ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת אחימן יעל) מיום 12/4/07 בת. א 28767/05, שדחתה את התביעה והתביעה שכנגד.

הרקע, העובדות והמחלוקות

1. המערערת, היא התובעת והנתבעת שכנגד בבית משפט קמא, הינה עמותה רשומה ללא כוונת רווח, המחזיקה בנכס ברחוב מצולות ים 1 בגבעתיים המשמש כבית אבות.

על פי כתב התביעה שהגישה המערערת, עד שנת 2003 היתה זכאית המערערת לפטור מארנונה כללית בגין הנכס, לפי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין" או "הפקודה").

לטענתה, חרף הפטור לו היתה זכאית, חוייבה המערערת באגרת פינוי אשפה בגין הנכס בשיעור שליש מהארנונה, וזאת למרות שנקבע בפסיקה כי רשות מקומית אינה רשאית להטיל אגרת פינוי אשפה על מחזיקים בנכס הפטורים מארנונה על פי פקודת הפיטורין, ולכן הכספים שנגבו, נגבו בניגוד לחוק, בחוסר סמכות ותוך חריגה מסמכות, ונתבעה השבה כספית לגבי השנים 1988 - 2005 של 669,205 ₪ - קרן, משוערכים ל- 859,545 ₪, וזאת עקב עשיית עושר ולא במשפט, התרשלות וחוסר תום לב.

2. כנגד זאת תבעה המשיבה בתביעה שכנגד סך של כ-1. 99 מליון ₪ בגין חיובי ארנונה בחסר, עקב זיכוי בהנחה שלא כדין. זאת משהמשיבה טענה כי המערערת קיבלה הנחה ונגבה ממנה 1/3 מהארנונה עקב הסכם שנעשה עימה בעקבות טענתה של המערערת לתשלום ארנונה מופחתת, כמו בית אבות משען שיש לו פטור לפי הפקודה, כשהמערערת חוייבה ב-1/3 מהארנונה על בסיס הסכמה זו בשיעור הזהה לאגרת פינוי אשפה החל על מוסדות פטורים לפי הפקודה, ברם לא מדובר באגרת פינוי אשפה אלא בהסכמה על הנחה בארנונה.

לטענתה, המערערת מעולם לא היתה זכאית לפטור או הנחה מארנונה, כשאינה אגודת צדקה, ולא זכאית לפטור לפי הפקודה, והיא נתבעה בתביעה שכנגד לשלם למפרע את מלוא הארנונה עקב זאת ששילמה רק 1/3 על פי ההסכם, שכן משהפרה המערערת את ההסכם ותבעה את השבת הכספים (ה-1/3 ששילמה) - יש לחייבה במלוא החוב שהיתה אמורה להיות מחוייבת, שכן היא לא היתה זכאית לשלם 1/3 מהארנונה, אלא היתה צריכה לשלמה במלואה.

פסק הדין של בית משפט קמא

3. בית המשפט דחה את טענות השיהוי שהעלתה המשיבה אך קיבל את טענת המשיבה להעדר סמכות עניינית עקב חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976, כאשר לא מדובר במקרה של חשיבות ציבורית המצדיקה את הבירור בבית המשפט, ולמרות שמדובר בתביעה לסעד כספי, להשבת חיובי ארנונה שנגבו שלא כדין לפי הנטען, הרי היה מקום, כפי שנעשה, להגיש השגה ולפעול במסלול זה, ולכן די בכך היה כדי לדחות את התביעה.

מעבר לצורך, קבע בית המשפט, כי המערערת לא מפנה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר, לעובדות הספציפיות היוצרות את הפטור הנטען, ולא העמידה את תשתית "המייצרת" את הזכאות לפטור ולא די בנטען לכך.

כן דחה בית המשפט את התביעה שכנגד בקבעו שהמשיבה לא יכלה לחזור בה מההסכמה שבין הצדדים עקב עקרונות ההשתק, הסתמכות ותום לב.

טענות הצדדים בערעורים

4. המערערת טוענת שלבית המשפט היתה גם היתה סמכות עניינית שכן מדובר בתביעה כספית להשבת כספים, שרק לבית המשפט סמכות לדון בכך לפי מבחן הסעד, כאשר סמכות בית המשפט מתחזקת לאור רשלנותה של העיריה.

לטענת המערערת, היא העמידה תשתית עובדתית מספקת לכך שהיא זכאית לפטור, כאשר הפטור ניתן כדין מכוח פקודת הפיטורין בהתאם לשיקולי המדיניות באותו המועד.

5. בערעור שכנגד שהגישה המשיבה, נטען כי המערערת לא היתה מעולם מוסד פטור לפי הפקודה, ועל אף זאת גבתה המשיבה ארנונה בשיעור 1/3 מהארנונה עד לשנת 2004.

המשיבה טענה כי עד שנת 1992 היא היתה סוברנית לתת הנחות, וכך עשתה בהסכם בין הצדדים, אך מאז 1993 מתן ההנחה היה בלתי חוקי וחסר תוקף, ולכן על המערערת לשלם את מלוא הארנונה.

כן נטען, כי משהפרה המערערת את ההסכם בין הצדדים, והגישה תביעה להשבת הארנונה המצומצמת ששולמה (1/3 מהתעריף הרגיל) - היתה המשיבה זכאית לבטל את ההסכם ולתבוע את מלוא הארנונה כפי שעשתה.

דיון

6. לאחר שעיינו בהודעות הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

מדובר בסוגייה משפטית שנידונה בהרחבה לאחרונה בכל הערכאות ואף כנראה טרם נאמרה בה המילה האחרונה, וזאת במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט העליון.

פסק דין ראשון הינו ע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, לא פורסם, 20/8/09 (להלן: "פס"ד שירותי בריאות כללית"). פסק דין שני הינו רע"א 993/08 חברת לינת הצדק בית דינה חיפה ע"ר נ' עירית חיפה, לא פורסם, 23/12/09 (להלן: "פס"ד לינת הצדק"). פסק דין שלישי הינו רע"א 9055/09 עירית פתח תקוה נ' הדקל מרכז צדקה וחסד ע"ר, לא פורסם, 24/12/09 (להלן: "פס"ד הדקל").

עקב ההשלכות של סוגיות אלו, המתנו עם מתן פסק הדין בערעור שבפנינו עד לפסיקה זו, ולאחר מכן התקבלו השלמות של הצדדים שהתייחסו לפסיקה והשלכותיה על התיק שבפנינו על נסיבותיו העובדתיות.

7. ראשית, יש לציין ולהדגיש, כי איננו רואים עין בעין עם בית משפט קמא את מסקנתו כי לבית המשפט האזרחי לא היתה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן מדובר בתביעה שהסעד שנתבקש בה הוא סעד כספי, ובמקרה כזה הסמכות נתונה לפי מבחן הסעד לבית המשפט האזרחי, וזאת גם אם העילה להשבת הסכום מקורה במשפט המנהלי (רע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי, לא פורסם, 19/9/05, רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473, בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עירית ת"א יפו, לא פורסם, 2/3/10).

לכן, לבית המשפט קמא היתה גם היתה סמכות לדון בתביעות הכספיות שבפניו, ולא היה מקום לדחיית התביעה מהטעם הנ"ל, אלא אם היה מוצא לנכון שלא להזקק לתביעה לגופה בגין המסלול האלטרנטיבי שעמד למערערת.

8. יחד עם זאת, בית המשפט קמא דחה את התביעות גם לגופן, בקובעו לגבי תביעת המערערת קביעה עובדתית כי המערערת לא העמידה תשתית עובדתית הנדרשת להוכחת זכאותה לפטור מארנונה לפי הפקודה, ונכשלה בהוכחת תביעתה.

ואכן, במקרה דנן, מדובר בנסיבות עובדתיות וקביעות עובדתיות שעל פיהן יקום ויפול דבר, ובמקרה דנן קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות ועל פיהן התוצאה אליה הגיע מוצדקת ואף צודקת.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שבהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אם מדובר במוסד פטור לפי פקודת הפיטורין, ששילם, במהלך תקופת הפטור לפי פקודת הפיטורין אגרת פינוי אשפה בשיעור של 1/3 מהארנונה, הרי מדובר בחיוב שלא כדין, שיש מקום להשיבו במגבלות של תקופת ההתיישנות, בהתאם להלכות שנקבעו ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עירית חיפה, פ"ד נד(2) 16 ודנ"א 2687/00 עירית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 332.

9. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם המערערת היתה בכלל פטורה לפי פקודת הפיטורין, ומכוח העובדה ששילמה במשך תקופה רק 1/3 מגובה הארנונה, האם בגין אגרת אשפה, כטענת המערערת, או שמא עקב הסכמה של המשיבה ולא בגין אגרת אשפה כטענת המשיבה.

והנה, עיון בעדויות ובראיות שהיו בפני בית משפט קמא מחזק את מסקנתו של בית משפט קמא, שהמערערת לא הוכיחה כלל את זכאותה לפטור הארנונה לפי הפקודה.

כך, אמנם בתביעה נאמר שעד 2003 היתה המערערת זכאית לפטור בהתאם לפקודה וחרף הפטור לו היתה זכאית, חוייבה באגרת פינוי אשפה, אך הנ"ל לא הוכח כלל ועיקר.

כך, המצהיר מטעם המשיבה, מר עוזי שחורי, המשמש כסגן הגזבר והממונה על הכנסות העיריה וכמנהל הארנונה החל משנת 1978, הצהיר בסעיפים 7 ו-8 לתצהירו, כי אנשי המערערת לא טענו כי המערערת זכאית לפטור מארנונה בהתאם לפקודה, אלא טענו שמצבה של המערערת אינו שונה ממצב בית האבות משען הנמצא בסמיכות לה ומתחרה עמה. כן הצהיר בסעיפים 8 ו-9 לתצהירו, כי על בסיס טענות המערערת, הסכימה המשיבה כי המערערת תשלם ארנונה מוקטנת בשיעור של שליש מהארנונה הרגילה, עד שבדקו מחדש ב-2009 את הזכאויות של המוסדות הפטורים מארנונה בהתאם להוראות משרד הפנים, ומצאו כי המערערת אינה מוסד פטור מארנונה לפי הפקודה, ולכן ביטלו את ההנחה מארנונה לשנת 2006.

דהיינו, המשיבה לא ביטלה מעולם את ההכרה במערערת כמוסד פטור לפי הפקודה, כיוון שהמערערת לא היתה מוסד פטור לפי הפקודה, וההנחה בארנונה נבעה, כפי שקבע בית משפט קמא, מההסדר וההסכמה בלבד.

אמנם, בית משפט קמא קבע כי סעיפים 7 ו-8 לתצהירו של מר שחורי חסרי ערך ראייתי בהיותם עדות מפי השמועה,

ברם העד שחורי אמנם לא השתתף בישיבות אך הוא העיד על הדיווח שנמסר לו ועל ההוראות שקיבל ממזכיר העיריה בעקבות ישיבות אלו ופעולותיו על פיהן, כשהטענות הללו אף פורטו בתשובת המשיבה לערר (נספח ג' 2 למוצגי המשיבה).

זאת ועוד, במסגרת המשפט עצמו, הסכימו ב"כ הצדדים על עובדות מוסכמות, וביניהן ש"לתובעת לא ניתנה תעודת פטור לפי פקודת הפיטורין", וכן הסכימו ש"אין מחלוקת ביחס לתשלומים שבוצעו כתשלומי ארנונה על ידי התובעת" (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 2/1/07 שורות 2, 5).

כך למערערת אכן אין כל טענה ואף לא ראיה לכך שקיבלה פטור ממשרד הפנים שאושר באמצעות הממונה על המחוז במשרד הפנים להיותה מוסד פטור לפי פקודת הפיטורין כנדרש לפי סעיף 14 לפקודה, כאשר לפי המסמכים שהוגשו לועדת הערר לענייני הארנונה, המערערת פנתה לראשונה לממונה על המחוז במשרד הפנים בבקשה להכיר בה כמוסד פטור, רק ב-17/3/05, ובקשתה נדחתה ביום 6/4/06, עקב זאת שהיא לא הגישה מעולם בקשה ו/או את המסמכים הנדרשים לצורך קבלת פטור מארנונה מכוח סעיף 5(י) לפי פקודת הפיטורין, ושאין להכיר בה כאגודת צדקה שכן כעולה מהדו"חות הכספיים, נגבית תמורה ממקבלי השרות המספיקה כדי מתן השרות, ולכן לא מדובר באגודת צדקה, שמטבעה נותנת שירות למי שידו אינה משגת לשלם את התמורה עבורה (נספחים ד' - ו' למוצגי המשיבה).

זאת ועוד, מנהל המערערת העיד בבית המשפט, שאכן מעולם לא קיבלה המערערת אישור להיותה מוסד פטור, ושאישור זה לא התבקש עד שנת 2005 עת נדחתה הבקשה שהגישו ע"י משרד הפנים.

כן אישר, שמאז שנכנס לתפקיד מנכ"ל המערערת ב-1990, היה כבר מצב נתון ששילם 1/3 מהארנונה, והמצב היה לפני תקופתו, והוא לא היה מעולם במו"מ עם המשיבה בענין הנחה או אי הנחה מארנונה, עד לפנייתו ב-2005 לאחר שחוייב בארנונה מלאה (עמודים 7-8 לפרוטוקול).

העד הנ"ל לא העיד בבית המשפט האם הוא יודע מדוע קיבלה המערערת הנחה של 2/3 ושילמה רק שליש ארנונה עד 2005, ובית המשפט לא התיר שאלה זו בחקירה חוזרת, כאשר בתצהירו טען שלמיטב ידיעתו, הנכס חוייב ב-1/3 מהארנונה מכוח היות המערערת זכאית לפטור מארנונה כללית בגין הנכס לפי הפקודה.

10. למעשה, המערערת מתבססת על מסמך שצורף במהלך הדיון בבית המשפט (ת/1), מכתב שנשלח ביום 26/3/90 על ידי מזכיר העיריה למר שחורי, בו נאמר כך:

"ועדת הכספים של העיריה, בישיבתה ביום 27/3/90 החליטה כי מבית אבות משען ושלווה ייגבו 1/3 המסים (הארנונה) כמוסדות ציבור, ההחלטה הובאה, במסגרת הדיון על הארנונה, למועצת העיריה, בישיבה שלא מן המנין מס' 11 ביום 27/2/90".

המועצה החליטה בישיבתה האמורה בסעיף 22:

"הנחות לפי הוראות החוק במדינה לגבי חיילים בשירות סדיר, נכים אסירי ציון, עולים חדשים, מוסדות ציבור וכד' - תופעלנה ע"י מחלקת הגביה והגזברות כדין".

הנחיה זו מתייחסת למוסדות ציבור, ובכלל זה בית אבות משען, בית אבות שלוה ואחרים. ברם, מסמך זה אינו מצביע על כך שמדובר בפטור לפי הפקודה או בתשלום של אגרת אשפה.

11. לפי פקודת הפיטורין, יש צורך באישור שר הפנים הן לגבי מוסד מתנדב בהתאם לסעיף 5 (י) לפקודה, והן לגבי פטור לפי סעיף 4 לפקודה כאגודת צדקה, כאשר מי שמחליט בכך הינו הממונה על המחוז במשרד הפנים כקבוע בסעיף 14 לפקודה.

במקרה דנן, לכאורה לא היתה פניה למי במשרד הפנים לקבלת פטור עד 2005, וגם לכאורה המערערת לא היתה זכאית לפטור גם אם היתה פונה, כפי שנדחתה ב-2005, עת פנתה לראשונה.

כך גם לכאורה, מדובר בתשלום ארנונה בשיעור 1/3 עפ"י ההסכמה עם העיריה, ולא בתשלום בגובה 1/3 מהארנונה בגין אגרת פינוי אשפה.

ואכן, בית משפט קמא קבע, כקביעה עובדתית, כי המערערת לא הוכיחה את התשתית העובדתית והראייתית לכך שהיא זכאית לפטור לפי פקודת הפיטורין ולכך שקיבלה פטור כאמור, כשהוא קובע כי חיובי הארנונה נקבעו בהתאם להסכמה שנכרתה בין הצדדים לחיובה של המערערת ב-1/3 מהארנונה.

כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב ככלל בקביעות עובדתיות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית ששמעה את העדים, בחנה את הראיות והתרשמה מהם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית.

המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות כזו, ובמיוחד לאור אשר פורט בהרחבה דלעיל.

כך נקבע, כי המערערת לקתה בכך שלכאורה היא לא קיבלה פטור לפי הפקודה ולא היתה זכאית לפטור זה, וכן שלכאורה הסכומים שנגבו ממנה בגובה 1/3 מהארנונה היו בגין ארנונה ולא בגין אגרת אשפה, ודי בקביעות עובדתיות אלו כדי להביא לדחיית הערעורים במקרה דנן.

12. הארכתי בפירוט העובדות הנ"ל שכן יש לכך השלכה ממשית על ישום ההלכות המשפטיות בהתאם לפסיקה בעניין שירותי בריאות כללית, לינת הצדק והדקל.

לטעמי, מבין השלושה לעניין לינת הדקל ישנה השלכה הגדולה ביותר על המקרה שבפנינו, ואפרט.

בענין לינת הצדק, היה מדובר בנכס שהוחזק ע"י התובעת, ששימש כבית החלמה ומעון לאוכלוסיה של קשישים, ושעד לשנת 2001 זכתה לינת הצדק לפטור מארנונה כללית לפי פקודת הפיטורין. ברם, חרף הפטור הנ"ל חוייבה לינת הצדק באגרת פינוי אשפה בשיעור שליש חיוב הארנונה שהיה מוטל עליה אלמלא הפטור.

עירית חיפה טענה כי הפטור מארנונה שניתן עד 2001 ניתן בטעות ובהיסח הדעת, ולכן אין מקום לחיובה, ואף יש לחייב את לינת הצדק בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה עד 2001.

בית משפט השלום (כבוד השופט טובי בת. א (ח') 18491/04), קבע כי מדובר בטעות בשיקול דעת, כאשר הפטור ניתן לפי פקודת הפיטורין לאחר שהעיריה ראתה בלינת הצדק אגודת צדקה, ולכן יש להשיב את הסכומים ששולמו בגין אגרת אשפה.

בבית המשפט המחוזי בחיפה, התקבל ערעור העיריה על חיובה בהשבה שכן נקבע, שלמרות שהיה קיים חיוב בהשבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, הרי שיש לשלול את ההשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם לשקו"ד בית המשפט עקב נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת. זאת משלינת הצדק לא עמדה בתנאי הפטור ולא שכנעה כי היא אגודת צדקה הזכאית לפטור לפי הפקודה, כך שלא הוכח הבסיס להענקת פטור מארנונה ללינת הצדק, ועל כן דומה כי הפטור שהוענק לה בעבר ניתן לה בשל טעות, ואלמלא אותה טעות היתה לינת הצדק צפויה לשלם את מלוא שיעור הארנונה ולא רק 1/3 ממנה באגרת פינוי האשפה, והשבה בנסיבות הענין היא "בלתי צודקת".

כבוד השופט עמית קבע בענין לינת הצדק כי מדובר בטעות "הרוכבת" על טעות אחרת. טעות של העיריה שדרשה אגרת פינוי אשפה ממוסד הפטור מתשלום ארנונה, ומכאן תביעת ההשבה של לינת הצדק מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט וטעות של העיריה מלכתחילה, בכך שנתנה פטור מארנונה למשיבה ומכאן הפטור מהשבה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

כדברי כבוד השופט עמית בפסה"ד המחוזי בעניין לינת הצדק:

"התוצאה האופרטיבית של אי מתן פטור מחובת השבה, משמעה "אכיפה" של פטור שאינו מגיע למשיבה תוצאה זו אינה ראויה, באנגלוגיה לכלל לפיו אין לכפות על רשות להמשיך בפרקטיקה לא חוקית או לא ראויה. כך גם במקרה שבפנינו, אין לכפות על המערערת, ולו בעקיפין בדרך של חובת השבה, ליתן למשיבה פטור מארנונה ללא בסיס חוקי למתן הפטור".

בבית המשפט העליון, נדחתה בקשת רשות הערעור של לינת הצדק.

כבוד השופט רובינשטיין קבע כי גם לפי אמות המידה שבהלכת שירותי בריאות כללית יכול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלינת הצדק, שאף הוא סבר שברירת המחדל הוא השבה, לעמוד על כנו.

זאת, משהפטור שניתן מלכתחילה היה בעייתי ביותר, בלשון המעטה.

וכדברי כבוד השופט רובינשטיין בפס"ד בענין לינת הצדק:

"למעשה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, "המשיבה לא הציגה כל מסמך המעיד על בקשה שהגישה בעבר לקבלת פטור, ואף העירייה לא ידעה להציג ראיה על כך" (פסקה 27). אין מדובר בפטור שניתן לנכס, שמתחילה סברה המשיבה כי הוא עומד בתנאים לפטור, ואחר כך סברה אחרת; מדובר בפטור, שמבחינה פורמלית כלל לא ברור אם ניתן כל עיקר. ועוד, בית המשפט המחוזי סקר את העילות האפשרויות למתן פטור, וקבע כי "לא הוכח הבסיס להענקת פטור מארנונה" (פסקה 32; ראו גם עת"מ (חיפה) 2348/04 חברת לינת הצדק בית דינה חיפה נ' משרד הפנים (לא פורסם) - נספח ה' לתשובת המשיבה). יתכן איפוא, כי גם בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין עיריית ירושלים לא היה מקום לחייב את המשיבה בהשבה. מדובר בפטור, שניתן בנסיבות תמוהות אשר אף למבקשת (שלא הצליחה להוכיח, כי הגישה בעבר בקשה לפטור ולא ידעה לומר לפי איזו עילה שבדין היא ראויה לו) חלק בהן. גם להתנהלותה הסובייקטיבית של המבקשת (במובחן מהשאלה האובייקטיבית, האם שגתה המשיבה במתן הפטור) יש לתת מקום בגדרי סייג הצדק לחובת ההשבה (ראו פסקה 56 לפסק הדין בעניין עיריית ירושלים). נוכח כל אלה, לא יהא זה מן המידה לחייב את המשיבה בהשבה. בכל מקרה, ברי שאין מדובר במקרה המחייב התערבות - וממילא אין מקום לגלגול ערעורי נוסף".

13. בעניין שירותי בריאות כללית, מדובר היה בקופת חולים כללית כמי שהיתה זכאית לפטור לפי פקודת הפיטורין, שנגבתה ממנה אגרת פינוי אשפה בשיעור של 1/3 מהארנונה, וזאת בניגוד לדין, ולכן קבע בית המשפט כי יש מקום להשבה מלאה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, בלא שנמצא מקום, בהתחשב בין היתר בקביעות לגבי חוסר תום הלב של העיריה, להורות על השבה לא מלאה בהתאם לשקו"ד ביהמ"ש לפי סעיף 2 לחוק עשית עושר ולא במשפט.

להבדיל מענין שירותי בריאות כללית, בענייננו, המערערת מעולם לא היתה מוסד פטור לפי הפקודה ועל כן, לולא ההסדר שנערך עמה, היתה חייבת בתשלום ארנונה מלאה, וכן, להבדיל מפסה"ד בענין שירותי בריאות כללית, שם שולמה ה-1/3 ארנונה בגין אגרת אשפה הרי בעניינו שולמה 1/3 מהארנונה בגין ההסכם בין הצדדים ולא בגין אגרת אשפה, ולכן לא קם כלל הבסיס לחיוב אי חוקי שיש לבחון לאורו את ההשבה.

14. בעניין הדקל, העיריה סירבה לפטור את הדקל שהפעילה בית אבות בפטור לפי הפקודה, אך בעקבות תובענה שהגישה הדקל להכיר בה בפטור על פי הפקודה, נחתם הסכם פשרה בו הופטרה הדקל מתשלום ארנונה ביחס לחלק מהשטח, וחרף זאת שילמה הדקל אגרת פינוי אשפה בשיעור 1/3 מדמי הארנונה ובית המשפט המחוזי קבע שיש להורות על השבה מלאה שכן לאור ההסכם לפטור מלא לא היה ניתן לחייב באגרת אשפה שהינה בניגוד לדין.

יש לציין שלהבדיל מעניין הדקל, בעניינו, לא הוכח כלל שהיה חיוב של 1/3 ארנונה בגין אגרת אשפה, אלא החיוב היה בגין הסכם בין הצדדים להשוות את מעמד המערערת למעמד בית אבות משען, בלא שלמערערת היה פטור לפי פקודת הפיטורין ובלא שהמערערת זכאית לכאורה לפטור זה, וההסכם עם המשיבה לא מקים פטור לפי פקודת הפיטורין להבדיל מעניין הדקל שם נעשה הסכם הפשרה בתובענה שהגישה הדקל ליתן לה פטור לפי הפקודה והסכם הפשרה נעשה גם עם נציגי משרד הפנים והוא מחייב, כפי שבעניינו מחייב גם כן ההסכם שנעשה עם העיריה בלבד עד שבוטל כדין ע"י העיריה.

15. בענייננו, כפי שנקבע אף בהסכמת הצדדים, למערערת לא ניתן מעולם פטור לפי פקודת הפיטורין והיא הגישה לראשונה את הבקשה למשרד הפנים לקבלת פטור ב-2005 ונדחתה.

גם בעניינו, כמו בעניין לינת הצדק, לא הוכח, כפי שקבע בית משפט קמא, הבסיס להענקת פטור מארנונה, כפי שהדברים אף עולים מדחיית הבקשה לפטור ע"י משרד הפנים ודחיית הטענה שמדובר באגודת צדקה.

זאת ועוד, לפי העדויות והראיות שהובאו בפני בית משפט קמא בענייננו, הגבייה של 1/3 מגובה הארנונה לא נעשתה לכאורה בגין אגרת אשפה, כאשר למערערת אין כל ראיה על כך, אלא בהתאם לגירסת המשיבה, מדובר בהסכמה של העיריה לגביית 1/3 מגובה הארנונה, כדי להשוות את מצבה של המערערת למצבו של בית אבות משען ששילם 1/3 מהארנונה בגין אגרת פינוי אשפה, כמי שפטור לפי פקודת הפיטורין.

גם המסמך ת/1 לא מצביע אחרת וכל שנאמר בו הינו שנתקבלה החלטה שגם מהמערערת ייגבו 1/3 מהארנונה כמו מבית אבות משען, כמוסדות ציבור בלא שצויין שמדובר בהנחה למערערת עקב פקודת הפיטורין ל-1/3 מהארנונה שתיגבה באגרת אשפה, ומדובר לכאורה, כפי שקבע בית משפט קמא, בהסכמה בין המערערת לעיריה לגביית 1/3 מהארנונה, בלא שנתבקש ובלא שנתקבל פטור לפי הפקודה ממשרד הפנים שרק הוא זה הרשאי לאשר זאת, ובלא שמדובר בגביית 1/3 מהארנונה בגין אגרת אשפה אלא בארנונה.

16. לכן, בנסיבות העובדתיות הספציפיות של התיק דנן, בהתחשב בעובדות נשוא התיק שבפנינו, ובהתאם לשיקול דעת בית המשפט לענין השבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט והאיזונים הנדרשים לעשית צדק ותוצאה הוגנת, תוך בחינת ערכי תקינות ומוסר, התנהגות הצדדים, תום ליבם, העוול שנגרם להם, רשלנות מי מהצדדים וכו' (ראו גם ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' משה חליוה, לא פורסם 13/11/08, רע"א 4086/09 עירית צפת נ' הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ (לא פורסם, 22/12/09), אני סבור שבנסיבות אלו התוצאה הראויה והצודקת הינה גם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, שבמקרה זה עולה בקנה אחד עם האינטרסים והתנהגות הצדדים, ואין מקום להנציח את הטעות של העיריה, שנתנה פטור בשיעור של 2/3 מהארנונה וגבתה 1/3 מהארנונה למרות שלא היה למערערת פטור לפי הפקודה על כך שביטלה הנחה זו ב-2005 משנוכחה שלמערערת אין פטור לפי הפקודה והיא לא זכאית לכך.

כאמור, להבדיל מעניין לינת הצדק, בעניינו לא הוכח כלל שניתן פטור למערערת לפי פקודת הפיטורין וכן לא הוכח שהעיריה גבתה 1/3 מהארנונה באגרת אשפה, אלא הוכח לכאורה שלא ניתן פטור למערערת לפי פקודת הפיטורין ושגם לא היתה זכאית לכך ושהגביה של 1/3 מהארנונה לא היתה כלל בגין אגרת אשפה אלא בהסכם בין הצדדים ובנסיבות אלו דין הערעור להידחות.

הערעור שכנגד

17. בהתאם לתוצאה בענין לינת הצדק לא היה מקום גם בענייננו, כפי שקבע גם בית משפט קמא, לחיוב המערערת במלוא הארנונה בגין תשלום ששילמה בחסר עקב הסכמת המשיבה לתשלום של 1/3 מהארנונה.

זאת לאור ההלכות לאי חיוב רטרואקטיבי, ככלל, בין היתר, עקב עקרון ההסתמכות ותכנון הצעדים הפיננסים לאור זאת, ועקב טענת מניעות, השתק ותום לב, כפי שקבע בית משפט קמא.

המשיבה לא יכולה לחזור בה למפרע מההסכמה שהיתה בין הצדדים לגביית 1/3 מהארנונה, עת חזרה בה מהסכמה זו ב-2005, בעקבות בדיקה שערכה לאחר פניה ממשרד הפנים. המשיבה, שביטלה בעצמה את ההנחה ב-2005, מנועה מלתבוע חיוב למפרע בגין השנים בהן הסכימה לחיוב מופחת בשיעור של 1/3 מהארנונה, גם אם מדובר בטעות בשיקול דעת של המשיבה במתן הנחה כזו, עליה הסתמכה המערערת במשך שנים ולא היה מקום לחיוב רטרואקטיבי, שנעשה לכאורה כגמול עקב דרישת המערערת להחזר הארנונה ששילמה למשיבה על פי ההסכם.

התוצאה

18. התוצאה הינה כי שני הערעורים נדחים.

הפיקדון הכספי שהפקיד מי מהמערערים יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

לאור התוצאה, אין צו להוצאות.

ד"ר קובי ורדי, שופט

השופט י' שנלר -אב"ד:

אני מסכים.

השופטת ר' לבהר שרון:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ד"ר קובי ורדי.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב תמוז תש"ע, 24/06/2010, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, שופט