בהתאם לחוק, מקבל קרוב משפחתי הנחה בארנונה, הניתנת לאזרחים ותיקים ("ותיק" זה כמו זקן? למה משמשות המילים המכובסות הללו?). בכל שנה, מתרחשת האפיזודה הבאה, שהייתה יכולה להצחיק, לולי הייתה כה טיפשית.

האזרח הותיק חתם כמובן על הוראת קבע לטובת המועצה המקומית, שכן המועצה נותנת הנחה למשלמים בדרך זו. הוראת קבע, הרי היא הרשאה לפקידי המועצה לשלוח את ידם הארוכה לכיסו של האזרח. בחודש פברואר יורד התשלום הראשון של הארנונה, וראה זה פלא – ההנחה לאזרח הותיק נעלמה לה, והקשיש מחויב בתשלום מלא.

מר ותיק מתקשר בחמת זעם למחלקת הגביה של המועצה, ואחרי שקצת תפוס, וקצת לא עונים, הוא מגיע לפקידה שאינה מבינה כלל מה הוא רוצה – כל הנחה יש לחדש בתחילת כל שנת ארנונה.

ההגיון ממנה והלאה – היא לא שר הפנים, ואינה אחראית לקביעת הקריטריונים. לשאלת הקשיש, האם יש אצלה אנשים שאחרי שהזקינו חזרו ונהיו צעירים, היא אפילו לא יודעת להשיב. הקשיש הותיק צריך לנסוע בגשם לביטוח הלאומי, לחכות בתור, ולהגיע לפקידה, שמתנהגת כמו הכפילה של זו מהרשות המקומית. טפסים ונהלים חסרי הגיון הם התנ"ך שלה, וההגיון – מילה גסה.

סמוך אני ובטוח שבעוד חודשיים ישלים כבר הקשיש את המסמכים הדרושים, ויצליח להוכיח למחלקת הגביה במועצה שהוא לא הפך פתאום לנער צעיר. אני גם יכול להניח, שהוא יזוכה בחשבון הארנונה הבא. אני גם יודע מי מרוויח מהסיפור המעוות הזה – הרשויות המקומיות, שזוכות למימון לחודשיים של מאות אלפי שקלים, על חשבונם של קשישים ופנסיונרים.

ככה זה ברשת המקומית – הצעירים מזדקנים, והזקנים מצטערים...