עיתונאי מדינת ת"א, לא יוצאים לגילוי רק האמת, אלא רק כנגד ראשו של ליברמן עקב דעותיו בנושאי עם ישראל וא"י.

דוגמא להתנהלות עיתוני ת"א הינה גם ביחס אליי: בעניינים חברתיים-כלכליים אני בצד השמאלי של "המפה", אך בנושאי העם היהודי וא"י – אני בחלק הימני; לכן עבורם – אני פנאט, הזוי, ואסור ליתן פומבי לאף פעולה שאני עושה למען כל העם (כמו: בג"צ 10040/09 בעניין איסור גבייה-מינהלית אצל הרשויות המקומיות).

אצל עיתונאי ת"א (וגם בקרב מרצים רבים במוסדות אקדמיים) רק הכרה ב-"רב-תרבותיות", הינה תנאי לנאורות, ליברליות והערצה; לכן, צריך להבין ולכבד ערכי העולם האיסלמי ולשתף פעולה עם ראשיו, למרות שכאן: אין אף מדינה דמוקרטית; בחירות אמת הינן בדיחה, ראשי העם נקראים נשיאים ומנהיגים למרות שהם על כיסאם מכח כידונים; נשים הינן בגדר חפץ וכדו'.

2. כיצד הפתיח הנ"ל קשור לליברמן – משום שכל מתקיפיו, מתנהלים בדיוק כמו ראשי מדינות ערב; קרי – אין קשר בין העובדות ובין המתקפה; דמגוגיה לשמה, קישור בין "משפט" ופוליטיקה וחצאי אמיתות (שכידוע גרועים משקר).

דוגמא להתנהלות שכזו הינה כתבה מאת יוסי שריד בעיתון "הארץ", מיום 4.3.10; לכן אנתח כל טיעון שלו, ותווכחו עד כמה – הינו מוטה וחד-צדדי.

א. אין צורך להגיש כתב אישום, ולהמתין לפס"ד, אלא חובת "ההוכחה הציבורית" חלה על ליברמן.

דהיינו, אליבא שריד, אין צורך בבימ"ש, חקירת עדים והצגת ראיות, אלא דיי ב"משפט הכיכר", ומה שההמון ברחוב יכריע – זה מה שיקבע! (כמובן שהכוונה להמון בכיכר מול הסינמטק בת"א, הידוע באובייקטיביות שלו).

לא זכור לי ששריד דרש "משפט הכיכר" גם כנגד אהוד ברק (בנוגע לכספים שזרמו ל"עמותות" בבחירות הכלליות בשנת 1999), ולא בעניין בוז'י הרצוג אשר שימש "כאחראי" על העמותות במטה ברק; ולא כנגד אריאל שרון בנוגע לכספי "האי-היווני" (בנוגע לשרון, שריד עתר לבג"צ נ' היוע"מ לממשלה, ולאחר שעתירתו נדחתה, הוא דמם!).

ב. שריד דורש כי ליברמן יסביר לעם (לא לביהמ"ש), הכיצד בחשבון הבנק של בתו מיכל הצטברו מיליוני ₪; אכן שאלה נכונה ובמקומה; אולם, מדוע שריד לא שואל את אהרון ברק הכיצד בתו – אישה צעירה ללא ניסיון משפטי – מקימה עסק של גישור ("גומא") וחצי העולם העיסקי נוהר לכאן?, האם חמי פרס בנו של הנשיא, היה מצליח להקים קרן סיכון כה גדולה, אילמלא היותו בנו של ...?

ג. ליברמן משבש חקירתו ולא מאפשר חשיפת האמת! כנראה ושריד לא חשב פעמיים טרם שכתב זאת, שכן: אדם אחד – חזק פוליטית ככל שיהא – לא מסוגל לעמוד כנגד המשטרה ופרקליטות המדינה! מה עוד ושריד החליט "לשכוח" כי ליברמן הוא זה שצועק שנים כלפי המשטרה והפרקליטות – תחליטו בענייני או שתסגרו תיקים.

לא יתכן כי במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, תתנהל חקירה נגד פלוני במשך 11 שנה! (ומה אומר פרקליט המדינה: כעת זו חקירה רק משנת 2005; אז מדוע החקירה משנת 1999 עדיין "פתוחה"?!)

נשכח משריד, כי עיתוני ת"א ניזונים מהדלפות, שכן אף ידיעה בעניין החקירה, לא הייתה אמורה להגיע לידיעת עיתונאי; וברור כשמש כי לליברמן אין אינטרס כי תוכן החקירה יתפרסם, ואז נשאלת השאלה הרטורית: למי האינטרס היותר גדול לפגוע בליברמן?! רק לשמאל הרואה בו אויב פוליטי מר ומאיים.

ד. שריד לא מסתפק בטיעונים פסבדו משפטיים או ציבוריים, והוא עובר גם למתקפה פוליטית; קרי: ליברמן לא עשה דבר למען הציבור במשך כל השנים שהינו בפוליטיקה!

אין בכוונתי לעשות "מסדר מעשים מול דיבורים", אלא אסתפק בשאלה רטורית: מה עשה פואד במשך כל שנות "שרותו"?, אילו הישגי ענק היו לאהוד ברק? איזה חותם אדיר הותירה ציפי ליבני?!

ה. לאחר המתקפה הפוליטית, שריד נאחז בקרנות "מזבח אוכפי החוק"; קרי – ליברמן איים ומאיים על חוקרי המשטרה ופרקליטי המדינה ובכך עיכב חקירתו.

זו בדיחה אך לא מצחיקה; דרישותיו של ליברמן למנוע הדלפות מחקירתו, ולהכריע בנושאי חקירותיו הינן "איום" על החוקרים והפרקליטים.

תחילה על שריד להחליט: האם הוא דבק במערכת המשפט, ואז – אין מקום "למשפט הכיכר", ואם דיי בלינץ' ציבורי, אין צורך בחוקרים ופרקליטי המדינה.

אני מניח כי שריד יתעשת ויבין כי רצויה הכרעת בימ"ש (אם בכלל יש מקום לכתב אישום), ולא חבר מושבעים בכיכר העיר ת"א; ואז יישאל כך: האם פרקליטות המדינה לא הגזימה באורך החקירה? האם אין לפנינו שימוש כוחני בחרב החוק?

שריד שכח כי רק "שלשום", הוא תקף קשות את המשטרה ופרקליטות המדינה, עקב מעצר מפגיני השמאל בשייך ג'ראח והעמדתם לדין; דהיינו, לאנשי השמאל מותר (זה דמוקרטי) לעשות את אשר נמנע בכח ממפגינים שמחו נגד תוכנית ההתנתקות מעזה!

ו. שריד לא מסתפק בהתקפה פוליטית, ונע לכיוון הפן האזרחי: ליברמן הינו מחרחר ריב ומדון בין מגזרים שונים במדינה; דהיינו, לליברמן אסור להביע דעותיו ואפילו לא לחשוב אותן, שכן בכך הוא מסכסך בין יהודים וערבים וגם מטעה את ציבור העולים מרוסיה.

לא זכור לי ששריד יצא נגד מרצים בכירים באקדמיה הישראלית, אשר קראו להחרים את ישראל בכל העולם, ולא נגד "מיטב הנוער התל-אביבי" אשר מחרף נפשו כל יום ו', מול הגדר ב-ק"ק נעלין!

ז. אליבא שריד, ליברמן לא ראוי לכהן כשר החוץ, שכן כל מנהיגי העולם סולדים ממנו, והוא מתרועע רק עם נבל כמו לוקשנקו.

מעניין, הכיצד לא שמתי לב כי אסד הבן, אחמדניג'ד וגם מוברכ הינם נאורים וליברלים אמיתיים; הכיצד לא הבחנתי כי אבו-מאזן הינו ידיד העם היהודי, למרות שעבודת הדוקטורט שלו הייתה: הכחשת השואה היהודית בגרמניה, הכיצד איני מבחין כי ראשי החמאס רוצים "בשלום" עם ישראל, ולכן רצחו בדם קר ראשי ארגון הפת"ח ברצועה.

איך שכחתי כי לובשי החליפות במשרד החוץ באירופה וארה"ב, הינם צדיקים גדולים, למרות שהם עושים עסקים עם כל מי שמוכן לרוקן ארנקו! (איראן, סין ניגריה וכד').

בניגוד לשריד אני לא שוכח כי במלחמת העולם השנייה – כולם סגרו דלתות בפני העולם היהודי (פיזית ופוליטית) ועצמו עיניים למרות מחנות ההשמדה; אני לא שוכח כי כל מדינות אירופה נכנעו למדינות אופ"ק בשנת 1974, וחתמו על הסכמים מבישים (כמובן חסויים), לפיהם הותר לאירגוני טירור ערביים להקים תשתית באירופה ובלבד שלא יפגעו באזרחים אירופיים; לא שכחתי שתיקת אירופה כנגד רצח העם ברואנדה ובזימבבואה, ולא הבלגתם כנגד סדאם חוסיין כאשר רצח בני עמו באמצעות גז ועינויים, ולא העמדת פנים כאשר חאפז אסד מחה את כל העיר אל-חמה, עקב היותה כיס התנגדות למשטרו!

3. לסיום – אקורד נוסף מהתנהלות השמאל; בהיות שריד שר החינוך, הורה ללמד בתיכונים, שירה של משוררים פלסטינאים; אך כעת כאשר גדעון סהר הורה על לימוד ערכים ציוניים, יולי תמיר (שרת החינוך לפניו) זעקה: רק למועצה הפדגוגית של המשרד, הסמכות לקבוע תכני לימוד.

ואני שואל: האם בזמנו של שריד, התכנסה המועצה הפדגוגית כדי לקבוע בעניין שירים פלסטינאים? האם מישהו במועצה להשכלה גבוהה, אישר למרצים ליזום ולהשתתף בחרם על ישראל?

4. על כך נאמר: טול קורה מבין עינייך ומי שחמאה על ראשו, אל ינוע בשמש.