השאלתם את עצמכם פעם מי הם הצועדים הססגוניים הפוסעים בהוד והדר בתהלוכות ההיסטוריות היפות בימי חג בערים ועיירות באירופה?

כוונתי לאותם צועדים וצועדות במלבושים מימי הביניים או הרנסנס לרגל ימי חג לאירועים היסטוריים או לרגל יום של קדוש פטרון כלשהו.

במרחק רחוב קטן אחד מהנתיבים הראשיים של העיר, נמתחות סמטאות רומנטיות עתיקות לאורך נהר הארנו בפירנצה.

בדרך כלל הן שוממות מתיירים ונקיות, צרות ומסתוריות וכל בנין בהן הוא יופי והיסטוריה.

עמדתי בפתח אחת הסמטאות האלה כשסביבי החלו להתקהל דמויות צבעוניות, אנשים בני כל הגילים בתלבושות של חיילים ושל נכבדים מתקופת הרנסנס.

ממרחק הם נראו כמו להקת עופות צבעוניים אקזוטיים.

מאחד הארמונות הנראים כאן הצילומים הורידה חבורת גברתנים תותח קטן על גלגלים.

הבנתי שלנגד עיני הרואות דברים, מתארגנת לה תהלוכה מסורתית בלבוש התקופה.

הימים, הרי ימי חודש יוני, בו מתקיימות חגיגות יוחנן המטביל, הקדוש הפטרון של פירנצה.

החגיגות כוללות טקסים מסורתיים ומיסה בקתדרלות של העיר, מופע אש גדול ואליפות בכדורגל מסורתי בין נבחרות רובעי העיר.

לאחר משחקי חצי גמר, נערכת תהלוכה בתלבושות לאורך העיר ובסיומה משחק כדורגל בסגנון מסורתי.

כך נראה אתר המשחק ממנו נולד משחק הכדורגל המודרני, בתחריט מהמאה ה- 17, כשהיה כבר בן שלוש מאות שנים.

המשחק, שהומצא בפירנצה בשלהי ימי הביניים הוא חסר חוקים ועכבות.

כדי להתקבל כשחקן נדרשים אופי וכישורים של מתאבק סומו וחונק סידרתי.

לקראת המשחקים סוגרים את הפיאצה הענקית שלפני הכנסיה הפרנציסקנית, כנסיית הצלב הקדוש וממלאים אותה בחול.

הכיכר הנהדרת היא לא רק המקום בו בכלל נולד המשחק, אותו משחקים שם עדיין בגרסתו המקורית.

המשחק אף קשור בקשר מעניין מאד עם גילוי אמריקה ע"י קולומבוס, איטלקי גם הוא אך בן גנואה.

איך נכרכים דברים אלה יחד נספר באחת הרשימות הבאות.

נכרוך בה גם קצת היסטוריה של המדע, נוסף לתככים הרגילים, לאישים וליצירות אמנות רלבנטיות מאד.

כך נראית פתיחת משחק סיום אליפות העיר:

כך הוא בדרך כלל מסתיים:

הפעילות בשטח ההתכנסות ליציאה של התהלוכה היתה מרתקת יותר מצפייה בתהלוכה עצמה.

צילמתי בזריזות במצלמה ששאלתי ממישהו ושוחחתי אתם קצת.

אחד מהמשתתפים, בעל חזות של אחד מאצילי משפחת מדיצ'י, התחיל לפתע לחטט בבהילות בין קפלי התלבושות שלו.

הוא שלף משם סלולרי רועש.

הימים אז ימי פרוץ הסלולרים. הניגוד הזועק בין המכשיר החדיש לתלבושת היה מצחיק מאד.

בזמן שחיברו את הנוצות למצנפת שלו הוא נתן הוראות בטלפון למישהו בחנות שלו.

בינתיים הכינו את התותח הקטן שיורה יריות, להודיע לכל התושבים להצטרף לחגיגות ולבשר לתיירים להתקהל ולהתפעל.

את התותח מפעילה באופן מסורתי משפחת אופים מרובע יעקב הקדוש בעיר.

דמיינתי את עצמי צועד יחד עם כל "העתיקים" האלה ושאלתי דגלן אחד, מאלה שמלהטטים בזריקת ותפיסת דגלי ענק, איך מצטרפים לתהלוכה כזו למשל כמתופף.

אחד המתופפים בחן אותי בתוף צד בינוני וקל לנגינה.

הוא הסביר לי שכדי להשתתף צריך הסמכה.

נרשמים לקורס ומתאמנים לצעוד ולנגן אתם אחרי שמתקבלים לאגודת "דגלני האופיצי."

הקורסים למשתתפים מתנדבים נערכים מטעם עיריית פירנצה.

יש קורס לנושאי נשק, לקשתנים, לדגלנים, למחצצרים ולמתופפים.

המתופפים נקראים בשמם המסורתי: טמבוריני.

פרטים והרשמה לקורסים, גם תאריכים ומקומות לצפייה בטקסים ובתהלוכות יפות - באתר הזה:

bandierai degli uffizi

בהצלחה!

להשתתפות כחובב מאומן, מוסמך ורשום בתהלוכות יש יתרונות נחמדים:

כל העיר מעריצה את הצועדים, נוסעים ומתארחים בערים רבות באיטליה ובאירופה.

החסרונות הם מעטים:

יש ללכת באנפילאות עור דקות עם נוצות גדולות בראש.

תעלומות והפתעות בחוצות פירנצה מס' 2

התעלומה הערב אינה השאלה "האם הייתי משלם מאה ושלושים מליון דולר תמורת ציור קטן של ליאונרדו?"

ברור שהייתי משלם.

אין למאה ושלושים מליון דולר כל ערך בעיני תמורת עוד ליאונרדו אצלי בסלון.

הציור שאת צילומו אתם רואים כאן נקרא "הפרוניירה הנאווה" La Belle Ferroniere או הברזלנית הנאווה.

הכינוי "ברזלנית" הוא על פי רק אחת מהגרסאות לפירוש שמו החמקמק של הציור.

כל הצופה בסרט הדבילי "צופן דה וינצ'י" לפי הספר הדבילי גם הוא של דן בראון, יראה את הציור כשהמצלמה חולפת על פניו בפתיחת הסרט כשהיא משוטטת בחדרי מוזיאון הלובר.

הציור אם כן תלוי אחר כבוד במוזיאון המכובד הזה.

ציור זה נמצא, למרבה הפלא, בעוד כמה מוזיאונים ואוספים פרטיים, תמיד תחת אותו שם מוזר, אשר יש לו כמה וכמה פירושים.

אחת מהגרסאות האחרות שלו נמכרה בסוף ינואר האחרון ע"י בעליה בארה"ב, ומכאן העניין הבינלאומי הרב שהתעורר עתה מחדש בציור שלידתו ומהותו אפופים מסתורין.

הגרסה האמריקאית הגיעה לשם מצרפת בסיום מלחמת העולם הראשונה.

רק לפני מספר שבועות היא הופיעה בשוק האמנות ואזרח אמריקאי ששמו חסוי הביא לביתו ציור ארוז היטב והטמין אותו בכספת עבה וגדולה.

הציור בלובר, לאחר שדורות רבים יוחס בבטחה לליאונרדו, הוכרז, בזהירות המתבקשת, כציור שנעשה "בחוגו של האמן".

יחוס כזה משאיר אותו כמובן בקטגוריה עילית.

ועכשיו לתעלומה האקטואלית.

הציור, באותו שם, שהחליף ידיים בניו יורק בתיווך "סות'ביס", ידוע מזה תשעים שנים, מאז שניתן כמתנת נישואין בצרפת והובא לאמריקה.

הוא מכונה ע"י חוקרי אמנות בשם "ליאונרדו האמריקאי".

הוא נמכר לאחר שנקבע סופית שהוא כלל אינו מקורי.

מדובר בציור נהדר ועשוי היטב, ברמה העולה על חיקויים וזיופים שרואים בדרך כלל.

לאחר שנקבע כי אינו של איש פירנצה הדגול, הוא הוצע למכירה בשלוש מאות אלף דולר בלבד, סתם בגלל תהילת עבר של ספקות אציליים ואותו שמץ של תהילת דה-וינצ'י שדבקה בו.

בעליו החדשים שילם מליון וחצי דולר.

הוא לא יודע מה באמת יש לו בכספת.

עוד כחמישה עשר ציורים דומים מפוזרים בין מוזיאונים ואוספים פרטיים וכולם מקווים שהברזלנית שלהם תתגלה ביום מן הימים כעוד ליאונרדו "חדש."

ה"ליאונרדו האמריקאי" הוכרז כבר בשנות העשרים ע"י גדול המומחים אז כזיוף.

הדבר גרר תביעת דיבה, אך המושבעים שלא הבינו דבר משטף ההרצאות המלומדות שהושמעו בבית המשפט, התייאשו מכל נסיון לגבש דעה ולפסוק.

מחירו של המקור, אם יוכרז על אחד משורת הציורים הכמעט זהים אלה כמקורי אי פעם, מוערך ע"י מומחי שוק במאה ושלושים מליון דולר ומעלה.

עם חלוף הדורות, החיטוט בארכיונים של מסמכים, השתכלל מערך הבדיקות.

מסתבר שליאונרדו כנראה לא צייר דיוקן אשה הנקראת "הברזלנית היפה", או שצייר אותו והוא אבד עוד בימיו.

הציור בלובר וזה האמריקאי הם יפים מאד, עשויים ברמה אומנותית גבוהה מאד.

זה שבלובר מצויר על לוח, כפי שהיה עדיין מקובל בתחילת ה- 1500.

האמריקאי מצויר על קנוואס והפיגמנטים שלו זוהו כפיגמנטים שהיו בשימוש רק בתחילת ה- 1700.

במוזיאון האומנויות היפות בשאמברי, גם זה בצרפת, נמצא ציור זהה, שלישי, הנקרא בשם זהה.

משום מה כמעט כל שם של מקום בצרפת מזכיר לי עוד סוג של גבינה.

הציור הזה נעשה ביד פחות מיומנת והוא אמנם הוכרז מאז ומתמיד כחיקוי בלבד.

הוא מוצג שם מן הסתם בתקוה שיום אחד יתברר שעשה אותו תלמיד או חקיין בעל שם.

הסיכוי לזה נמוך כי הוא כבר תוארך ברמה גבוהה של ודאות לשנת 1870.

לא ידוע איך ומתי הוצמד לציור שמו – הפרוניירה הנאוה.

פירוש הכינוי "פרונייר" לציור ו/או לצעירה שבו לוט בערפל הדורות.

אם הציור נעשה בצרפת, ארץ מגוריו של דה וינצ'י בשנותיו האחרונות, הרי הצרפתים טוענים כי מדובר באשתו של אחד לה-פרון.

ידוע שהיא בגדה בו עם מלך צרפת, וכי בעלה דאג לחלות בעגבת כדי לנקום ולהדביק את הזוג ההולל.

אני כורך זה ההשערה זו בכך שתכשיט התליון המעטר את מצחה של הנערה נקרא "פרונייר".

ציורי רנסנס גדושים ברמזים ובתיאורי מלים או מושגים המוצפנים בהם כחידות מצוירות.

רבות מהרמיזות, החידות וההתייחסויות ההיסטוריות והפוליטיות שהוצפנו בציורים מתגלות רק למי שמתמצא בהווי המקום והזמן של יצירות האמנות, יוצריהן ומטרתן.

רמז מעניין לציור הזה מסופר דווקא בהיסטוריה של הרפואה.

ממנה יודעים כי התליון, דוגמת העיטור על מצחה של הצעירה שימש את נשות תקופת הרנסנס בעיקר לצורך הסתרה של נגעים בעור שגרמה מחלת העגבת.

קיים אם כך קשר אפשרי לצרפת, לאדון לה-פרון הנכבד, למחלה הנפוצה אז ולצייר כלשהו שצייר בצרפת את האישה מחוג הסילון של ורסאי.

לוח העץ עליו נעשה הציור הנמצא בלובר היה מקובל אז עדיין רק בטוסקנה של דה-וינצ'י.

עם זאת, לצורך סיבוך הדברים, הדיוקן דומה לציור דיוקן של צעירה אחרת, זה של ססיליה גאלרני, ציור שהוא בודאי של ליאונרדו.

הכוונה לדיוקן המכונה "נערה מחזיקה הרמין". הדמיון של הנערה לציור "הברזלנית" ידוע אם כי התנוחה שלהן שונה.

מדובר באחת מאהובותיו של דוכס מילנו לבית ספורצה.

את ספור הדיוקן שלה, ספור מרתק, מורכב ויפה, של שידוכים פוליטיים ודמויות של רומן היסטורי אמיתי, עוד נספר כאן. זה הציור:

במקרה כזה, שמה האמיתי של הברזלנית הוא לוקרציה קריוולי, גם היא אחת מאהובותיו של הדוכס, גם היא ממילנו.

אם כך, אולי גם ציור הברזלנית נעשה בכלל במילנו.

שני הדיוקנים יכולים להיות של אותה נערה והדמיון רב.

כמו כן ידוע כי ציור הברזלנית שבלובר צויר בשנים בהן ליאונרדו ישב במילנו, שנת 1496 בערך, וברור לפחות שהוא זה שצייר אז את ססיליה גאלרני.

נחזור עתה לתעלומה המעסיקה אותנו הערב:

עד כמה נכונות פסיקות המומחים כי הציור הזה הוא ליאונרדו מזויף, למעשה כמו כל הציורים הנקראים ברזלנית?

הייתכן כי אף אחד מהם לא נעשה בידי ליאונרדו?

אנחנו כאן בדה-מרקר רואים דברים, לכן נתמוך באלה שהגיעו למסקנות בדבר המקור המפוקפק של כל הציורים כבר מהתבוננות בהם בלבד.

בשונה מציורי דיוקן אחרים של ליאונרדו, קיים כאן הבדל משמעותי.

ההבדל הבולט הוא במבט ובהבעה של הבחורה. מבטה של הוא תוקפני, דומיננטי ועז ביטוי, מאד לא תואם לאופי הנשים הרכות, כפי שתיאר אותן בכל ציוריו האחרים.

במידה ומדובר בציור מתקופת מילנו והבחורה היא אותה אהובתו האחרת של הדוכס לודוביקו ספורצה, גאלרני, הרי שהציור של גאלרני, שהוא בודאי של ליאונרדו, מציג את אותה בחורה כשהיא שונה בצורה קיצונית.

מספיק להשוות את המבט עם זה של המונה ליזה למשל

או עם דיוקנאות המדונות שלו שכולן דומות לה מאד.

סוגיית המבע והמבט של המצוירת חורגת מגבולות התיאור הנפשי של הדוגמנית ושל הצופה.

מדובר גם בחריגה בוטה מהמקובל והנכון אז מבחינה חברתית.

בתקופת הרנסנס, מבט כמו זה שלכד הצייר ותיאר במכחוליו, לא היה מקובל בחוגים הגבוהים.

בספרי ההדרכה להתנהגות נאותה לבנות ובני האצולה ובני חצרותיהם, נקבע כי אין זה יאה לאשה מהוגנת להביט בצורה בוטה או בדרך המגלה רגשות עזים כלשהם..

הדבר נחשב ללא מנומס, פולשני ומחוצף, אפילו בלתי מוסרי.

ספר ההדרכה לנימוסים הנכונים הנפוץ ביותר באירופה במרוצת הדורות היה הספר "החצרוני", איש החצר, מאת בלשצאר קסטיליונה.

כל אציל ורם מעלה החזיק בספר ולמד בו איך ראוי להתנהג, כיצד לשוחח, איך לרקוד, ללכת, מהן הבעות הפנים הרצויות, נימוסי שולחן, החיזור המשחק ומנהגי הציד.

האציל צווה גם להימנע מעיסוקים שונים שאינם יאים למעמדו.

הוראות אלה עשויות גם לפתור את תעלומת החיוך המסתורי של המונה ליזה.

דיוקנה מבטא התייחסות מאותה לעולם כפי שמצווים נימוסי התקופה.

עליה להעלות על פניה, וכך רצתה להיות מונצחת, חיוך דק של בוז אצילי, בוז לסביבתה.

אין הכוונה לבני האדם אלא מעין התנשאות על הבלי העולם, על החובות החברתיות הגשמיות, למשל כמו

המנהג לשבת בפני בעל המלאכה הצייר.

הברזלנית היפה, לעומת זאת, נועצת בצופה, למעשה בצייר, מבט של מנהלת כח אדם בזמן שהיא מודיעה לו כי הוא מפוטר בזה.

הציור, לפחות בגרסת הלובר שלו, (קיומו של האמריקאי לא היה ידוע) נחשב עד המאה ה-20 לליאונרדו אותנטי.

זאת בזכות המסורת ובזכות איכותו שתמכו בייחוסו לרב-אמן.

הרקע הכהה הוא אופייני, כמו כן תנוחת הפיתול החלקי של הגוף, תנוחה המושכת את עין המתבונן.

הציור יפה בצורה מושלמת, כך גם טכניקת האור וצל לתיאור האלגנטי של תווי הפנים ושל גבולות פניה. גווני עורה נוצרים ע"י שכבות צבע שונות בתהליך מורכב עד השגת הגוונים הסופיים.

האמריקאי הבזבזן אמנם הפריז בתשלום, אך לדעתי הוא יכול לטעון שהציור שקנה אינו זיוף.

אם ליאונרדו מעולם לא צייר ציור כזה, הרי שאין מקור.

לפיכך גם הזיופים אינם זיופים וגם אינם העתקים.

להלן שתי גרסאות של אמנות דיגיטלית, המבטאות תגובות אסוציאטיביות מעניינות של אומנים לדיוקן:

קיימים כאמור עוד כחמישה עשר ציורים כמעט זהים נוספים ובאותו שם, ברמות שונות של איכות.

הם פזורים במוזיאונים משניים ואוספים פרטיים.

הגרסאות של הלובר והציור באמריקה הם הטובים בסדרת הציורים הכמעט זהים האלה של הבחורה הנחושה בת חמש מאות השנים

איני יודע אם הם שווים או לא שווים את המיליונים – אבל דבר אחד הוא בטוח:

לא כך צייר ליאונרדו את הבחורות שלו.

קישור לאתר מעניין ואלגנטי על ליאונדרו דה-וינצי

נ.ק.ו.D.O.T.




במכונית עם היטלר

הנקודה של היום היא התבוננות והשוואה בין שתי כרזות תעמולה.

שתיהן כרזות מטעם, הן נועדו להעביר מסר לאומי לאזרחים בעת מלחמה, אך כל אחת עשויה בטכניקה פרסומית אחרת.

אלה הכרזות:

כרזה אחת הופצה במדינה דמוקרטית לחלוטין, מתקדמת מפותחה ועשירה.

מדובר בכרזה של תעמולה ישירה, בוטה, קודרת ומעוררת גועל ופחד.

זו כרזה אמריקאית מתקופת מלחמת העולם השניה.

הכרזה השניה נוצרה במדינה דיקטטורית, מפגרת ועניה.

היא מתקופת מלחמת התרבות בסין, מלחמה שהשלטון הכריז על עמו.

מיליונים נרצחו, מיליונים נושלו, הוגלו או נאסרו במחנות ריכוז.

הכרזה הסינית היא פסטורלית, בהירה מתקתקה ואופטימית.

היא גדושה בשפע ואושר אישי וכללי. העיצוב נאה וצבעוני.

התעמולה האמריקאית היא מעשית, המסר שלה ספציפי וברור: "חסוך כדי לעזור להלחם באויב."

אם לא תסיע אתך אנשים נוספים, כאילו הסעת את האויב, בהתגלמותו השטנית ביותר.

יותר מזה: הסעת אותו אז עזרת לו.

הכרזה היא אמריקאית במרכיבים שלה: אזרח בורגני בחליפה יפה במכוניתו הפרטית.

עדיין זו אמריקה ארץ האפשרויות אך אמריקה, כמות שהיא, יכולה גם להתגייס ולעזור.

החזות המאיימת של הכרזה מחפה זמנית על מציאות יום יומית שהיא למעשה טובה.

התעמולה הסינית מחפה בצורה הרמטית על מציאות אחרת.

המשטר הסיני מעלים את המצוקה, הדיכוי והמחסור האישי והלאומי.

אצל הסינים רואים סיני אידיאלי ודמיוני.

הכרזה מציגה את האיכר הייצוגי, שמנמן חסון ומרוצה. הוא לבוש היטב בסרבל חדש, בגד המשמש לעבודה.

ברקע יש שפע, כפי שפשוטי העם מבינים מהו שפע: יבול רב המשתרע עד האופק, כלומר בלתי נגמר. הטרקטור מרשים ונוצץ.

המתבונן אמור להתרשם כי לאיכר הסיני העלוב יש כמובן מאליו טרקטור גדול וחדש.

השפע הדמיוני הוא של הכלל, של העם והמדינה, בניגוד לזה באמריקה המכירה בכך שהעושר הוא פרטי. היא רק דורשת להתחלק בו סמלית, לחסוך, במאבק נגד איום חיצוני אמיתי.

אמריקה אינה נלחמת באזרחיה שלה.

על הטרקטור להיות אדום, כמו הדגל וכמו הספר האדום הקטן אותו הוא מניף בהתלהבות התואמת את שיניו המושלמות.

הוא מציג את הספר ומצהיר בכך על דבקותו באידיאולוגיה המוכתבת.

בכרזה אין כל רמז לכך שכל סיני היה חייב לשאת אתו את הספר לכל מקום.

אך ידוע שאם נתפס בביקורת ללא הספר היה עלול לספוג מכות רצח בו במקום או להישלח לשנים רבות לאי שם.

לא יותר עדיף כבר לצרף למכונית זוג נוסעים בדרך לעבודה?