ורמיר, Johannes Vermeer וקומץ ציוריו הידועים לנו, חלחל לתודעת העולם רק במרוצת המאה העשרים. בכך גורלו דומה לזה של פיירו דלה פרנצ'סקה, הצייר של הציירים, שגם היה מוכר הוערך כגאון הציור רק ע"י מביני דבר, בעיקר אומנים, כך במשך מאות שנים עד שעלו וחזרו מהשכחה.ציור הנערה עם עגיל הפנינה היה כבר לסימן ההיכר של ורמיר. הציור המקסים והמרתק הזה מעורר שאלות ללא תשובה והמעניינת בהן היא "מה אומר המבט שלה."

הרשימות בבלוג הזה עוסקות בראיה ובדברים שרואים, גם היום אם כך נראה את הנערה אבל גם נתהה על "מה היא רואה, במה היא עצמה מסתכלת?" וגם "מה רואים עליה?"

שאלה נוספת לנו הערב היא: "מה הקשר של כל זה לריבוזומים בהם עוסקת הפרופ' עדה יונת, ריבוזומים שהביאו גאווה כה גדולה לאזור?"

אז המשימה היא גם למצוא את הדרך המקשרת המעניינת ביותר בין העגיל של ההולנדית הקטנה ועד למחקר הריבוזומים שבכותרות. בהיותי "כורך דברים" אשתדל לכרוך את שני הדברים בצורה משכנעת, גם אם מעט פתלתלה.

בעודנו מתקדמים בספור האירועים האומנותיים-היסטוריים, נציץ ונסתכל גם בחלק מהמקומות של ההתרחשויות עליהן נשמע.

עשרות שנים לפני ורמיר, צייר האיטלקי גוידו רני Guido Reni את ציור הנערה הזה, אותו אני מכנה "נערה ללא עגיל פנינה."

משערים שהדמיון אינו מקרי וכי ורמיר, איש דלפט שבהולנד, ספג והושפע מציור הנערה הביישנית מן הדרום, מה גם שספורה של נערה זו כבר היה נפוץ בכל אירופה והוא עדיין חלק מזיכרון היסטורי, מעין מיתוס אפילו.

מיד, בעצם לא כל כך מיד, נספר מי הנערה בציור, מה הסיפור שלה ומדוע, מאתיים וחמישים שנים אחרי שצוירה, אמר הסופר האמריקני נתניאל הות'ורן כי זה הציור העצוב ביותר שצויר אי פעם?

זהו גוידו רני. כך צייר את דיוקן עצמו בשנת 1602, התקופה בה התרחשו האירועים בסיפורנו, הציור נמצא במוזיאון האופיצי בפירנצה.

היו מן הסתם השפעות נוספות וכולן הוטמעו ובאו בצורה כלשהי לביטוי בציור הנהדר של ורמיר. הכוונה, בין אחרים, לצייר הפלמי מיכאל סווירטס(Sweerts) . מעט מאד ידוע על צייר נפלא ומוזר זה שעבד גם ברומא עשר שנים. הוא נפטר בשנת 1664 בגואה, משום מה, ולשני ציורים שעשה שנים ספורות לפני ציור הנערה של ורמיר, היתה לבטח השפעה רבה על ורמיר:

ציור הנער עם הכובע קרוב לנערת העגיל ברוך והתום השל דמות פשוטה, אך גם אפופה באווירה של מכובדות אצילית.

ציור הבחור עם טורבן, מקרב את הצופה לציור של ורמיר הן ברכות ההבעה והן בטורבן המפואר ובצבעי הזהוב וכחול של המלבושים, הזהים לצבעים אצל ורמיר.

כמו מרבית ציוריו של ורמיר, "הנערה עם עגיל פנינה" היה נשכח ובהחלט בלתי מוערך כערכו. לפני כמאה ועשרים שנים בלבד הוא נמכר תמורת כמה מטבעות, "מחירו של פוסטר," כפי שכתב היסטוריון אחד.

היה עוד צייר שעורר השראה לציור נערת העגיל של ורמיר, אך הערב נחזור ונתמקד בדיוקן האיטלקי בגלל הסיפור המרתק שלו. הנערה ההולנדית צוירה בשנת 1665 בקירוב והאיטלקיה של גוידו רני צוירה שנים רבות קודם לכן.

עבודותיו של גוידו רני עצמו חשובות בגלל ההשפעה הרבה של הצייר על אמנות הבארוק האירופי הן בחייו והן אחרי מותו, אף שאומנותו, פופולרית ונאה ככל שהייתה, התגמדה בזמנו לנוכח השפעתו הכבירה של קרואג'יו ברומא של אותה תקופה.

רני היה איש בולוניה ותוצר האסכולה שלה, אסכולה אקלקטית בסגנונות ובנושאים שלה, של מיומנות מזהירה ואלגנטיות גדולה. מרבית עבודותיו נוצרו ברומא, בדרך כלל סביב נושאים דתיים, מיתולוגיים או היסטוריים. מעניין לראות איך ציור אחר שלו, טבח התינוקות בבית לחם עליו ציוה הורדוס הרשע, השפיע השפעה ברורה וידועה על פיקאסו בציירו את אסון גרניקה.

כך צייר רני בשנת 1611 את טבח התינוקות הנופל על האומללים מלמעלה, משלטון הרשע, בציור הנמצא בבולוניה.

וכך נופל הרשע משמים אצל פיקאסו, שהכיר את ציוריו של רני. הציור נמצא במדריד.

בסיפור הנערה ללא עגיל עוד נפגוש בהרבה רוע וסבל ובהחלט אין בו מקום לעגיל, אלא להרהור כואב על גורלות ועל המחוללים אותם.

מה רואים בשני הציורים? האם הדיוקנים הם של נערות אמיתיות? האם הנערה האיטלקיה היא אלמונית, ואם לא, איך ומדוע ציירו אותה?

שתי הנערות צעירות מאד, נחמדות אך אינן מציגות עצמן כאצילות מרוממות ומרוחקות המדגמנות לצייר בסטודיו שלו. יופיין אינו יופי רנסנסי זוהר או בארוקי תיאטרלי, אף שהתקופה היא תקופת הבארוק המחצין ומפאר. הדמויות גם אינן כבירות כבציורים דתיים או של סיפורים מיתולוגיים.

אלה נערות של יום יום והבגדים הנאים שלהן נראים כאילו היו תחפושות לצורך הציור. הטיית הראש אלינו היא חיננית, אצל ורמיר במיוחד התוצאה נראית כצילום בזק שהמצלמה לכדה ברגע ששרקו לנערה והיא הפנתה ראש לראות מי שורק.

המבטים אצל שתיהן אינם שמחים. זו עם העגיל המפורסם שומרת ניטרליות. היא הנערה המתבגרת שעדיין לא הסתגלה למבטים שנועצים בה. עדיין אין לה מדיניות תגובה וניכר ההיסוס במבטה, כאילו אמרה: "אני יודעת שאתה מביט בי, אני יודעת מדוע אבל אני עדיין לא בטוחה כיצד עלי להגיב."

תנוחת הראש החיננית בחצי תפנית הצידה ולאחור דומה אצל שתי הנערות. במקום עגיל נוצץ, לאיטלקיה יש עיטור טבעי: תלתל שובב שחמק מהטורבן שלה והוא מסתלסל על צווארה.

הציור נמצא ברומא, בגלריה הלאומית בארמון ברבריני.

המבט של האיטלקיה שונה מאד. הוא אינו זהיר ונייטרלי אלא טרגי. גם היא מביטה בנו אך יש בקשה ותחינה במבט שלה. היא כאילו מפטירה: "מה הטעם שתביט בי במצבי?"

גם היא ספונטנית בהתייחסות שלה אך כאמור, המצב הרגשי אצל שתיהן שונה מאד. אצל ההולנדית אפשר לחוש גם בשמץ של הבעה ארוטית. זה ניכר בדו משמעות של המבט שהיא מחזירה, בפה הפתוח קצת ובלחלוחית על השפתיים.

היא אינה דמות אמיתית, זאת בניגוד להשערות, לסרט הקולנוע ולאגדות הרומנטיות. כבן מעמד הביניים בחברה שמרנית, ורמיר לא היה יכול להכניס נערה לביתו הזעיר, העני והצפוף (11 ילדים) כדי שתדגמן לו.

הנערה האיטלקיה אינה אלמונית. היא מהדמויות הידועות בתולדות העיר רומא ובהיסטוריה של הציור. הדיוקן שצייר גוידו רני מתייחס לביאטריס (באטריצ'ה באיטלקית) צ'נצ'י Beatrice Cenci ויתכן שצויר על פי תיעוד שהיה אז של דמותה אם כי יש עדויות שצוירה על ידו בעודה בחיים בתא הכלא שלה ובהתאם, הצייר הקנה לה הבעה של יאוש גדול.

בציור עתיר רומנטיקה שהוא מעין דוקומנטציה ע"י ציור, מאת אחד אקילה לאונרדי רואים את הצייר רני כשהוא מצייר את דיוקנה של ביאטריס בכלא.

היא הייתה בת למשפחת אצולה רומאית עתיקה ועשירה מאד והוצאה להורג בשנת 1599 על לא עוול בכפה בעריפת ראשה והיא בת עשרים ושתיים.

היא נמצאה אשמה בשותפות לרצח אביה. האב, הרוזן פרנצ'סקו צ'נצ'י נישא בשנית אחרי מות אשתו הראשונה אתה נולדו להם שלושה בנים ושתי בנות, בהן ביאטריס.

כילדה נמסרה לחינוך במנזר וחזרה לביתה בגיל 15. שם פגשה באב מופרע ואכזר, אדם שהיה ידוע לשמצה, התעלל, הכה ואנס את בנותיו ואת בניו, אנס גנב שדד והונה במסעות ופשיטות שהיה עורך, תמיד חומק מהחוק בעזרת החסינות שהייתה לו כבן אצולה.

כשהקים בחצר ארמונו ברומא בית תפילה, חשבו הבריות כי הבריון השנוא מנסה לכפר במעט על פשעיו, אך הוא הצהיר כי כל מטרתו היא לקבור שם במו ידיו את כל בני משפחתו השנואים. שני ילדיו הגדולים נירצחו בקטטות ונקברו שם. מותם היה, לדבריו, האירוע המשמח ביותר בחייו.

כך נראה ארמון שושלת צ'נצ'י בתחריט מן המאה ה- 17.

בשלב מסוים נאלץ להמלט מהאויבים שהקים עליו וכנראה גם משליחי השלטון בעיר ומהאפיפיור עצמו, שנפשו קצה בקלון שהרוזן ממיט על האצולה כולה. הוא לקח את אשתו וילדיו וכלא אותם באחת מטירותיו המבוצרות היטב, זו שבעיירה פטרלה סאלטו Petrella Salto שהיתה לו למקלט בפני החוק.

הוא הסתגר שם והמשיך להתעלל בהם. מעשיו נודעו גם שם ועצם איזכור שמו הטיל אימה על תושבי המקום.

אחותה של ביאטריס הצליחה להעביר מכתב של בקשת עזרה מהאפיפיור. היא ביקשה הצלה בכך שיורה על העברתה למנזר או שישדך לה אדם מתאים לנישואין. האפיפיור המכהן, קלמנט השמיני, השיא אותה לאחד סניור גבריאלי, אציל מהעיר גוביו gubbio.

גם ביאטריס העבירה, בעזרת סוכן הטירה, שכנראה היה מאהבה, מכתבים לגורמים שונים. האב מצא מכתב שלה לאפיפיור ובזעמו אטם חדר וכלא אותה שם שנה. אויר זרם לחדר דרך צינור ולא היה לה כל מגע עם בני אדם.

בצילום נראית העיירה פטרלה סאלטו וחורבות טירת הרשע שעליה:

בני המשפחה האומללים טיכסו עצה לחסל את העריץ המופרע, ולאחר שניסיונות הרעלה לא עלו יפה, סיממו אותו באופיום, הרגו אותו במכות וזרקו אותו מחדרו למטה כדי לביים תאונה. השמועות שנעשתה נקמה ראויה רחשו מיד גם ברומא. דעת הקהל צידדה בהתלהבות בהריגת המפלצת, אך המערכת המשפטית והאפיפיור, שבסמכותו הייתה, החליטו לחקור. הגופה נבדקה בידי רופאים שזיהו את החבלות הרצחניות וכל בני המשפחה, כולל צ'נצ'י הקטנה שהייתה כלואה ולא השתתפה בהריגה וסוכן האחוזה שסייע, נכלאו והועמדו למשפט.

המשפט היה מתוקשר מאד, פרצה מחאה עממית של התנגדות להאשמות. גם הפסלים המדברים של רומא שותפו במחאה ובהתמרמרות הכללית. אבל על הפסלים המדברים של רומא נספר באחת הרשימות הבאות.

בחקירות שעברו הודו כולם באשמה. ממרתפי העינויים הביאו למשפט ודנו אותם למיתה. הגרדום הוקם על הגשר של טירת סנט'אנג'לו, הגשר והמבצר העגול היפים נראים כאן בצילום אופייני:

סוכן הטירה מת בזמן החקירות וביאטריס הקטנה זכתה בעריפת ראש, שזה עדיף בהרבה על המיתות המשונות שנגזרו על אמה ואחיה. האח הקטן בן ה-12 קיבל חנינה יחסית, כלומר הוא נדון לעבדות נצח כחותר בספינה בצי האפיפיורי. כן, תמיד היה דברכזה כמו צי אפיפיורי. לאחר מספר שנים נסלח לו והוא שוחרר לגלות.

הזמן רץ אז נמשיך בינתיים עם הנערה ללא עגיל פנינה.

בתום המשפט, תחת לחץ האפיפיור שדרש בתוקף שייגזר מות על כל הנאשמים, הובלו כולם ביום 11 בספטמבר 1599 להוצאה להורג, שהתקיימה על אף המחאה הנרגזת של כל אישה ואיש ברומא.

לשונות רעות טרחו לציין את העובדה שהתעקשותו של האפיפיור קלמנט השמיני לחסל את כל בני צ'נצ'י הנותרים קשורה בכך שאחיינו ומקורבים נוספים זממו להשתלט על כל הנכסים הרבים של המשפחה. כך באמת היה כמובן.

שטח גדול נגזל וסופח מיד לנכסי משפחת בורגזה, לאזור הנקרא וילה בורגזה Villa Borghese השתלטות שהגדילה מאד את שטח האחוזה.

בצילומים הבאים רואים שתי פינות במתחם הענק ואת אחד מחדרי התצוגה:

משפחת בורגזה חיה עדיין ברומא של היום. את הנכס העבירה למדינה והוא משמש עתה כאזור פרקים, בנינים מהודרים ומוזיאון אמנות מרהיב. ויטוריו דה-סיקה ביים וצילם במקום סרט חביב הנקרא כמובן "וילה בורגזה". בסרט רואים את המתחם הענק והשקט בלב רומא כפי שהיה לפני 60 שנים. מתרחשות בו דרמות קטנות וגדולות המתרחשות בו ביום רגיל אחד.

מגיעים אליו גם אם פוסעים במעלה via Veneto הנוצץ והיוקרתי עד סופו ונכון, יש גם סרט בשם "ויה ונטו," לא משהו. כל היפים והמפורסמים של אירופה מסתובבים ברחוב הזה. אני נזכר כי לפני שנים מצאתי את עצמי לפתע פוסע ליד השחקן סטיב מקווין, זה השובב עם כדור הבייסבול והאופנוע מ"הבריחה הגדולה". כיאה לכוכב זוהר הוא פסע שם כשהוא מחבק שלוש יפות מצחקקות.

זה הרחוב המהודר כפי שהוא נראה בשעת ערב.

עכשיו, אם תשאלו אותי איך אפשר ללכת וגם לחבק שלוש בחורות בו זמנית, אענה לכם שאיני יודע, אולי בגלל שאני לא סטיב מקווין.

אז נחזור לטרגדיות של אנשים אחרים ונספר לכם כי האח הקטן במשפחת צ'נצ'י הוכרח להיות נוכח ולראות כחלק מהעונש וביאטריס הובלה אל התליין, מלווה בקבוצת נזירים ממסדר "הנזירים המנחמים", ששרו מזמורים לעילוי נשמתה.

המונים הצטופפו בככר של מבצר סנט אנג'לוcastel sant'angelo . כבר אז גרר האירוע, כמו כל עניין הקשור בצ'נצ'י הקטנה, טרגדיות נוספות: בלחץ ההמון אנשים נמעכו למוות ואחדים אף נפלו לנהר הטיבר וטבעו.

הטירה אשר בצילה התקיימו ההוצאות להורג נקראת על שמו של המלאך, בעצם רב-מלאך archangel מיכאל, הוא המלאך הלוחם למען השמים, מלאך המחזיק חרב בידו. פסל שלו מתנוסס בראש המבנה העגול שהוא היום מוזיאון. המתחם כולו הוא אוצר של היסטוריה, ארכיטקטורה מיוחדים.

לפני שהיה מבצר, הוא נועד להיות מבנה קבורה, מאוזוליאום, שבנה אדריאנוס קיסר בשנת 132.

אדריאנוס, זוכרים? זה ההוא מבר כוכבא, ביתר ועוד. הוא אסר על מילת זכרים בארץ ישראל וטען שמדובר במנהג פוגע וברברי. ואני שואל: ואחד כזה מכנים אנטי-יהודי?

רק בהמשך שינה המבנה את יעודו והפך להיות מקלט מבוצר. משנת 590 הוא נקרא על שם המלאך כי בשנה זו, בעת מגפה נוראה שהכתה ברומא, נראה המלאך מרחף מעל המבצר ובהופעתו, כך מאמינים, עצר את המגיפה.

בתמונה נראה המלאך הלוחם במרומי הטירה הנושאת את שמו:

מיד נראה כיצד ספור זה מתקשר לענייננו כאן. אגב, למלאך מיכאל מעמד נכבד גם ביהדות ובאסלם ואפילו שמה של העיר הרוסית ארכאנגלסק מתייחס אליו.

להוצאה להורג של הנערה המסכנה הייתה השפעה בלתי מבוטלת על תולדות אמנות הבארוק. בקהל היו ציירים, גוידו רני נכח, גם קראוג'יו (Caravaggio) ואחרים. כולם הושפעו בצורה מוחשית מאד מהזוועה. המעמד נתן להם השראה לביטויים דרמטיים וריאליסטיים של האירוע האכזרי אותו ראו מקרוב.

קרואג'יו צייר באותה תקופה את דוד גולית ואת יהודית והולופרנס, שני מעמדים בהם כורתים ראש אדם.

בציור משנה טרגית זו השחיטה ריאליסטית מאד של יהודית העורפת את ראשו של הולופרנס. הציור נמצא במוזיאון לאמנות עתיקה בארמון ברבריני בו נמצא הדיוקן של ביאטריס צ'נצ'י.

ציורים אלה, ועוד דומים שציירו שניהם מצטיינים בריאליזם מזעזע בפרטי הפרטים של הזוועה. ציור אחר של קרואג'יו, משש שנים מאוחר יותר, מציג בצורה מעוררת חלחלה את דוד הנושא את ראשו הכרות של גולית, ראש שהוא דיוקן עצמי של קרואג'יו. צחוק הגורל הוא כי ציור זה נמצא במוזיאון שבוילה בורגזה והוילה עצמה הרי מתקשרת לאירוע.

לידיעת כל הנוסעים השבוע לרומא: נפתחה שם התערוכה הגדולה אי פעם של ציוריו של קרואג'יו, כחמישים עבודות. ראו הוזהרתם!

הצפייה שצפו הציירים האלה מקרוב בהוצאות להורג משוחזרות בכל הציורים האלה המצטיינים, כאמור, בפרטי פרטים של הזוועה.

בלובר בפריס נמצא ציור דומה מאד מאותן שנים (1606) שעשה גוידו רני, דוד אוחז בראשו של גולית, בו גם הדמויות דומות לאלו אצל קרואג'יו, בהבדלי דרמה וכשרון מסוימים לטובת קרואג'יו.

נזכיר גם שקרואג'יו עצמו היה רוצח לא קטן, ושש שנים לאחר מכן נדון אף הוא לעריפת ראשו, אך הוא הצליח להמלט לנפולי ולאחר מכן למלטה מבעוד מועד. שמו האמיתי, של קרואג'יו היה בכלל מיכלאנג'לו (המלאך מיכאל) מריזי Michelangelo Merisi בדיוק כמו שמו של המבצר של המלאך עם החרב, החרב עליה חי הצייר הגאון במשך חייו הפרועים, כך שמרבה האירוניה שמו הלם את גורלו וגם את הסיפור שלנו הערב.

אותו אפיפיור, קלמנט השמיני, לא עצר עם משפחת צ'נצ'י. זמן קצר לאחר מכן הוא ציווה להוציא להורג בשריפה על המוקד את ג'ורדנו ברונו, פילוסוף ומלומד שהואשם בכפירה, לדעתי בצדק, שכן הגותו נגדה את הדוגמות המקודשות בידי כהני הדת.

צבי הרמן כתב על ג'ורדנו ברונו רומן היסטורי מרתק ויפה בשם "רוח לא כבולה" והוא יצא לאור בהוצאת "כתר."

גוידו רני ביטא בדרכו שלו את הזעם והמחאה נגד רציחתה של ביאטריס על ידי ציור, כמובן. כשהאפיפיור הזמין אצלו ציור של המלאך מיכאל ומאבקו בשטן, השלים רני ציור נהדר שהוצב על מזבח כנסיית ההתעברות של מסדר הקפוצ'ינים ברומא.

פניו של המלאך מזוהים בבירור כדיוקנה של ביאטריס. דיוקן השטן המוכרע בידי המלאך האמיץ הוא דיוקן האפיפיור הרשע.

השמועות על המעשה החתרני של הציור הזה פשטו מיד בעיר. כותבי קורות העתים רשמו מפי עדים גם את הסיפור הזה: לכל מי ששאל את רני על הדמיון המטריד, נהג זה לענות: "וכי אשם אני שהשטן כל כך דומה לאפיפיור שלנו?"

המיחבר והתנוחות בציור הפכו לאייקון מקובל של המלאך מיכאל. בכנסיה בה הוצב הציור נמצא גם פסלון על בסיס לוח שיש המחקה את הציור.

בתמונה הבאה מצולם פסל של המלאך מאת מאטיילי הנמצא בוינה וישנם עוד רבים כאלה באירופה.

למחרת ההוצאה להורג, הובילו אלפים את גופתה של הנערה לקבורה בכנסיה המוקדשת לפטרוס, כמו הבזיליקה הגדולה של הותיקן. גם פטרוס כידוע הוצא להורג בצליבה בגלל דבקותו באמונתו הנוצרית. הוא היה הבישוף הראשון של רומא. בכנסיה זו San Pietro in Montorio הפך מיד קברה של ביאטריס לאתר עליה לרגל.

הכנסיה ניצבת על גבעת הג'יאניקולו ברומא והיא המבנה הראשון משמאל בתמונה:

המונים באו להתאבל על האומללה, והכמרים, שהפולחן העממי לכבוד מי שהכנסיה הרשיעה צרם לנפשותיהם הזכות, מחקו כל סימן לקבר. אף על כן, הקבר נפרץ ונבזז בתחילת המאה ה-19 בידי חייל צרפתי, ומשערים שהיום הוא נמצא תחת המזבח של אחת הקפלות הצדדיות בכנסיה. וכך גם הפרק הזה בסיפור של הנערה מסתיים בצורה אומללה.

כנסיה צנועה זו מכילה אוצרות רבים. במתחם שלה נמצאת גם אחת מיצירות הארכיטקטורה המשימות של תקופת הרנסנס, המקדשון העגול החמוד של ברמנטה (Bramante). הוא נבנה בנקודה בה, על פי המסורת, ניצלב פטרוס.

על המשמעויות הרוחניות והתיאולוגיות של מבנים עגולים נספר ונדגים כמובן בפעם אחרת כי עדיין לא הגענו לריבוזומים המובטחים והדרך הולכת ומתארכת משום מה. צפוף ברומא...

עתה נחזור לציור. אחרי שדיוקנה של ביאטריס כבר נודע ברבים, החלו לפקפק בייחוסו לגוידו רני, גם בגלל הגימור המרושל שלו והסימנים הברורים לכך שצויר בחיפזון מאד לא מוקפד.

עלה שמה של אליזבט סירני Elisabetta Sirani מהבודדות שהצליחו להיעשות ציירות אז. למעשה, רק בסוף המאה ה- 19 הותר לנשים ללמוד באקדמיות לציור. היא הייתה בת לצייר שגם היה המורה שלה.

כך היא ציירה נערה, במקרה זה ציור של קליאופטרה. נראה כי היא צוירה על פי דיוקנה של ביאטריס:

אביה, ראו זה פלא, עבד מספר שנים עם גוידו רני והיה עוזרו הראשי. גם סיראני עבדה עם רני ונחשבה, בצד היותה ציירת מקורית למדי, כחקיינית שלו ועבדה עבורו בהשלמות של עבודותיו. היו לה שתי אחיות, ציירות גם הן.

היא הייתה ציירת וירטואוזית, ציירה הרבה וציירה מהר. אנשים רמי מעלה היו יושבים אצלה, מתפעלים מזריזותה וגם ומקבלים את ציור דיוקנם בו ביום.

הדיוקן של צ'נצ'י הוא מרושל במקצת. הדבר זה תואם את מנהגה של סיראני לעבוד במהירות ואמנם הספיקה הרבה בחייה הקצרים, שכן גם היא מתה צעירה מאד, בגיל 27. הסברה המקובלת היא כי הורעלה. מיומנותה שנודעה לתהילה גרמה לכמה ממתחריה לקשור קשר להרעיל אותה. לפני מותה היא ציירה ציור של עריפת ראש, גם כאן מצויירת יהודית הורגת את הולופרנס.

מעניין לדעת כי סיראני קבורה תחת אותו לוח שיש, המצולם כאן, יחד עם גוידו רני בבזיליקה

הדומיניקנית בבולוניה. אפשר בקלות לקרוא את שמותיהם על הלוח:

כנגד הסברה שציור ה"נערה ללא עגיל פנינה" הוא פרי מכחולה, אני מציע לכל המזדמן לרומא להתבונן בציור קיר בכנסיית San Gregorio al Celio של אותו גוידו רני. מדובר ב"צליבתו (הקרבתו) של הקדוש אנדריאה":

בצד השמאלי של ההתרחשות יושבת נערה בלבן בתנוחה מיוחדת ומוכרת כאילו הנערה צופה במה שצופן לה העתיד. בתקריב של הנערה, פניה, התנוחה שלה והבגד מזכירים במידה רבה את ציור הדיוקן.

גם בציור הקיר של רני יש לנערה תלתל דומה שחמק מהטורבן למטה אל צווארה.

נראה שרק עדות כתובה כלשהי, אם תמצא אי פעם, תפתור את התעלומה: מי צייר את ביאטריס צ'נצ'י לפני מותה, אם מן החי ואם על פי רישומים או לפי ציור אחרי שלה מלפני מותה.

ספורה של ביאטריס הכה גלים ולמעשה עד ימינו אלה הוא חי ופועם. הוא הפך כבר לסמל לעריצות חוסר הצדק ואבדן הנעורים. בכל 11 לספטמבר בערב נוהגים זוגות רבים להתאסף על גשר סנט-אנג'לו ולזכור את הנערה האומללה.

עדות אופיינית השאיר לנו המשורר האנגלי הרומנטי שלי מביקורו ברומא כמאתיים שנים אחרי האירועים: הוא כתב כי בהגיעו לרומא תלה על קיר החדר בו התאכסן העתק הדיוקן של ביאטריס. המשרתת המקומית ראתה והעירה: " אז גם לך יש תמונה של הצ'נצ'י שלנו..." כל אזכור שמה אפילו היום, כתב, מעורר דיון סוער ונרגש."

שלי כתב בשנת 1820 דרמה בחרוזים בחמש מערכות ושמה "משפחת צ'נצ'י." הוא מת צעיר, כמו רבים בסיפור הזה, בטביעה בים כשהפליג בסירה שלו בים התיכון בדרך לרומא. ספינה נגחה בסירתו ומשערים שמדובר בהתנקשות. נכתבו עוד שירים ורומנים, אחד מהם נקרא "שערורייה ברומא":

סטנדהל סיפר את סיפור הנערה ב"כרוניקות האיטלקיות" שלו ואלברטו מורביה, שיצירותיו היו בעבר ברשימת "הספרים האסורים" של הותיקן,כתב מחזה בשם ביאטריס צ'נצ'י. תכשיטים וחפצים שונים עוטרו בדמותה של צ'נצ'י הקטנה, דוגמת תליון שנהב זה מהמאה ה- 18:

ההרפתקה שלי עם סטיב מקווין ושלוש בחורות בויה-ונטו מזכירה לי את עולם הקולנוע: כבר לפני כמאה שנים צולם סרט קולנוע על הסיפור. מאז צולמו עוד חמישה סרטים, הבאתי כאן כרזות של שנים מהסרטים:

עוד משהו קטן להשלמת העלילה. מדובר במהנדס אחד שהיה גם כימאי, אדם משכיל מאד, משורר, מחזאי וסופר. הוא נולד וחי בשבדיה, למד והשתלם ברוסיה, התרועע עם גדולי המשכילים באירופה, וכתב על הפרשה מחזה בשם "צ'נצ'י."

שמו אלפרד נובל.

כן כן, זה אותו הנובל שמחלק לנו מאז צ'קים מכובדים ומטעני צד. רק לאחרונה זכתה בפרס שלו מדענית שלנו. היא פיענחה את פעולת הריבוזומים המייצרים לנו את חלבוני הגוף בתאים.

גם עניין הדרמה שכתב נובל נגמר בכי רע, שכן המחזה היה גרוע, מסורבל ובלתי ניתן להצגה. את מאה העותקים שהודפסו מיהרה המשפחה לאסוף ולגנוז.

כתבתי רשימה על הריבוזומים. ברשימה נמצא כל מה שאדם צריך לדעת על הגופיפים האלה הקישור לרשימה.

לא חשבתי להרחיק במסע הזה עד כדי הצגת דיוקן של ריבוזום, אבל אז פגשתי את התמונה הזו ומתאים לי לסגור אתה את מעגל האירועים וסיפורם:

כי אם הדבר הזה לא דומה לעגיל שלא היה לבאטריס צ'נצ'י, אני לא יודע מה דומה.

למטייל הסקרן – תעלומות והפתעות בחוצות פירנצה - מס' 1

אי שם במרוצת המאה ה-13 או המאה ה-14 סיתת אלמוני ראש-פר והדביק אותו על אחד מקירות הדואומו, הקתדרלה האדירה של פירנצה. מאז שנצפתה הבהמה, מתבוננת לה מלמעלה על העוברים ושבים ועל ההיסטוריה החולפת, תהו הבריות, שאלו, וחוקרים אף חקרו:

מדוע בהמה, מדוע על הדואומו שלנו, מה עושה פר חצוף על המבנה הקדוש ואיך הגיע לשם משום מקום?

היסטוריונים של פירנצה דאז גורסים שמדובר במחווה מגושמת של הוקרה לבהמות שסייעו בעבודת הבניה והובילו את מיליוני הטונות של חומרי הבניה.

אנשי העיר לדורותיהם מספרים ספור שונה. הספור המקומי נשמע כמו עוד אחד מספורי "דקאמרון" של בוקאצ'ו, ספורים שנכתבו בסוף ימי הביניים, התקופה בה נבנתה הקתדרלה.

תשאלו מהי לדעתי התשובה הנכונה?

ובכן, הדבר המצחיק והפרוע הזה חייב היה להיות תוצר של יוזמה פרטית, גם אם קשה להוכיח את הרקע הפיקנטי עליו המקומיים נשבעים בנקיטת חפץ כבר שש מאות שנים.

הם טוענים כך: מול הנקודה בה נעוץ ראש הפר, ברחוב המוליך היום לאקדמיה לאמנויות על המוזיאון המרהיב שלה ובו פסל דוד, הייתה מאפיה. בכל הנוגע לאותו פסל דוד של מיכלאנג'לו, עוד נחזור אליו בעתיד הקרוב ונצטרף למלומדים התוהים על כך שאולי דוד פוזל, איך ומדוע.

אך נחזור ליצור הבלתי ראוי הנעוץ במקום מאד מאד ראוי. במאפיה, בכל בכל המאפיות היה כמובן אופה ולאופה הייתה כמובן אשה.

אחד הבנאים שעבדו בבניית הדואומו חמד כנראה את הקרואסונים הטריים שנאפו שם. יום יום היה מתגנב להיכן שהיה מזומן לו הקרואסון, כנראה עם תוספות אישיות מיוחדות, גם הן מהסוג החמים.

התוספות המיוחדות היו אלה שהעלו את חמתו של האופה הנבגד שנודע לו על מעללי הזוג מאחורי התנורים ומאחורי גבו. הוא פנה בתלונה לבית הדין של הכנסיה, שכן בענייני מוסר מדובר היה. בית הדין קנס את הבנאי וגם אסר באיסור חמור על בני הזוג להיפגש.

הבנאי המתוסכל כילה את חמת זעמו על השמחה שהושבתה בסיתות נמרץ. הוא פיסל ראש של פר בעל קרניים לתפארת.

את היצירה, כך מספרים, קבע בכותל הדואומו ממש מול המאפיה, לנקום ולהזכיר לבעל המקורנן יום יום מי צוחק אחרון. ומרגע שנקבע דבר מה בכנסיה הרי אי אפשר להסירו, שכן המבנה קדוש וכל מה ששייך לו קדוש.

ומי שיחפוץ להתענג על סיפורים דומים אבל פחות אמינים מן הפיקנטריה של ימי הביניים, ישר מהמקור הקלאסי, יקרא את התרגום היפה של "דקמרון" שעשה גאיו שילוני.

כדאי גם לקרוא בספרה החכם של לאה גולדברג "אמנות הספור" (ספריית פועלים) בו היא מקדישה פרק הממחיש את חדוות הקריאה בסיפורים עתיקים מאלפים ומשעשעים אלה.

וכך, בכל דור ודור עוברים אנשים רבים ליד קיר הדואומו הענק, מרביתם כלל לא מבחינים בראש הפר החצוף. אלה שמבחינים בו אך את סיפורו לא שמעו, רואים, תוהים וממשיכים ללכת.

אלה שרואים וגם יודעים – מצביעים עליו וצוחקים.

נ.ק.ו.D.O.T.

והפעם: "נקודה" על יפני אחד שהיה לתופעת טבע. נפטר לאחרונה והוא בן 93, מר צטומו ימגוצ'י הוא היפני היחיד שהוכר כאדם שרד את שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן. והמעשה שהיה כך היה:

כמתכנן מכליות נפט בחברת מיצובישי סיים בדיוק ב- 6 באוגוסט 1945 שהות זמנית בעבודה על פרוייקט בהירושימה. הוא ניצל מההפצצה שהוטלה על הירושימה באותו יום נורא אך סבל מכוויות במחצית גופו. אחרי יומיים עלה על רכבת ונסע בחזרה לביתו בנגסקי בתקוה לקבל טפול ולהתאושש מהטראומה.

למחרת בואו, בתשיעי לאותו חודש, התייצב כמו יפני טוב, עם כל התחבושות, במקום העבודה. בשיחה עם הבוס שלו סיפר לו על פציעתו וכי הירושימה נחרבה כליל ועשרות אלפים מוטלים שרופים ברחובות. הבוס העיר לו כי כנראה בגלל פציעתו דעתו התבלעה עליו ומוטב שינוח בביתו. הוא לא ידע את האמת כי השלטונות לא מיהרו לשחרר את המידע על מה שקרה. אך בעודם מתווכחים, התפוצצה מעליהם פצצת האטום השניה. והם מצאו את עצמם עומדים ברחוב בין הריסות הבניין.

ימגוצ'י שרד עד ימינו אלה ונפטר מסרטן בינואר האחרון. הוא עבד שנים כמורה, חזר לעבוד במיצובישי ואחרי יציאתו לגמלאות כתב שירים וסיפורים רבים.

צטומו ימגוצ'י 1917-2010.

אז באה לי מחשבה כזו: פעמיים זרקו על האיש פצצת אטום. בכל זאת הוא סגר תשעים ושלוש. עכשיו נניח שקופת החולים שלו בנגסקי הייתה שולחת אותו אחרי המלחמה להחלמה ונופש באי (השונית) ביקיני, שם בודאי היה מקבל על הראש לקינוח גם פצצת מימן.

אם זה היה קורה, אז לפי התוצאות אצלו, סביר שעם התוספת הזו עוד היה מגיע למאה ושלושים!

הפיצוץ המימני באי ביקיני 1946- לא משהו שהייתם שמחים לראות בקר אחד מחלון המטבח.

***

זה הכל להיום, בעוד שלושה שבועות תעלה רשימה חדשה.

בתכנית:

איך כמעט ולא הצטרפתי כמתופף לתהלוכת יוחנן הקדוש בפירנצה.

איך נפתרה תעלומת ציור דיוקן "הברזלנית הנאווה" של לאונרדו שהוכרז בימים אלה כמזויף,

הייתכן שנצליח כאן לנמק בצורה נחרצת כי הציור היפה והמפורסם הוא אמנם מזויף?