע פחות מפרסום שבו המפרסם טוען את הטענות הפוגעות בשמו הוא. רעיון זה בא לידי ביטוי בסעיף 19(1) לחוק..." (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 157)

17. המכתב הראשון והמכתב השני

לטענת התובעים הציגם הנתבע במכתבים כרמאים ושקרנים העושים שימוש במסמכים מזויפים לתועלתם. אכן מתוכנם של המכתבים עולה כי הנתבע מייחס לתובעת טענה לפיה הונתה את מעבידה והמוסד לביטוח לאומי תוך שיתוף פעולה עם קרובת משפחתה העובדת בקופת החולים, בכך שהציגה עצמה כנדרשת ל"שמירת הריון" אף שהריונה היה תקין לחלוטין, כמו כן הוצג התובע במכתב הראשון כ"אלוף השקרים".

הנתבע אינו מכחיש כי כתב את המכתבים ואולם הוא טוען להגנתו כי האמור במכתבים הינו אמת לאמיתה אשר לציבור יש עניין בה, ולחלופין כי עומדת לו הגנת תום הלב נוכח חשדותיו הסבירים בתובעים כי בקשו להערים על גורמים שונים בהצגת התובעת כנדרשת לשמירת הריון, מתוך שכך פעל להתריע והלין לפני הגורמים הרלוונטים על מעשים אלו.

כיון שעניינם של המכתבים אחד הוא ואף טענות ההגנה של הנתבע לגביהם זהות, נתייחס להלן אל הפירסומים בשני המכתבים בחדא מחטא. ראשית נבחן האם עומדת לנתבע הגנת "אמת הפרסום" ולאחריה את נבחן את הגנות "תום הלב" הנטענות.

18. האם עומדת לנתבע הגנת "אמת הפרסום" ?

ע"פ הוראת סע' 14 לחוק איסור לשון הרע תהא הגנה למפרסם לשון הרע באם הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי. לטענת הגנה זו יש איפוא שני יסודות, האחד עובדתי - כי הפרסום תואם את המציאות, והאחר ערכי ותכליתו לבחון האם יש יתרונות חברתיים המצדיקים את הפרסום. נטל ההוכחה בכל הקשור לטענה זו מוטל על הנתבע.

בנדון נראה כי הנתבע כשל בהוכחת טענתו כי תוכן המכתבים והמיוחס בהם לתובעים היה אמת.

19. הרופא אשר טיפל בתובעת עובר להריונה, ד"ר י. י., הבהיר כי אישור שמירת ההריון ניתן בסופו של יום על ידי המוסד לביטוח לאומי לאחר בדיקת התיעוד הרפואי הנוגע לאישה. ובלשונו -

"אבקש לציין שעל שמירת הריון לא הרופא מחליט אלא המל"ל, והם כ"כ קפדניים, לא יושבים שם אנשים טיפשים, ועד שהם מאשרים לבן אדם שמירת הריון מוציאים לו את המיץ" (עמ' 12 שורה 1-2 לפר' מיום 2.9.09)

ד"ר י. הוסיף והבהיר כי הוא עצמו המליץ על מתן אישור שמירת הריון לתובעת נוכח תלונותיה על סחרחורות, דימומים ממושכים והתקפי עלפון (שם, שורה 27)

כמו כן מציין ד"ר י. כי מתוך עיון בתיעוד הנוגע להריונה של התובעת ניתן לציין מספר אירועים חריגים, דוגמת עלייתה במשקל של ארבעה קילו בחודש אחד, דבר שיכול להצביע על בעיה כילייתית וכן מיעוט מי שפיר בחודשי הריונה האחרונים (שם שורות 4-8 )

כמו כן במכתבו של ד"ר י. למל"ל מיום 16.8.01 צוינו כסיבות לשמירת ההריון - "דימומים ממושכים, סחרחורות, התקפי עלפון וכן חשד לסכרת הריונית".

ד"ר י. הכחיש מכל וכל כי חותמת שלו הייתה בידי הגב' א. ס., המנהלת בקופ"ח הלאומית, וכי זו הייתה יכולה לזייף המסמכים הנוגעים לשמירת ההריון, והבהיר אף כי ברור לו שהחתימה על המסמכים הרפואיים הנדונים הינה חתימתו שלו (ראה עמ' 14-15 לפר' מיום 2.9.09)

20. זאת ועוד, ממסמכי הביטוח הלאומי אשר הוצגו בתיק ביהמ"ש עולה כי אושרה לתובעת גימלת הריון בשל "סיבה שיליתית בשליש שני ושלישי של ההריון ודימומים" (ראה אישור המל"ל מיום 7.11.01)

באותו מסמך מאושרת לתובעת ע"י המל"ל שמירת הריון מיום 6.7.01 עד תום ההריון.

21. הנתבע ביקש לתמוך טענתו לפיה התובעת נעזרה במסמכים מזויפים לצורך קבלת אישור "שמירת הריון" בכך שבכותרת מסמכי קופת החולים הכללית בה הייתה התובעת חברה מצויין לכל אורכם "מהלך הריוני תקין" ללא ציון של אירועים חריגים המעידים על צורך בשמירת הריון, כמו כן הוא מצביע על העובדה שבחודש מרץ 2001 ביקשה התובעת אישור לשמירת הריון בקופת החולים הכללית אך בקשתה לא נענתה לפיכך פנתה לקופ"ח הלאומית שם עבדה אחייניתה, הגב' א. ס., כמנהלת המרפאה של קופ"ח הלאומית בראשון לציון, והנה באורח פלא כאן אישר לה רופא הקופה את שמירת ההריון המבוקשת על אף שאין תיעוד רפואי המצדיק זאת.

22. מיד יאמר, אין בטענותיו הנזכרות של הנתבע כל ראיה לכך כי מסמכי שמירת ההריון הינם "מזויפים ומפוברקים" כפי שטען במכתביו או כי הגב' ס. עזרה בידי התובעים להנפיק מסמכים הקשורים לשמירת ההריון. שוכנעתי מעבר לכל ספק כי ד"ר י. ניפק את האישורים הממליצים על שמירת הריון לתובעת, על פי שיפוטו המקצועי והתרשמותו ממצבה וצרכי הריונה, וזאת בניגוד לטענתו של הנתבע במכתבו הראשון כי "אין ולא היה אישור מרופא מומחה אשר בדק את הגברת וקבע חד משמעית כי היא "בשמירת הריון"".

אני אף מקבל את הסבריו של ד"ר י. כי הרישום "הריון תקין" צויין ברשומות הרפואיות של התובעת אך ורק בגלל שבראשיתו היה מהלך ההריון תקין ומעת שהדבר צויין ברישום המחשב של הקופה הרי שהכיתוב חזר הופיע באופן אוטומטי בכל רשומה חדשה שהונפקה.

23. כך גם לא הובאה ע"י הנתבע כל ראיה לכך שהתובעים והגב' ס., מנהלת קופ"ח הלאומית, עשו יד אחת לצורך קבלת אישורים לשמירת הריון. העובדה שהתובעת ביקשה במהלך הריונה לעבור מקופת החולים הכללית לקופת החולים הלאומית בו עובדת קרובת משפחתה אין בה כשלעצמה כדי להעיד על נסיון להערים על גורמים כאלה ואחרים לצורך קבלת אישורים לא מוצדקים ומכל מקום עניין זה לא הוכח כדבעי. כך לא הוצגו לפני כל מסמכים מזויפים ולא הובאה חוות דעת מומחה על זיוף מסמך זה או אחר ואני מקבל במהימנה את עדותו של ד"ר י. לפיה הוא זה אשר חתם על האישורים הרפואיים ולא מאן דהוא אחר מטעמם של התובעים. מטעם זה יש לדחות את טענת הגנתו של הנתבע לפיה יש אמת באמור במכתביו הנזכרים לפיהם עשתה התובעת שימוש במסמכים מזויפים, תוך שהיא נעזרת לצורך כך בקרובת משפחתה, על מנת שינתן לה אישור "שמירת הריון".

24. הנתבע הוסיף וטען כי התובעת עבדה בעבודות מזדמנות בעת שמירת הריונה ואף ערכה קניות ונשאה משאות.

אף טענה זו נטענה על דרך הסתם מבלי שהובאה לה ראיה של ממש. לא הובאה כל ראיה המאוששת את טענת הנתבע לפיה התובעת עבדה והתנהלה בתקופת שמירת ההריון באופן שאינו תואם את הנדרש לצורך שמירת ההריון ודבריה של התובעת, כי לכל היותר ביצעה קניות קלות שאינן מצריכות נשיאת משאות, לא נסתרו.

25. הנתבע הוסיף וטען בכתב הגנתו (סע' 6) כי התובע "התרברב בפני המשפחה כי קופ"ח אכלה את הסיפור על הדימומים שהקנה לתובעת אישור רפואי בשל שמירת הריון" ואולם הנתבע לא הביא אף עדות של בן משפחה המאוששת טענתו זו.

וכאן ראוי שנוסיף ונבהיר - אפילו פעל המפרסם בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום שפרסם, ובכלל זה גם אם טעותו הייתה סבירה והוא לא התרשל כלל בכל הקשור לבדיקת תוכן הפרסום, לא תעמוד לו הגנת "אמת הפרסום" וזאת כיון שהיסוד העובדתי של אמיתות הפרסום לא התקיים (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לי. בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 319 וכן ראה א.שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 216). דרישה דווקנית זו לאמיתות הפרסום מוּתְנָה באמצעות הוראות סעיף 19(2) לחוק, הקובע, כי בית-המשפט יקל עם מפרסם בשלב פסיקת הפיצויים או בשלב גזירת העונש אם המפרסם "היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע", לפיכך לעניין זה נִיתן את דעתנו עת שנבוא לפרק פסיקת הפיצויים.

26. סוף דבר וכעולה מן המצטבר, הנתבע כָּשַל בהוכחת טענת הגנתו לפיה הלשון הרע המפורטת במכתביו הינה אמת. מתוך שלא הוכח לבית המשפט כי לשון הרע אשר פורסמה במכתבים הינה אמת איננו נדרשים להוסיף ולבחון את האלמנט השני הנדרש לצורך הגנת אמת הפרסום, היינו חיוניותו של הפרסום בשל "עניין ציבורי", ואולם מתוך הדברים שיאמרו בהמשך, בהתייחס לטענות תום הלב של הנתבע, עולה כי אף עניין ציבורי לא היה בהם, כפי שיפורט להלן.

27. האם עומדת לנתבע הגנת תום לב ע"פ הוראת סע' 15 (2) לחוק איסור לשון הרע ?

ע"פ הוראת סע' 15 (2) לחוק איסור לשון הרע תעמוד למפרסם לשון הרע הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב וכי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.

טענת ההגנה לפי סע' זה כוללת בחובָּה שלושה רכיבים מצטברים -

א. הפרסום נעשה בתום לב

ב. על המפרסם הייתה עליו חובה לעשות את הפרסום המסוים

ג. החובה נוגעת לכל מי שאליו הופנה הפרסום

די בהעדרו של רכיב אחד מבין הרכיבים הנזכרים על מנת שתתערער הגנתו של המפרסם (ראה דיני לשון הרע, עמ' 282)

28. בנדון לא התקיימו רכיבי ההגנה הנדרשים. ראש וראשון לא שוכנעתי כלל כי הפרסום במכתבים נעשה מתוך התנהגות תמת לב. אומנם סע 16 (א) לחוק מבהיר כי באם נעשה הפרסום באחת מהנסיבות האמורות בסע' 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותם נסיבות חזקה על המפרסם כי עשה את הפרסום בתום לב, ואולם בנדון דומה כי הנסיבות מלמדות דווקא על חוסר תום ליבו של הנתבע. במכתב הראשון פונה הנתבע למשרד המשפטים בטענה שהתובעים הציגו מסמכים מזויפים של שמירת הריון במהלך תביעה שהוגשה על ידם בבית הדין האזורי לעבודה נגד מעבידה של התובעת. המכתב נשלח למשרד המשפטים לאחר שכבר ניתן פסק דין בעניין אותה תובענה, ולא ברור כלל מדוע בחר הנתבע את משרד המשפטים כמכותב למכתבו ולאיזה עניין תואיל פנייה זו, הדעת נותנת כי על הנתבע היה לפנות למשטרה לצורך שטיחת טענותיו באשר לתרמית וזיוף מצד התובעים או לחלופין לפנות למעביד ולהסב שימת ליבו לטענותיו כלפי התובעים לפיהן הערימו עליו ולא נתחוור לי כלל מנין הצורך או החובה לפנות למשרד המשפטים ומה מעמדו של משרד המשפטים בעניין זה. כך גם לא ברורה הפניה לשירות הלקוחות של קופת החולים הלאומית נוכח העובדה שהפניה נעשתה כארבע שנים לאחר ההריון נשוא הפניה (!).

מסמיכות הזמנים של כלל הפירסומים הנטענים בתביעה הנוכחית אתה למד כי הנתבע שם מטרה לעצמו להוציא את דיבתם של התובע ואשתו לרעה בקרב גורמים שונים יהיו אשר יהיו, נוכח הריב והמחלוקת שהתגלעו בניהם, לפיכך ערך את שיחת הטלפון הנזכרת ושלח את המכתבים הנזכרים. לא חובה חוקית או מוסרית עמדה מאחורי שליחתם של המכתבים הנזכרים אלא רצון לנגח ולהשפיל את התובעים.

29. כאשר בבסיס התלונה עומד רצון אישי לפגיעה באדם עליו מתלוננים וזאת מטעמים אישיים החיצוניים לנשוא התלונה יש בכך לפגום ברכיב תום הלב הנדרש לצורך הגנה תום הלב (וראה לדוגמה ת"א (ת"א) 5153/66 גרין נ. ידיעות אחרונות בעמ' ואחרים פ"מ ע"ד 326). אומנם בפרשת רימר הבהיר בית המשפט כי כאשר עסקינן בתלונות המוגשות לרשות מוסמכת וממונה אין מקום לבחון האם התלונה הוגשה מטעמים של רצון לנקמה או שינאה או כיוצא באלו אלא יש לבחון את תום הלב המכוון לפְּנִיָה עצמה (ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פד"י לו' (2) 141 וכן ראה - ת"א (שלום ת"א) 97912/98 טומסקי סטניסלב נ' מ.ב.פ רויאל אינטרנשיונל, תק-של 2002(1), 8641 , 8644 (2002)). ואולם בנדון כאשר מוגש ע"י הנתבע רצף של תלונות לגורמים שונים שתועלתם בבדיקת התלונה נתונה בספק, במקום פנייה למשטרה שתחקור בעניין, וברי כי הפניות לא נעשו על מנת לתקן עוול ציבורי אלא אך ורק כדי לפגוע בתובעים הרי שאין מקום למתן גושפנקת תום הלב לפירסומים שכאלה, שהרי אין פה רצון אמיתי למנוע עוולות מהציבור אלא זדון לב ורצון להרע בלבד להבדיל מרצון לביעור הרע. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו לעניין הגנת תום הלב בע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה , פד"י כ"ג (2) 135, 140 כי "זדון ממילא אינו יכול לדור תחת כפיפה אחת עם תום לב".

30. זאת ועוד, פסק הדין בעניין רימר עוסק בהגשת תלונה למשטרה כגוף המוסמך לבחון תלונות אשר יש בהם עניין לציבור, ואולם לטעמי אין ללמוד מכך דין שווה בפניה לרשויות ולגורמים אחרים אשר עצם הפניה אליהם מעוררת ספק שמא כוונת הפונה היא לפגוע באינטרס הנילון אצל אותם גורמים. אני סבור כי ניתן ללמוד על היחודיות בפניה למשטרה אף מדבריו של כב' הש' ברק עצמו בפרשת רימר באומרו -

"בע"א 90/49, בעמ' 600 ציין הנשיא אולשן, כי "אם להלכה אפשר אולי לשער מקרה של פרסום דבר בתום-לב ביחס לכנותו, הנעשה בכל זאת מתוך זדון, למעשה לא הצלחתי למצוא אף תקדים אחד כזה". דומה כי העניין שלפנינו מהווה תקדים שכזה. המתלונן בפני המשטרה על דבר ביצוע עבירה מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו אך מתוך רצון להזיק, פועל בתום-לב (ביחס לתוכן תלונתו) ומתוך זדון (ביחס למניעיו)".

ואם כן פסק דין רימר מצמצם עצמו דווקא לנסיבותיו ובכללם פניה למשטרה.

אך יותר מכך, בפסיקה המאוחרת לפסק הדין בעניין רימר הובהר כי אם שוכנע ביהמ"ש כי פניה למשטרה נעשתה אך ורק מטעמים של נקמה הרי שיש בכך לפגום בתום הלב הנדרש, כך בר"ע 57/86 נגר נ' הראל פורסם במאגר פדאור ובנבו, הבהיר ביהמ"ש כי למרות האמור בפרשת רימר הרי שאם-

" שוכנע בית המשפט של הערכאה הראשונה שהמבקש לא פעל בתום-לב אלא בגדר רצון לנקמה ותו לא ואך מובן הוא שאם הרצון לנקמה הוא היסוד היחידי והבלעדי לאמירת דברים למשטרה, הרי נעדר תום הלב ולענין זה אין בדרך כלל נפקא מינה אם הדברים נאמרו למשטרה באופן יזום או בתשובה לשאלה של החוקר."

בנדון דומה כי עצם הפניה למשרד המשפטים אינה סבירה ולמעשה חסרת כל תכלית ובוודאי אין מקום לכינויו של התובע כ"אלוף השקרים" בפניה זו שעניינה תביעה מסוימת שהוגשה ע"י התובעת. כך גם תמוהה, כאמור, סבירותה של הפנייה לקופת חולים ארבע שנים לאחר ההריון נשוא התלונה, איחור כה רב בהגשתה יש בו לפגום בכנות כוונותיו של הנתבע בעת הפרסום.

31. אם בכך לא די הרי שסע' 16 (ב) (2) לחוק מבהיר כי חזקה על נתבע כי עשה את הפרסום שלא בתום לב אם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא. הנתבע טוען במכתביו כי התובעים זייפו מסמכים ו/או הסתייעו באחרים לצורך זיופם ואולם טענתו זו נטענה על דרך הסתם מבלי שניסה להיווכח ולבדוק האם יש בסיס כלשהו לטענה זו.

אומנם אפשר כי רצונו של הנתבע לפגוע בתובעים הונע ונבע מהעובדה שהתובע פנה לרשויות המס ולרשויות אחרות בטענות כנגד הנתבע, פניות אשר גרמו נזק רב לנתבע, ואולם גם אם כך הם פני הדברים הרי שאין בכך להקנות לנתבע את תום הלב הנדרש לצורך הגנת תום הלב אלא לכל היותר יכול שתהא לו השפעה באשר לשיעור הפיצויים בו יחוייב.

32. זאת ועוד, טיבן של אותן חובות "מוסריות" או "חברתיות" הנזכרות ברכיבי ההגנה ע"פ סע' 15 (2) לחוק הינו ערטילאי למדי. יש שמצאו לאמץ את המבחן האמפירי לפיו יכיר ביהמ"ש בחובה לפרסם דבר כאשר "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע היו חושבים זאת לחובתם במסיבות המקרה...להעביר את הידיעה" (ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ. קוטיק פ"ד ה' 593, 620) ויש שסברו כי יש לאמץ את המבחן הנורמטיבי, רצונו לומר ביהמ"ש משתמש בהשקפת עולמו הערכית על מנת לברר האם הייתה חובה מוסרית או חברתית לפרסום. בנדון דומני כי שני המבחנים גם יחד לא יצדיקו את חובת פירסומם של המכתבים למכותביהם. כשם שלא ברור הצורך בשליחת המכתב הראשון למשרד המשפטים, בעוסקו בעניין שכבר התברר ונדון בבית המשפט ולא ברור כיצד משרד המשפטים יכול לשרת ולטפל בנשוא המכתב, כך יש לתמוה על שליחת המכתב השני לקופת החולים הלאומית כארבע שנים לאחר ההריון נשוא התלונה וברי כי מטרתו לא הייתה בירור עניין החשוב לתועלתו של הציבור אלא ניגוחם של התובעים בלבד.

מעת שמצאנו כי הפרסומים נעשו שלא בתום לב ולא מתוך חובה מוסרית או חברתית של ממש הרי שלא עומדת לנתבע ההגנה הנזכרת.

33. האם עומדת לנתבע הגנת תום לב ע"פ הוראת סע' 15 (8) לחוק איסור לשון הרע ?

מעת שמצאנו כי הנתבע פעל שלא בתום לב הרי שאף הגנת סע' 15 (8) לחוק לא תוכל להיות לו לעזר וכבר מטעם זה יש לדחות טענות הנתבע לעניינה. נחזור ונאמר כי שליחת המכתבים לגורמים שונים בסמיכות זמנים זה לזה יש בה ללמד כי הנתבע לא ביקש להגיש תלונה על מנת למנוע עוולה אלא שביקש לפגוע בתובעים ככל הניתן ע"י הגשת תלונות כנגדם בפני גורמים שונים.

לבד מכך ענינה של ההגנה ע"פ סע' 15 (8) לחוק הינו בהגנה על פרסום שהיה בהגשת תלונה על נפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה "ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה" לפיכך היא לא תוכל לשמש כהגנה כלפי התובעים בעניין הנדון באשר קופ"ח הלאומית או משרד המשפטים אינם הממונים עליהם ואינם הגורמים אליהם יש מקום להגיש תלונות בעניינם.

נמצא, איפוא, כי לא עומדות לו לנתבע הגנות בחוק ללשון הרע המצוי בפירסומים שפרסם בעניינם של התובעים הן בשיחת הטלפון והן במכתבים.

34. קביעת שיעור הפיצויים הראוי

התובעים העמידו תביעתם על סך 100,000 ₪ מבלי לטעון לנזק מוכח. בסע ' 7 א לחוק איסור לשון הרע העמיד המחוקק את שיעור הפיצוי המכסימלי בגין עוולת לשון הרע ללא הוכחת נזק בשיעור של 50,000 ₪, סך זה אפשר שיוכפל אם הוכח בפני בימ"ש כי הפרסום נעשה על מנת לפגוע. הסכומים הנזכרים צמודים למדד המחירים לצרכן אשר פורסם בחודש ספטמבר 1998.

שיעורו של הפיצוי בהעדר הוכחת נזק נשען על ההנחה כי אדם אשר שמו נפגע - ניזוק וכי לנזק זה יש ביטוי כספי. יחד עם זאת שיעורו של הפיצוי תלוי בהערכתו של ביהמ"ש בגדר "שודא דדייני". במסגרת הערכתו רשאי ביהמ"ש לשקלל את ההקלות השונות הנימנות בסע' 19 לחוק וכן לשקול שיקולים נוספים מעבר לאמור בסע' זה.

35. כפי שהקדמנו וציינו, אין התביעה הנוכחית מוגשת בחלל ריק, ולמעשה היא רק אחת מבין שפע התובענות הנזקיות והכספיות שהגישו אחים בני משפחה אחת האחד כנגד משנהו, חלק מהתביעות התברר וחלקן עדיין יושב ביהמ"ש על מדוכתן (יש להעיר שאין כלל התביעות מתבררות כאחת שכן הן הוגשו במועדים ובזמנים שונים).

בית המשפחה לענייני משפחה אשר לפיתחו באו התביעות ההדדיות אינו יכול להתעלם מהאוירה המשפחתית ולהתייחס לתביעה הנוכחית תוך התעלמות מוחלטת מהלך הרוחות האופף אותה.

בעניין הנדון מצאתי נסיבות רבות בגינן ראוי להפחית משיעור הפיצויים המקובל בעת חיובו של הנתבע.

36. שוכנעתי כי פרסומי לשון הרע הנזכרים נעשו בעידנא דריתחא ולאחר שהנתבע שוכנע כי התובע פנה לרשויות מס ההכנסה ולרשויות אחרות על מנת לפגוע בו בשמו שלו ובענייניו הכלכליים.

כמו כן שוכנעתי כי, למיצער בכל הקשור לתוכנם של המכתבים, היה הנתבע משוכנע באמיתות טענותיו לפיהן התובעים הצליחו להשיג אישור "שמירת הריון" לתובעת שלא כדין למרות שזו לא נדרשה לה מבחינה פיזית. לעניין זה מציין סע' 19 (2) לחוק כי אם מפרסם לשון הרע "היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע" רשאי ביהמ"ש להתחשב בכך לצורך הקלה בפסיקת הפיצויים.

זאת ועוד - בכל הקשור ללשון הרע נשוא שיחת הטלפון הרי שזו פורסמה רק לאדם אחד, שכנם של התובעים, אשר הבהיר כי בירר את טיבה של השמועה עם התובע ומיד לאחר שזה הבהיר לו כי הדברים נאמרו בשל סכסוך הקיים בין הצדדים הוא התעלם מהם ולא האמין לתוכנם. הווה אומר שהנזק אשר נגרם לתובעים מהפרסום בשיחת הטלפון הינו מזערי אם בכלל.

37. עוד יש להתחשב בכך כי בשל האמירה שהתובע בעט בבטנה של התובעת וגרם להפלת ולדה קיבלו התובעים פיצויים על דרך הפשרה בשיעור של 25,000 ₪ בתביעה שהגישו כנגד אח אחר של התובע.

פסיקת פיצויים על הצד הגבוה תמשיך ותעודד את הצדדים להוסיף ולהגיש תובענות הדדיות בגין עוולת לשון הרע זה כנגד זה, כפי שכבר עשו פעמים רבות. אינני מתעלם מכך שבתי המשפט, לרוב, אינם מקילים עם המפרסם לשון הרע בזדון על מנת לנגח ולהזיק לנפגע (ראה כדוגמה - ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד, פ"ד כז (2) 225, 237-240, וכן ע"א 670/79, 78/80, 82 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד, פ"ד מא (2) 169, 205; ת"א (ת"א) 7165/84 פישמן נ' בר-און, פ"מ מז (3) 120, 125-126) ואולם בעניין הנדון אין להתעלם כי לשון הרע צמחה לה בתוך המרחב המשפחתי השוצף וקוצף בו אח מנגח את אחיו ואח תובע את אחיו עד כי דומה כי אין לדבר סוף, לטעמי בנדון פסיקת פיצויים נדיבה לא תשרת כל אינטרס ראוי, אלא רק תוסיף ותעודד תביעות נוספות, כאמור.

38. לעניין זה ראוי לציין כי ההלכה העברית אף שרואה היא בחומרה רבה את הוצאת לשון הרע מבהירה כי הדרך הראויה למיגורה הינה בדרך של מחילה ופיוס בין הניצים. כך משה רבינו על אף שנפגע מלשון הרע שדיברה מרים כנגדו וכנגד אשתו אינו מהסס ומתפלל לרפואתה אחר שנענשה בגין לשון הרע שהוציאה. ועל מעשה זה כותב הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום, 1288-1344) -

"להודיע שאין ראוי לשָלֶם [=לאדם השלם במידותיו] לנקום ולנטור על אשר יעליבהו. ולא די לא בזה, אבל ראוי שיעזור לאשר דיבר כנגדו. הלא תראה כי משה רבנו ע"ה לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים אחותו מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה בתפילה כפי היכולת". (בפירושו על התורה במדבר י"ב, י"ג; וראה ת"א (ירושלים) 6112/03 - אריה קינג נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' וכן הדברים שנכתבו ע"י כב' הש' נועם סולברג במאמריו בגליון פרשת השבוע של משרד המשפטים, זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת, פרשת בהעלותך, גליון 29 וכן על לשון הרע , לשון טובה ופיצויים, פרשת תזריע מצורע, גליון 70 )

עיננו הרואות - המידתיות נדרשת הן מן המפרסם והן מן הנפגע.

ואם לא יועילו דברי כיבושין אלו לצדדים שבנדון (וראיה שדברי הפיוס והשכנוע שכתבתי בענינם בפסקי דין אחרים שנגעו להם נפלו על אוזנים ערלות), נייחל, למיצער, שיועילו לאחרים שיקראו בהם.

39. סוף דבר, אחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הקשורות לעניינם של הצדדים הריני מורה כי-

א. הנתבע יפצה את התובעים ביחד ולחוד בגין כלל פרסומי לשון הרע הנטענים בתביעה בסך כולל של 15,000 ₪ וכן בהוצאות משפט בסך 4000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ב. על אף האמור, ובנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, יעוכב ביצוע התשלום האמור עד לבירור התביעה הנזיקית שהגיש הנתבע כנגד התובע בתמ"ש 29446/05 ומתן פסק דין בעניינה. הנתבע יהא רשאי לשלם את סכום הפיצוי לאלתר באם ירצה בכך.

ג. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים המעורבים.

ד. נא לסגור תמ"ש 29442/05.

ניתן היום 6.9.09 (י"ז אלול תשס"ט) בלישכתי.