2. בבעלות העותרת 2 (להלן: "חברת ברטן" או "ברטן"), מרכז נופש וספורט המופעל על ידי העותרת 1 (להלן: "ספורטן"), אשר הוקם בשנת 1992, ופועל מאז ועד היום בשטחי העיר פתח תקווה (להלן: המשיבה).

בעקבות סקר שביצעה המשיבה, הוצאה לעותרות בשנת 2009 שומת ארנונה אשר הייתה גבוהה באופן משמעותי משומות הארנונה שהוצאו לה בעבר.

בעקבות קבלת השומה, הגישו העותרות ביום 1.4.2009 השגה למנהל הארנונה של המשיבה (מצ"ב כנספח ב' לכתב העתירה), ובמסגרתה טענו כי העירייה טעתה בסיווג ובמדידות הנכסים. בהשגה פירטו את הטעויות שנפלו בשומה לעניות דעתן.

3. ביום 26.4.2009, נתן יו"ר ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית פתח תקווה, עו"ד ישראל לבנה, ארכה למנהל הארנונה של המשיבה להגשת התשובה להשגה שהגישה העותרת ב - 30 ימים, קרי, עד ליום ה - 1.7.2009 (מצ"ב כנספח 1 לכתב התשובה). הארכה שניתנה הייתה ארכה כללית שניתנה ל- 204 השגות נוספות באותה ההזדמנות (השגות 121-325, לפי רישומי העירייה, ראו נספח ב' לכתב הסיכומים).

מנהל הארנונה השיב להשגה ביום ה - 7.7.2009, בחריגה של 7 ימים מהארכה שניתנה לו. בתשובתו דחה חלק מטענות העותרות בהשגה וקיבל את חלקן.

4. ב- 9.7.2009, לאחר שקיבלו את תשובת מנהל הארנונה להשגתן, שלחו העותרות מכתב, בו טענו כי המועד בו ניתנה תשובת מנהל הארנונה להשגה שהגישו חרג מהמועדים הקבועים בחוק ומהארכה שניתנה למנהל הארנונה על ידי יו"ר ועדת הערר. אשר על כן, טענו כי דין ההשגה להתקבל. בטענתן הסתמכו העותרות על הוראות סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976, אשר בשל חשיבותו אביאו כלשונו:

"4. (א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום."

5. ב- 16.8.2009 הגישו העותרות ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה ובה העלו שוב את אותן הטענות המהותיות שהעלו בהשגה ששלחו למנהל הארנונה. עוד טענו בפתיחת הערר כי דין הערר להתקבל במלואו גם מן הטעם שהשגתן לא נענתה במועד; עד למועד כתיבת פסק דין זה, לא התקבלה תשובה לערר.

ב - 3.9.2009 הגישו העותרים את העתירה דנן.

6. על פי כתב העתירה סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 מציב סד זמנים קשיח לתשובת מנהל הארנונה להשגה אשר נשלחת אליו, שהינו 60 ימים ממועד הגשת ההשגה. העותרות ממשיכות וטוענות, כי ס' 4(א) לחוק קובע במפורש כי דינה של השגה אשר נשלחה ולא התקבלה תשובה לגביה בתוך סד הזמנים הקבוע בחוק - כאילו התקבלה. העותרות טוענות, כי גם אם מנהל הארנונה קיבל ארכה של 30 ימים מוועדת הערר בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק, הוא ע חרג מהארכה שניתנה לו ב - 7 ימים, שכן, כאמור, הגיש את תשובתו להשגה לאחר 97 ימים.

העותרות סומכות את טענותיהן על דיבורו המפורש של החוק והן על פסיקה קודמת, והן בוחרות להביא בעניין זה את דבריו של כב' הש' ביין ב - ה.פ. 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה (פורסם בנבו), אשר קובע כי:

"...בשנים האחרונות ניכרת מגמת המחוקק לחסל את תופעת "הסחבת" בשירות הציבורי ולחייב את נושאי המשרה השונים אשר להם נמסרה הסמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתם תוך זמן קצוב..."

העותרות טוענות, כי הוראת ס' 4(ב) לחוק הינה הוראה מצווה וככזו, הסעד בגין הפרתה הוא קבלת ההשגה כדין, בהתאם להוראות המחוקק.

לאור זאת, ממשיכות העותרות וטוענות, כי משבושש מנהל הארנונה להשיב בתוך סד הזמנים הקבוע בחוק, דינה של השגתן בעניין הארנונה לשנת 2009 להתקבל מבלי להתייחס לתוכנה המהותי.

7. המשיבה טוענת מצידה שלוש טענות עיקריות. בראש ובראשונה נטען כי עתירה זו הוגשה בשיהוי ומן הטעם הזה בלבד על בית המשפט לדחותה; השנייה, כי העותרות מנהלות הליכים כפולים בהגשת עתירה זו במקביל להגשת הערר על החלטת מנהל הארנונה; השלישית, והיא תשובתה לטענה העיקרית שמונחת לפתחי, שאין בנדון כל עיכוב המצדיק את קבלת ההשגה כפי שהיא. בעניין זה טוענת המשיבה כי על אף העיכוב הקל, לטעמה במענה להשגה, העותרות קיבלו תשובה מפורטת ומנומקת להשגתם. התשובה הייתה ברורה וחד משמעית - כך שההשגה התקבלה בחלקה ובחלקה האחר נדחתה.

לטענת המשיבה, המדובר בפגם פרוצדוראלי אשר אינו יורד לשורש העניין, וכי אם בוחנים את העוול שנגרם לעותרות כתוצאה מהאיחור - הרי לא נגרם להן עוול או כל נזק מהותי או ממשי.

סעיפי החוק הקובעים את סד הזמנים, סבורה המשיבה, הינם פרוצדוראליים ונועדו כדי שלא ליצור יחסי שרירות בין הרשות לאזרח, ולא בכדי להביא לתוצאה לא צודקת אשר תפגע בקופה הציבורית המשרתת את כלל תושבי הרשות המקומית. מכל מקום, יש ליישם את הסנקציה של קבלת ההשגה ללא כחל ושרק, רק במקרים קיצוניים ובודדים.

8. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. העתירה שלפניי מעלה שאלה משפטית אחת עיקרית - האם האיחור (כפי שבוחרים לכנות זאת העותרות) או העיכוב (כפי שבוחרת לנסח זאת, ולא בכדי, המשיבה) בן שבעת הימים בתשובת מנהל הארנונה להשגת העותרות מצדיקים את קבלת ההשגה של העותרות ללא שיקול דעת מצד המשיבה, או שמא עסקינן בפגם פרוצדוראלי פעוט, שניתן למחול עליו מחמת הנזק הציבורי הצפוי?

לאחר עיון בכתבי הטענות מצאתי כי מבין שתי העמדות שהושמעו בפניי, אני מבכרת את זו של העותרות, מן הטעם העיקרי והפשוט הנוגע לפרשנות הראויה ללשון החוק ולהוראותיו, וכן מן הטעם שעמדה זו חוזרת ונשנית בפסיקתם של בתי המשפט בסוגיה כאובה זו של איחורים ועיכובים של הרשות בהתנהלותה מול האזרח.

9. פרשנות חוק, ככל דבר פרשנות, צריכה להיעשות הן על דרך הפרשנות המילולית והן על דרך הפרשנות התכליתית. קרי, מובנו של החוק ומטרתו של המחוקק. בראש ובראשונה יש לפנות ללשונו של דבר החקיקה הרלוונטי. לשם כך אביא בשנית את לשון סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (שייקרא מעתה: החוק) -

4. תשובת מנהל הארנונה

(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום.

הנה כי כן, בין הצדדים נטושה מחלוקת על משמעות המועדים הקובעים בחוק. על פי העותרות, החובה להשיב להשגת הנישום במסגרת המועדים הקבועים הינה הוראה מצווה, בעוד שעל פי המשיבה עסקינן בהוראה מדריכה בלבד. על ההבחנה בין הוראה מצווה, להוראה מנחה עמדה כבוד השופטת פרוקצ'ה בעע"מ 1386/04 המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' נ' עמותת נאות ראש העין ע"ר ואח' ([פורסם בנבו] 20/5/08):

"...קו מנחה הוא במשפט המנהלי כי רשות מנהלית אמורה לקבל את החלטותיה, ולבצע את הפעולות שבאחריותה, בתוך פרק זמן סביר. עקרון זה נועד להבטיח את האינטרס הציבורי... כאשר המחוקק קובע מועדים לעשיית פעולה, או למתן החלטה בידי רשות מנהלית, עשויות להיות לכך השלכות שונות בהתאם למטרה ולתכלית הטמונות ביסוד ההסדר. קביעת מועד לעשיית פעולה מנהלית עשויה להיות בעלת אופי מדריך בלבד, במובן זה שסטייה ממנה אינה פוגעת, בהכרח, בתוקף הפעולה, אף שהיא עשויה לגרור ביקורת בין במישור המשפטי ובין במישור המנהלי. לעומת זאת, קביעת מועד לעשיית פעולה מנהלית עשויה להיות בעלת אופי מחייב במובן זה, שסטייה ממנה עלולה לגרום תוצאה משפטית שהוגדרה בחוק או הנובעת מעקרונות כלליים של המשפט הציבורי. הפרת מסגרת המועדים החלה על הרשות המנהלית עשויה להיבחן גם במסגרת בדיקת תקינותה וסבירותה של פעולת הרשות, על פי עקרונות כלליים... יש לבחון מה משמעותו של לוח זמנים זה מבחינת משמעותו הנורמטיבית משפטית. האם עניין לנו במועדים מחייבים, שלהפרתם מתלווה בהכרח תוצאה משפטית, או שמא מדובר במועדים "מדריכים" בלבד, שמטרתם לתחום מסגרת של זמן ראויה, שנועדה לכוון את הרשות בפעילותה, אך שלחריגה ממנה אין תוצאה משפטית מתחייבת..."(ההדגשה אינה במקור- מ.ר).

לדידי, בחינת הוראות סעיף 4 לחוק מלמדת כי עסקינן "במועד מחייב, שלהפרתו מתלווה בהכרח תוצאה משפטית", כאמור לעיל, ולפיכך יש מקום לקבוע כי לאור העובדה שתשובת המשיבה בהשגה ניתנה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק הערר, דין ההשגה להתקבל.

10. בראש ובראשונה מסקנתי מבוססת על לשון סעיף החוק אשר הינה לשון ברורה בהירה ומפורשת שאינה ניתנת לפרשנויות סותרות: לא השיב מנהל הארנונה בזמן שנקצב לו- יחשב הדבר כאילו התקבלה ההשגה. אין בלשון הסעיף דבר המעיד על הותרתו של שיקול דעת ברמה כזו או אחרת אצל מנהל הארנונה, ואין לקביעה מוחלטת זו סייגים או תנאים. נהפוך הוא- הפרמטר היחיד על פי לשון הסעיף לבחינה אם לקבל את ההשגה אם לאו בנסיבות האמורות הינו לוח הזמנים המפורט.

ניסיונה של המשיבה ליצוק פרשנות שונה אינו יכול לסייע לה. לדידה של המשיבה, כל שעולה מלשון הסעיף הינו לוח הזמנים המותווה למתן תשובה להשגת נישום. הא ותו לא. דהיינו על פי המשיבה, כל מטרתו של הסעיף הינה לקצוב את מסגרת הזמנים בה מחויב מנהל הארנונה לפעול, אך אין לקרוא בסעיף זה סנקציה המוטלת על הרשות שעה שמנהל הארנונה חורג מהמסגרת. אינני יכולה לקבל עמדה זו. בראש ובראשונה אין היא עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף בו מצוין מפורשות כי ללא עמידה בלוח הזמנים תתקבל ההשגה שהוגשה. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בעמידתו הדווקנית של המחוקק על כי מסגרת הזמן בו צריך מנהל הארנונה להשיב יכולה להיות מוארכת רק באישורה של ועדת הערר, ומטעמים מיוחדים שיירשמו. המחוקק אף ממשיך וקובע כי לא ניתן יהיה להאריך את מסגרת הזמן מעבר להארכה יחידה זו.

יתרה מכן, עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסעיף. כך למשל נקבע בעמ"נ 182/05 קואופ ת"א דן השרון בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (פורסם בנבו) על ידי כבוד הש' בנימיני:

"...אכן, בתי המשפט פסקו כי הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר היא חלק ממגמת המחוקק לחסל את תופעת הסחבת בשירות הציבורי, ולהאץ את המינהל הציבורי, כאשר ניתנה לו סמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתו תוך זמן קצוב. המחוקק קבע סנקציה ברורה להפרת לוח הזמנים, ויש ליתן לה תוקף מלא, שכן אין מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא..."

תמיכה נוספת לעמדתי זו ניתן למצוא בדבריו של כב' הש' ביין בה.פ. 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה (פורסם בנבו), אשר קובע כי:

"...בשנים האחרונות ניכרת מגמת המחוקק לחסל את תופעת "הסחבת" בשירות הציבורי ולחייב את נושאי המשרה השונים אשר להם נמסרה הסמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתם תוך זמן קצוב..."

בנוסף סימוכין נוספים לעמדתי זו ניתן למצוא בפסק דין שניתן זה לא מכבר, ביולי 2009, מפי כב' השופט רון סוקול, בעת"מ (חי') 09-04-12936 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עירית נהריה:

"...לפני זמן לא רב דן בית המשפט העליון במגבלת הזמן המסורה לפקיד שומה לדון בהשגה שהגיש נישום על שומת מס הכנסה שהוצאה לו, כאמור בסעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. באותו עניין קבע בית המשפט כי איחור של כשבוע בהפצת הצו, אף שההחלטה בהשגה ניתנה קודם לכן, תביא לביטול הצו (ראה ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים נ' סמי (לא פורסם, ניתן ביום 22/4/07). מפסק דין זה ניתן ללמוד על החשיבות שייחס בית המשפט העליון למגבלת הזמן הקבועה בדין להכרעה בהשגה. בית המשפט הדגיש כי כל נישום צריך לדעת כיצד לכלכל צעדיו ואינו יכול להמתין עד לבלי קץ לקבלת תשובה של הרשות..."

אומנם, במקרה זה מדובר בפרשנות סעיף חוק אחר, אולם ניתן ללמוד ולהקיש מפסק הדין על ענייננו שלנו בכל הנוגע לפרשנות המועדים, על חשיבותם ועל משמעות מסטייה מהם.

11. אין בית המשפט מדקדק בעניינים הפרוצדוראליים הללו, אלא כדי לעמוד על טיב היחסים הרצוי בין האזרח לרשות, שכן על זו האחרונה מוטל הנטל הכבד לנהוג ביושר ובהגינות בכל יחסיה עם האזרח ולהקפיד על קטנה כגדולה.

בפרשנות סעיף 4 לחוק, אין אני דורשת "מעבר למתחייב מהמילה הכתובה בחוק" אלא אך את המילה הכתובה בחוק, שזו האחרונה ברורה ומוגדרת ואיננה ניתנת לפרשנויות שונות - קרי, היה ולא השיב מנהל הארנונה תוך 90 יום, לאחר הארכה שקיבל מהוועדה, דין ההשגה להתקבל.

בחקיקתו של סעיף 4 לחוק הביע המחוקק עמדה חד משמעית באשר לחשיבות עמידתה של הרשות בלוח הזמנים, לא רק בעצם קביעתה של מסגרת זמנים מדויקת אלא בהגדרת הדווקנית והמצומצמת של הסייג לחריגה ממסגרת זמנים זו. חריגה מלוח הזמנים התאפשרה על ידי המחוקק בשני תנאים: קבלתו של אישור מיו"ר ועדת הערר, והנמקה שהינה " טעמים מיוחדים שיירשמו". ראוי בשלב זה להעיר כי בחינת התנהלותה של המשיבה גם על רקע זה אינה מסייעת לה. ספק רב בעיניי אם מתן אורכה גורפת ללא הבחנה בין מגישי ההשגות ומבלי שדבר האורכה נודע לנישום, יכול לענות על הקבוע בסעיף 4 לחוק. יתרה על כן, אף הטעמים שסופקו על ידי המשיבה למתן האורכה אינם חפים מבעיתיות, שכן ספק רב בעיניי אם עומסים כבדים עקב חופשת הפסח יכולים להחשב כ"טעמים מיוחדים" כנדרש. על רקע זה, ברי כי העובדה שהמשיבה עשתה דין לעצמה ובחרה אף לחרוג מהאורכה שניתנה לה, מהווה כשלעצמה סיבה לקבלתה של ההשגה על פי לשון סעיף 4 לחוק.

ראוי בשלב זה גם לדחות את טענותיה המקדמיות של המשיבה. ככל העולה מכתבי הטענות, העתירה לא הוגשה בשיהוי נוכח פגרת החגים אשר עצרה את מירוץ הזמן להגשתה של העתירה. בנוסף אינני מוצאת טעם לפגם בכך שהעותרות הגישו במקביל ערר לועדת הערר. השאלה הנדונה במסגרת עתירה זו הינה שאלה משפטית טהורה המתייחסת לתחולתו של סעיף 4 לחוק, בעוד שבפני ועדת הערר יכולות להידון הטענות העובדתיות הרלוונטיות לגובה השומה ומרכיביה, כפועל יוצא של הוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית).

לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל. ברי כי אין בתוצאה זו כדי לקבוע מסמרות באשר לשומות הארנונה לשנות המס הבאות.

המשיבה תשלם לעותרות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, ז' ניסן, תש"ע (22 למרץ 2010), בהיעדר הצדדים

ניתן היום, י"א אייר תש"ע, 25/04/2010, בהעדר הצדדים.