אבל, בעוד שענני הכעס עדיין מכסים את שמינו, חשוב שננסה לנתח את המצב רציונלית כדי להבין יותר לעומק את משמעות המקרה.

ראשית, לא בטוח שהטרמינולוגיה "אונס קבוצתי" מתאימה באופן מוחלט למקרה זה, ואם כן, הרי בצורה גבולית בלבד. כשאני שומע את המונח "אונס קבוצתי" מצטיירת בעיני התמונה שבה מספר נערים תופשים נערה ברחוב, גוררים אותה ל"מקום בטוח" ושם הם אונסים אותה כל אחד בתורו. במקרה שלפנינו הגיעה הנערה למקום הפשע ברגליה היא, הגיעה וחזור והגיעה, במשך שלוש שנים תמימות, מה שמעיד לכאורה על הסכמה. גם אם ההסכמה ניתנה בחוסר רצון מצד הנערה, בטעות, תחת לחץ, ואולי אפילו פעלה הנערה כמהופנטת, לא ניתן להתעלם מכך שהיא שיתפה פעולה.

ככלל, השימוש במילה "אונס" גם במקרים בהם קיימת הסכמה מחלל את המילה "אונס" ששימושה המקורי והייחודי צריך להיות מוגבל רק למקרים בהם הבעילה נעשית תוך שימוש באלימות (כפייה פיזית) או על ידי איום בה. במיוחד לא מוצדק לקרוא באופן גורף "אונס" ליחסים מיניים של בגיר עם קטינה המתקיימים בהסכמתה החופשית, מה גם ביוזמתה. באמריקה לפחות מוסיפים את המילה המאפיינת "סטטוטורי" בצמוד למילה "אונס" בהתייחסות למקרים אלו, אך בארצנו, משום מה, כנראה כדי להעצים את הדרמה, לא טורחים לעשות כן.

מנקודת מבטם התמים של הנערים, העובדה שנערה מאפשרת להם שימוש בגופה להתפרקותם המינית מהווה רשיון לעשות זאת: אם היא נותנת, אז למה שלא ניקח? אפילו אם הבחינו שהדבר אינו רצוי לנערה, הרי הנזק שנגרם לה הוא רק תוצאת לוואי של מעשה שכוונתו אינה להזיק. יתר על כן, העובדה שהנערה ממשיכה להגיע מהווה לכאורה אינדיקציה, שגם אם קיים נזק מסוים, הוא מינימלי ובוודאי לא בלתי נסבל.

יתר על כן, גם אם הכירו הנערים בכך שיש פה ניצול חולשה של הזולת, הרי ניצול חולשה הוא שם המשחק החברתי. אם במשחקי ספורט, בתחרות כלכלית, במשחקים פוליטיים של קואליציה ואופוזיציה, בכל המקרים האלו, וברבים אחרים, מנצל אחד הצדדים את חולשתו של השני והדבר נחשב כלגיטימי.

שונה בתכלית הוא כיבוי הסיגריות על גופה של הנערה, שהופך את כל ה"חגיגה" להתעללות סדיסטית בלתי נסלחת. ואם, לאור ההסבר הקודם, ספק הוא אם מוצדק לכלול את עצם הסקס בכתב האישום, הרי לית מאן דפליג כי כיבוי הסיגריות מהווה לכשעצמו תקיפה בנסיבות מחמירות. זאת משום שפה הנזק אינו תוצאת לוואי של מעשה שאינו מכוון להזיק, אלא שהוא המטרה העיקרית, אם לא היחידה, של המעשה.

השאלה היותר חשובה מענישת הנערים היא איך לטפל בקרבן כדי למזער את הנזק על מנת שלא ייפגע עתידה. פה אני מותח ביקורת קשה על העמדה החברתית שמקרבנת את הנערה יותר מאשר עשו זאת הנערים. מה שלא יאמרו לה אלו שאמונים על טיפולה, קרוב לוודאי יסתכם בסופו של דבר פחות או יותר בכך שיאמרו לה ש"אומנם מה שקרה לך היה דבר רע, אך לא את היא האשמה".

המסקנה המשתמעת מזה עבור הנערה היא, שגם אם לא באשמתה, היא עדיין הייתה "שותפה למעשה רע" . פה ה"מעשה הרע" הוא עשית סקס (ובגילה) עם מספר רב של נערים. אחרי הכל, בחברה שלנו סקס שאינו במסגרת מסוימת הנחשבת לגיטימית (נישואין או לפחות מעורבות רגשית) הוא דבר מלוכלך. יוצא אפוא, שאם היא הייתה פחות חלשה באופייה, יכלה למנוע את השתתפותה ב"מעשה רע". רגשי אשמה על כישלונה במקרה זה הם הם שיפגעו באיכות חייה בעתיד יותר מאשר עצם המקרה, שלולא זאת היה רק פרק מת בהיסטוריה.

אילו הייתי המטפל שלה, הייתי מציג בפניה את הדברים כדלקמן: לא רק שלא היית חלשה, אלא היית גיבורה. היה לך אידיאל, האהבה העזה שלך לבן זוגך, והיית מוכנה להקריב כל דבר כמעט ללא גבולות לשם הגשמת אידיאל הזה, קרי, לשמור על אהבתך שלא תאבד.

למה הדבר דומה?

לחיילים שמקריבים אפילו את חייהם למען אידיאל הגנת המולדת! למטפסי הרים המסכנים את חייהם ועוברים שבעה מדורי גיהינום כדי להעפיל אל הפסגה! לעובדים זרים הגולים מארצותיהם לעבוד קשה בארצות נכר למען האידיאל של פרנסת משפחותיהם! לדתיים המקבלים על עצמם עול תורה ומצוות (קרי, איסורים שעושים את חייהם הרבה יותר מסובכים ומוגבלים מאשר אם היו חילונים) למען האידיאל שלהם, האמונה באלוהים.

לכן, לא רק שאינך צריכה להתבייש במה שעשית -- וסקס כשלעצמו אינו חטא, שאם היה, כולנו היינו ילודי חטא -- אלא בדיוק להפך, להתגאות במסירותך לאידיאל שלך. זה שהאידיאל בסופו של דבר היה מאכזב, לא גורע כהוא זה מהעובדה שבזמנו האמנת בו. ידוע, שאידיאלים אחרים, כמו סוציאליזם למשל, תבעו קורבנות רבים בדרך להגשמתם ובסופו של דבר הכזיבו, וזה לא צריך להפוך את ההקרבה למענם לדבר שלילי. את האכזבה מהאידיאל שהפך את ההקרבה למיותרת, תוכלי לתאר כתאונה, למשל כשבירת רגל, שברגע שמחלימים ממנה היא הופכת לעובדה היסטורית מתה, ואין שום סיבה שתשפיע על עתיד הנפגע לאורך ימים.

מצד שני, כל זה אינו בהכרח אומר שטוב יהיה אם תחזרי על המעשה. יש דברים, שמפאת הקושי עושים אותם רק פעם בחיים, כי הקורבן שעלינו להקריב בעטיים הוא קשה מנשוא.

ואם אנו מתפלאים איך יכלה הנערה להיות "פריארית" ולתת לאחרים לאנוס אותה, הרי כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להשתמש במקרה זה כאלגוריה, ולהסתכל על עצמנו בראי. ואכן, אם נעשה כן, ניווכח כי כולנו משמשים בתפקיד הנערה הנאנסת כפרייארים הנותנים ל"חבורת הנערים האונסים" בצורה של הימין וההתנחלויות לאנוס אותנו. הממשלה שאנו בוחרים (בתפקיד "המתווך"), איננה משרתת את האינטרסים של המדינה שהחשוב שבהם הוא פתרון הסכסוך עם הפלשתינאים, אלא את האמונות והגחמות של פחות מחמישה אחוזים מתוכנו שמתעקשים לגור דווקא בשטחים הכבושים. ולמרות זאת אנו ממשיכים "להגיע ברגלינו אנו למקום הפשע" כלומר, לבחור ממשלה ימנית פעם אחר פעם. כך יוצא שישראל היא המדינה היחידה בעולם שהקולוניות שלה שולטות בה, אונסות אותה, במקום שהיא תשלוט בהם.

האם נחכה שהעולם יציל אותנו מעצמנו, או שנתפכח ונציל את עצמנו מעצמנו בעצמנו?