תמ (ת"א) 106-08‏

לפניי בקשה לאישור תביעה מינהלית כתובענה ייצוגית. עניינה של התביעה והבקשה לאישור, באגרת ביוב בגין מים ל"צריכה משותפת", אשר נגבתה מהמבקשת, על ידי המשיבה 1 (להלן: העירייה) עבור המשיבה 2, איגוד ערים (מחוז דן) (ביוב) (להלן: האיגוד).

המבקשת, יהודה רסלר חברת עו"ד, מחזיקה משרד עו"ד בקומת הקרקע של בניין משותף ברחוב דוד המלך בתל אביב. לטענתה, המים ל"צריכה משותפת" משמשים לצרכי גינון ואינם מוזרמים למערכת הביוב, ולכן אגרת הביוב בגינם נגבתה שלא כדין. התביעה מתייחסת לאגרת הביוב שנגבתה על ידי המשיבות במהלך השנתיים שקדמו להגשת התביעה.

המשיבות מצידן טוענות כי גביית אגרת הביוב נעשתה כדין, וכן טוענות כנגד התאמתה של התביעה להליך של תובענה ייצוגית.

1. האם אגרת הביוב נגבתה כדין?

המבקשת טוענת כי המשיבות גבו בשנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה, אגרת ביוב גם על מים ששימשו לצרכי גינון ונוי, המופיעים בחשבונות החודשיים תחת הכותרת "צריכה משותפת". גבייה זו מנוגדת, לטענת המבקשת, לחוקי העזר ומהווה הפרת חובה חקוקה, הפרה של עקרון שלטון החוק, וכן עשיית עושר שלא במשפט, עילות מכוחן היא זכאית לסעד של השבה.

המשיבות טוענות כי גביית אגרת הביוב בגין מים המשמשים לצריכה משותפת נעשית על ידן כדין ובהתאם להוראות חוק העזר. ראשית, טוענות המשיבות כי לא כל המים לצריכה משותפת משמשים לגינון; ושנית, הן טוענות כי ההגדרה של "גינון נוי" מוגבלת במכסה, כאשר הפטור בגין אגרת ביוב נגזר ממכסה זו.

האיגוד הוקם מכוח חוק איגודי ערים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק איגודי ערים). מכוח חוק איגודי ערים הותקן חוק עזר לאיגוד ערים אזור דן (ביוב) (אגרה), תשכ"ז-1967 (להלן: חוק העזר של האיגוד), לפיו חלה על הרשויות המקומיות החברות באיגוד חובה לגבות מתושביהן אגרת ביוב, עבור האיגוד. למעשה אין מחלוקת כי העירייה גבתה את אגרת הביוב עבור האיגוד.

הסמכות הכללית של הרשויות המקומיות להתקנת חוקי עזר לעניין תשלום אגרות והיטלים נקבעה בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות). באופן ספציפי יותר, מוסדרת סמכותה של העירייה להתקין חוקי עזר בדבר אגרת ביוב בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, הקובע בסעיף 37(א) כדלקמן:

"רשות מקומית תטיל, בחוק עזר, על המחזיקים בנכסים המחוברים לביוב אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב שלה (להלן: אגרת ביוב); ואם לא נקבע שיעורו של ההיטל, רשאית היא לכלול בהוצאות ההחזקה גם את ההוצאות להתקנת הביוב".

"מים המשמשים בחקלאות ובגינון (פרטי או ציבורי) אינם נאספים במערכת הביוב ועל כן יהיו פטורים מאגרת ביוב".

עוד נאמר בדו"ח, בעמ' 10:

"בניגוד למחירי השימוש במים, המשתנים עם רמת הצריכה אך אחידים בכל הארץ, אגרות הביוב קבועות בכל רמת תצרוכת (ללא מדרגות) אך משתנות מרשות מקומית אחת לשנייה. אגרות אלו נועדו לכסות את העלויות השוטפות הכרוכות בתפעול מערכת הביוב ועלויות טיהור השפכים. מאחר וההיטל החד פעמי אינו נותן מענה להשקעות שנועדו לשחלוף מערכת הביוב ושדרוגה נוסף לעתים לאגרה מרכיב נוסף – מרכיב הפחת...

בדרך כלל אגרת הביוב אחידה בכל רשות לכל סוגי המשתמשים, כאשר מים המשמשים לגינון (פרטי או ציבורי) פטורים מאגרה, כיוון שאינם

מוזרמים למערכת הביוב, ומפעלי תעשיה ששפכיהם מחייבים טיפול מיוחד מחויבים בחלק מהרשויות בתוספת מיוחדת".

במסמך ההסכמות בו אמצה הוועדה את הדו"ח, נאמר לעניין זה:

"מחיר המים יחול גם על מים המשמשים לגינון פרטי או ציבורי אך אלה יהיו פטורים מרכיב הביוב.

דברי הסבר:

מועצת הרשות שבה ומדגישה כי העיקרון המנחה אותה בקביעת התעריפים הוא עיקרון העלות...מובן כי צרכן שבחלק מצריכתו אינו צורך שירות מסוים דוגמת ביוב (גינון פרטי או ציבורי, חקלאות, למשל) יהיה חלק זה פטור מתשלום בגין השירות אותו הוא אינו צורך".

ואכן, לאור רציונל זה ונוכח העובדה שמים המשמשים לגינון אינם מוזרמים למערכת הביוב, נקבע בחוקי העזר של האיגוד ושל העירייה כי כמות המים שהשתמשו בה לצרכי גינון ונוי לא תובא בחשבון בחישוב אגרת הביוב. חוק עזר של האיגוד בדבר ביוב קובע בסעיף 5 כך:

"... לא תובא בחשבון בחישוב האגרה כמות מים שהשתמשו בה להנחת דעת המהנדס לאחת ממטרות אלה:

(1) השקאת גינות..."

חוק עזר לתל-אביב-יפו (ביוב), תשס"ג-2003 (להלן: חוק העזר של העירייה), אשר אושר ביום 2.5.2002 על ידי המשיבה 1, קובע בסעיף 10 כדלקמן:

"מחזיק בנכס ישלם לעירייה אגרת ביוב; סכום האגרה יהיה הסכום המתקבל ממכפלת כמות המים שנצרכה בידי המחזיק כפי שנמדדה במד המים בנכס, למעט מים לגינון נוי, בתעריפי האגרה הנקובים בחלק ג' לתוספת הראשונה, לפי תעריפי האגרה המעודכנים" (ההדגשה שלי – מ' א' ג').

מכאן כי אין לרשות המקומית סמכות לחייב באגרת ביוב בגין מים שאינם מוזרמים למערכת הביוב, כגון מים המשמשים לגינון.

לעניין זה ראו: עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, 672 (מהד' שנייה, תשס"ה-2005, להלן: שפיר, אגרות ברשויות מקומיות):

"תעריפי האגרה נקבעים, על יסוד חילוק של הנתון הראשון, עלות תחזוקת המערכת, בנתון השני – כמות המים מושא החיוב.

[נתונים אלה] מחייבים היזקקות ומענה לשאלה המתבקשת: מהו מושא החיוב ועל אילו מים הוא יסוב, האם על כל המים הנצרכים ע"י החייב? האם רק על המים הנצרכים והמוצאים דרכם למערכת הביוב, או האם על כמות ביניים כלשהי."

שאלה זו התעוררה בתובענה שהוגשה קודם לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות בש"א (ת"א) 59314/99 דוידוב נ' עירית ת"א. שם נקבע כי כיון שמדובר באגרה, שאיינה צריכה לשקף את השירות במדויק, ניתן לגבות שלא על פי כמויות המים המוזרמות בפועל לביוב והתובענה נדחתה. בתביעה שלפניי הטענה היא כי כל המים לצריכה משותפת בבניינים משותפים אינה מוזרמת לביוב, ועל כן גביית אגרת ביוב בגין הצריכה המשותפת אינה כדין.

התביעה דנן תוקפת את חוקיות גביית אגרת ביוב בגין מים לצריכה משותפת בית משותף. יש אם כן לבחון מהם "מים לצריכה משותפת". ביום 23.1.08 פנתה המבקשת במכתב לעירייה ובו ציינה כי גביית אגרת ביוב בגין הצריכה המשותפת נעשית שלא כדין, שכן כל הצריכה המשותפת בבנין משמשת לגינון ונוי (נספח ה1 לבקשה). כאמור לעיל, העירייה כופרת בכך שכל המים לצריכה משותפת משמשים לגינון. באשר לגביית אגרת ביוב בגין מים לגינון, העירייה כתבה בתשובה למכתבה של המבקשת, ביום 18.2.08, כדלקמן (נספח ה2 לבקשה):

"3. לעניין פטור אגרת ביוב בגין כמות המים המשמשת לגינון.

נציין כי ההקצבה ניתנת בהגבלה של 0.6 מ"ק לכל מטר רבוע של גינה מושקית ולא יותר מ- 300 מ"ק לכל גינה לשנה, וזאת מיום מתן הצהרה בכתב לעירייה.

נא למלא את הטופס המצ"ב ולהחזירו למשרדנו...".

מתשובת העירייה עולה כי היא אינה כופרת בכך שאין לגבות אגרת הביוב בגין מים המשמשים לגינון ונוי, אלא גורסת כי הפטור מאגרת ביוב לשימוש לגינון ניתן בהגבלה לפי שטח גינה מושקית, וכן מותנה במילוי טופס הצהרה.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשני נדבכים. הנדבך הראשון נוגע לשאלה האם המים "לצריכה משותפת" בגינם חויבה המבקשת כוללים רק מים לצרכי גינון. הנדבך השני של המחלוקת מתייחס לשאלת היקף הפטור מאגרת ביוב בגין מים המשמשים לגינון נוי. בהקשר זה נשאלות השאלות האם למשיבות הייתה הסמכות להגביל את היקף הפטור, ואם כן - באילו מגבלות. כמו כן, נשאלת השאלה האם הייתה העירייה מוסמכת להתנות את מתן הפטור במילוי טופס הצהרה.

כפי שיפורט להלן, חוק העזר של העירייה מפנה, בעניין הפטור מאגרת ביוב עבור מים לגינון נוי, להגדרה בתקנות המים. בזמנים הרלוונטיים לתביעה מדובר בכללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד- 1994 (להלן: כללי המים), ואשר נחקקו מכוחו של חוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים). כללי המים גם מגדירים מהם "מים לצריכה משותפת". הכרעה בשאלות שבמחלוקת בתביעת המבקשת מצריכה למעשה בחינה של היחס בין חוקי העזר של המשיבות לבין חוק המים וכללי המים. נראה כי חלק מהקשיים המתעוררים נובעים מחקיקה זו על דרך ההפניה, מקום שלא היה ראוי לעשות כן בשל הבסיס הרעיוני השונה בין תעריפי הביוב לכללי המים.

סעיף 1 לכללי המים מגדיר "צריכת מים משותפת" כדלקמן:

"הפרש הקריא של מד המים הראשי של הנכס, המותקן בגבול הנכס, ושל כלל הקריאים של מדי המים של כל יחידות הדיור או צרכני המים בנכס, הכל בהתאם לענין, לרבות מים לחימום, מים חמים, מים לגינון ומים לכל שימוש אחר נכס.

ההגדרה המשפטית של "מים לצריכה משותפת" נוגעת רק לבתים משותפים אך כוללת לא רק מים לגינון. כיצד נדע האם המים בהם השתמשה המבקשת וחויבה בגינם תחת הכותרת של "מים לצריכה משותפת" כללו אך ורק מים לגינון, כטענתה?

לעניין זה יש להבחין בין בתים פרטיים ודירות בבתים משותפים מזה, לבין מים לצריכה משותפת בבית משותף. כאשר מדובר בבית פרטי, או בדירה בבית משותף הצמודה לה גינה, המקבלת מים הנמדדים באותו שעון כמו הדירה עצמה, אכן לא ניתן לדעת האם הצרכן השקה את גינתו, התקלח או עשה כל שימוש אחר במים. במקרה כזה, אכן לרשות המקומית אין כל אפשרות לדעת באיזו כמות מים השתמש הצרכן לצורך השקיית גינתו, ומכאן הצורך בדרישה להצהרה בכתב של הצרכן בעניין זה. בנוסף, צריך להיות מתאם בין גודל הגינה לכמות המים הנדרשים להשקייתה, כך שהצרכן לא יקבל פטור על מים שבפועל מוזרמים לביוב. על כן הרשות זכאית לדרוש הצהרה על גודל הגינה, וכן רשאית היא לקבוע מגבלה של כמות מים בהתאם לגודל הגינה.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בבית משותף. בבית משותף כל הצריכה המשותפת של הדיירים או רובה המוחלט הינה לצרכי גינון. גם אם וככל שקיימים בבנין ברזים חיצוניים, הרי שברוב המכריע של המקרים מדובר במים שזורמים על פני הקרקע ומחלחלים אליה ולא מוזרמים למערכת הביוב.

העירייה טוענת בהקשר זה, כי "צריכה משותפת" כוללת (סעיף 20.2. לתגובת העירייה):

"צריכה זו כוללת, למשל, מים המשמשים בחדרי אשפה, שירותים משותפים, מקלטים, ברזיות, שטיפת רצפות של חדר המדרגות המשותף ושימושים נוספים".

אין לקבל טענה זו, בוודאי לא בשלב זה של אישור התובענה כייצוגית. ברוב המכריע של הבתים המשותפים אין שירותים משותפים, גם אם קיימים כאלו לא נעשה בהם לרוב שימוש. מים המשמשים לשטיפת רצפות, ומי ברזיות, הם מים הנגרפים אל מחוץ

לבנין ונספגים באדמה ולא מוזרמים לביוב. כך גם לגבי מים לשטיפת פחי האשפה. ככל שקיימים מקלטים ובהם ברזים, נדיר שנעשה באלו שימוש.

במסגרת חקירתו הנגדית של עו"ד יהודה רסלר, בעל השליטה במבקשת, הגישה המשיבה 2 תצלומים שונים של הבניין המשותף נשוא התביעה, במטרה להוכיח כי קיימים ברכוש המשותף ברזי מים שמימיהם מוזרמים למערכת הביוב. בתצלום שסומן נ/1 נראה ברז חיצוני לבניין, שבור ומוזנח, כפי שמתיישב עם עדותו של עו"ד רסלר לגבי ברז זה (עמ' 7 שו' 17-20):

"הברז הזה לא בשימוש. זה כל כך זניח לעומת שטח הגינה. תסתכל לפי העלים היבשים שאין שם מים שהם לא בשימוש. התמונה מדברת בעד עצמה. הברז שהוא היה פעיל הוא שימש להשקיית החלק האחורי של החצר כדי לא למשוך צינור של 100 מ' אך הוא לא פעיל הרבה זמן".

בתמונות שסומנו נ/2 ו-נ/3 נראה מכסה של ביוב סגור על מנת להראות כי כביכול מים לגינון מוזרמים לפתח זה. מדובר בטענה מופרכת שהרי ברור כי מים המשמשים להשקייה מחלחלים לאדמה ולא ניתן להזרים אותם אל תוך פתחי הביוב. לעניין זה מקובלים עלי לחלוטין דברי העד עו"ד רסלר (עמ' 7 שו' 23-24):

"זה מכסה של ביוב שהוא סגור כל הזמן. שיש סתימה בביוב מרימים את המכסה כדי לנקות את הביוב".

בתמונות שסומנו נ/4 ו-נ/5 מצולם מרזב העובר לאורך הבניין ומתחבר לבור הביוב, המרזב נועד ככל הנראה לצורך הזרמת מי גשמים ולכן אינו רלוונטי לתביעה.

התמונות שסומנו נ/6 ו-נ/7 צולמו בבניין בו מתגורר עו"ד רסלר בתל אביב ולא בנכס נשוא תביעה זו. תמונה נ/6 הינה תצלום של כיור. לא עולה מהתמונה מיקומו של הכיור, אך לטענת ב"כ המשיבה 2 הוא ממוקם בשטח המשותף. בתמונה נ/7 מצולם חדר שירותים. גם את על מיקומו של תא השירותים לא ניתן ללמוד מהתמונה, ונטען על ידי ב"כ המשיבה 2 כי הוא מצוי בקומת הקרקע בשל הבניין בשטח המשותף. עו"ד רסלר העיד כי מעולם לא ראה את הכיור שבתמונה נ/6 או את תא השירותים שבתצלום נ/7.

מכל מקום, כאמור, ככל שקיימים ברכוש המשותף ברזים, אין בברזים אלו שימוש או שהשימוש בהם זניח בהשוואה לסך המים לצריכה משותפת.

על אף שהגדרת הצריכה המשותפת כוללת לא רק מים לגינון, הוכיחה המבקשת, לצורך השלב המקדמי כי במקרה שלה, ובמקרים רבים אחרים, מרביתה המוחלטת של הצריכה המשותפת הם מים אשר מחלחלים לאדמה, אינם מוזרמים למערכת הביוב ואשר אין סמכות חוקית לגבות עבורם אגרת ביוב. מכל מקום עניין זה יוותר לשלב ההוכחות, אם יהיה בכך צורך.

סעיף 10 לחוק העזר של העירייה קובע, בסיפא שלו, כך:

"לענין זה "מים לגינון נוי" כמשמעותם ועל-פי הכללים שנקבעו לגביהם בתקנות המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), תשנ"ד-1994 – בכמות שלא תעלה על המכסה המרבית המוקצבת למחזיק" (ההדגשה שלי - מ' א' ג').

הוראה זו מצמצת את ההגדרה של "מים לגינון ונוי", כך שרק המכסה המרבית המוקצבת למחזיק בכללי המים תחשב כ"מים לגינון ונוי". מכאן שיש לקרוא את סעיף 10 לחוק העזר של העירייה יחד עם הסעיפים הרלוונטיים בכללי המים. הסעיף הרלוונטי בכללי המים הינו סעיף 4 (1), ס"ק (1.2)-(1.4), שעניינם במים לגינון נוי לצרכנים ביתיים, ובהם נקבע:

"4. התעריפים למים שמספקות הרשויות המקומיות יהיו, לחודש, כמפורט להלן:

(1) מים לצריכה ביתית

1.1 לצורכי בית, לכל יחידת דיור - ...

1.2 לגינון נוי – 3.935 ₪ למ"ק (באילת – 3.407 ₪ למ"ק).

1.2.1 בהגבלה של 0.6 מ"ק לכל מ"ר של גינה, ולא יותר מאשר 300 מ"ק לכל גינה לשנה, בחודשים אפריל עד נובמבר.

1.2.2 בבתים משותפים ובבתים שיש בהם יותר מיחידת דיור אחת עם גינה משותפת – בהגבלה של 0.6 מ"ק לכל 1 מ"ר של גינה ולא יותר מאשר 500 מ"ר של גינה לכל בית; במקרה של מספר בתים משותפים

החולקים ביניהם גינה משותפת – בהגבלה של 500 מ"ר של גינה לכל אחד מן הבתים.

1.3 החיוב בתעריפים לצריכה ביתית ולגינון נוי כאמור בפסקאות 1.1. ו- 1.2, לפי העניין, ייעשה אך ורק לגבי כמויות המים שנצרכו בפועל לשימוש זה; החיוב בתעריף לגינון נוי ייעשה מעל ל- 8 מ"ק הראשונים ליחידת דיור או מעל לכמות המוגדלת וביחידת דיור בה מתגורר אדם אחד – מעל 5 מ"ק הראשונים.

1.4 הזכאות לאמור בפסקאות משנה 1.13, ובפסקאות 1.2 ו-1.3 תקום עם הגשת בקשה בכתב לרשות המקומית".

קריאה משותפת של סעיף 10 לחוק העזר של העירייה ושל סעיף 4 לכללי המים מעלה כי המצב המשפטי בנוגע לחיוב באגרת ביוב בעיר תל אביב הינו כדלקמן. "מים לגינון נוי" פטורים מאגרת ביוב. ואולם, "מים לגינון נוי" הם מים שכמותם מוגבלת במכסה. מכסת המים לגינון נוי נקבעת על פי גודל הגינה המושקית בפועל, על פי דיווח בכתב של המחזיק בנכס.

כוונת חוק העזר של העירייה הייתה להתייחס לבתים או דירות בבעלות דייר שלהם צמודה גינה. כאמור, במקרים אלו אין לעירייה כל דרך מעשית לדעת באיזו כמות מים השתמש הצרכן לצרכי גינון. לפיכך, ככל שמדובר בבתים פרטיים יש הגיון בקביעת מכסה ובדרישה לדיווח של הצרכן. ואכן, בעניינים אלו מפנה חוק העזר לכללי המים.

ואולם, יש להדגיש כי העובדה שהמנגנון שנקבע בחוק העזר של העירייה לקביעת היקף הפטור מאגרת ביוב קושר בין מכסת המים לגינון ונוי שנקבעה בכללי המים, אין משמעותה כי הזכאות לפטור מאגרת ביוב הינה פועל יוצא של הזכאות להקצבת מים לגינון. כאמור, אגרת הביוב נועדה לכיסוי הוצאות הקשורות במערכת הביוב. על כן, בגין מים שמחלחלים לאדמה ולא מוזרמים למערכת הביוב אין אסמכתא חוקית כמו גם הצדקה מעשית לגבותה. המנגנון שנקבע בחוק העזר נועד להתגבר על המכשול הקיים ביחס לבתים ודירות פרטיים בהם המים ברובם מוזרמים לביוב ובחלקם משמשים לגינון, בדבר העדר נתונים בידי הרשות אודות כמות המים שבה עושה הצרכן שימוש לצרכי גינון. על אף שתוצאת השיטה היא כי לא מוענק פטור גורף לכל המים שאינם מוזרמים למערכת הביוב, מדובר בשיטת גבייה אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות. לעניין זה ראו: שפיר, אגרות ברשויות מקומיות, המציין בעמ' 673 כי:

"רשות מקומית אינה חייבת לקבוע את האגרה על בסיס תעריפים למ"ק מים, ומשקבעה כך, אין היא מחויבת למתאם בין כמותם המחייבת לכמות המוזרמת למערכת הביוב. עם זאת, הרשות המקומית, בקבעה את החיוב ואת אמות המידה להטלתו, אמורה לשמור על זיקה מסוימת בין היקף השימוש במערכת המים לבין סכום החיוב. זיקה זו מיועדת למניעת דיסוננס בין היקף השימוש במערכת לבין סכום החיוב".

בהקשר זה יוער כי לאחר הגשת התביעה, ביום 10.7.08, בוטלה הקצבת המים לגינון במסגרת כללי המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות) (תיקון מס' 2), התשס"ח-2008 (ק"ת 6689, בעמ' 1119). במצב דברים זה, על הרשות לקבוע מנגנון אחר למתן הפטור מאגרת ביוב ביחס למים המשמשים לגינון. שהרי, גם ללא קשר לקיומה של מכסה, מים שבפועל משתמשים בהם לגינון אינם מוזרמים למערכת הביוב ואין סמכות חוקית לחייב בגינם באגרת ביוב. אי קביעת מנגנון חלופי למתן הפטור מאגרת ביוב, משמעותו ביטול של הפטור מאגרת ביוב בגין מים שאינם מוזרמים למערכת הביוב. ביטול גורף של הפטור אינו סביר לאור הרציונל שביסוד הגבייה של אגרת הביוב.

בכל הנוגע לבתים משותפים, בהם עוסקת תביעה זו, כללי המים למעשה אינם רלבנטיים, שכן, כאמור, בבתים משותפים חל היפוכו של הכלל לגבי דירות ובתים בבעלות פרטית. בבתים משותפים כל המים לצריכה משותפת אן לכל הפחות מרביתם המוחלטת, הינם מים המחלחלים לאדמה, אשר אין לגבות בגינם אגרת ביוב, ואין כל צורך או הצדקה בדרישה לדיווח בכתב של הצרכן. משכמות המים שלא הוזרמה למערכת הביוב ידועה לרשות, אין גם הצדקה למנגנון הקושר בין אגרת הביוב למכסת המים שהוקצבה בכללי המים לגינון נוי, מנגנון שנקבע בנוגע לבתים פרטיים ולגביהם בלבד יש להחילו.ו. האם הוכחה עילת תביעה אישית?

לאור האמור לעיל המבקשת הוכיחה לכאורה כי גביית אגרת הביוב בגין "מים לצריכה משותפת", אשר אינם מוזרמים לביוב, נעשתה ללא סמכות חוקית ותוך עשיית עושר ולא במשפט.

הכלל בשיטת המשפט שלנו הינו כי במקרה בו רשות ציבורית גבתה תשלום שלא כדין, זכאי האזרח להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 7664/00 רובינשטיין נ' עירית חולון, פ"ד נו(4) 117, 132) ו/או מכוח עילות של אילוץ וטעות [(ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות (מיום 20.2.06)].

מכאן שהמבקשת הוכיחה כי עומדת לה לכאורה עילת תביעה אישית כנגד המשיבות וכנטען בכתב התביעה. נותר לדון בבקשה לאישור התביעה כייצוגית.

התנאים להגשת תובענה ייצוגית מפורטים בסעיפים 3, 4 ו-8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). סעיף 3 עוסק בסוגי התובענות שניתן להגיש בהן תובענה ייצוגית, וקובע כי לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתובענות בנושאים המנויים בתוספת השנייה לחוק או בתובענות בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית. התביעה של המבקשת מתאימה לקטגוריה הקבועה בפריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, בהיותה: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", ולכן מדובר בתביעה שעל פי סעיף 3 לחוק ניתן להגיש בה תובענה ייצוגית.

סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות מפרט מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובשם מי. המבקשת עונה על החלופה שבס"ק 4(א)(1), הקובעת כי רשאי להגיש תביעה ייצוגית "אדם שיש לו עילת בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה".

כמפורט לעיל, המבקשת עמדה בתנאי של הוכחת עילת תביעה אישית כנגד המשיבות. הקבוצה בשמה מבקשת המבקשת לתבוע כוללת את "תושבי המשיבה 1 אשר חויבו בתשלום אגרת ביוב בגין כמות המים המופיעה בחשבונות ששלחה להם המשיבה 1, תחת הכותרת: "צריכה משותפת" – וזאת בשנתיים שקדמו להגשת התובענה".

היות וצריכה משותפת נוגעת רק לצריכה המשותפת בבתים משותפים, הגדרת הקבוצה גם היא מתאימה.

כיוון שעילת התביעה של המבקשת היא גבייה שלא כדין של אגרה בגין "מים לצריכה משותפת", והיא מבוססת על מנגנון גבייה אחיד שמחילות המשיבות על כל חברי הקבוצה, הרי שהתביעה מעוררת שאלות משפטיות ועובדתיות המשותפות לכל חברי הקבוצה.

סעיף 8 לחוק מפרט את התנאים המצטברים, שרק בהתקיימם, רשאי בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית. התנאי הראשון הקבוע בס"ק 8(א)(1) הינו כי: "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה".

כל חברי הקבוצה הינם תושבי המשיבה המחויבים באגרת ביוב על פי אותה שיטה ובאותו אופן, ולכולם אינטרס פרטי וציבורי שהאגרה תגבה כדין ובהתאם להוראות חוקי העזר. היות ועילת התביעה מופנית כנגד שיטת הגבייה של המשיבות שהינה אחידה לגבי כלל חברי הקבוצה, משהוכחה לכאורה עילת תביעה של גבייה שלא כדין לגבי המבקשת, הרי עילה זו מתאימה לכל חברי הקבוצה. בשלב זה של הדיון, כדי לאשר תביעה כתביעה ייצוגית, על בית המשפט לקבוע כי קיים סיכוי סביר שהתביעה תתקבל. לאור כל האמור לעיל, סיכוי זה קיים במקרה שלפנינו.

המשיבות טוענות כי קיימות שאלות שאינן משותפות לכל חברי הקבוצה, ביחס לתקופות ההחזקה בנכס ולסיווג חשבון הארנונה. עוד טוענת העירייה כי בבניינים מסויימים קיים רק מד כללי המודד את הצריכה המשותפת בלבד, כך שזו מחולקת בין כל הדיירים ומשקפת את הצריכה הפרטית. שאלות אלו הינן משניות לשאלות העיקריות המשותפות לכלל חברי הקבוצה. ככל שקיימת שאלה עובדתית משנית המיוחדת לחלק מחברי הקבוצה, ניתן לבררה בשלב האינדיווידואלי, במסגרת בירור סכום ההשבה לו זכאי כל חבר בקבוצה. בהקשר זה נפסק ברע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276, בפסקה 15 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"אין לפרש את הדרישה לקיומן של שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה כדרישה לזהות מלאה בכל השאלות הטעונות הכרעה לגבי כל קבוצת המבקשים. דרישה של זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, עובדתיות כמשפטיות, תסכל את תכלית התובענה הייצוגית ותהפוך את השימוש בה למשימה בלתי אפשרית. לפיכך, יש לאמץ גישה לפיה די בכך שהשאלות העיקריות, העומדות במוקד הדיון, תהיינה משותפות לחברי הקבוצה, ואין נפקא מינא אם מתקיים שוני בשאלה משנית זו או אחרת".

בדומה נקבע ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, בפסקה 12 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק:

"אין כל צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות. די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות. אם יש לאחד מהקבוצה עניין שהוא מיוחד לו – כגון נזק מיוחד – ניתן לבררו בשלב האינדיווידואלי, אשר יבוא לאחר סיום השלב הקבוצתי, ולאחר שנקבעה בו שאלת האחריות של הנתבעים".

ראו גם ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 585; ודברי כב' השופטת רות רונן בתא (ת"א) 1694/07 שגית פן (בן מרגי) נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.9.08):

"חוק תביעות ייצוגיות קובע כי תנאי לאישורה של תביעה כתביעה ייצוגית, הוא כי התובענה מעוררת שאלות משותפות של עובדה או משפט בין חברי הקבוצה (ר' ס' 8(א) (1) לחוק). כלומר, לצורך אישור התביעה כייצוגית, אין הכרח כי יהיו שאלות משותפות הן של עובדה והן של משפט – די בשאלות משותפות באחד מהם....

אכן, ביחס לחלק מרכיבי התביעה, קיימת שונוּת בין חברי הקבוצה. לכל אחד מחברי הקבוצה נגרמו נזקים ישירים ועקיפים שונים. יחד עם זאת, מחוקק חוק תובענות ייצוגיות היה ער לאפשרות כזו, בה קיימות שאלות משפטיות או עובדתיות משותפות לכול חברי הקבוצה – אך קיימות במקביל גם שאלות נפרדות ביחס לחברים בקבוצה. לכן חוקק ס' 20 לחוק..."

טענה נוספת של המשיבות נוגעת להגדרת הקבוצה. לטענתן, לא כל מי שחוייב באגרה בהכרח שילם, ומי שלא שילם אינו זכאי להשבה. ראשית, אי תשלום האגרה בהכרח גרר סנקציה, ומעבר לכך עניין זה ידוע למשיבה ואין כל קושי לבררו. ככל שקיים שוני בסעד, הרי ששוני זה ניתן לבירור בשלב האינדיווידואלי.

יתר על כן, התובענה הייצוגית במקרה זה היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת, כנדרש בסעיף 8(א)(2) לחוק. השיטה שאימצו המשיבות לגביית אגרת הביוב זהה לגבי כל חבר קבוצה ומפורטת בחשבונות המים התקופתיים תחת הכותרת "צריכה משותפת". משכך, התובענה אינה מצריכה בירור פרטני בדבר נסיבותיו של כל תובע ותובע וניתן להכריע בה במשותף בהליך אחד ולמנוע התדיינויות רבות מיותרות. הכרעה משותפת תמנע מצב בו ניתנות פסיקות שונות וסותרות באותו עניין, ותיצור וודאות ועקביות אשר חשובה במיוחד במקרה דנן בו מדובר בתביעה כנגד רשות ציבורית. מה גם, שהיות ומדובר בקבוצה גדולה מאד, כאשר הנזק לכל בנין קטן יחסית, סביר להניח שאלמלא הכרעה משותפת במסגרת של תביעה ייצוגית לא תוגשנה תביעות רגילות על ידי חברי הקבוצה.

התנאי האחרון לאישור תובענה ייצוגית על ידי בית המשפט, הקבוע בס"ק 8(א)(3) ו- 8(א)(4) לחוק, הינו כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. כאמור, למבקשת ולכלל חברי הקבוצה אינטרס משותף ציבורי ופרטי, ועילת תביעה רצינית ומגובשת. בטרם הגשת הבקשה המבקשת פנתה לעירייה ובדקה היטב את המצב המשפטי והעובדתי. בנוסף, המבקשת הינה חברת עורכי דין המתמחה בתחום המשפט המינהלי. די בכל אלו על מנת לבסס את תום ליבה של המבקשת בניהול ההליך, כנדרש בסעיף 8 לחוק.

לאור האמור, אני מאשרת את הגשת התביעה כתובענה ייצוגית.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומאשרת את הגשת התובענה בתמ 106/08 כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות. בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני קובעת כדלקמן:

הקבוצה בשמה תוגש התובענה תוגדר כך: "תושבי המשיבה 1 אשר בשנתיים שקדמו להגשת התביעה החזיקו בנכסים בבניינים משותפים וחויבו בתשלום אגרת ביוב בגין כמות המים המופיעה בחשבונות ששלחה להם המשיבה 1, תחת הכותרת: 'צריכה משותפת'".

הקבוצה תיוצג על ידי המבקשת, יהודה רסלר חברת עורכי דין, באמצעות באי כוחה, עו"ד יהודה רסלר ועו"ד ר' דקל.

התובענה מאושרת כנגד המשיבות, הנתבעות 1 ו-2, בעילות התביעה כדלקמן:

1. עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט;

2. עילות מהמשפט המינהלי בדבר עיקרון חוקיות המינהל וחריגה מסמכות.

השאלה העובדתית המשותפת לחברי הקבוצה נוגעת לשימוש הנעשה במים לצריכה משותפת בבניינים משותפים.

השאלה המשפטית היא האם ההפניה בסעיף 10 לחוק העזר של העירייה לכללי המים חלה לגבי צריכה משותפת בבניינים משותפים, להבדיל מבתים פרטיים או דירות קרקע בבניינים משותפים אליהן מוצמדת גינה.

המבקשת תובעת השבה של הכספים אשר לכאורה נגבו שלא כדין. נוכח סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, ההשבה מוגבלת ל- 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה.

בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי

המשפט, בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.

בהתאם לסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות, סעיף 3 להחלטה זו יפורסם בשני עיתונים יומיים בעברית, פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת בעיתון יום ששי, וכן בעיתון היוצא לאור בשפה הרוסית, ועיתון היוצא לאור בשפה הערבית. בהוצאות הפרסום יישאו המשיבות בחלקים שווים.

המשיבות, הנתבעות יודיעו לבית המשפט בתוך 60 ימים מהיום האם הם מעוניינות כי התיק יקבע להוכחות, או שהן מסכימות כי התביעה תתקבל, וימונה בודק לבדוק את שיעור ההשבה.

המשיבות ישלמו למבקשת הוצאות ושכ"ט הקשורות בבקשה זו, בסכום של 20,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.