בשנת 1993 חויבה העותרת בתשלום היטל סלילת כביש, בגין נכס בבעלותה ברחוב שנקר בפתח תקווה (להלן: "הנכס").

העותרת לא שילמה את ההיטל. לפיכך ביום 22.08.2001, הגישה העירייה כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד העותרת (להלן: "התביעה הראשונה"). ביום 13.5.04 דחה בית המשפט את התביעה, בשל טיעון סף של התיישנות, ולכן לא קוים בירור של התביעה לגופה. העירייה לא ערערה על פסק הדין והוא הפך חלוט (להלן: "פסק הדין").

לאחר שניתן פסק הדין החלה העירייה להציג לעותרת דרישות לתשלום ההיטל, תוך מתן אזהרה לנקיטת הליכי גבייה מנהליים, מכוח פקודת המיסים (גביה). העותרת ביקשה מן העירייה להימנע מצעדי גבייה מנהליים, בעיקר נוכח קיומו של פסק הדין אולם הדבר לא צלח בידה.

מכאן העתירה.

העותרת טוענת ארבע טענות עיקריות: א) ברירה ולא כפל ערוצי גבייה ; ב) מעשה בית דין או השתק עילה; ג) התיישנות הליכי גבייה מנהליים; ד) שיהוי העולה כדי חוסר תום לב.

סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע את סמכות ראש העירייה לברור אחד האמצעים העומדים לרשותו, גביה מנהלית על ידי פקודת המיסים (גביה) או תביעה אזרחית ( "על אף האמור בסעיפים 309-315, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העירייה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי." [ההדגשה לא במקור]). מאחר שהעירייה בחרה בפתיחת הליכים לגביית חוב ההיטל, כחוב אזרחי בבית המשפט (להלן: "הערוץ השיפוטי") אין היא מותרת עוד בנקיטת הליכי גביה מנהליים [ה"פ (ת"א) 176048/02 שלמון נ' עיריית תל אביב.]

פסק הדין החלוט - שהעירייה בחרה שלא להגיש ערעור כנגדו – מהווה הלכה למעשה, מעשה בית דין ביחס לחוב ששימש נושא לתביעה. התנהלות העירייה , שאינה מכירה בהחלטת בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין, מהווה הפרה של חובת ההגינות ותום הלב כלפי העותרת. העותרת, כנתבעת שהתגוננה מפני התביעה ושטענת ההתגוננות שלה התקבלה, יכולה הייתה לצפות לכך שהערוץ השיפוטי יהיה בחזקת סוף פסוק. אם לא תאמר כן יתבקש שהערוץ השיפוטי לא היה אלא מהלך סרק שלא היה טעם להתגונן מפניו [(ה"פ (י-ם) 512/01 איאד סאמי קומרי נ. עירית ירושלים].

מהלכי העירייה נעדרי תום לב; הדבר מקים מניעות והשתק מלטעון לקיום חוב ההיטל לאחר שנדחתה התביעה בגינו.

במספר פסקי דין נקבע - במידה זו או אחרת של נחרצות - שדין ההתיישנות חל גם על הליכי גבייה מנהליים [ה.פ. (ת"א) 176275/01 סרור נ' עיריית רמת גן; וכן ראו עס"ב 2755/02 מזל שושון (פרסי) נ' עיריית רחובות; ה"פ (ת"א) 176048/02 שלמון נ' עיריית תל אביב; ה.פ. (חי') 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון].

העירייה כרשות מנהלית חייבת לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי הפרט. החוב בגין היטל הסלילה התגבש בשנת 1993, היינו לפני 17 שנים לערך. רק בשנת 2004, היינו כ-11 שנים לאחר התגבשות החוב, החלה העירייה בנקיטת צעדי גבייה מנהליים. נפסק כי גישה כזאת, לרבות השיהוי שדבק בהתנהלות העירייה עולים כדי הפרת חובת ההגינות [עת"מ 1224/05 גריסרו נ' עיריית תל אביב יפו; (ה"פ (ת"א) 176048/02 שלמון נ' עיריית תל אביב].

טיעון העירייה מבוסס על שלושה עיקרים: א) התיישנות כטענה דיונית אינה מוחקת את החוב; ב) חוקיות הליכי הגבייה המנהליים; ג) התנהלות סבירה של העירייה.

התיישנות היא טענת סף דיונית. קבלתה אמנם מוליכה לדחיית התובענה אך הדבר נעדר נפקות לעניין קיומו המהותי של החוב נושא התובענה. העובדה שעילת תביעה מסוימת התיישנה משמעותה שלא ניתן להשיג סעד מבית המשפט על בסיס אותה עילה. אין הדבר משמיע שהעילה עברה ובטלה מן העולם. עמד על כך בית המשפט באומרו:

התיישנות הינה במהותה טענת הגנה דיונית, ולא ניתן לעשות בה שימוש כעילת תביעה קרי, כעילה לפסק דין הצהרתי מפי חייב שהחוב התיישן. הזכות המהותית של הנושה אינה מתיישנת, אלא שנגרע כוחו מלגבותה באמצעות בית המשפט [עת"מ (ת"א) 389/05 יוספי נ' עיריית נס ציונה וכן: עת"מ (ת"א) 2596/07 האפוטרופוס הכללי – ירושלים נ' עיריית ראשון לציון].

זה ועוד זה דין ההתיישנות אינו חל על הליכי גבייה מנהליים. דין זה חל רק על הליכים לפני בית משפט או על הוצאה לפועל של פסק דין [עת"מ (ת"א)1224/05 גריסרו נ' עיריית תל אביב יפו]. עולה מן המקובץ שכיון שדחיית תובענה בטענת התיישנות אינה מוחקת את החוב שהונח בבסיס התובענה וכיון שהליכי גבייה מנהליים אינם מתיישנים, לא נפל פגם בהחלטת העירייה לנקוט בהליכים כאלה אחרי שתביעתה נדחתה בשל התיישנות.

העירייה שלחה במהלך השנים דרישות ותזכורות לעותרת לגבי החוב, וטרם ביצעה כל פעולת גבייה אקטיבית לגביית החוב. מנגנון הגבייה המנהלית מושתת על החוק. פסיקת בית המשפט העליון ציינה כי אמצעי הגבייה המנהליים הם מנגנון הולם ומוצדק שתכליתו לאפשר לרשויות המקומיות להתגבר על תופעה קשה של השתמטות מתשלום מסים והיטלים עירוניים. כך פסקה השופטת עדנה ארבל:

אינטרס זה מצדיק כשלעצמו יצירת מנגנוני אכיפה..., תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר..., אמצעי האכיפה המנהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גבייה אפקטיבי...על ידי ניצול ה"צמתים" על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות. (עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח').

העירייה פעלה על פי דין ובאופן סביר. החלטתה לגבות את חוב העותרת, גם לאחר שהתובענה האזרחית נדחתה (מחמת התיישנות) נובעת משיקול ענייני של קיום חוב שלא ניתן לוותר על גבייתו.

רשות מנהלית – בהבדל מאדם פרטי – כבעלת חוב אינה רשאית לוותר לחייב. פקודת העיריות מורה בפירוש שהסמכות להורות על מחיקת חוב נתונה בידי שר הפנים וכל בקשה למחיקת חובות ארנונה מספרי העירייה צריכה את אישורו (סעיפים 338 –339). בית המשפט עמד על כך שבנסיבות של קיום חוב לעירייה, אף על פי שתביעת החוב התיישנה, עשויה העירייה להיחשב כמועלת בתפקידה ובמחויבותה הציבורית אם לא תפעל לגביית החוב באמצעים מנהליים [עת"מ (ת"א) 1066/03 א.י.ר.מ קנין בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה].

מכאן שאין כל עילה ביד בית המשפט להתערב בצעדים שנקטה העירייה.

ההכרעה בעתירה זו מצריכה מענה לשתי שאלות: שאלה אחת היא האם דין ההתיישנות חל על הליכי גבייה מנהליים; ושאלה שנייה היא האם בנסיבות הקונקרטיות מתקיימת מניעה כלפי העירייה לשימוש באמצעי הגבייה המנהליים.

בא כוח העירייה הצביע על פסקי דין שונים שבהם נקבע כי הגיונו של המחסום הדיוני, המונע קיום הליכי תביעה של זכות במקום שהתביעה התיישנה, חל גם על מימוש הזכות בהליכים מנהליים. על כן יש לקבוע כי דין ההתיישנות חל גם על הליכי גבייה מנהליים [ ה"פ [חי] 30340/97 בתי זיקוק לנפט נ' המועצה האזורית זבולון].

דעתי שונה וכבר עמדתי על כך בעניין אחר שבו ציינתי כי חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 מחיל עצמו על הליכים אזרחיים לפני בית משפט או על הוצאה לפועל של פסק דין. הליכי גבייה מנהליים אינם הליכים לפני בית משפט. אי אפשר לקרוא בחוק את מה שאין בו כלל ועיקר [עת"מ 1224/05 גריסרו נ' עיריית ת"א ]. עם זה אני נסמך על גישה שנקט השופט לנדוי, שראה בהשתהות רבת שנים של רשות מקומית בנקיטת הליכים לגביית חובות המגיעים לה, משום חוסר הגינות העשוי לשמוט את הקרקע מתחת לפני ההליך המנהלי המאוחר [ע"א 522/71 בנין נגד בנין פ"ד כ"ח (2) 309].

חוב העותרת התגבש בפברואר 1993 שעה שהוטל היטל סלילה בגין סלילת כביש בחזית נכס השייך לעותרת. משך ½8 שנים לערך, לא נקטה העירייה כל צעד ממשי לגביית החוב. באוגוסט 2001 היא הגישה תובענה אזרחית בסדר דין מקוצר. הדיון ה"מקוצר" נמשך עד שנדחתה התובענה מחמת התיישנות. עוד שנתיים חלפו ב"שב ואל תעשה" עד שהעירייה שלחה לעותרת דרישה לתשלום החוב תוך שימוש בסמכותה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ובכך פתחה בהליכי גבייה מנהליים.

נקיטת הליכי גבייה מנהליים בחלוף 17 שנים מהתגבשות החוב אינה הוגנת גם מן הטעם שלעת הזאת קשה מאד לברר את נסיבות התהוות החוב ואת עצם קיומו.

הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים טעמי מניעות כנגד שימוש בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב מושא העתירה. על כן אני מורה לעירייה להימנע מנקיטת הליכי גבייה כאלה נגד העותרת. במובן זה העתירה מתקבלת.

בגדרה של העתירה איני נצרך לבחון את עצם קיום החוב ואיני נדרש לקבוע את ביטולו או מחיקתו. עניין זה מצוי בסמכותו של שר הפנים.

כיון שעד כה לא קבע גורם מוסמך כי החוב לא התגבש מעולם וניתן להניח שהחוב קיים, אני נמנע מחיוב המשיבה בהוצאות העתירה.

ניתן היום, ו' ניסן תש"ע, 21 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.