1. הרשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע שכתנאי לקבלת אישור של עירייה לשם העברת זכויות בדירה, יהא על כונס נכסים לשלם מקופת הכינוס דמי ארנונה גם עבור התקופה שקדמה לתאריך מינויו? במקרה זה השיב ראש ההוצאה לפועל בחיוב. על כך עותר המבקש, הוא כונס נכסים, להרשות לו לערער.

לאחר עיון בתגובות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2. המבקש אינו חולק שחובה עליו לשלם את דמי הארנונה ,עבור שתי דירות מגורים השייכים לקופת הכינוס, שהחלו להצטבר מיום בו מונה ככונס נכסים. התקופה המצויה במחלוקת בין הצדדים הינה כאמור טרם מועד מינויו.

טרם ניתן יהיה לדון בשאלה המהותית, על המבקש להתגבר על משוכה דיונית. טוענת עיריית שדרות כי המבקש איחר במועד הגשת הבקשה למתן רשות ערעור. אכן עולה כי במקום להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בה קבע את "החיוב הרטרואקטיבי", הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטה ובקשה למתן הוראות.

הפרקטיקה של הגשת בקשה לעיון חוזר על החלטת ביניים כאשר אין נסיבה חדשה הינה לרוב מנהג נפסד. זו אינו אלא דרך העוקפת את ערכאת הערעור. ועוד, אם לאחר מכן יגיש המבקש ערעור על ההחלטה המאוחרת של בית משפט, יוצא שמועד להגשת הערעור, או הבקשה למתן רשות ערעור, הוארך לו מבלי שקיבל אישור לכך מבית משפט. העניין אינו פשוט שכן מהות החלטת ביניים הינה שאין היא סופית ועל כן ניתן לפנות מחדש לבית המשפט אשר נתן את ההחלטה המקורית. עם זאת ברי לכל שמותב שהחליט החלטה אחרת אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו. כדברי כב' השופט אוקון "התרת הגשת בקשות רשות ערעור מסוג זה אינה מתקבלת על הדעת. "הוספות יצירתיות של הליכים, הודעות, עיון חוזר, וכיו"ב, הן מסימניה של שיטה דיונית רופפת ופרומה. אין מקום ליצור כלאיים דיוני" (ע"א 502/00 רשות שדות התעופה נ' אפקון). אם בנוסף על כך ישתרש הנוהג של בקשות רשות ערעור על סירוב של בית המשפט להידרש להליכים מסוג זה, לא יהיה לדבר סוף" (רע"א 3766/01 אהוד אור נ' אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ. תק-על 2001(2), 5).

יתרה מזו, בהחלטתו השניה הוסיף ראש ההוצאה לפועל סבך על הסבך של הגשת בקשת עיון חוזר על החלטת ביניים. כוונתי לכך שראש ההוצאה לפועל לא דחה את הבקשה השניה בנימוק שזה כבר נידון, אלא נתן נימוק נוסף תוך הפנייה לפסק דין חדש של בית המשפט העליון, שלא ניתן במועד מתן ההחלטה הראשונה. עוד יצויין כי בהחלטה השניה הגיש המבקש בקשה למתן הוראות ואף זו זכתה להתייחסות בהחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל.

בשל זאת נראה כי אין זה המקרה להקפיד הקפדה יתרה עם המבקש בעניין המועדים. אופיה של ההחלטה השניה מלמד על היותה החלטה חדשה במובן מסוים, לכן אינני סבור שיש להורות על דחיית הבקשה בשל האיחור בהגשתה.

3. ומן הפן הדיוני לפן המהותי.

בעניין עיריית ראשון לציון נדרש המשנה לנשיא ש. לוין לשאלה העומדת להכרעה בבקשה זו. נקבע, בין היתר, שאין לעירייה זכות למנוע העברת בעלות על ידי סירוב להנפיק תעודה לכונס נכסים על היעדר חובות, לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, בגין אי תשלום חובות ארנונה עבור תקופה טרם מיניו. ההיגיון בדבר הינו שאינטרס העירייה בנדון אינו אלא "אמצעי אדמיניסטרטיבי לגבייה, ואין הוא שייך למישור הזכויות המהותיות" (ע"א 633/91 פ"ד מח(1) 841, 850). על כן "קודמת זכותם המהותית של הבנקים לזכותה המהותית של העירייה, שכן חובם של החייבים לבנקים מובטח באמצעות שיעבוד. משקבענו כי חוב הארנונה, בתקופה השנייה, אינו מהווה הוצאת כינוס אלא הוא חובם של החייבים לעירייה, ומשחוב זה אינו חוב מובטח, המסקנה המתחייבת היא שאין העירייה יכולה לסכל את זכותם הקודמת של הבנקים באמצעות סעיף 324 הנ"ל" (רע"א 7037/00 עיריית ראשון-לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים ועו"ד דוד לוי).

המשמעות לענייננו הינה שלא ניתן לחייב את כונס הנכסים לשלם מקופת הכינוס סכומי ארנונה שחיובם נוצר טרם מינויו. העירייה טענה שיש להבחין בין עניין ראשון-לציון לבין המקרה דנא. הודגש כי בעניין ראשון-לציון המדובר בבעל משכנתא שהינו החייב בארנונה. לעומת זאת, בתיק זה החייב בארנונה נכנס לתמונה בשלב קודם, שכן מדובר למעשה בצד ד' אשר מכר את הדירה לבעל המשכנתא ואותו צד ד' הוא אשר צבר את חובות הארנונה. על כך הייתי משיב כי זוהי אבחנה ללא נפקות. מוקד ההכרעה מצוי בתחרות שבין העירייה לבין הבנק שחפץ במימוש. השאלה היא האם העירייה רשאית לעכב את העברת הזכויות עד שכונס הנכסים ישלם מקופת הכינוס דמי ארנונה עבור תקופה טרם מינויו. כפי שקבע כב' השופט ריבלין, תוך אימוץ פסק הדין בעניין ראשון-לציון, "זכותם המהותית של הנושים המובטחים קודמת לזכות המהותית של העירייה" (רע"א 3437/01 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד לנדאו ואח', תק-על 2002(2), 420). העמדה המשפטית לפיה הבכורה ניתנת לנושה המובטח, הוא הבנק, על פני העירייה, מובילה למסקנה שכך יש לפסוק בתיק זה.

4. לנוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך להידרש לתגובת משיבים 3 ו-4, שהחזיקו בדירה טרם מינוי כונס הנכסים, לפיה אין הם חייבים לעירייה את סכומי הארנונה הנטענים. עוד טוענים משיבים 3 ו-4 כי טעה ראש ההוצאה לפועל בכך שלא צרפם להליך ובכך מנע מהם את הזכות להישמע בנושא שנוגע להם ישירות. מסכים אני כי ראוי לאפשר למשיבים 3 ו-4 לטעון בנדון ועל כן צירפתי אותם להליך. יחד עם זאת משקבעתי שאין מקום להתנות את מתן האישור בתשלום ההוצאות מקופת הנכסים על ידי כונס הנכסים לתקופה של טרם מינויו, הרי נמנע הצורך להתייחס להיקף חובם של משיבים 3 ו-4 לעירייה.

5. סוף דבר.

הערעור מתקבל. קביעת ראש ההוצאה לפועל לפיה העירייה רשאית לעכב את העברת הזכויות עד שהכונס ישלם חוב עבור תשלום ארנונה בתקופה של טרם מינויו, בטלה בזאת.

בנסיבות העניין, בהעדר דיון בנוכחות הצדדים, העירייה תשלם לכונס את הוצאות ההליך, בסך 1,250₪ להיום.

ניל הנדל – שופט