נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם כניסה לישראל שלא כדין. הנאשם 2 כבר נשפט על ידי כב' השופט נצר. הנאשם 1 שוחרר בערובה על ידי בית משפט השלום באשדוד והדיון בעניינו נותב בפניי.

הדיון הראשון היה קבוע ליום 9/6/09, אז הודיע הסנגור כי הנאשם, תושב "בית אולא", לא התייצב, שכן המינהל האזרחי מסרב לתת לו אשרת כניסה. הסנגור סיפר כי הנאשם הציע להיכנס שלא כדין להתייצב בבית המשפט, אך סנגורו ייעץ לו שלא לעשות כן.

הדיון נדחה ליום 14/7/09, צוין במפורש כי על הרשויות לאפשר לנאשם להיכנס לדיון. הסנגור התבקש לעקוב ולוודא שתוגש בקשה למינהל האזרחי, כן צוין כי אם לא יובא מסמך המלמד שהנאשם פנה למינהל האזרחי, לא יהיה מנוס מהוצאת צו הבאה.

לדיון ביום 14/7/09 הנאשם לא התייצב. הסנגור מסר בשמו של הנאשם כי הוא מסורב מלהיכנס על הסף. לדברי הסנגור הנאשם אינו יכול לקבל אישור על עצם הפניה, שכן הוא מוסר מסמך ואינו מקבל כל העתק ממנו ואף התשובה נמסרת לו בעל פה. כאשר הוא מסורב נאמר לו שעליו לצאת מן המקום ונוכח הרגישות הביטחונית אין הוא במעמד המאפשר לו להתווכח עם הפקידים.

התובע ביקש שיוצא צו הבאה כנגד הנאשם ללא שחרור לאחר שלא נמסרה כל ראיה כי הנאשם אכן פנה למנהל האזרחי. טענת התובע התקבלה, בהעדר כל ראיה מצד הנאשם כי הוא אכן עושה מאמץ סביר להגיע למשפטו, ואף הוצא צו הבאה ללא אפשרות שחרור.

בדיון שהתקיים ביום 8/11/09 דיווח התובע עצמו על ניסיונותיו לסייע לנאשם להיכנס למשפטו. התובע סיפר כי דאג להנפקה של צו הבאה אותו העביר לכוחות מג"ב. אלה הוציאו ניידת סיור אשר פגשה בנאשם במחסום תרקומיה. למרות ששוטרי מג"ב הציגו צו הבאה עבור הנאשם ולמרות שהנאשם רצה להיעצר ולהיכנס, הרשויות לא אפשרו לשוטרי מג"ב להכניס את הנאשם לישראל.

בדיון זה התייצב אחד הערבים, מר עמלה אחמד. הערב סיפר כי הוא התייצב בבית המשפט באשדוד על מנת לשחרר את המשיב, בזמנו, ואף הפקיד סכום כספי לצורך כך.

הערב סיפר עוד כי ניגש יחד עם הנאשם למשרדי התיאום והקישור פעמיים. לדבריו, הנאשם כלל אינו מצליח להגיע לפקידים במשרד התיאום והקישור, שכן החיילים אינם מאפשרים גישה פיזית לחלון. הוא מוסר כי נאמר לנאשם בעל פה כי עליו להגיש את בקשותיו באמצעות הרשות הפלסטינית.

הערב סיפר עוד, כי ביום הדיון התייצב בשעה 06:45 במחסום, לאחר שהביא עימו את הנאשם מביתו. לאחר שיחה עם התובע, הגיעו אכן שני שוטרי מג"ב למקום, אולם, למרות הליווי של שוטרי המג"ב, החיילים לא אפשרו לנאשם לעבור במחסום ולהיכנס לישראל.

בנסיבות אלה ביקש הסנגור למחוק את כתב האישום, ואף הערב ביקש כי ערבותו תבוטל והפיקדון שהפקיד יושב לו. הערב ציין כי הפסיד כבר חמישה ימי עבודה בניסיונות להביא את הנאשם לדיון.

ביקשתי מהמדינה להתייחס לטענות אלה בכתב, וציינתי כי אני שוקל להטיל הוצאות על המדינה לטובת הערבים והנאשם.

לאחר מספר ימים הגישה המדינה בקשה להורות למנהלת המעברים, הכפופה למשרד הביטחון, להגיב אף היא בכתב על ההחלטה. בקשה זו נדחתה, שכן מדובר בזרוע מזרועות המדינה, ואין כל הצדקה לכך שיד אחת של הרשות המבצעת תבקש שבית משפט יוציא צווים כנגד יד אחרת, של אותה רשות מבצעת עצמה. מן הראוי שהמדינה תעשה סדר בביתה פנימה, ללא עזרת בית המשפט.

לגופו של עניין, לאחר ארכה נוספת, השיבה המדינה כי ביום הדיון האחרון הנאשם לא הורשה להיכנס מאחר שיש צורך לפנות מראש אל מרכז התיאום והקישור. המדינה מסרה כי אין רישום של הנאשם כמי שמבקש להיכנס לצורך המשך משפטו. המאשימה טענה שאין לחייבה בהוצאות, שכן אין מדובר במחדל שלה. התובע הזכיר כי המדינה הטילה על הסנגור את הנטל להראות שהייתה פניה למנהל האזרחי וחזקה כי לו הייתה פניה כזו הייתה מתאפשרת כניסתו לתחומי המדינה.

המדינה מסכמת וטוענת כי הנטל להתייצבות רובץ על כתפי הנאשם, והנאשם לא עמד בנטל זה. המדינה הזכירה כי אף הערב לא הציג לבית המשפט כל ראיה כי עשה מאמץ לאפשר את כניסת הנאשם. התובע סבור שנוכח מאמציו הרבים להביא את הנאשם באמצעות כוחות מג"ב, אין מקום להטיל על המדינה הוצאות.

הסנגור דחה את טענות התובע, הזכיר כי הנאשם התייצב במחסום והסכים להיעצר באמצעות צו ההבאה ולהגיע כעצור לדיון ובלבד שיגיע לדיון בדרך כלשהי. הסנגור אף טען כי דברי הערב מהווים ראיה מספקת להוכיח כי הנאשם פנה למנהל האזרחי.

אכן הנטל על הנאשם להראות כי הוא עושה את המאמץ להגיע לבית המשפט, אולם בזו הפעם הנאשם בהחלט עמד בנטל זה.

הערב אשר תיאר את ניסיונותיו של הנאשם להיכנס לישראל, מסר פרטים רבים ומדויקים, לרבות שמו של שוטר המג"ב, וחלק מהעובדות שמסר אף אומתו על ידי התובע בעצמו. אכן, הערב לא הציג כל מסמך אודות פניה למנהל האזרחי. אולם, הערב נתן הסבר טוב מדוע אין בידו להציג מסמך כזה, ובהתחשב בכך שכל הנתונים האחרים שמסר היו נכונים, אין סיבה מספקת שלא לקבל את דבריו אף ביחס לפניות הנאשם למנהל האזרחי.

למדינה ניתנה שהות מספקת כדי לקבל תגובה של המנהל האזרחי לטענות השונות שהועלו. התגובה היחידה שהתקבלה היא ציטוט עקיף של התובע כי בקשה של הנאשם לא נמצאת במינהל. לא התקבלה תגובה מפורטת המתייחסת לטענות כי מוזמנים לבית משפט בישראל, שהם אזרחי הרשות הפלסטינית, אינם מקבלים מענה סביר והולם לפניותיהם.

לא התקבל כל מידע אודות הנוהל המקובל בעניין זה, אם אכן יש לפנות באמצעות הרשות הפלסטינית ואם אכן כך, כיצד זה ניתן לדעת אם נאשם אכן פנה בבקשה מבעוד מועד אם לאו.

הנאשם הראה רצון טוב להגיע לבית המשפט. הוא התייצב במחסום, ונכון היה להיעצר כדי להיות מובא למשפט על יסוד צו ההבאה. לצורך כך הוא הגיע למחסום בשעה מוקדמת, ואף הערב הטריח את עצמו לבית הנאשם ולמחסום לצורך כך.

נמצא, כי הובאו ראיות טובות להוכיח כי המדינה היא זו שמונעת מהנאשם להתייצב למשפטו. המדינה לא הביאה ראיה לסתור, ואף לא הביאה תגובה עניינית ומלאה מטעם המנהל האזרחי.

בנסיבות אלה, בוודאי שאין לצפות מן הערב שיעשה יותר משעשה עד היום, והערב, מר עמלה אחמד מופטר מערבותו.

המדינה תשלם את הוצאותיו של הערב הנ"ל בסך של 1250 ₪.

כתב האישום בשלב זה יימחק.

המדינה תהיה רשאית לבקש לחדש את ההליך, אם תגיש יחד עם בקשתה הוראות מפורטות, עבור הנאשם, אודות הדרך בה עליו לבקש מהמנהל האזרחי אישור כניסה לישראל. המדינה גם תצהיר, בשם המנהל האזרחי, כי אם הנאשם יגיש בקשה בהתאם לנוהל, יינתן לו אישור כניסה. המדינה תבהיר בפנייתה אם עורך דינו של הנאשם יכול לפנות עבורו, באמצעות הפקסימיליה. כמובן שניתן יהיה לזמן את הנאשם, במקרה כזה, באמצעות הערבים האחרים.

אם לא יוגש כתב האישום מחדש תוך 180 יום, יופטרו גם הערבים האחרים מערבותם וההפקדה תושב למפקיד.

העתק ההחלטה יועבר לב"כ הצדדים ולכל הערבים בתיק.

ניתנה היום כ"א בטבת, תש"ע (07/01/2010) בהעדר הצדדים.

כתבה בנושא