מטעם התובעת נשמעו העדים הבאים: מר מזרחי, ומטעם הנתבע העידו מר עידן הוניגבוים, אביו מר מאיר הוניגבוים, וכמו כן הוזמנה לעדות עו"ד דמארי, אשר הינה עובדת בלשכה המשפטית של התובעת, ונתבקשה ליתן תצהיר הנוגע לאיתור וחיפוש מסמכים.

לאחר שמיעת העדויות הוגשו סיכומים ופסק דיני זה ניתן לאחר הגשת הסיכומים.

התובעת טוענת, כי המנוחה נותרה חייבת בגין ארנונה ומים בעבור הנכס את סכום התביעה. התובעת טוענת, כי לא הוגשו כל השגה או ערר ביחס לחוב נשוא הדיון. התובעת כי היא זכאית לקבלת מלוא סכום התביעה.

ביחס לטענות הנתבע, טוענת התובעת כי מעולם לא הוסכם על ויתור על גביית החובות.

עוד נטען, כי טענת הקיזוז הנוגעת לחוב בגין גמלת שאירים לא הוכחה.

עוד נטען, כי המנוחה לא עתרה לכל הנחה, ולכן אינה זכאית לקבלת כל הנחה, ביחס לתקופות הרלוונטיות ומעבר לכך, בכל מקרה ההנחות הנטענות על ידי הנתבע אינן עולות בקנה אחד עם הליך תקין.

התובעת טוענת, כי הוסכם לאחר הגשת התביעה, כי התובעת תמתין עד לאחר אריכות ימיה של הנתבעת במנוחה לאור גילה, וכי לאחר אריכות ימיה ישלמו יורשיה את חובות הארנונה, וכי מעולם לא סוכם על ויתור החובות.

התובעת טוענת, כי טענות הנוגעות לסיווג שגוי אין מקומן בביהמ"ש שכן לא הוגשה השגה וביהמ"ש אינו מוסמך לדון בהם מה גם שלא הוכח כי היה סיווג שגוי.

התובעת טוענת, כי היורש חייב בחובות העיזבון כפי שמקבל את מנתו, היינו, היורש מקבל את העיזבון יחד עם החובות עד לגובה מנתו בעיזבון. עוד נטען כי לא הוכח שמונה מנהל עיזבון, וכי המדובר בטענה לשם התחמקות מתשלום החוב.

לפיכך, עותרת התובעת להורות על חיוב הנתבע בתשלום מלוא החוב.

הנתבע טוען, כי המנוחה, נפטרה לאחר גיל 90 וכי התובע מנצל את בורותה בהליכי ההשגה והערר על מנת לגבות סכומים שלא כדין.

הנתבע טוען, כי המדובר המנוחה הפעילה חנות למספר שעות מועט בשבוע על מנת למלא את יומה בפעילות כלשהי וכי לא מדובר בעסק ולכן הסיווג של הנכס כחנות אינו נכון עובדתית, ואינו כדין.

הנתבע טוען, כי הוסכם שלאור מצבה וגילה של המנוחה, ולאור העובדה הנ"ל לא ייגבו חובות הארנונה בפגישה שנערכה עם ראש העיר.

הנתבע טוען, כי יש לו זכות לקזז חובות שהעירייה חייבת למנוחה, לאור קיפוחה, בקצבת שאירים. בעלה המנוח של המנוחה, היה גמלאי של עיריית רמת גן, וככזה לאחר פטירתו זכאית הייתה המנוחה לקבלת גמלת שאירית, ואכן קיבלה גמלה כזו, אלא שלטענת הנתבע העירייה החלה לשלם למנוחה את גמלת השאירים רק משנת 1994, בעוד שהמנוחה הייתה זכאית לקבלת גמלה עוד קודם לכן, ובמשך 14 שנים לא קיבלה את הגמלה המגיעה לה.

הנתבע טוען, כי התביעה התיישנה, שכן מרביתה נוגעת לחובות מתחילת שנות ה-90.

לפיכך, עותר הנתבע להורות על דחיית התביעה.

לטענת הנתבע, בעלה המנוח של המנוחה, היה זכאי לקבלת גמלה מעיריית רמת גן, ולאחר פטירתו, הייתה זכאית למנוחה לקבלת הגמלה.

המנוחה לא קיבלה את הגמלה המגיעה לה, ולכן נטען, העירייה חייבת בתשלומים הסכומים שלא שילמה, אותם מבקש הנתבע לקזז מהחובות נשוא דיוננו.

מעבר לכך שלא הובא בדל של ראייה, אפילו לא שמץ של איזה מסמך או בסיס עובדתי כלשהו שעליו ביהמ"ש יכול להשתית ממצאים בפסק דין, ומעבר לעובדה שהנתבע בסיכומיו ובתצהירו מפליג למחוזות דמיוניים ביותר באשר לסכומים שהתובעת חייבת למנוחה, קיימת התעלמות מוחלטת מהעובדה כי המנוחה, בחייה נקטה בהליך משפטי.

המנוחה בחייה, פעלה לגביית המגיע לה, ונחתם בינה לבין התובעת הסכם, שצורף כחלק מהמסמכים שהוגשו לבקשת הנתבע, לביהמ"ש, כנספח א' ובו נאמר במפורש כך:

"הצדדים הגיעו ביניהם להסכם פשרה לפיו תשלם העירייה לגב' הוניגבאום לפנים משורת הדין ומבלי להכיר בחבות כלשהו וכפיצוי חד פעמי סך של 35,000 ₪, עבור תביעותיה לקצבת שאירים בעקבות פטירת בעלה."

עוד נאמר באותו הסכם:

"עם קבלת הסכום הנ"ל לא תהיינה לגב' הוניגבאום כל תלונות ו/או טענות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא כנגד העירייה."

הסכם זה נחתם עם המנוחה בשנת 1995.

ביהמ"ש לבקשת הנתבע זימן את עו"ד דמארי לחקירה על תצהיר גילוי מסמכים ספציפי שמסרה, והיא העידה על החיפושים לאיתור מסמכים נוספים, כטענת הנתבע, אולם מאחר והמדובר בנושא שהחל עוד בשנת 1960, עת עזב המנוח את עבודתו, לא אותרו מסמכים מעבר לאילו שהומצאו.

ביהמ"ש שמע את חקירתה של עו"ד דמארי בדבר ניסיונותיה לאתר מסמכים, והוא מקבל את עדות.

אם כך, מוצו זכויותיה של המנוחה באשר לקצבת השאירים ובעניין זה טענת הקיזוז דינה להידחות.

התביעה הוגשה ביום 3.1.2005, ולכן כל חוב שקדם ליום 2.1.1998, אינו יכול להיתבע במסגרת תביעה זו.

התובעת טוענת, כי לאור הסיכום אליו הגיעו עם המנוחה, לאחר הגשת התביעה, על פי התובעת לא תנקוט בכל הליך עד לאריכות ימיה, עומד כנגד טענת ההתיישנות ולמעשה המנוחה ויתרה על טענה זו.

אינני מקבלת עמדה זו, ויתור על התיישנות צריך שיהיה מפורש, במיוחד כאשר הפגישה האמורה הייתה לאחר הגשת התביעה.

בכל מקרה לא הוכח בפניי כי המנוחה נתנה הסכמה מפורשת ומודעת לויתור על טענת התיישנות.

לפיכך, כל סכום שנתבע ביחס לחובות הקודמים לינואר 1998, התיישן.

הנתבע טוען, כי המנוחה הגיעה להסכם עם ראש העירייה לפיו התובעת תימנע מהגשת תביעה ביחס לחובות נשוא הארנונה בכלל.

התובעת טוענת, כי לאחר התביעה הוסכם לאור גילה של המנוחה, כי לאחר אריכות ימיה יוסדרו החובות על ידי יורשיה.

אין מחלוקת כי המסמכים שצורפו על ידי הצדדים תומכים בעמדת התובעת, באשר לסיכום, בעניין זה הוצג נספח ה' שהינו סיכום הפגישה.

הנתבע טען כי מסמך זה הוכתב על ידי התובעת ואינו משקף את שנאמר בפגישה ואת שהוסכם.

ביהמ"ש אינו יכול אלא לומר בשיא העדינות, ההסכם הנטען על ידי הנתבע, הינו מהרהורי ליבו, ואין ולא הובאה כל תמיכה לקיומו של הסכם כזה.

על פי הטענה, המופרכת ביותר, לאחר הגשת התביעה הסכימה התובעת לוותר על החוב לחלוטין, אולם מסיבה עלומה, לא הודיעה זאת לביהמ"ש ולא ביקשה לבטל את התביעה אלא המשיכה בנקיטת הליכים משפטיים, ועמדה על קיום הוכחות ומתן פסק דין.

אני דוחה טענה זו בהיותה בלתי אמינה בלתי מוכחת ואינה עולה מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש.

נטען כי התובעת אינה רשאית לחייב את היורש, בחובות של המוריש.

התובעת אינה עותרת לחייב את היורש, אלא כדי חלקו בעיזבון, והואיל ועל פי המסמכים, חלקו של היורש, הנתבע בעיזבון הינו הנכס, הרי, התובעת אינה רשאית לעתור ולדרוש מעבר לשוויו של הנכס שקיבל היורש.

ביהמ"ש לא קיבל כל הודעה על מינויו של מנהל עיזבון, לא קיבל כל הודעה, בדבר הודעה לרשם הירושות על קיומו של ההליך כנגד המורישה, לא קיבל כל אסמכתא לפיה ביהמ"ש יכול להגיע למסקנה, כי שוויו של הנכס נמוך מסכום החובות, ולכן דין הטענה להידחות.

ביהמ"ש לא ירד לסוף דעתו של הנתבע בעניין זה.

המנוחה ניהלה במקום חנות, וכך סווג הנכס. מדוע אם כן לסווגו כמחסן?

מעבר לכך, ביהמ"ש אינו מחליף את וועדת משמש כתחליף להשגה, ואינו מוסמך לדון בשאלות שבמסכות וועדת הערר

בע"א ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פד"י נו (2) 773, בעמ' 778 נקבע כך:

"בהתאם לסעיף 6 לחוק הערר, הרואה עצמו מקופח מתשובת המנהל בהשגה, רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר, ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים."

העמדה העקרונית-מסורתית של הפסיקה שדנה בחוק הערר הייתה כי "טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה" (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו בעמ' 773-772).

כבר בע"א 4452/00 הנ"ל (עמ' 779, 780) ולאחר מכן, נקבע כי חרף הוראות חוק הערר, ניתן במקרים מסוימים להעלות בבית המשפט טענות שלא הועלו בהליכי השגה וערר והנזכרות בחוק הערר, ככאלה שניתן להעלותן בהליכים כאמור. ראה ס' 8 - 11 ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו), שם נאמר:

"עם זאת, אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), (2), (4) לחוק הערר. אמנם, נפסק על ידי בית משפט זה כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק פסקה ו(3)([פורסם בנבו], 30.8.06)). עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף ([פורסם בנבו], 3.9.98); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ ([פורסם בנבו], 11.6.06)). "

השאלה באילו נסיבות יתיר בית המשפט להעלות בפניו טענות שנקבע להעלאתן מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי בחוק, נידונה בהרחבה ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000). נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה".עם זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". הנשיא (כתוארו אז) ברק העיר כי שאלה סבוכה היא האם לועדות הערר סמכות ייחודית או מקבילה אך, מכל מקום "אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר "הסעד החילופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר".

בענייננו, שאלת סיווג נכס כחנות או כמחסן, אינה שאלה שיש לה חשיבות מיוחדת, מה גם שאין מחלוקת כי השימוש שנעשה בנכס היה כחנות.

דברים הנ"ל יפים גם ביחס לטענות אחרות של הנתבע הנוגעות לנושא ההנחה.

המנוחה לא ביקשה כל הנחה.

המנוחה, הגישה בקשות שונות להנחה בזמנים שונים וקיבלה הנחה בארנונה לדירתה, ראה עמוד 19 לתצהיר מר מאיד הוניגבוים.

עסקינן באישה המודעת לזכויותיה ואף פעלה לקבלתם, ולפיכך, מקום שלא התבקשה כל הנחה, אין ביהמ"ש יכול בדיעבד להורות על מתן הנחה זו או אחרת.

ביהמ"ש אינו יכול לקבוע כי המנוחה הייתה זכאית לאיזה הנחה, אם הייתה מגישה בקשה לקבלת הנחה כזו, משום שלא הוגשה כל בקשה, ולכן אין ביהמ"ש סמכות להורות לעירייה ליתן הנחה בארנונה, מקום שכלל לא הוגשה בקשה לקבלת הנחה כזו, ומקום שלא הוגשו המסמכים המבססים זכאות להנחה כזו.

במיוחד כאשר זכאות כזו נבחנת על פי מצב כלכלי, ולביהמ"ש אין כלים לערוך בחינה בדיעבד של מצבה הכלכלי של המנוחה, בין היתר בשל אי המצאת מסמכים המתאימים לבחינת שאלה זו. עצם עובדת היותה של המנוחה עיוורת באופן חלקי או מלא, ומצבה הבריאותי לא היה בכי טוב, אינם באופן אוטומאטי מצדיקים מתן הנחה, משום שהנחה כזו נבחנת לאור מצב כלכלי, ומצב בריאותי או קיומו של עיוורון אינו מצביע על מצב הכלכלי של המנוחה בזמנים הרלוונטיים.

הטענה נדחית.

אין מי שיצהיר בפני ביהמ"ש כי המנוחה לא קיבלה כל הודעה. לא די בהעלאת טענה על מנת שהתובעת תידרש להפריך פוזיטיבית את הטענה.

יותר מכך, הודעת הדרישה אינה נשלחת על ידי עובד פלוני או אלמוני ידנית, אלא כידוע באופן מחשובי, הכתובת נכונה, ולכן המדובר בטענת סרק.

הבקשה נדחית.

בבניין זה במשך שנים לא הותקן שעון מים דירתי, והחיוב הכולל היה מתחלק בין כל הדיירים, וכך נעשה גם כעת.

הנתבע למעשה טוען כי מאחר והנכס לא מחובר לשעון מים, הרי המנוחה לא הייתה צריכה לשלם בעבור שימוש במים, אולם טענה זו נכונה באופן חלקי, משום שהמנוחה הייתה צריכה לשמש בעבור שירותים קבועים הניתנים ביחס למים וכן ביחס לשימוש הציבורי את חלקה בהתאם.

מה גם שבמשך למעלה מעשרים שנים, המנוחה הייתה מחויבת באותו האופן, כלומר, תשלום חלקה היחסי מכלל הבניין בשל אי התקנת שעון מים.

למקרא סיכומי הנתבע ותצהירו עשוי מאן דהוא לקבל את הרושם המוטעה ביותר, כי המנוחה הייתה מן קשישה חסרת דעת, שאינה יכולה לדרוש את זכויותיה והתובעת ניצלה מצב עניינים זה. אלא שעיון בנספחים ילמד כי במשך כל השנים, מר מאיר הוניגבוים מלווה את אימו המנוחה בכל הליכותיה, כותב מכתבים, פונה בשמה, כך שבוודאי שהעד מטעם הנתבע, היה נוכח לכל אורך הדרך, ולכן הטענה, כי המנוחה לא הגישה בקשה להנחה משום זקנתה, או לא פעלה בדרך זו או אחרת משום עיוורונה, אינו יכול להיות רחוק יותר מהמציאות העובדתית שהתגלתה לביהמ"ש, ודי לעיין בעשרות הנספחים שצירף מר מאיר הוניגבוים לתצהירו.

הסתבר כי המנוחה, באמצעות מי מטעמה, פנתה בעשרות פניות לעירייה, ניהלה התכתבות עניפה, הנוגעת לטענותיה , לדרישותיה, ולכן אני דוחה את הגרסה העובדתית המציגה את המנוחה כעיוורת חסרת אונים.

מכול הנימוקים לעיל אני סבורה כי יש לדחות את טענות ההגנה, למעט הטענה הנוגעת להתיישנות, ולתביעת חובות הקודמים לשנת 1998, היינו, קודמים לשבע שנים לפני הגשת תביעה זו.

הנתבע יישא בהוצאות הדיונים לנוכח היקף הסיכומים שביהמ"ש נאלץ לקרוא בניגוד להחלטה הנוגעת להגבלת היקף הסיכומים אני מחייבת את הנתבע בנוסף בשכר טרחה בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ. כמו כן יישא הנתבע בתשלום הוצאות כדין.

אני מורה לתובע להגיש חישוב של החובות שלא התיישנו, בתוך 20 יום.

לנתבע זכות תגובה ביחס למועדים של היווצרות החובות בלבד, בתוך 20 יום נוספים.

ניתן היום, כ"ב כסלו תש"ע, 9 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

רחל ערקובי