העובדות:

1.א. בבעלות כל אחת מהעותרות מפעל לקירור מזון (להלן: "המפעל")

הנמצא באזור התעשיה בחולון, על מגרשים המיועדים לתעשיה (נספחים ג'-ו' ונספחים א'-ג' לעתירות בהתאמה).

ב. החל משנת 1962 ועד ליום 29.5.07 סווג המפעל לעניין ארנונה לפי סיווג "תעשיה".

ג. ביום 30.5.07 הודיעה המשיבה לעותרות כי סיווג המפעל שבבעלותן שונה באורח רטרואקטיבי מסיווג "תעשיה" לסיווג "עסקים".

משמעותו של שינוי זה היתה העלאת תעריפי הארנונה בעשרות אחוזים ולפיכך חויב חשבון "קר פרי" ב-451,945 ₪ וחשבון "פריאור" ב-374,830 ₪, שהוא ההפרש לתקופה שבין ינואר 2007 ועד יוני 2007 (נספחים י"ט ו- י"ב לעתירות בהתאמה).

ד. העותרות לא הסכימו עם החלטה זו של המשיבה והגישו את העתירות נשוא פסק דין זה.

ה. ביום 27.4.08 הגישה "פריאור" בקשה לאיחוד דיון של עת"מ 1876/07 בעניינה, עם עת"מ 1799/07 בעניין "קר פרי", בשל זהות המחלוקת שבין העותרות לבין המשיבה.

ו. ביהמ"ש נענה לבקשה ומשום כך דן פסק-דין זה בעתירות המאוחדות.

טיעוני העותרות:

2. העותרות טוענות כי מדובר במפעל שייעודו קירור מזון ומאפייניו ייחודיים, כאשר לשם הקמתו נדרשה בנייה מיוחדת שעלותה גבוהה בהרבה מעלות הקמת מחסן רגיל.

במפעל מצוי ציוד, מכשור ומכונות בשווי של כעשרה מיליון דולר ב"קר פרי" וחמישה מיליון דולר ב"פריאור".

מוצרים המגיעים למפעל הקירור אינם מתאימים ו/או בשלים ו/או מוכנים לשיווק ולמכירה מפאת מצבם הגולמי, ויש להכשירם לשיווק ומכירה רק במפעלי קירור.

תהליכים אלה נדרשים לצורך מניעת ריקבון והחשת ההבשלה של מוצרי המזון, הכל תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות.

הליכים אלה משנים את טיב מוצרי המזון הגולמי, מעלים את ערכם הכלכלי, מאפשרים את מכירתם ושיווקם לאחר תום תקופת חייהם הטבעית ומאריכים לחלקם את אורך חיי המדף שלהם.

במפעל "קר פרי" עוברים כ- 108,000 טון בשנה של מוצרי מזון גולמי ובמפעל "פריאור" כ- 60,000 טון.

מוצרים אלה משונעים במפעלים באמצעות כלים מיוחדים המיועדים לעבודה בטמפרטורות נמוכות.

3. העותרות מפנות לפסיקה, ובין היתר לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 403/66 החברה הא"י לקירור והספקה בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (פשמ"ג), פ"ד כ(4) 747, (1966) (להלן: "החברה הא"י לקירור") וטוענות כי עפ"י פס"ד זה יש לקבוע כי בתי קירור הם מפעל תעשייתי.

העותרות מוסיפות כי גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המסווגת את ענפי הכלכלה במשק, סיווגה את פעולת הקפאת פירות וירקות כפי שזו נעשית במפעל קירור, כתת ענף בתעשיית מוצרי המזון.

4. משנת 1962 היינו, במשך כ- 45 שנים, חוייבו העותרות בארנונה בגין המפעל שבבעלותן לפי סיווג "תעשיה".

בשנת 1995, בעקבות הליכים משפטיים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו נערכה שומת הארנונה למפעל על פי סיווג "תעשיה".

משביקשה העירייה בשנית, בשנת 1998, לשנות את סיווג המפעלים ל"עסקים", חרף העובדה כי לא נעשה כל שינוי בשימושים במפעל, חיוותה היועה"מ של משרד הפנים את דעתה כי שינוי סיווג זה הינו "בעייתי". היועה"מ של משרד הפנים סברה כי מבחן הייצור אינו מבחן בלעדי וכי יש להבחין בין "מפעל תעשייתי" לבין "פעילות ייצורית".

עוד סברה היא כי יש להתחשב גם בטיבן של המכונות במפעל, היקף פעילותו הכללית של המפעל ובפרמטרים נוספים. ציוד מתוחכם ותהליך מתקדם יכולים להוות מבחן חילופי למבחן ה"יש חדש מחומרי גלם" וייתכן גם כי מפעל יוגדר כמפעל תעשייתי גם במובן של "תעשיית שירותים".

לאור חוות דעת זו לא שונה הסיווג ע"י המשיבה.

5. ביום 30.5.07, כאמור לעיל, הודיעה המשיבה לעותרות כי סיווג המפעלים שונה באורח רטרואקטיבי החל מיום 1.1.07 מ"תעשיה" ל- "עסקים" ולפיכך נקבע החיוב בהתאם.

משמעות השינוי היתה העלאה של כ- 80% בתעריף החיוב.

הנימוק לשינוי היה: "לפי ביקורת במקום, המקום משמש לאחסנה" (נספח י"ט ו- י"ב לעתירות בהתאמה).

לטענת העותרות, ביקורת כזו לא נערכה במפעל, והמפעל אינו ממלא פונקציה של מחסן לאור השינוי שעובר המזון מכניסתו למפעל ועד צאתו ממנו, לאחר תהליכי ההכשרה, ההכנה וההתאמה בהקפאה וקירור.

בנוסף, החלטה על חיוב מיידי אוטומטי של "קר פרי" בסכום של כ- 500,000 ₪ ושל "פריאור" בסכום של כ- 400,000 ₪, מבלי שניתנה להן הזכות להגיב טרם החיוב, הגם שהעירייה ידעה כי שינוי הסיווג שנוי במחלוקת בין הצדדים, היא החלטה שהתקבלה בחוסר תום לב, משיקולים זרים ובניגוד לכללי המנהל התקין.

6. שינוי סיווג המפעל והעלאת תעריפי הארנונה נעשו בניגוד לסעיף 10(א) לחוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, שכותרתו "הקפאת מיסים" ובניגוד לתקנה 5(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות ההסדרים") שכותרתה "שינוי סיווג", המהווים חלק מדיני ההקפאה.

דיני ההקפאה נועדו, בין היתר, לשמור על יציבות תעריפי הארנונה ברשויות המקומיות ולמנוע את עקיפת האיסור באמצעות שינוי סיווג לנכסים, באופן שיש בו כדי להשפיע על סכום הארנונה המוטל בגינו על הנכס, וזאת כל עוד לא השתנה השימוש שנעשה בו.

לטענת העותרות, לא נעשה כל שינוי במפעלן לעניין השימושים הנעשים בו ולפיכך לא היה מקום לשנות את סיווגם.

משהחליטה המשיבה על שינוי הסיווג, החלטה שגרמה להעלאה משמעותית בתעריפי הארנונה, נוגדת החלטה זו את דיני ההקפאה וגם היה על המשיבה לקבל את אישורם של שרי הפנים והאוצר.

7. עוד טוענות העותרות כי שינוי סיווג המפעל נעשה גם בניגוד לסעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), המטיל חובה על הרשות לסווג נכסים אך ורק בהתאם לקריטריונים ברורים של סוג שימוש ומיקום, דבר המצמצם את מרחב שיקול דעתה.

ייעוד המפעל והשימוש בו לא השתנה והוא ממוקם באזור המיועד לתעשיה ולא לעסקים, כפי שנקבע בתב"ע החלה על המקרקעין.

אילו היה מדובר ב"עסקים", היתה העירייה אוסרת את הקמת המפעל במקום בו הוא מצוי.

בהקשר זה מפנות העותרות ל-ה"פ 527/92 שאול קרשין ואח' נ' עיריית רמת-גן [מאגר נבו] (3.11.1993), שם נפסק כדלקמן:

"... מקום שהרשות המקומית עצמה אסרה על שימוש בנכס למטרת מלאכה ותעשייה, אין הדעת נותנת שהיא תוכל לדרוש מבעלי נכסים תשלום ארנונה בגין ייעוד זה".

עוד מפנות העותרות לערעור בעניין קרשין - ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין, פ"ד נ(5) 478, 484:

"אכן, האינטרס הציבורי הוא שכספי ציבור יישמרו מכל משמר בידי הרשות הציבורית שנועדה להחזיק בהם, ושתהא גביית מיסים צודקת שווה ונכונה. אלא שבענייננו אין התנהגות העירייה מבטיחה גבייה כזו, שכן היא אסרה על השימוש בנכס למטרת מלאכה ותעשייה ובכך מנעה את אפשרות השימוש בו ככזה, ואין היא יכולה לדרוש מהבעלים תשלום ארנונה בגין ייעוד שאין היא מאפשרת למלאו. על-כן, עליה לגבות את הארנונה בגין הייעוד שאותו היא עצמה קבעה".

8. העותרות טוענות גם לאי חוקיות פעולת המשיבה בהטלת מס באורח רטרואקטיבי.

המשיבה קבעה לעותרות שומת ארנונה בעבור המפעל לשנת 2007.

במהלך השנה החליטה המשיבה על שינוי הסיווג והעלאת תעריפים באופן רטרואקטיבי לכל שנת 2007.

בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי תיקון שומת ארנונה רטרואקטיבית תיעשה אך ורק במקרים נדירים וזאת, לאור העובדה שפקודת העיריות אינה מקנה לעירייה סמכות מפורשת שכזו ולאור עקרון "סופיות השומה" והסתמכות הפרט על דרישת התשלום שקיבל כחיוב סופי לגבי אותה שנה (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות, פ"ד נד(2) 433 (2000); ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיות נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002)).

9. המשיבה דרשה גם ריבית והפרשי הצמדה על החיוב הרטרואקטיבי כאילו מדובר ב"תשלומי פיגורים", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

הפרשי ריבית והצמדה אלה צורפו לדרישת התשלום המקורית שנשלחה לעותרות כאשר, לטענת העותרות, אין מדובר בחיובי פיגורים.

לפיכך, טוענות העותרות, בעשותה כן, פעלה העירייה באופן בלתי חוקי ותוך חריגה מסמכות.

טיעוני המשיבה:

10. כטענה ראשונה טוענת המשיבה לחוסר סמכות.

לטענתה, השאלה המרכזית בעתירות היא שאלת סיווגו של נכס ועיקר טיעוניהן של העותרות עוסק בניסיון לשכנע כי המפעל שבבעלותן אינו בגדר "עסקים".

טענות בדבר טעות בסיווג נתונה לסמכותה העניינית של וועדת הערר שליד עיריית חולון מכוח סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") הקובע כדלקמן:

"3.(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים

מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

...(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג).

המשיבה מפנה גם ל-עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח' (5.9.05) [מאגר נבו], שם נפסק כי כאשר עסיקנן בחייב המבקש להשיג על החלטת רשות מקומית בעניין ארנונה בעילה מהעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, הנוגעת לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים בדיקת המצב בפועל, עליו להגיש ערר לוועדת הערר.

רק אם הטענה אותה מבקש חייב בארנונה להעלות אינה נמנית עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, עליו להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

עוד מוסיפה המשיבה כי שאלת הסיווג הינה עניין עובדתי גרידא המצריך בירור עובדתי, אותו יש לערוך בועדת הערר, שלה הכלים לבירור העובדות הנדרשות והיא אף נוהגת לבקר במקום לשם בירור הסוגיה.

בירור זה אינו מתאים לבית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שנקבע בעע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים ואח', פ"ד נט(6) 411 (2005), כדלקמן:

"תכליתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לא היתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית".

לאור האמור לעיל יש לדחות את העתירה על הסף, כך לטענת המשיבה.

11. המשיבה מוסיפה כי שינוי הסיווג במפעל נעשה בשל התאמת הסיווג לאופי הפעילות הנעשית בפועל בנכסים היינו, על יסודות עובדתיים גרידא.

אין מדובר ביצירת סיווג חדש יש מאין או בתיקון צו הארנונה, כי אם בהתאמת הפעילות המתבצעת במפעל לסיווג הקיים, ובהתאם לסיווג המתוקן שונו תעריפי הארנונה.

לאור האמור לעיל מדובר בהעלאת תעריפים מותרת ואף מתחייבת שהיא בגדר תיקון טעות, שאינה מפרה את דיני ההקפאה.

אי תיקון הטעות שנתגלתה פוגע בציבור ומפר את השוויון.

בעניין זה מפנה המשיבה ל-עע"מ 11137/04 עוזי יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין [מאגר נבו] (1.12.05), שם נפסק:

"... אין תכליתן של הוראות ההקפאה למנוע העלאת סכום הארנונה 'אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה מסכום הארנונה שהגיע כדין... או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחישוב הסכום המגיע כדין'... ".

12. זאת ועוד. דיני ההקפאה חלים על מועצת העיר כמחוקק משנה ואילו שינוי הסיווג במקרה דנן לא נעשה על ידי מועצת העיר כי אם על ידי המשיבה, כפעולה ביצועית בהתאם לצו הארנונה שהוא בגדר דבר חקיקה.

13. בתשובה לטענת העותרות, הטוענות כי ייעוד הקרקע עליה מצוי המפעל הוא לתעשייה ומכאן נגזר כי אין מדובר בעסקים, טוענת המשיבה כי אין בייעוד התכנוני כדי להשליך על סיווגו של נכס לצורכי ארנונה.

הארנונה נקבעת לפי השימוש בפועל ולא לפי הייעוד. רק מקום בו מדובר בנכס ריק שאין בו שימוש, יהווה הייעוד אינדיקציה לצורכי הסיווג.

14. לעניין החיוב הרטרואקטיבי, טוענת המשיבה, כי תיקון השומה נעשה במסגרת אותה שנת מס ומכאן שאין מדובר בחיוב רטרואקטיבי כי אם בתיקון טעות מותר.

15. המשיבות מפנות לאתר העותרות באינטרנט, שם מצויין כי חלק מתחומי העיסוק שלהן הינם שירותי אחסנה בקירור של מוצרי מזון בטמפרטורות שונות.

שירות זה הינו שירות עצמאי, שאינו חלק מהליך הייצור הנטען ע"י העותרות, והוא אינו בגדר "תעשיה".

הסחורות המאוחסנות בקירור זמינות בכל עת ללקוחות, והעותרות מנהלות מעקב ממוחשב על מועדי האחסון שעל פיו יכולים הלקוחות לעקוב אחרי מועדי תפוגה של הסחורות המאוחסנות.

לפיכך, כבר בשנת 1998 פנה ב"כ המשיבה לעו"ד לאה ענתבי ממשרד הפנים, במטרה לקבל את חוות דעת המשרד לעניין מפעלי הקרור שבתחום שיפוטה של המשיבה.

לטענת המשיבה, מהווים מפעלים אלה עסקים לאחסון ושיווק, אשר יש לסווגם כ"עסקים" לעניין חיוב בארנונה כללית, ולא תחת מפעל תעשייתי, כפי שסווג המפעל בטעות.

המשיבה טוענת כי על פי פסיקה של בתי המשפט המנהליים, הקפאת מזון אינה בגדר פעילות ייצורית.

המשיבה מתייחסת לפס"ד בעניין החברה הא"י לקרור וטוענת כי פסק דין זה עניינו בחוק מס הכנסה ספציפי העוסק בפחת נכסים עסקיים ומטרתו לעודד מפעלים יצרניים ואין ליישמו בענייננו.

16. המשיבה מציינת כי מאז שנת 1988 הצטברה פסיקה ישירה מתחום דיני הארנונה בה נקבע כי במחסני הקירור לא מתבצעות פעולות ייצור כלשהן המצדיקות את סיווגם כ"תעשיה" לצורך ארנונה, ולפיכך יש לסווגם כ"עסק" (לדוג. עמ"נ 347/06 שטראוס שיווק בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית חיפה [מאגר נבו] (12.11.06).

אי לכך ובסמוך לפני מועד משלוח הודעות הארנונה לעותרות בדבר שינוי הסיווג, קיבלה העירייה חוות דעת משפטית פנימית הקובעת כי על פי המצב המשפטי הנוהג כיום, הסיווג הנכון של נכס המשמש מחסן קירור הינו "משרדים, תעשיה ומסחר" בהתאם לסעיף 2.1 לצו הארנונה הקובע כדלקמן:

"2. משרדים, שירותים ומסחר

2.1 ארנונה כללית החלה על נכסים או חלק מהם המשמשים

למסחר, חנויות, מסעדות, קיוסקים, משרדים, מחסנים, סוכני ביטוח, מרפאות, בתי ספר פרטיים, בתי קפה, שטח המשמש לרחיצת רכב בין מקורה ובין שאינו מקורה ועסקים אחרים מכל סוג שהוא, בכל תחומי העיר, למעט עסקים הנזכרים במפורש בהמשך צו מיסים זה, לכל יחידת שטח (מ"ר) לשנה בש"ח" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג).

לאור כל האמור לעיל, החליטה המשיבה לסווג את מפעלי העותרות כ"עסקים".

17. המשיבה מתייחסת לטענת העותרות לפיה מדובר במפעלים הבנויים בסטנדרט בנייה ייחודי ומצויידים במכשור חדשני יקר ומיוחד ולטענתה עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הסיווג.

המשיבה מתייחסת גם לטענת העותרות לפיה מדובר בתהליכי קירור והקפאה, הנעשים במפעלים והמשנים את טיב המוצר, באופן שהם מונעים את רקבונו ומאפשרים בכך את שיווקו ומכירתו גם מעבר למועד תפוגתו ובכך גם מעלים את ערכו הכלכלי.

המשיבה טוענת כי עובדות אלה אינן הופכות את שירותי הקירור ההקפאה והאחסון ל"תעשייה".

לטענת המשיבה, מדובר בשירותי אחסון של מוצרים מוגמרים לכל דבר ועניין, הבאים בגדר סיווג של "משרדים שירותים ומסחר".

דיון:

18. העתירות הוגשו כנגד החלטה על שינוי סיווג המפעל מ"תעשיה" ל"עסקים" לצרכי ארנונה.

לטענת העותרות, עסקינן בשינוי סיווג לנכס במטרה להעלות את תעריף חיובו בארנונה וזאת, בהעדר כל שינוי בפועל בשימוש שנעשה בו.

לטענתן, מדובר בשינוי סיווג שנעשה בניגוד לדיני ההקפאה המחייב גם אישור שר הפנים והאוצר, אישור שלא ניתן בענייננו.

משום כך, טוענות העותרות, מדובר בעתירה כנגד חוקיות פעולת הרשות שהיא עתירה בעלת אופי משפטי ו/או עקרוני מובהק ודינה להתברר בבית המשפט.

כנגד טענות אלה טוענת המשיבה כי מדובר בשינויי סיווג שמקורו בתיקון טעות היסטורית בסיווג הנכס.

מאחר ואין זה ראוי להנציח טעות לעד, ומאחר ותשלום תעריף ארנונה הנמוך מהתעריף הנכון הוא בלתי שוויוני מול בעלי נכסים דומים ופוגע בקופה הציבורית, הרי ששינוי הסיווג נעשה כדין והוא הולם את הסיווג הקיים בצו הארנונה.

לפיכך, טוענת המשיבה, מדובר בשינוי סיווג כדין ועסקינן בהשגה של העותרות בעניין טעות בסיווג הנכס בהתאם לסעיף 3(א)(2) לחוק הערר.

שאלת הסיווג הראוי למפעל העותרות הינה עניין עובדתי המצריך בירור עובדתי, אותו יש לנהל בועדת הערר ולא בבית המשפט.

אי לכך יש לסלק את העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות.

19. לא מצאתי לקבל את עמדת המשיבה.

העותרות טענו כי המשיבה שינתה את סיווג המפעלים שלא כדין ומשום כך מקום הטענות בבימ"ש זה.

גם אם טוענת המשיבה כי אין מדובר בשינוי סיווג אלא בתיקון - אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה.

20. לכל רשות מקומית נתונה סמכות רחבה לעניין קביעת שיעורי הארנונה שיוטלו על תושביה, ועל העסקים והמפעלים שבתחום שיפוטה.

יחד עם זה, הוקפאה סמכות זו על ידי חוקים ותקנות (שפורטו לעיל) אשר כונו "דיני ההקפאה".

תכליתם של דינים אלה היתה ליצור יציבות במשק ולהגביל את הרשויות המקומיות, בבואן להעלות את שיעורי הארנונה או לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה, באופן שיעלה את סכום הארנונה (ע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ(3) 876 (1996) (להלן: "פרשת החברה לכבלים")).

21.סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:

"8. (א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".

מלשון החוק עולה כי הארנונה נקבעת על פי סוג הנכס שימושו ומקומו.

תקנה 1 לתקנות ההסדרים מגדירה "סיווג נכס" כקביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו. לפיכך הקריטריון החשוב בין המדדים לסיווג נכס הוא "השימוש" בפועל הנעשה בנכס, כאשר במונח "שימוש" הכוונה אינה רק לפעילות פיזית בנכס כי אם גם לפעילות הכלכלית הנעשית בו.

אחת ההגבלות שהוטלו על הרשויות המקומיות מתוקף "דיני ההקפאה" היתה לעניין שינוי סיווגו או תת סיווגו של נכס כפי שנקבע בתקנה 5(א) לתקנות ההסדרים:

"5. (א) מועצה לא תשנה בשנת כספים מסוימת סוג, סיווג או

תת-סיווג של נכס, באופן המשפיע על סכום הארנונה שרשאית הרשות המקומית להטיל על תקנות אלה, ולפי החוק, ואולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג).

לאמור, שינוי סיווג המעלה את תעריפי הארנונה מתאפשר רק מקום בו השתנה בפועל השימוש בנכס.

22. בענייננו, אין חולק כי עם הקמת מפעל העותרות בשנת 1962 קבעה המשיבה את סווג המפעלים לעניין ארנונה לפי סיווג "תעשיה".

בשנת 2007 החליטה העירייה על שינוי סיווג המפעל בהתאם לסעיף 2.1 לצו הארנונה בטענה כי, בפועל, משמש המפעל למתן שירותי אחסנה וקירור של מוצרי מזון בטמפרטורות שונות וסיווגם הקודם בטעות יסודו.

שינוי הסיווג למפעל העותרות הביא להעלאת תעריף הארנונה בעשרות אחוזים.

שינוי סיווג כזה אפשרי רק מקום בו השתנה בפועל השימוש בנכס.

לא הובאה כל תשתית ראייתית המבססת את עמדת המשיבה לפיה שינוי הסיווג שנעשה הוא פועל יוצא של שינוי השימושים בנכס, וכי חל שינוי כלשהו בפעילות ובשימוש שעושות העותרות במפעל.

אחסון סחורות בהקפאה במפעל הוא חלק בלתי נפרד מפעילות העותרות בעבר ובהווה ואין מדובר בשימוש חדש שהחל זה מקרוב.

מכאן, שלא בתיקון עקב שינוי בשימוש עסקינן כי אם בשינוי סיווג אשר המשיבה לא היתה רשאית לעשותו בנסיבות העניין.

המשיבה מפנה לאתר העותרות באינטרנט שם מפורטים תחומי עיסוקן, בין היתר, כשירותי אחסנה בקירור.

הפניה לאתר האינטרנט של העותרות איננה תחליף לחובת הרשות לבסס את עמדתה וטענותיה, במיוחד כמשדובר על שינוי של סיווג שהיה קיים כ-45 שנים, מה גם שאין בפירוט הנטען מאתר האינטרנט כדי לסתור את טענות העותרות.

23. המשיבה טוענת כי שינוי הסיווג נעשה משום שסיווג "תעשיה" שבו חוייבו העותרות היה סווג מוטעה, והסיווג הנכון הוא "עסק", והיא רשאית לתיקון סיווג מוטעה.

אין חולק כלל כי המשיבה רשאית לתקן סיווג מוטעה אך אין הדבר כך בענייננו.

בעתירתן תיארו העותרות את התהליכים אותם עוברים מוצרי המזון במפעלי הקירור כדלקמן:

א. תהליכי ההכשרה, ההכנה וההקפאה בקירור של המזון הגולמי מתבצעים ע"י שימוש בטכנולוגיות מתקדמות המשלבות גזים וכימיקלים למיניהם במיכלי קירור ייעודיים, מייצרים טמפרטורות במידות קור משתנות לפי טיב ומצב מוצרי המזון הגולמיים ומשך התקופה המתוכננת להקפאתם או לקירורם.

ב. תהליכים אלה, שבעיקרם הינם עיכוב או מניעת תהליכי רקבון והחשת תהליכי הבשלה, משנים את טיב המזון הגולמי באופן בלתי הפיך, ומאפשרים בסיומם את שווקם ומכירתם לאחר תום תקופת חייהם הטבעית.

ג. השינוי הפיזי המתחולל במוצרי המזון הגולמי כתוצאה מתהליכי ההכשרה הוא פגיעה בממברנות של מוצרי המזון.

ד. עקב קפיאת הנוזל התוך-תאי מתבקעים תאי מוצרי המזון הגולמי.

ההקפאה גורמת לנזק בלתי הפיך במרקם מאחר והמים קופאים והם מתרחבים ושוברים את קירות התאים.

לפיכך, עם הפשרת הירקות המוקפאים, המרקם שונה ורך ביחס למצבו הקודם.

ההקפאה משנה, לטענת העותרים, את מצב הצבירה בנוזלי מוצרי המזון - פירות, ירקות וכו' - ע"י שבירת התאים ושינוי המרקם.

ה. התהליך גורם לשינוי מוצרי המזון הגולמי באופן בלתי הדיר ולא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו.

ההקפאה משנה את מוצר המזון הגולמי ועושה אותו למוצר אחר.

ו. תהליכי ההכשרה, ההכנה וההתאמה בהקפאה ובקירור, משהים את התהליך הטבעי שכל אורגניזם נתון לו במצב טבעי, הקור מאפשר האטה עד עצירה כליל של ההרכבה ומונע היווצרותם של תהליכים ביולוגיים טבעיים במוצר המזון הגולמי.

אי לכך, ייצור הוא גם הקפאה וקירור שכן אלמלא כן היה המוצר מתכלה והדברים דומים גם לתהליכי החשת הבשלה.

ז. בעתירה מפרטות העותרות בטבלה את מצב מוצרי המזון הגולמי בקבלתם במפעל הקירור, תהליכי ההכשרה, ההכנה וההתאמה בהקפאה ובקירור, ומצב מוצרי המזון ביציאה ממפעל הקירור (סעיף 9.6 לעתירות).

24. עובדות אלה, המתייחסות לתהליכי ההכשרה, ההכנה וההתאמה של מוצרי המזון במפעלי הקירור, לא נסתרו.

עמדתי היא כי מפעלים בהם עוברים מוצרי מזון תהליכים כאלה הם מפעלים תעשייתים ויש לסווגם כתעשיה.

עמדתי נסמכת על האמור בפסה"ד החברה הא"י לקירור, אשר יש להחילו גם על סיווג מפעלים לתעשיה לצרכי ארנונה, שם נפסק, בעמ' 749-750 כדלקמן:

"דעתי היא, שבתי הקירור הם מפעל תעשייתי. הנימוק הראשון והעיקרי לכך הוא, שעל-ידי הקירור משנה המוצר המאוחסן בבית הקירור את אפיו… הקירור הוא הנותן, שמוצר מסויים יאיט את קצב ההרקבה והאובדן או יפסיקו לגמרי, ועל-כן הוא השולל היווצרותם של שינויים כימיים וביאולוגיים במוצר. אין לראות בייצור רק פעולה אורגינלית של עשיית יש מוחשי מחומרי גלם מוחשיים. ייצור הוא, בין היתר, גם הקפאה, תרתי משמע, של יש מוחשי בצורה סטאטית, מקום שלולא הייצור הצורה הזה היתה משתנה. מבחינה זו, פעולת הקירור דומה לפעולת ציפוי ברזל בניקל, שנועדה לשמור על הברזל מפני סכנת החלודה.

זאת וגם זאת: בתי הקירור אינם דואגים רק לאחסנה סטאטית של המוצרים המגיעים אליהם במצבם כפי שהגיעו. ישנם מוצרים, כגון יינות או גבינות המבשילים בבית הקירור בזכות עולתו של הקור.

במקרים אלה המוצר היוצא מבית הקירור אינה אותו מוצר שנכנס אליו לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה ביולוגית טהורה… אולם ישנו נימוק נוסף ואחרון לדעתי, שבית הקירור הינו מפעל תעשייתי. אין אני מוכן לקבל את האנלוגיה שפקיד השומה טוען לה, כאילו בית קירור ומחסן סתם מבצעים אותה פונקציה עצמה, או פונקציה קרובה. נכון הוא, שגם מחסן סתם עשוי לשמור על המוצרים מפני השפעתם ההרסנית של קרני השמש, אך לא הרי שמירה פרימיטיבית כזו של מחסן, כהרי התהליך הממוכן והמודרני של קירור הנהוג בבתי הקירור… המפעל שלפנינו פועל באמצעות ציוד מיכני משוכלל ומעסיק מהנדסים, טכנאים ופועלים במספר רב. קשה להניח שהמחוקק התכוון להוציא מפעל שכזה מרשימת המפעלים הזכאיים לתוספת הפחת כמשמעות החוק".

25. אינני שוללת את האפשרות לפיה החזקת מוצרים בבית קירור לא תהווה תעשיה וייצור כמו, לדוגמא, החזקת בקבוקי משקה בקירור עד לשיווקם.

אלא שבענייננו לא כך הוכח.

המשיבה סווגה את מפעלי העותרות כ"תעשייה" במשך כ- 45 שנים.

המשיבה, לטענתה, ערכה ביקור במקום וקבעה כי לפי ממצאי הביקורת המקום משמש לאחסנה (נספח י"ט לעת"מ 1799/07).

המשיבה היתה ערה היטב לעובדה לפיה המפעלים סווגו כ"תעשיה" במשך כ- 45 שנים, היא היתה ערה ל"בעייתיות" בסווג ואף פנתה ליועה"מ של משרד הפנים בשאלה לעניין סווגם של מפעלי קירור.

המשיבה אף הגיעה בשנת 2005 להסדר עם העותרות באותו עניין והיא היתה ערה היטב לטענות העותרות לפיהן מדובר במפעל תעשייה שבו מתקיימים תהליכי ייצור.

אם רצתה המשיבה לטעון אחרת, היה עליה לפרט את כל העובדות והממצאים שנמצאו בביקורת ולפרט אם המקום כולו או חלקו משמש כמחסן עצמאי לשימור מוצרים מוגמרים, או שהמפעל, כולו או חלקו משמש כמחסן עזר לצורך הייצור, או האם במפעלים מתבצעים גם תהליכי "הבחלה בקירור" והליכים אחרים המשנים את צורת המוצר מרגע הגעתו למפעל ועד יציאתו.

טענה כללית ובלתי מפורטת בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, לפיה המקום משמש לאחסנה אינה יכולה לשמש בסיס לקבלת עמדת המשיבה.

26. מאחר והמשיבה שינתה לאלתר סיווג שהיה קיים במשך 45 שנים, ומאחר ושינוי סיווג איננו מותר, ככלל, לפי דיני ההקפאה, ומשטענה המשיבה לטעות בסיווג, היה עליה לפרט, לנמק ולבסס את טענתה.

משביצעה ביקור במקום, כך לטענתה, לא היתה כל מניעה מצידה מלפרט את הטעון פירוט.

27. אשר על כן אני קובעת כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה מדובר בתיקון טעות של סיווג ולאור השימוש הקיים בפועל, דין העתירה להתקבל.

28. המשיבה טוענת כי האיסור על פי דיני ההקפאה חל על פעילות מועצת העיר בעניין סיווג נכסים ואילו, בענייננו, הטענה היא כנגד המשיבה - העירייה - ולא כנגד מועצת העיר.

טענה זו מהווה ניסיון לעקוף את האיסורים לפי דיני ההקפאה ואין לקבלה.

אם פעלה העירייה בניגוד לדיני ההקפאה, כשהיא פועלת כמבצעת דבר חקיקה, כי אז חל גם איסור על פעולותיה.

29. סוף דבר, אני מקבלת את העתירות.

שינוי הסיווג שביצעה העיריה למפעלי העותרות מ"תעשיה" ל"עסק" אינו כדין והוא בטל.

גם דרישת התשלום בהודעת החיוב המתוקן בטלה.

30. המשיבה תשלם לעותרות שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ + מע"מ, נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

31. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, ז' אייר תש"ע, 21/04/2010, בהעדר הצדדים.