אין חולק כי הדירה בה מתגוררים העותר ואשתו, היא "דירה ציבורית" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הנ"ל ועל כן ועל פי סעיף 2(א) לחוק קמה לבני הזוג הזכות לרכוש אותה.

משנדחו פניותיהם החוזרות ונשנות של בני הזוג להכיר בהם כ"זכאים" הרשאים לרכוש את הדירה בה הם מתגוררים, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 1 לחוק ולאפשר להם, על ידי כך, לרכוש את הזכויות בדירה בה הם מתגוררים – עתרו הם, בעתירה מנהלית לבית המשפט, לסעד לפיו יכריז בית המשפט כי הם "זכאים" לפי החוק ויאפשר להם בכך את רכישת הדירה.

המחלוקת העיקרית, ולמעשה היחידה, בין הצדדים הייתה בשאלה האם הסתלקותה של אשת העותר מעיזבון אמה מזכה אותה ואת העותר לרכוש את דירתם, כפי שטוען העותר, או שמא אין ההסתלקות מקנה לו את הזכות לרכוש את הדירה כפי שטוענת המשיבה.

טוענת המשיבה כי על פי נוהלים שהתגבשו אצלה לגבי יישומו והפעלתו של חוק הדיור הציבורי הנ"ל, אין העותר זכאי למעמד חסר הדיור, שכן לפי סעיף 2.2 לנוהל על פיו פועלת המשיבה "חסר דירה" הוא:

העותר, טוען, לעומת זאת, כי משהסתלקה אשתו מזכויותיה בעיזבון אמה המנוחה, רואים אותה כאילו לא הייתה יורשת של העיזבון מלכתחילה. טענתו זו סומך ב"כ העותר על סעיף 6(ב) לחוק הירושה הקובע:

אין, אפוא, לראות באשת העותר כבעלת זכויות כלשהן בדירה כלשהי, שכן היא לא רכשה מעולם זכות בדירת אמה, אף לא בדרך של הורשה, ועל כן מן הדין להכיר בה ובעותר כ"חסרי דיור" על פי תקנון המשיבה עצמה ולאפשר להם לרכוש את דירת מגוריהם, כאמור לעיל.

לאחר שכב' השופט ישעיה בחן את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו בפניו, הגיע לכלל מסקנה כי הדין במקרה זה הוא עם העותר.

את מקנתו הנ"ל קבע בית המשפט בהתבסס על הוראות חוק הירושה 1965 הקובע בסעיף 6(ב) שצוטט לעיל, כי מי שויתר על חלקו בעיזבון אינו נחשב כיורש המנוח מלכתחילה. לאמור הוויתור או ההסתלקות שוללת מהמסתלק את מעמדו כיורש בדיעבד או "מלכתחילה", היינו הוא לא ייחשב לעניין זכויות או חובות כלשהן כבעל מעמד של יורש.

במצב זה, לדעת בית המשפט, לא ניתן לראות את אשת העותר כיורשת בעיזבון אמה בשום שלב, שכן היא ויתרה על חלקה לטובת אחיה ומשכך ולאור הוראת סעיף 6(ב) הנ"ל, רואים אותה "כאילו לא היה יורש מלכתחילה".

לדעת בית המשפט, כך עולה בבירור ובאופן חד משמעי מלשונה ותוכנה של הוראת סעיף 6(ב) הנ"ל. ועוד מוסיף בית המשפט כי אין צורך להרבות במקרה זה, בפלפולי פרשנות ובחינת כוונות ותכליות של המחוקק. לשון הכתוב אינה מותירה כל מקום לפרשנות בעלת משמעות אחרת במקרה זה.

משכך, בית המשפט הביע את תמיהתו לגבי עמדת המשיבה, לפיה אין בויתור או בהסתלקות מעיזבון האם, כדי "לשנות את העובדה שהיו לה זכויות בדרך של ירושה". כאלה לא היו לה מעולם, כך, כאמור, עולה מלשון סעיף 6(ב) הנ"ל, ועל כן לא ניתן להחיל לגביה את הוראת הנוהל שצוטטה לעיל.

בהמשך פסק הדין, בית המשפט מצא לנכון לציין כי הנוהל שגובש ע"י המשיבה עצמה ואשר היא פועלת על פיו, הוא סביר והגיוני והותקן על מנת לקבוע קריטריונים שיוויוניים, פחות או יותר, לגבי הזכאים לרכוש את דירתם ולסייע לאוכלוסיות הזקוקות ביותר לסיוע על פי הוראת החוק הנ"ל. אלא שהפרשנות שניתנה ע"י המשיבה להוראות הנוהל, במקרה שהובא בפני בית המשפט, מוטעית ואינה משקפת כלל את תוכן הכתוב ולשונו.

סוף דבר: בית המשפט קבע כי לאשת העותר לא היו (לאחר 1.6.71) זכויות כלשהן בדירה כלשהי (פרט לדירה בה היא מתגוררת), לא על פי חוזה כלשהו ולא בדרך של ירושה (או מתנה) ועל כן קמה לה ולבעלה – העותר – הזכות או הזכאות לפי חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה) 1998, לרכוש את הדירה בה הם מתגוררים משנת 1978 עד היום.

________________

________________