הליכים אלה מתייחסים לחובות ארנונה נטענים ביחס לחנות שהחזיק בה העותר בשכירות בשנת 1993 (!) העותר חדל להחזיק בחנות לאחר שנת 1993.

לטענת העותר, עוד בשנת 1993 קיבלה העיריה את טענותיו לגבי מצבו הכלכלי הנואש, אותה שעה, מחלה על החוב והגדירה אותו בספרים כ"חוב אבוד".

העותר מוסיף כי, אפילו אם לא עלו הדברים כדי מחילת חוב - הרי שלא ננקטו על ידי העיריה הליכי גבייה או אכיפה כלשהם מתאריך היווצרות החוב (1993) - ועל כן הליכי הגבייה המנהליים בהם פתחה עתה, כחלוף 16 שנים (!) נגועים בהתיישנות.

2. העיריה בתגובתה טוענת מקדמית כי העתירה הוגשה בשיהוי וכי מרכיב העתירה לענין השבת סכומים ששילם כבר העותר על חשבון חוב הארנונה אינו בסמכות בימ"ש זה אלא בסמכות בימ"ש השלום.

לגופה של העתירה טוענת העיריה כי מעולם לא מחלה על חוב הארנונה משנת 1993, כי במסגרת פעולות גבייה שנקטה ב- 1997 מסר לה העותר, בגין חלק מחובו שיקים דחויים שלאחר מסירתם בוטלו על ידו וכי שבה בדרישות תשלום במרץ 2002. משלא נעתר העותר לדרישות התשלום פתחה בהליכי הגבייה המנהלית דנן בחודש מאי 2009.

אשר לטענת ההתיישנות - טענת העיריה הינה כי הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על הליכי גביית חוב מינהלי לרשות שכן ענינה של ההתיישנות על פי החוק היא בהיותה טענת ההגנה של נתבע מפני תביעה בהליך שיפוטי.

העיריה מסכימה כי פתיחה בהליכי גבייה מנהליים שנים רבות לאחר היווצרות החוב - אמורה להבחן במבחני תום הלב והגינות ההליך המנהלי - ברם לטענתה, העותר פעל לאורך כל הדרך שלא בנקיון כפיים ומסר שיקים (בשנת 1997) שלאחר מכן ביטלם.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי העותר במעשיו אלה ביצע כלפיה "תרגיל עוקץ" (כך!) זאת משום שבשנת 1997 (שתים עשרה שנים בטרם פתחה בהליכי הגבייה המנהלית) הוא ביטל ארבעה שיקים דחויים שמסר לה כנגד הסרת העיקולים.

היא לעומת זאת, כך העיריה, התנהגה "ללא רבב", "נהגה באופן סביר ומידתי" - ועל כן "אין מקום שלא להשית על העותר (כך!) הליכים מנהליים לגביית חובו". (מתוך סעיפים 72-74 לתגובת העיריה).

עד כאן תמצית טענות הצדדים - ונפנה להלן לבחינתן.

3. טענת העותר כי העיריה מחלה על חוב הארנונה שלו (משנת 1993) - לא הוכחה ואין היא מתבקשת מתוך מסמכי העתירה.

אכן, בשלב מסויים נרשם חוב הארנונה האמור כ"חוב אבוד" - ברם אין ברישום זה כדי יצירת מחילה או ויתור על חוב.

מקבל אני גם את טענת העיריה כי ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות אינה חלה כפשוטה ביחס לחובות המערער בגין ארנונה משנת 1993. זאת מהסיבה כי המדובר, על פי החוק, בהתיישנות המועלית כטנעת הגנה דיונית מצד נתבע בהליך משפטי. "מגן" ולא "חרב" (ר' ע.א. 522/71 בנין נ. בנין כח (2) 309, סעיף 12 לפסה"ד. ראו גם ע.א. (ת"א) 1843/00 חרותי נ. עירית רמלה מיום 12.2.03 לא פורסם).

על אף זאת - מוצא אני כי הליכי הגבייה המינהליים בהם פתחה העיירה בשנת 2009 ביחס לחוב הארנונה משנת 1993 - מנוגדים לעקרונות ההגינות האלמנטריים המחייבים את הרשות וכי דינם להתבטל. ואפרט.

לאחר שהוחלפו כתבי בית הדין בעתירה זו בין הצדדים - הסכים ב"כ העיריה במהלך הדיון מיום 29.10.09 כי:

"אכן החוב המקורי נשוא הגביה המנהלית מתייחס להחזקה של העותר בנכס בשנת 1993.

אין לי אינדיקציה על החזקת העותר בנכס לאחר שנת 1993.

ההליכים שננקטו בגביה בשנת 1997 התייחסו לחוב המקורי שהצטבר מ- 1993 ועד ל 1997, והליכי הגביה נשוא עתירה זו מתייחסים להצטברות של הקנסות והריביות וכדומה משנת 1993 ועד היום, תקופה של מעל 16 שנים".

יצויין כי הצהרתו זו של ב"כ העיריה מנוגדת על פני הדברים לטענות שהעלו מלכתחילה העיריה וחברת הגביה מטעמה (המשיבה 2) בתגובתם המקדמית - ולפיה המשיך כביכול העותר להחזיק בנכס מספר שנים לאחר 1993 וכי חוב הארנונה נשוא ההליכים המנהליים מתייחס לחובות שנצברו עד לשנת 1997. (ר' למשל סעיף 29 לתגובת העיריה - ולפיו "העותר... החזיק בנכס עד שנת 1997. הנכס חויב בהתאם לצו הארנונה של העיריה המתעדכן משנה לשנה...").

נמצא איפוא כי בעוד עפ"י הנטען בתגובות המקדמיות של העיריה וחברת הגבייה המדובר הינו בהליכים מנהליים לגביית חובות ארנונה בגין השנים 1997 - 1993 , הרי שעפ"י הצהרת ב"כ העיריה בדיון עצמו, חוב הארנונה מתייחס רק לשנת 1993.

בהינתן מצע עובדתי סותר שכזה - הרי שאחיזה באמצעי הדרסטי של הליכי גבייה מנהלית כחלוף שש עשרה שנים (!) מיום היווצרות החוב הנטען - הינה על פני הדברים בלתי ראוייה ובלתי הולמת את התקינות האלמנטרית הנדרשת מהרשות בהפעלת סמכויותיה בכלל - וסמכות קיצונית כגביה מנהלית בפרט.

כיצד אמור האזרח להתגונן בשלהי 2009 מפעולה חד צדדית ודראסטית עפ"י פקודת המסים (גביה), המתיימרת לאכוף חוב ארנונה משנת 1993, כאשר גם לעיריה כלל לא ברור על כמה שנות חוב ארנונה מדובר?

אילו היה מדובר בדרך החלופית העומדת לעיריה - דהיינו, תביעה בבית המשפט האזרחי המוגשת שש עשרה שנים לאחר הולדת עילת התביעה - היו נטלי הראיה והשכנוע המוטלים על העיריה, התובעת, מוגברים ביותר והיתה מתעוררת במלוא תוקפה סוגיית ההתיישנות (שלא נקבע בה עתה מסמרות).

ברם, לצד זכותה של העיריה לפעול בדרך החלופית המוקנת לה כפררוגטיבה שלטונית בדמות הליכי הגביה המנהלית - מוטלת עליה החובה המנהלית לפעול בתום לב, תוך זמן סביר ומבלי שנתקפחה למעשה זכות האזרח ליומו ולדברו בפני עוצמה בלתי מוגבלת זו של הרשות.

קיפוח זכותו זו של האזרח, ובעניננו העותר, נוצרה מניה וביה מתוך ההשתהות (כמעט ההירדמות) הבלתי נסבלת של הרשות (ובענינו - העיריה) משך כשש עשרה שנים - השתהות הגורמת בהכרח ומטבע הדברים לכרסום קשה ביותר ביכולתו של האזרח להתגונן מפני צעדי האכיפה של הרשות המבוצעים בעיתוי כה רחוק ממועד היווצרות החוב.

מצטרף אני בענין זה לדברים שנפסקו על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) מ. רובינשטיין בסוגיה דומה בעת"מ (ת"א) 1006/06 (מיום 9.7.07) כדלהלן:

"המשיבה כרשות מינהלית מחוייבת לפעול תוך זמן סביר. הפעלת הליך גביה מינהלי לאחר 14 שנים חורגת מתחום הסבירות.

היינו, מדובר בשיהוי בלתי סביר בגביה מנהלית.

מעצם הפעלת ההליך של גבייה מנהלית, נהנית המשיבה מיתרון דיוני שמשמעותו ניטרול מכשול ההתיישנות, יתרון שלא צריך להיות מוקנה לה כאשר היא פועלת בשיהוי.

חלוף הזמן יוצר קושי ראייתי המותיר את העותרת ללא יכולת לסתור את קיומו של החוב.

פעולת המשיבה אינה עומדת במבחן המשפט המינהלי....

.... המשיבה הינה גוף ציבורי בעל סמכויות נרחבות, לרבות סמכויות גביה עצמאיות ומרחיקות לכת. סמכויות אלה מיועדות לשרת את רווחת הציבור אשר עתיד להנות מהשירותים אותם מספקת הרשות מכספי הארנונה.

המשיבה השתהתה במילוי חובתה, חרגה מסמכותה ונהגה בחוסר תום לב. התנהגות המשיבה יצרה מצג כלפי העותר והקימה אינטרס הסתמכות שראוי להגנה בעומדו מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק" (ר' רע"פ 1520/01 שויצר נ. יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב, פד"י נו (3) 595).

4. ודוק. אינני בא לתקוף את זכותה של רשות מקומית לפעול בהליכי גביה מכוח פקודת המיסים (גביה) - ואף לא לקבוע מסמרות בשאלת חלותה או אי חלותה של מעין דוקטרינת התישנות "אקטיבית" החוסמת כעבור פרק זמן נתון את זכותה ורשותה של הרשות לאחוז באמצעים אלה.

דברים שאמרנו לעיל מתמקדים בנסיבותיה של עתירה זו וההליכים המינהליים דנן בהם אחזה עירית באר שבע כנגד העותר. הליכים אלה שהעיריה פתחה בהם 16 שנים לאחר היווצרות החיוב - מנוגדים כאמור לחובות הרשות על פי עקרונות יסוד של הדין המינהלי ובהם - פעולה ללא שיהוי, הוגנות ושקיפות בדרך הפעולה ומניעת דרכי גביה או אכיפה שבעיתוי הפעלתם יש משום קיפוח ופגיעה קשים של האזרח ויכולתו להתגונן מפניהם.

מחדלים אלה שנחשפו בעתירה דנן מכריעים את הכף, באיזון המתבקש, כאשר בכף שכנגד מצויות טענות העיריה בדבר ייעודם הציבורי של כספי הארנונה, מצוקתה הכספית של הרשות, וטענות כאלה או אחרות לגבי פעולותיו של העותר בשנת 1997 - דהיינו, לפני 12 שנים.

5. לאור כל המפורט לעיל - ונוכח כך שהמשיבים הסכימו (בישיבת 29.10.09) לראות בתגובותיהם שבכתב כאילו היו כתבי תשובה לעתירה - אני מחליט לקבל את העתירה ולהורות על ביטול הליכי הגבייה המנהלית בהם פתחה המשיבה 1 (באמצעות המשיבה 2) כנגד העותר, על פי פקודת המיסים (גביה) ו/או על פי סעיף 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש).

כפועל יוצא מכך, העיריה תשיב לעותר את הסכומים שנגבו ממנו (אגב מחאה) בתמורה להשעיית העיקול הזמני שהוטל כנגדו בגדרם של אותם הליכי גבייה.

להסרת ספק - העתירה מתקבלת בהיקף הסעדים שפורטו לעיל ואין בפסק דין זה משום קביעה בדבר עצם קיומן של חובות הארנונה של העותר או בדבר טענות להתיישנותן. המשיבות ישלמו לעותר הוצאות עתירה זו בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

מזכירות בית המשפט תשלח עותק פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן בלשכתי היום 22/12/2009