1. המערערת והמשיבה עובדות עיריית באר שבע וחברות ועד בעירייה. ביום 8.7.02 הגיעה המשיבה ללשכת יו"ר ועד עובדי עיריית באר שבע והתפרצה בצעקות לעבר המערערת, בהטיחה בה "שרמוטה, זונה, גנבת כולם יודעים שאת מקבלת בגדים וחזיות מלונה טורס. הגעת לאן שהגעת בזכות זה שפתחת רגליים". בעקבות ארוע זה פורסמה כתבה בעתון שבע, אשר, כאמור, חוייב בפיצוי למערערת על כך הינו משיב פורמלי כאן.

ביהמ"ש קבע כי המשיבה ידעה שדבריה נאמרו גם בפני אחרים, על כן מדובר בפרסום לשון הרע במובנו של סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, (להלן: "החוק"). הדברים נאמרו ,בעידנא דריתחא, ובסערת רגשות של המשיבה, מבלי שקדמו להם חילופי דברים או עלבונות. ביהמ"ש סבר כי מוסרית דברי המשיבה ראויים לגינוי, אך בנסיבות המקרה אין להפריד בין האמירות לבין הגידופים שהטיחה המשיבה במערערת, אשר נאמרו כולם בשעת כעס ובפרץ רגשות, ויש לפרש אמירות אלה לאור הבנתו של האדם הסביר, אשר לא היה מקבל אותן כאמירות עובדתיות, על כן אין במכלול דבריה של המשיבה לשון הרע במובן החוק (סעיף 4.ב. לפסה"ד).

מכאן הערעור.

2. דברי המשיבה הינם לשון הרע ותוכנן עלול להשפיל, לפגוע ולבזות אדם בהיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד. מתקיימים בהם תכנים של לשון הרע ויסודות הפרסום הנדרשים לגיבוש עוולה אזרחית על פי החוק. מלבד האמירות חסרות הטעם מצד המשיבה כלפי המערערת, ביקשה המשיבה גם להשפיל המערערת בפני חבריה לעבודה באמירותיה. השמעת הדברים הבוטים שעה שמצויים במשרד עובדים ממכריה של המערערת- ולנוכח צעקותיה של המשיבה הגיעו עובדים וקהל רב נוסף- החמירו את הפגיעה במערערת באורח משמעותי, ובהשמעתם בפני הקהל יש משום פגיעה במערערת ובמעמדה במשרד. על כן לא היה מקום לקביעה - שמאחר ודברי הבלע הוטחו ב"עידנא דריתחא" או ב"שעת כעס", - אין לראות בהם לשון הרע.

הקביעה כי אין להפריד בין הגידופים של המשיבה לבין האמירות שנילוו אליהם, גם אם נאמרו בפרץ של כעס מוטעית. כך גם שגויה הקביעה כי דברי המשיבה, חסרי טעם ככל שהיו, לא הובנו על ידי הנוכחים כאמירות עובדתיות, ואין בהם לשון הרע במובן החוק לאור האמור ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, שם נקבע כי דברים שנאמרו בשעת דיון שנתעצם לכדי עימות/ויכוח הינם לשון הרע. לא כל שכן בדיון שכאן, כאשר דברי הבלע והאמירות של המשיבה, נאמרו ללא כל ויכוח או רקע קודם וכל מטרתם להשפיל, לבוז, ללעוג ולפגוע במערערת - יש לראותם כלשון הרע.

דברי המשיבה גרמו למערערת לטראומה, הלם ועוגמת נפש קשה, כפי שגם קבע ביהמ"ש כי הוא מאמין למערערת ולעדים מטעמה באשר להשפעות הארוע עליה במיוחד כשהתנהגותה ודבריה של המשיבה הם שהביאו לפרסום בעיתון שבע, אשר נקבע בימ"ש כפרסום לשון הרע.

3. מדובר במסע רדיפה אישי של המשיבה, על רקע מאבקי כוח השוררים בועד עיריית באר שבע, כשכל אחת מבעלות הדין מייצגת קבוצה יריבה בועד העובדים.

סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תנאי הסף לפרסום לשון הרע הוא שהפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע. במקרה דנן, צומצם האירוע למערכת היחסים בין בעלות הדין, וחילופי הדברים נועדו למערערת ולא לאדם נוסף. בשאלה האם קללות וגידופים יחשבו כלשון הרע קבעה הפסיקה כי המבחן הינו אובייקטיבי. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי כינויי גנאי על פי המבחן האובייקטיבי אינם נתפסים על ידי איש כפשוטם ואין בהם כדי להפכם למטרה ללעג ולבוז. משנקבע כי לא היה בדברים שנאמרו משום לשון הרע, ממילא קמה למשיבה ההגנה שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הסומכת בין היתר על סעיף 15(3), 15(4) ו-15 (10).

4. השאלה לדיון, האם הדברים שהטיחה המשיבה במערערת, אשר נאמרו בנוכחות קהל עובדים בעירייה, מהווים עילה לחיוב המשיבה בעוולת לשון הרע. קו התפר שבין אמירות שיש בהן להעליב ולפגוע אשר אינן עולות לכדי לשון הרע, לבין אמירות שהן בגדר "לשון הרע" הינו דק מאוד ותלוי בנסיבות של כל מקרה לגופו.

ברקע - ארוע שביתת עובדי עיריית באר שבע במאי 2002, שביתה שלא הוכרה כשביתה חוקית. ועד עובדי עיריית באר שבע, בו חברות המערערת והמשיבה, השיג כיסוי של 70% לשכר העובדים מהסתדרות העובדים הכללית החדשה, וחילק את הכספים לעובדים תוך מתן קדימות לעובדים שהם חברי הסתדרות העובדים הכללית החדשה. לאוזני המשיבה הגיעה ידיעה לפיה היא, כחברת הועד וכמי שסייעה בהכנת השיקים לעובדים, קיבלה קדימות בהחזר הכספי על אף שלא היתה זכאית לכך. המשיבה, שסברה כי המערערת הינה המקור לידיעה השגויה (דבר שלא הוכח כנכון), הגיעה למקום מושבה של המערערת בעירייה ועל פי קביעת בימ"ש, התפרצה בפרץ מילים בוטות כלפיה בהטיחה בה "שרמוטה. זונה. גנבת. כולם יודעים שאת מקבלת בגדים וחזיות מלונה טורס. הגעת לאן שהגעת בזכות זה שפתחת רגליים", וזאת בנוכחות עובדים נוספים אשר הגיעו למקום.

ביהמ"ש התרשם מחד צדדיותו של האירוע בו היתה המשיבה הצד הדומיננטי בצעקותיה והתנהגותה, בעוד המערערת הגיבה באיפוק והזהירה את המשיבה שאם לא תצא מהחדר תזמין משטרה (סעיף 3.ב. לפסה"ד). עדותה של המערערת היתה מהימנה על בימ"ש בכל הנוגע להשפעה השלילית שהיה לאירוע עליה וככלל העדיף את גרסת המערערת על זו של המשיבה.

5. יש לבחון, האם בנסיבות המקרה, עולים דברים אלה כדי לשון הרע במובן החוק.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. ...".

6. המקרים אשר הובאו בפסיקה הינם שונים ומגוונים בנסיבותיהם ובתוצאתם הסופית. בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, נדחתה הטענה כי קללות וגידופים אינם לשון הרע, ונקבע שכינוי "כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", על רקע המציאות החברתית בה נאמרו עלולים להביא האדם שאליו כוונו לביזוי ולשימו מטרה ללעג ולקלס בעיני אנשי הכפר.

במקרה אחר, בע"א (תל-אביב-יפו) 3245/04 עו"ד טל בננסון נ' עמנואל פלד, תק-מח 2006 (1) 1694, נקבע כי כינויי גנאי כגון "עלוקה" ו"נפל" הנאמרים כלפי עורך דין לאחר דיון בבית משפט בנוכחות קהל עורכי הדין, הינם בגדר לשון הרע, מששומע סביר עשוי לפרש גינויים אלה כאמירות עובדתיות, והדבר אף עלול לפגוע במשלח ידו של עורך הדין (סעיף 5(ו) לפסה"ד).

במקרה שלפני, סמך בית משפט בין היתר על המלומד א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (התשנ"ז; להלן: "א' שנהר"), וקבע כי אין ספק שהאמירות והגידופים שהטיחה המשיבה במערערת נאמרו ב"עידנא דריתחא", כאשר מתוך הצעקות הרמות והגידופים לא סביר היה כי איש מהנוכחים יבין את האמירות כאמירות עובדתיות.

לא אוכל להסכים למסקנה זו. הקשר הדברים והאופן בו נאמרו, מביאים למסקנה שאמירותיה וגידופיה של המשיבה הינם בגדר לשון הרע.

שמו הטוב של אדם הינו אחד הערכים החשובים, וככזה יש להגן עליו ולקדשו. קל לקלקל שם טוב בהבל פה או מילה מיותרת. קשה עד בלתי אפשרי כמעט לתקן רושם שנוצר במקרים של פגיעה בשם טוב. יש לשקול הנסיבות של כל מקרה לגופו ולנהוג משנה זהירות באדם הנושא בעלבון הלבנת פניו ברבים ופגיעה בשמו הטוב. במצב כזה יש לבחון את גבולות חופש הביטוי אל מול ערכי כבוד האדם שנפגעו, כאשר אין זה ברור מאליו כי חופש הביטוי הינו בלתי מוגבל, אף בחברה ליברלית ודמוקרטית ולא ניתן בשם חופש הביטוי לומר דברים פוגעים שאינם אמת.

כך, דברי הנשיא א' ברק (כתוארו אז) בבג"צ 2194/06 מפלגת שינוי-מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, כב' השופטת דורית ביניש, תק-על 2006(2) 4500: "ההגנה על חופש הביטוי אין פירושה מימושו של חופש בלתי מוגבל להשפיל ולבזות אדם ולפגוע קשות בצלמו ובכבודו כאדם. פגיעה ברגשות הכרוכה בביזוי ובהשפלה עשויה להיות כה כבדה עד כי היא תעלה על "רמת הסיבולת" שהדמוקרטיה מוכנה להכיר בה. במקרים אלה ייתכן שמוצדק יהיה להטיל מגבלות על חופש הביטוי" (סעיף 13 לפסה"ד).

7. המבחן לבחינת לשון הרע, הינו מבחן אובייקטיבי במהותו, אשר לא בוחן מה חושב אדם המרגיש עצמו נפגע, אלא קובע כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269).

העובדה כי מדובר באירוע חד פעמי אינה מקלה מחומרת הסיטואציה. ההיפך הוא הנכון, התפרצותה של המשיבה למשרד המערערת, באמצע יום עבודה, התלהמותה ודבריה הקשים, אינם עניין של מה בכך. הלך רוחה של המשיבה היה כה קשה ושלילי עד כי נדרשה התערבותם של אנשים נוספים כדי להוציאה ממשרדה של המערערת ולהרחיקה מהמקום. גם איומיה של המערערת שתזעיק את המשטרה לא ציננו את התנהגותה של המשיבה. כל הארוע התרחש בנוכחות עדים שהם עובדי העירייה, קולגות של המערערת עימם היא עובדת יום יום בצמידות, הדבר המוסיף לפגיעה בשמה הטוב.

גם אם חלק מהדברים שנאמרו, הינם בגדר גידופים, פסולים לכשעצמם, הרי האמירה שהמערערת הגיעה לאשר הגיעה בזכות זה "שפתחה רגליים", אינה בגדר גידוף אלא קביעת עובדה, המשליכה על מעמדה ותפקידה - מאמירה זו יכלו הנוכחים להבין שהמערערת זכתה בתפקידה לא בזכות כישוריה אלא בגלל מערכת יחסים אישית עם גורמים שונים.

בנסיבות אלה מסקנת ביהמ"ש, שהדברים נאמרו ב"עידנא דריתחא" והאדם הסביר לא היה מבין את אמירותיה כאמירות עובדתיות - אינה יכולה להישאר על כנה.

אין מקום למתן לגיטימציה לאמירות שכאלה גם אם החברה בה אנו חיים הופכת אותן לאמירות שבנורמה. כך, א' שנהר בספרו לעיל: "...קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה... זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (עמ' 132). בארוע שכאן, כפי שציינתי, לא מדובר רק בקללות וגידופים אלא גם באמירות עובדתיות הנוגעות לתפקידה של המערערת בעירייה, כמנהלת לשכתו של יו"ר ועד העובדים, שזכתה בתפקידה לאור התנהלות אישית פגומה. יש להפריד בין קללות וגידופים שהושמעו ע"י המשיבה לבין הקביעה העובדתית המהווה לשון הרע.

שמה הטוב של המערערת נפגע במקום עבודתה בנוכחות חבריה לעבודה, כשהאמירות הפוגעניות נאמרו במטרה לבזות ולהשפיל את המערערת, לפגוע בתדמיתה, ולהטיל ספק ביושרה המקצועי. אין עוררין, וכך אף התרשם ביהמ"ש קמא, כי השפעת האירוע על המערערת היתה קשה וכואבת והיא התקשתה להמשיך באורח חייה כרגיל.

אשר על כן, אני קובעת אמירותיה של המערערת להבדיל מהגידופים הינם לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע.

8. לא קמה למשיבה טענת ההגנה של אמת בפרסום או הגנת תום הלב, משידעה שלא מדובר בהבעת דעה בתום לב, הבינה משמעות התנהגותה ואמירותיה, וידעה מה תהיה השפעת הדברים על המערערת. דווקא הגנה זו בה נקטה המשיבה מלמדת יותר מכל שהדברים נאמרו במחשבה תחילה. טענת הגנה של אמת בפרסום משמעה, אכן אמרתי הדברים, אך הדברים הינם אמת, אם הגנת המשיבה - אמת בפרסום אזי לא מדובר באמירות שנאמרו בעידנא דריתחא, אלא במחשבה תחילה, עד כדי כך שהמשיבה היתה מוכנה להגן על "אמירותיה האמיתיות" בביהמ"ש.

בעיקרי הטיעון צמצמה המשיבה הגנתה לסעיף 15 (3), לפיו הפרסום נעשה להגנה על עניין אישי כשר, סעיף 15 (4), הפרסום ההינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקידו וסעיף 15 (10), הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסם קודם. אמנם בעיקרי הטיעון, כאמור, צומצם משטח ההגנות אך בכתב ההגנה טענה המשיבה גם להגנה מכח סעיף 14 לחוק שענינו אמת הפרסום.

אחזור ואומר שוב, גם צמצום ההגנות בערעור ונסיון המשיבה לחסות תחת הגנה של סעיף 15(4) לפיו הפרסום הינו, הבעת דעה על התנהגות המערערת מוציאה את הארוע מתחום ה"עידנא דרתיחא", ומצביעה על כוונת המשיבה להביע את עמדתה לפיה המערערת הגיעה לתפקודה ומעמדה רק בזכות העובדה ש"פתחה רגליים".

סוף דבר - אני מקבלת הערעור ומחייבת המשיבה בתשלום פיצויי למערערת בגין לשון הרע בסך 15,000 ₪.

כן אני מחייבת המשיבה בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל אלא אם ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום ב בחשון, תש"ע (20/10/2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים.

דברת שרה - שופטת, ס.נשיא