1. עניינה של העתירה שלפניי היא בקשה לביטול הפקעה שביצעה המשיבה בשטח של 4550 מ"ר מהמקרקעין שבבעלות העותר, הידועים כחלקה 36 בגוש 7834 (להלן: "החלקה") בטייבה. לטענת העותר, המשיבה זנחה את מטרת הפקעת החלקה, כאשר משך שש שנים לא החלה בסלילת כביש מס' 444, לשמו נועדה ההפקעה. בהתאם לכך, ביקש העותר כי החלקה תוחזר לידיו בתמורה להשבת סכומי הפיצויים הכספיים שקיבל מהמשיבה בגין ההפקעה, בניכוי הנזקים שנגרמו לו בעטיה, עד כה. בתגובתה לעתירה טענה המשיבה, בין היתר, כי על בית המשפט למחוק את העתירה על הסף מטעמי חוסר סמכות עניינית ושיהוי מטעם העותר בהגשתה. לחילופין, ביקשה המשיבה לדחות את העתירה לגופה ולחילופי חילופין לקבוע, כי גם אם נפל פגם כלשהו במימוש מטרת ההפקעה, אין בו כדי להביא לביטולה. בתום דיון מקדמי שהתקיים בפניי ביום 14.01.2010, התבקשו הצדדים להעלות על הכתב את טיעוניהם המשפטיים בדבר טענות השיהוי והעדר הסמכות העניינית, שפורטו בתגובה לעתירה.

2. לטענת ב"כ העותר, הפקעת החלקה שבבעלות מרשו נעשתה מכוח תוכנית מתאר מקומית (מספר מח/133). בהתאם לאמור בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 (להלן: "החוק") ובסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק, הסמכות לדון בעתירה בענייני תכנון ובניה, המשיגה על החלטה שניתנה מכוח תוכנית מתאר מקומית, נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. באשר לטענת השיהוי בהגשת העתירה זו, טען ב"כ העותר, כי לא היה בהתנהלות מרשו שיהוי מהפן האובייקטיבי, שכן למשיבה לא נגרם כל נזק בשל האיחור בהגשת העתירה, אותו ניתן היה למנוע, לו היתה מוגשת העתירה במועדים הקבועים בתקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (להלן: "התקנות"). יתר על כן, למועדים הקבועים בחקיקת המשנה אין כל נפקות, משום שעילת העתירה מבוססת על שיהוי המשיבה עצמה בביצוע מטרות ההפקעה. חלוף הזמן הרב מאז הופקעה החלקה, מבלי שהמשיבה עשתה בה כל שימוש, רק מחזק את הטענות המופיעות בעתירה. מטבע הדברים, העותר המתין שהמשיבה תעשה שימוש בחלקה, ולכן לא ניתן לייחס לו גם שיהוי סובייקטיבי בהגשת העתירה. אף שלא התבקש ע"י בית המשפט, הוסיף ב"כ העותר וטען כי במעמד חתימת העותר על הסכם הויתור על חלקתו, נטען בפניו כי סכום הפיצוי הכספי שיקבל עבור מסירת החלקה, הוא הסכום שיוותר לאחר ניכוי מס השבח בו הוא חייב. בפועל, ולאחר שבוצעה ההפקעה, דרשו ממנו רשויות המס לשלם מס שבח בסכומים ניכרים, והחלו בעיקול נכסיו משלא היה בידו לשלמו. ב"כ העותר הוסיף, כי במהלך ניהול המו"מ מול המשיבה לא היה העותר מיוצג ע"י עורך דין, ומאחר שאינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, היתה מוטלת על המשיבה חובת תום לב מוגברת, לחשוף בפניו את העובדה שיידרש לשלם מס שבח, שיגרע מסכום הפיצויים שיקבל. משהסתירה המשיבה עובדה זו מהעותר, היא הפרה את חובת תום הלב הכפולה והמכופלת, לה היא כפופה, הן מכוח סעיף 12 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 והן מכוח דיני המנהל, עקב היותה חברה ממשלתית. בעקבות הפרת חובת תום הלב, על המשיבה מוטל הנטל לשאת בתשלומי המס שהוטלו על העותר.

3. ב"כ המשיבה טען בתגובה לטענות העותר, כי עניינה של העתירה היא בביטול הפקעה שנעשתה בהתאם לצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) דרך מס' 444: קלקיליה-טול כרם (להלן: "הצו"), אשר פורסם ביום 21.10.1993 בקובץ תקנות 5553. הצו מעניק למשיבה סמכות להפקיע שטחים המפורטים בתוספת לצו והמיועדים להרחבת כביש מס' 444, החוצה את העיר טייבה, וזאת מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: "פקודת הדרכים"). בין שטחים אלו נכללת גם חלקתו של העותר. ביום 21.12.2000 פורסמה בילקוט הפרסומים 4945 הודעה על אישור תוכנית מתאר מקומית מס' מח/133 באזור כביש מס' 444, החלה, בין היתר, גם על חלקתו של העותר. במהלך 2003 או בסמוך לכך נערך מו"מ בין נציגי המשיבה לעותר לגבי תשלום הפיצויים בגין הפקעת החלקה, ובמהלך שנת 2004 קיבל העותר את מלוא הפיצויים המגיעים לו, הצהיר בכתב כי לא יהיו לו תביעות עתידיות נגד המשיבה בגין ההפקעה, והמשיבה תפסה את החזקה בחלקה. לטענת ב"כ המשיבה, מאחר שהפקעת החלקה נעשתה מכוח פקודת הדרכים, שאינה מנויה בתוספת הראשונה לחוק ולא מכוח חוק התכנון והבניה או תוכנית המתאר המקומית שהותוותה שנים מאוחר יותר, הסמכות לדון בביטולה אינה נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים כי אם לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. לעניין זה, הפנה ב"כ המשיבה לרע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' יואב בן גרא, פ"ד נט (6) 193, שם נקבע, כי הסמכות לדון בהשגות על חוקיות צווי הפקעה נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. באשר לטענת השיהוי, הבהיר ב"כ המשיבה, כי ביום 10.10.07 קיבלה המשיבה מכתב מב"כ העותר, בו הוא דורש להשיב לו את החלקה שהופקעה בתמורה להשבת סכום הפיצויים, בטענה כי המשיבה לא עושה בקרקע שימוש לצורכי הציבור וכי החלקה שהפקיעה הפכה ל"מזבלת ענק". ביום 14.11.07, ובתגובה למכתב, הודיעה המשיבה לעותר כי אין באפשרותה להשיב את השטח המופקע, שכן זה נדרש לצורך הרחבה עתידית של הכביש, וכי תלונתו בדבר הפסולת שנערמה בחלקה הועברה לגורמים המטפלים בנושא. אף שהמשיבה הודיעה לעותר ביום 14.11.07 כי אין בדעתה לבטל את ההפקעה, המתין העותר כשנתיים ימים בטרם הגיש העתירה לבית משפט זה. התנהלותו זו של העותר כרוכה בשיהוי רב, וחורגת מהמועדים המנויים בתקנות. ב"כ המשיבה גם הבהיר בתגובה, כי העיכוב שחל בניצול מטרת ההפקעה נובע מהעובדה כי מלבד החלקה הנדונה, על המשיבה להפקיע חלקות רבות נוספות לאורך כביש מס' 444. המשיבה אינה יכולה, מבחינה תכנונית וביצועית, להתחיל בביצוע עבודות הרחבת הכביש בחלקים קצרים או רק בחלק מהחלקות בהן נתפסה החזקה. קל וחומר כאשר היקף החלקות המופקעות וההרחבה המתכוננת של הכביש מתפרסים על פני שטח עצום, הכולל שדות חקלאיים ועסקים שונים. המשיבה גם נתקלה בקושי לתפוס את החזקה בחלקות מסויימות בשל התנגדות של חלק מבעליהן. ב"כ המשיבה הדגיש, כי כביש מס' 444 הורחב בחלקים מסויימים, והמשיבה עושה כל אשר לאל ידה על מנת לקדם את הפקעת יתר השטחים הדרושים להרחבתו. ביטול ההפקעה הנדונה יאיין את הפעולות הרבות שכבר בוצעו לצורך הרחבת הכביש ויפגע בצרכי הציבור. ב"כ המשיבה הוסיף עוד, כי המשיבה פעלה בתום לב מוחלט מול העותר, וכי האחרון קיבל את מלוא הפיצויים המגיעים לו בגין ההפקעה. לדברי ב"כ המשיבה, העותר יכול היה להיוועץ בעורך דין טרם נתן הסכמתו להפקעה וקבלת הפיצויים תמורתה, כפי שידע לעשות לצורך הגשת עתירה זו. בניגוד לנסיונו להציגו כמי שאינו מבין מאום, ידע העותר לנהל מו"מ מול המשיבה על גובה הפיצויים ואף לפנות לשר הפנים ולבקש פיצויים מהחסד, אפשרות שלא הכל מודעים לה. ב"כ המשיבה הבהיר, כי אף שנושא ניכוי מס השבח אינו מצוי בתחום אחריותה או סמכותה של המשיבה, הוא נכון לבוא בדברים עם הרשויות המוסמכות על מנת לנסות וליישב נושא זה בהסכמה. באשר למצבה של החלקה כיום, טען ב"כ המשיבה, כי העותר לא הביא בדל ראיה באשר לנזקים שנגרמו לו עקב מצבה הנוכחי של החלקה, או לכך שהמשיבה היא שאחראית להם.

4. הצדדים בענייננו אינם חלוקים בשאלה, אם הסמכות לדון בשאלת ביטול ההפקעה נתונה לבית המשפט זה או לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. גדר המחלוקת נוגע לשאלת הבסיס הנורמטיבי להפקעת החלקה, המשליכה, בהכרח, על סמכותו העניינית של בית משפט זה. ב"כ העותר טען, כי העתירה עוסקת בענייני תכנון ובניה וקובלת נגד הפקעה שנעשתה מכוח תוכנית מתאר מקומית, ובהתאם לסעיף 10 (א) לתוספת הראשונה לחוק, היא מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. מנגד טעןד ב"כ המשיבה, כי ההפקעה מקורה בפקודת הדרכים והצו שהוצא מכוחה. דברי חיקוק אלו אינם מצויינים בתוספת הראשונה לחוק, ועל כן, לטענת ב"כ המשיבה, בית משפט זה אינו יכול לקנות סמכות לדון בעתירה לביטול ההפקעה. השתכנעתי, כי הצדק עם המשיבה. סעיף 5(1) לחוק קובע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה...". סעיף 10(א) לתוספת הראשונה מתייחס לענייני תכנון ובניה, ולפיו לבית המשפט לעניינים מנהליים תהא סמכות לדון בעתירה מנהלית העוסקת ב"ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, למעט לפי פרק י'..ולמעט החלטות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". ההפקעה עליה מלין העותר נעשתה מכוח פקודת הדרכים והצו שהוצא מכוחה, שהעתקו צורף לתגובה לעתירה. חיקוקים אלו אינם נמנים על התוספת הראשונה לחוק, ועל כן שאלת ביטול ההפקעה הנדונה אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה. יתר על כן, לו היה המקור הנורמטיבי להפקעת החלקה, כטענת העותר, תוכנית המתאר המקומית שפורסמה בסוף שנת 2000, הדעת נותנת כי המשיבה לא היתה עורכת פרטיכל בשנת 1993, מספר חודשים לאחר הוצאת הצו מכוח פקודת הדרכים, פרטיכל המתעד מפגש של נציג המשיבה עם העותר, במהלכו נעשה נסיון לתפוס חזקה בחלקה, נסיון שלא צלח בשל התנגדותו של העותר. התנהלות זו של המשיבה מעידה, כי המקור הנורמטיבי לביצוע ההפקעה הינו צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) דרך מס' 444: קלקיליה-טול כרם, אשר פורסם ביום 21.10.1993 בקובץ תקנות 5553, מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים, ולא תוכנית המתאר המקומית (מח /133), שהותוותה שנים מאוחר יותר. לאור קביעתי כי הסמכות העניינית לדון בעתירה אינה נתונה לבית משפט זה, אינני רואה צורך להכריע בשאלת השיהוי שחל לטענת המשיבה בהגשת העתירה. בנוסף, אינני רואה צורך להביע דעה בשאלה האם נאמר לעותר, או אם כך הובנו הדברים על ידו, כי סכום הפיצויים שיקבל הינו סכום נטו, וכי לא יאלץ להפריש ממנו סכום כלשהו כתשלום למס שבח. כאמור, ב"כ המשיבה נתן את הסכמתו לבדוק סוגייה זו מול רשויות מס שבח, במטרה להגיע להסדר מוסכם בנושא, וחזקה עליו כי יעמוד בהבטחתו זו.

לאור האמור, הנני מורה על מחיקת העתירה, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ט' בניסן תש"ע (24 מרץ 2010), בהעדר הצדדים.

אורי שהם, שופט