1. התובעת הנה רשות מקומית שבתחום שיפוטה מבנה הנמצא ברחוב המגינים 11, חיפה בשטח 50 מ"ר בסיווג מסחרי (להלן: "הנכס"). בהתאם להחלטת מועצתה, הטילה התובעת ארנונה כללית על הנכסים הנמצאים בתחומה ובכללם הנכס.

2. התביעה המונחת בפני עקרה תשלומי הארנונה בגין הנכס, אשר לא סולקו החל משנת 1989. הואיל וחלקו של החוב התיישן, תוקנה התביעה באופן שהסכום הנתבע, אשר מתייחס לתקופה שטרם התיישנה, הועמד על סך 70,750 ₪ נכון לחודש אפריל 2000 (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 17.1.2001 ).

3. הנתבעת אשר לא חלקה על בעלותה במקרקעין טענה כי בשנת 1989 נפגע הנכס ממשאית פגיעה קשה, אשר העמידה אותו בסכנת התמוטטות ובשל כך, לא נעשה בו כל שימוש למן אותה תקופה ועד היום והוא נותר ריק. בתצהירו, הצהיר בנה של הנתבעת, כי מייד עם קרות התאונה, סר למשרדי התובעת, הודיע אודות האירוע, מסר כי הנכס יצא מכלל שימוש וביקש לברר מה עליו לעשות כדי שאמו תופטר מתשלומי הארנונה.

לדברי אותו העד, הורה לו פקיד העירייה לאטום את המבנה בבלוקים והעירייה, כך לטענתו, תשלח פקח לצלם ותצרף הערתה לתיק. בתצהירו ציין: "פעלתי בהתאם להוראות העירייה, המחסן נאטם ולא נעשה בו כל שימוש מאז 1989 ... " (נ/2, סעיף 6).

4. שלוש הן טענות הנתבעת: האחת, מתייחסת להודעת התשלום. לעניין זה טענה, כי עד מועד הגשת התביעה לא קיבלה כל הודעה בדבר חובה בתשלום הארנונה. השנייה, התייחסה לנזקים שהוסבו לנכס, בעטיים ניתן פטור מתשלום הארנונה. לעניין זה טענה הנתבעת, כי הנכס נהרס ובשל העובדה כי נכלל בתוכנית הפקעה עתידית במסגרת הרחבת הכביש, לא ראתה לנכון להשקיע כספים בשיפוצו והכשרתו לשימוש. שלישית ועיקר, טענה הנתבעת, כי נציג התובעת הודיע לבנה, חד משמעית, כי באם יאטם הנכס, לא יחובו עוד בארנונה בגינו.

5. באשר לסוגיית משלח הודעות התשלום, אני רואה להפנות לכך שהחבות בגין ארנונה אינה נגזרת מהודעת התשלום הנשלחת למענו של נישום, כי אם מכח הדין. עמד על כך בית המשפט המחוזי בבר"ע 1517/98 עירית חיפה נ' יצחק יעקבי (לא פורסם -ראה מאגר פסקים מחוזיים שלא פורסמו בפדאו"ר) בקבעו:

"החיוב בארנונה אינו נוצר, כידוע, מכוח דרישת תשלום פלונית או הודעה אלמונית. חיוב זה הינו חובו של המחזיק עפ"י סעיף 300 לפקודה, הקובע 'החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועד'. . . . מטרתה של דרישת התשלום היא להתרות במחזיק וליתן לו אורכה לתשלום החוב האמור בטרם יינקטו כנגדו ההליכים המנהליים".

6. יתר על כן, העיד בפני סגן מנהל המחלקה לאכיפת הגביה אצל התובעת, מר בן זאב. בעדותו התייחס לטענת ההגנה, כי מעולם לא נשלחה הודעת חיוב לנתבעת באומרו: " מדובר על תקופה ארוכה שבמהלכה מדי חודשיים אמורה הייתה לצאת הודעה ולכן האפשרות שהטעות נמשכה לאורך פרק זמן כה ארוך אינה נראית סבירה" (עמ' 5 לפרוטוקול, פיסקה 2). עוד ציין העד כי על אף נהלי התובעת, לפיהם הדואר החוזר לעירייה, נבדק ומתעדכן בחשבון כדואר חוזר: "בחשבון הנוכחי אין כל הודעה על דואר חוזר ב- 7,6 שנים האחרונות" (עמ' 5 לפרוטוקול, פיסקה 1). הודעות הגביה מופקות באופן ממחושב ובשל כך, ברי כי לא יכול היה לנקוט לשון ספציפית יותר אולם מעדותו לגבי הליך הגביה והדרישה הנהוג במשרדי התובעת קשה להאמין כי הנתבעת אכן לא קבלה הודעות החיוב משך כל השנים. בעדותו נסך העד הנ"ל אמינות ואיני רואה שלא לקבל את דבריו.

7. בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת התייחס בנה מר אברהם זיידן למצבו של הנכס באומרו "המחסן נשוא תיק זה נפגע קשות בשנת 1989 כתוצאה מתאונה; כאשר משאית פגעה במבנה; תקרת המחסן וחלקים נוספים של הקירות והרצפה נפגעו קשות כך שלא היה ניתן לעשות בו שימוש כלשהו מחשש התמוטטות, וסכנת חיים ואכן לא נעשה במחסן זה שימוש מאז שנת 1989 ועד היום" (סעיף 3 לתצהיר נ/2). להמחשת תיאור זה, צרף העד לתצהירו תמונות שצולמו בתוך הנכס, המצביעות על מצבו הרעוע.

סעיף 330 לפקודת העיריות מורה: "נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים..."

8. בבואי לבחון את טענות הנתבעת לענין זה אני רואה לפתוח בכך שלא הוצגה כל ראיה למשלח הודעה לעירייה, כמתחייב מסעיף 330. הנתבעת לא הציגה העתקו של מכתב כלשהו ששיגרה לתובעת ובו הודיעה כי מצבו הגרוע של המבנה אינו מאפשר עוד ישיבה בו וכי אינה מחזיקה בו וזכאית לפטור מארנונה מכוח הוראות הדין. הטענה הכללית של עד הנתבעת לפיה מסר הודעה על כך לעירייה אינה מספקת.

9. ואולם גם לגופו של עניין דין הטענה להדחות. בה"פ 5047/86 עזבון חסון נ' עיריית תל אביב (לא פורסם) נקבע כי השיקול שצריך להנחות את בית המשפט בבואו לקבוע מהו מבנה שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, במשמעות סעיף 330 לפקודה, חייב להיות שיקול אובייקטיבי. היינו, כיצד יראה אדם סביר את מצבו של המבנה הנדון ולאו דווקא כיצד מתייחס לכך בעל המבנה או המחזיק בו החייב בארנונה.

לא רק בעניין הנזקים תלויה גרסת הנתבעת לבדה, כי גם בסוגיית התנגשות המשאית העיד בפני מר זיידן: "אתה שואל מה מספר המשאית ואני משיב שאיש לא ראה. שרגא התקשר ואמר שכנראה משאית פגעה בבניין כיוון שגם הגג נהרס" (עמ' 9, שורה 5 לפרוטוקול).

10. באותה פרשה, ה"פ 5047/86 קבע בית המשפט כי "יתכן מקרה שבו מבנה מסויים אינו ראוי במצבו לשימוש, אך בהשקעה סבירה ומתקבלת על הדעת, ניתן להביאו למצב שבו יהיה ראוי לשימוש. במקרה כזה, סירובו של בעל המבנה או מחזיקו לבצע את ההשקעה הדרושה לא יכול לשמש לו כסות שמאחוריה יוכל להפעיל את הוראות סעיף 330 לפקודת העיריות".

בענייננו, לא זו בלבד שלא הוצגו כל ראיות ואפילו מינימליות, להוכחת הליקויים אלא שהנתבעת אף לא הציגה כל ראיה המעידה כי תיקון הליקויים והכשרת הנכס כרוכים בהשקעה כבדה, החורגת מגבולות הסביר. על פניו, עיון בתמונות המוצרפות, מלמד כי בהשקעה נמוכה יחסית, ניתן להשיב את המבנה, המיועד לדברי הנתבעת לשמש כמחסן, לתפקוד מלא.

11. הנתבעת תרצה את ישיבתה בחיבוק ידיים ואי נקיטת כל פעולות לתיקון המבנה והשבתו לשימוש, בכך שהנכס עתיד להיות מופקע מידיה ולכן אין טעם לבצע בו תיקונים גדולים. עד התובעת מר בן זאב, התייחס לכך בעדותו : "לא ידוע לי כי נכס זה מופקע" (עמ' 5, שורה 26 לפרוטוקול) ואף מר זיידן עצמו הודה בעדותו כי: "היה הליך של הפקעה ... אנו לא החזרנו את החזקה לידי עיריית חיפה" (עמ' 9, שורה 30 לפרוטוקול). ספק אם קיימת הפקעה לגבי אותו חלק שבבעלות הנתבעת ואולם אין חולקין כי משך כל התקופה הרלוונטית המשיכה הנתבעת להחזיק בנכס ללא עוררין. מאחר ומדובר בשנים רבות, שומה היה עליה לפעול להכשרת המקום על מנת שיהיה ראוי לשימוש, ככל שיש אמת בטענותיה.

12. אחרון, עמדה לנתבעת הטענה כי נציג התובעת הודיע לבנה חד משמעית כי באם הנכס יאטם לא יחולו לגביו חיובי ארנונה.

עד התביעה בן זאב יאיר העיד בחקירתו הנגדית על כך שידוע לו כי "... בשנת 89 נהגה העירייה לגבי נכסים שהיו אטומים לפטור אותם מתשלום הארנונה ..." וכי פטור זה עודנו חל על אנשים שעמדו בקריטריונים שנקבעו אז: "... כגון: שהיה פקח שיצלם ויבדוק ויאשר את עובדת האיטום..." (עמ' 4 לפרוטוקול). בחקירתו, ציין העד כי מתן הפטור כאמור זכה לתיעוד: "... ואז הנכס קיבל כל (צריך להיות 'קוד' - א.ט) שימוש שמשמעותו במחשב הייתה שהנכס אטום" (שם).

13. ברישומי העירייה לא נמצא כל תיעוד לבקשה שהגישה הנתבעת למתן פטור בעקבות אטימת הנכס, וכן לא נמצא כל תיעוד אחר שיש בו כדי להצביע כי פטור כזה ניתן לה אי פעם. רישומי העירייה ופנקסיה מהווים ראיה לכאורה על קביעת הארנונה ועל עשיית השומה ותוקפן של אלה, וזאת בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות. תדפיסי המחשב הם הם "פנקסי העיריה ורישומיה" (ראה: הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, עמ' 403).

14. להוציא עדותו היחידה של מר זיידן, לא הוצגה בפני כל ראיה המעידה כי אכן הנתבעת פנתה ודיווחה על פגיעת המשאית והנזקים שהוסבו לנכס ומילאה אחר הוראות העירייה לאטום את הנכס. אין בהודאת התובעת בקיומו של נוהל לפיו ניתן פטור באותן נסיבות, כדי להושיע את הנתבעת שכן על מנת שנוהל זה יתקיים ויחול לגביה, חייבת היתה הנתבעת לנקוט מספר צעדים שכלל לא הוכחו. הנתבעת נמנעה מלהציג ראיות שיעידו כי הנכס אכן נאטם בבלוקים, הגם שיכלה על נקלה להזמין בעלי עסקים שכנים על מנת שיעידו כי הנכס אכן נאטם משך כל אותן שנים. כמו כן יכלה הנתבעת לתמוך גרסתה בקבלות המתייחסות לאותן עבודות איטום. יתר על כן, וגם אם נניח כי עבר זמן רב מאז אותן עבודות איטום וכי הדבר פגע בזמינות הראיות, עדיין יכלה הנתבעת להביא לעדות את העובדים שעמלו על פירוק האיטום: "כיום אין בלוקים כיוון שהורידו אותם כשבאו לצלם" (עמ' 9, שורה 21 לפרוטוקול).

15. לא זו בלבד שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את מעשה האטימה, אלא שהיא אף לא הוכיחה כי אכן נמסרה על ידה הודעה על כך לתובעת.

למעלה מן הנדרש אוסיף כי על מנת שהבטחה שלטונית תהיה מחייבת, חייבת זו להינתן על ידי מי שהיה מוסמך לתיתה. הנטל להוכחת קיומה של אותה הבטחה מוטל על הטוען, ובענייננו על הנתבעת. העד מטעמה, אשר העיד כי מסר כביכול את ההודעה בשמה, לא יכל לנקוב בשמו של אותו פקיד שהבטיח לו את הדברים הנטענים על ידו, לא כל שכן את גדר סמכויותיו, תפקידו וכיוצא באלה פרטים שבאמצעותם ניתן יהא לקבוע באם פעל אותו פקיד בגדר סמכותו. די בכך כדי לדחות את הטענה לעניין ההבטחה השלטונית.

16. סיכומו של דבר, משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את אותן טענות שאפשר והיה בהן כדי להקנות לה פטור מתשלום הארנונה נשוא התביעה, דין התביעה להתקבל בשלמותה.

כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל אלא אם כן סולק תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום ד' בשבט, תשס"ד (27 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

א. טובי, שופט