1. עניינו של הערעור בשאלת חיובם של המערערים, דן הלל ושי הלל, בעלי השליטה ומנהליה של חברת נשר תעופה ותיירות בע"מ (להלן - החברה) באופן אישי בחובה של החברה לתשלום מיסי ארנונה למשיבה, המועצה המקומית כפר שמריהו.

החברה החזיקה בנכס בתחום שיפוטה של המשיבה ברח' המעפילים בכפר שמריהו והשתמשה בו למטרות עסקיות של הפעלת בית ספר לטיסה, השכרת מטוסים ומכון בדק, החל משנת 95'.

במהלך השנים, נכנסה החברה לקשיים כלכליים והתקשתה לעמוד בהתחייבויותיה לבנקים וצדדים שלישיים עד שהפסיקה את פעילותה.

במקביל, הצטברו לחובת החברה חובות בגין תשלומי ארנונה למשיבה. המשיבה הגישה תביעת חוב לתקופה של עד אוקטובר 2004, וכנגד החברה ניתן ביום 8. 5. 05 פסק דין בהעדר הגנה. המשיבה התקשתה לגבות את החוב בהליכי הוצל"פ, וביקשה לגבות את החוב מבעלי השליטה בחברה וזאת מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב, תשנ"ג-1992) (להלן - חוק ההסדרים).

2. סעיף זה מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, וזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה -

'חוב ארנונה סופי' - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

'חברה פרטית' - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

'בעל שליטה' - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה) קובע:

"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

בית המשפט קמא (כב' השופטת אירית מני-גור, פסק הדין בת"א 1706/06 מיום 10. 6. 08) קבע כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להפרכת החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, וחייבם, ביחד ולחוד, בחוב הארנונה של החברה למשיבה שנצבר החל מיום 1. 1. 04 ואילך, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

על כך הערעור שבפנינו.

פסק דינו של בית-משפט קמא

3. בית המשפט קמא עמד על מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, באומרו כי הסעיף נועד להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, בין היתר, על ידי מניעת התחמקות מתשלום ארנונה על ידי חברות פרטיות שהפסיקו פעילותם, באמצעות גביית החוב מבעלי השליטה בהן.

עוד עמד בית המשפט על כך שסעיף זה יחד עם סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקימים חזקה של העברת נכסים ללא תמורה לבעלי השליטה מהם יכולות הרשויות להיפרע, ונטל השכנוע לסתור את החזקה מוטל על כתפי בעלי השליטה. המדובר הוא בחזקה בחוק שהנטל המוטל על המבקש לסותרה דומה לנטל המוטל על תובע במשפט אזרחי.

4. לנוכח קביעותיו, בחן בית המשפט את טענת המערערים כי ציוד החברה שכלל בעיקר מטוסים שועבד לבנקים - בנק הפועלים והבנק הבינלאומי - ועם הפסקת הפעילות נותרו כל המטוסים והציוד המשרדי בשדה התעופה בהרצליה, כשרשות שדות התעופה טוענת לזכות עיכבון בגין חובות החברה כלפיה.

להוכחת הנטען, העידו המערערים מטעמם את עו"ד יוסף מולאור, כונס הנכסים שמונה לבקשת הבנק הבינלאומי.

בית המשפט מצא כי עדותו של עו"ד מולאור התייחסה להליכי כינוס של חמשה מטוסים בלבד מתוך כלל המטוסים המשועבדים, אשר התמורה ממכירתם חולקה בין הבנק הבינלאומי והרשות. עו"ד מולאור לא התייחס לנכסים אחרים של החברה.

5. העדות העיקרית מטעם המערערים היתה של המערער 2, שי הלל, אשר פרט את רשימת הנכסים שהיו שייכים לחברה.

בית המשפט קבע כי עדותו של המערער 2 היא עדות יחידה של בעל דין לגבי אותם נכסים אליהם לא התייחס עו"ד מולאור בעדותו. המדובר הוא בנכסים שפורטו בסעיף 7 לתצהירו של המערער 2, ובהם כלי רכב, משאית, קטנועים וציוד משרדי נוסף. לפיכך דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הנכסים הללו התיישנו והפכו לגרוטאות.

עוד ציין בית המשפט, כי למעט עדות המערער 2 לא הובאו עדויות או ראיות נוספות באשר לכספים שהיו בחברה בסוף שנת 2004. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הכספים נצרכו במהלך שנת 2005 בפעילותה השוטפת של החברה.

בית המשפט קבע כי המערער 2 לא היה בקיא בפרטי הנכסים של החברה והציוד בה, כמו גם בפרטי חשבונותיה.

כך בכלל וכך בפרט בהתייחס למטוס צ'סנה שנרשם בבעלות משותפת לחברה ולחברה נוספת בבעלות המערערים, חברת נשר צילומי אוויר בע"מ.

6. בית המשפט התייחס גם לשני מטוסים שמישים נוספים ושלושה מטוסים מקורקעים, אשר שועבדו לטובת בנק הפועלים ואשר לא הובאה לגביהם שום עדות מטעם הבנק.

המערערים, כפי שציין בית המשפט בפסק דינו, לא הביאו עדות מטעם רשות שדות התעופה ולא העידו את רואה החשבון של החברה אשר הכין את הדו"ח האחרון לשנת 2006.

במצב דברים זה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המערערים לא הרימו את הנטל שהוטל עליהם ולא הבהירו מה עלה בגורל הנכסים והציוד הנוסף מעבר לחמשת המטוסים עליהם העיד עו"ד מולאור.

7. אשר לטענת המערערים, כי אף לו היו נכסי החברה עוברים לשליטתם-ולא כך היה-הרי שניתנה בעדם תמורה מלאה באמצעות השקעתם בחברה, מצא בית המשפט קמא כי השקעת הבעלים לא הייתה בעבור הנכסים אלא בעבור הפעילות השוטפת של החברה. המערערים, כך ציין בית המשפט, לא הצביעו כי העבירו כספים לחברה עם סגירת פעילותה באופן המאפשר שיוך התמורה לנכסים.

אשר למחלוקת באשר לגובה סכום חוב הארנונה קבע בית המשפט כי לאור כניסתו לתוקף של סעיף 8 לחוק ההסדרים רק ביום 1. 1. 04, אין מקום לתחולה רטרואקטיבית של הסעיף לגבי חובות שנצברו לפני יום זה.

לפיכך, חויבו המערערים בסכום חוב הארנונה שנצבר החל מיום 1. 1. 04 בלבד.

טענות המערערים

8. טענות המערערים מתחלקות לשני ראשים עקריים. האחד מתחייחס לרף ההוכחה שקבע בית המשפט לסתירת החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה. לטענתם, על מנת לסתור את החזקה נדרש להראות במידת ההוכחה שיהיה בה לשכנע את פקיד השומה בשני ממצאים שליליים, האחד, כי נכסי החברה לא הועברו לשליטת בעלי השליטה; השני, כי העברה כאמור הייתה ללא תמורה. הנטל המוטל על בעל דין להוכחת ממצא שלילי, צריך שיהיה נמוך באופן משמעותי מהנטל להוכחת ממצא חיובי, ולמעשה המדובר בנטל ב"רמה מזערית".

לטענת המערערים, רף ההוכחה שקבע בית המשפט קמא הוא גבוה לאין שעור מהרף הנדרש ופוגע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ובזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לטענת המערערים, לא היה מקום לדרישה כי בעלי השליטה יוכיחו מה עלה בגורלו של כל אחד ואחד מנכסי החברה. דרישה כזו אינה סבירה בנסיבות בהן הפכה החברה לחדלת פרעון והשליטה הפיזית בנכסיה הופקעו מידי בעלי השליטה. במצב כזה, די היה להראות כי נכסי החברה עוקלו ומומשו וכי לא הוברחו נכסים.

9. הראש השני מתייחס לממצאי בית המשפט קמא לגופם. לטענת המערערים, אף לפי רף ההוכחה הגבוה שקבע בית המשפט הצליחו לעמוד בנטל להפרכת החזקה, והראו שנכסי החברה לא עברו לשליטתם. המערערים, כך על פי הנטען, הוכיחו כי נכסי החברה היו משועבדים לצדדים שלישיים, אשר הפקיעו את השליטה בהם מידיהם. על כך העיד מטעמם עו"ד מולאור, צד שלישי נטול עניין בהליך שאף היה יריבם של המערערים בהליכים אחרים שנוהלו נגדם. עו"ד מולאור בעדותו התייחס לנכסים שמומשו ע"י הבנק הבינלאומי והצהיר כי לא נמצאו נכסים שהוברחו ע"י המערערים, גם לאחר חיפוש מקיף אחר נכסים נוספים.

חרף עדות זו, קבע בית המשפט קמא, כי עדותו של המערער 2 היא עדות יחידה של בעל דין. קביעה זו, כך המערערים, בטעות יסודה לנוכח עדותו של עו"ד מולאור והמסמכים שהוגשו מטעם המערערים.

10. עוד טענו המערערים כי עלה בידיהם להראות כי אף לו היו עוברים נכסי החברה לשליטתם- ולא כך היו הם פני הדברים- הרי שניתנה בעדם תמורה מלאה באמצעות השקעת מיליוני שקלים מכיסם בטרם פירוק החברה.

לשיטתם, שגה בית המשפט קמא בדרישתו להוכיח קשר סיבתי בין העברת הנכסים בפועל ובין הכספים המועברים מבעלי השליטה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים והחזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, אינם עוסקים בעסקה ממשית של החלפת נכס בתשלום בדרך מסחרית רגילה ודי לצורך עמידה בתנאיהם להוכיח השקעה כספית של בעלי השליטה. הפרשנות המרחיבה של בית המשפט קמא גם בעניין זה מרחיקת לכת ופוגעת בזכות הקניין של בעלי השליטה בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

11. טענה חדשה שהשמיעה באת כוח המערערים, עו"ד הראל-שכטר, במהלך הטיעונים בע"פ הייתה כי סעיף 119א(א)(3) לפקודה חל במצב של פירוק מרצון או הפסקת פעילות ביוזמת בעלי השליטה בחברה פרטית, ואין לו תחולה במצב של פירוק שלא מרצון, בעיקר אם מונה כונס נכסים לחברה או לרכושה.

הוסכם כי טענה זו לא נדונה בבית המשפט קמא.

עם זאת, טענה עו"ד הראל-שכטר, כי הפרשנות לפיה מינוי כונס נכסים והשתלטות נושים על נכסי החברה די בהם לסתור את החזקה או להעביר את הנטל לצד השני להוכיח שהיתה הברחת נכסים, נדונה ונדחתה שלא בצדקעל ידי בית המשפט קמא. במצב שבו מפורקת החברה על ידי נושיה, כך לטענת עו"ד הראל-שכטר, אין אפשרות כלל להעברת נכסים מהחברה המתפרקת אלא בדרך של הברחת נכסים במרמה, ומקרה זה לא נטענה טענה כזו כנגד בעלי השליטה.

טענות המשיבה

12. גם את טענות המשיבה ניתן לחלק לאותם שני ראשים אליהם התייחסו המערערים בערעורם. אשר לראש האחד המתייחס לרף ההוכחה, טענה המשיבה, כי שוגים המערערים בטענתם באשר לרף ההוכחה הנדרש לסתירת החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, שכן כאשר בחזקה הקבועה בהוראה חקוקה עסקינן, על המבקש לסותרה מוטל נטל השכנוע, בדומה לנטל המוטל על תובע בהליך אזרחי, בין אם המדובר בממצא חיובי ובין אם המדובר בממצא שלילי.

כרסום בנטל המוטל על בעלי השליטה והעברתו לכתפי הרשות אינה ראויה. רשות מקומית אינה יכולה לעקוב אחרי גורל הנכסים של כל עסק ועסק הנמצא בתחומה המוניציפאלי, ולכן מוצדק להטיל את מלוא הנטל על בעלי השליטה והם אלו שצריכים להסביר מה עלה בגורלו של כל נכס ונכס, במועד הפסקת הפעילות.

13. אשר לראש השני סמכה המשיבה ידיה על ממצאי בית-משפט קמא. בעיקר הדגישה המשיבה את הקביעה הנוגעת לשני מטוסים שמישים, לשלושה מטוסים מקורקעים, למטוס הצ'סנה שהוחזק בבעלות משותפת עם חברת נשר תצלומי אויר, ולכספים שנצברו בקופת החברה בסוף שנת 2004. בית המשפט מצא כי לגבי הנכסים הללו, עדותו של המערער 2 היא עדות יחידה ובלתי מספקת (סעיף 13 לפסה"ד של בית משפט קמא).

קביעה נוספת של בית המשפט שהודגשה בטיעוני המשיבה עניינה לפיה המערערים לא הראו כי העבירו לחברה תמורה כספית עם הפסקת פעילותה באופן שבו ניתן יהיה לשייך תמורה זו לנכסים האמורים (סעיף 14 לפסה"ד של בית משפט קמא).

בכלל סמכה המשיבה על הערכת עדותו של המערער 2, שנמצאה על ידי בית המשפט קמא כחסרה ובלתי מספקת.

עדותו של כונס הנכסים מטעם הבנק הבינלאומי, עו"ד יוסף מולאור, התייחסה אך ורק לחמישה מטוסים ששועבדו לטובת הבנק הבינלאומי, ולא לשאר נכסי החברה שגורלם לא הוברר (עמ' 19 לפרוטוקול).

המערערים, כפי שציין בית המשפט קמא, לא הביאו עדות מטעם רשות שדות התעופה ובנק הפועלים, והדבר פועל לרעתם. כמו כן, לא הובא לעדות רואה החשבון של החברה.

14. לטענת המשיבה, המדובר בקביעות עובדתיות ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. השגתם של המערערים על מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה לא עלה בידיהם לסתור החזקה בסעיף 119א(א)(3) מבוססת על ממצאים עובדתיים המעוגנים בחומר הראיות שנבחן בערכאה הדיונית ואין מקום לבחינתו החוזרת בערכאת הערעור.

במענה לטענה החדשה של המערערים, השיב בא כוח המשיבה, עו"ד דדוש, כי סעיף 119א(א)(3) לא חל רק במצבים של פירוק מרצון אלא גם כאשר החברה חדלת פרעון וניתן צו לפירוקה לבקשת נושיה. במצב כזה על בעלי השליטה להוכיח, ברמת מאזן ההסתברויות שלמעשה לא נותר רכוש בידי החברה או ששולמה תמורה בעד הרכוש שהועבר. בנטל זה לא עמדו המערערים ובצדק הוטל החיוב במסי הארנונה עליהם.

דיון

ההסדר בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, תכליתו

15. הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לעולם בתיקון חקיקה עקיף, בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד-2004. תכליתו של התיקון הייתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע אותה עת.

אחד האמצעים שקבע המחוקק היה לאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ובכך להסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה.

טענת המערערים היא כי הוראה זו מאפשרת "הרמת מסך" רחבת היקף בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני התאגידים, העולה כדי פגיעה בזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אולם כבר נקבע שתכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא תכלית ראויה. הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית ובין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עולה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה, ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית (ראו עת"מ (תל-אביב) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (לא פורסם, 16. 10. 07)).

16. הטענה החדשה לפיה מידת הפגיעה בזכות הקניין של בעל השליטה דורשת פרשנות המצמצמת את תחולת ההסדר, לפירוק מרצון או הפסקת פעילות יזומה, חסרת אחיזה בלשונם של הסעיפים הרלוונטים ואינה מתיישבת עם תכליתם.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק את הוראת ס"ק (א) לסעיף 119א לפקודה, ולא את כלל הסדר הקבוע בו, אשר מגביל את היקף הגבייה מצד ג' לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו. משמעות אי הכללת ההגבלה היא שהרשות המקומית רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה. האפשרות להעביר בפועל נכסים בפירוק מרצון המוגבלת יותר בפירוק שאינו מרצון, אינה רלוונטית לסמכות הניתנת לרשות. תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעלי השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחרי מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר, וכל העברת נטל הוכחה אל כתפיה סותר את כוונת המחוקק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

17. ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.

הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות,בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו, י' קדמי על הראיות, עמ' 882).

איני רואה לקבל טענת המערערים שנטל השכנוע להוכחת הממצא השלילי שלא הועברו נכסים לבעל השליטה הוא מצומצם או מזערי. לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די.

החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, סתירתה

18. על מצבת הנכסים בחברה, למד בית המשפט קמא מתצהיר המערער 2. בסעיף 6 מפרט המערער כי בתקופה הרלוונטית לתביעה החזיקה החברה את הנכסים הבאים:

א. 7 מטוסים שמישים כולל אביזרים וציוד טיס שהיה מותקן בהם. לפי הרשימה שצורפה כנספח ג' לתצהיר ארבעה מטוסים שועבדו לבנק הבינלאומי ושלושה שועבדו לבנק הפועלים.

ב. 3 מטוסים מקורקעים וכן חלקי חילוף למטוסים, מרביתם לא שמישים.

ג. ציוד משרדי.

בסעיף 7 מפרט המערער נכסים נוספים שהחזיקה החברה "בעבר הרחוק". המדובר הוא בכלי רכב- "כגון מכונית פולקסווגן משנת 1982, משאית, קטנועים"-ובציוד משרדי נוסף-"כגון מכונת צילום". הטענה הייתה כי הנכסים הללו "הפכו לגרוטאות וננטשו או נזרקו שנים רבות לפי התקופה הרלוונטית לתביעה".

מדו"ח הכספי של החברה ליום 31. 12. 04 עולה כי בקופת החברה הצטברו "מזומנים ושווי מזומנים" בסך 462 אלף ₪. סעיף ה"רכוש הקבוע" עמד על סכום של 654 אלף ₪ (נספח ח' לתצהיר).

19. העד הנוסף מטעם המערערים, עו"ד מולאור, הבהיר בתצהירו כי מונה ככונס נכסים על ארבעה מהמטוסים שהיו בבעלות החברה ושועבדו לבנק הבינלאומי. במסגרת תפקידו מכר את ארבעת המטוסים והתמורה התחלקה בין הבנק ובין רשות שדות התעופה אשר טענה לזכות עיכבון על המטוסים (ראו, נספח א' לתצהירו של מר מולאור).

בעדותו של העד בבית המשפט הסתבר כי הבנק הבינלאומי מימש לאחר עריכת הדו"ח גם מטוס לא שמיש מסוג איילנדר (עמ' 20 לפרוט' הדיון).

עוד הבהיר העד בעדותו כי הבנק הבינלאומי ניסה לאתר רכוש נוסף, אולם מלבד המטוסים הנ"ל לא מומש רכוש אחר (עמ' 19-20 לפרוט' הדיון).

20. עולה מן האמור, כי בצדק סבר בית המשפט קמא כי גורל יתר הציוד שהחוזק על ידי החברה ולא זכה לטיפולו של עו"ד מולאור לא הובהר על ידי המערערים. קביעתו של בית המשפט התייחסה בעיקרה לשלושת המטוסים ששועבדו לבנק הפועלים, למטוסים הלא שמישים ולציוד המשרדי, המוזכרים בסעיף 6 לתצהיר המערער 2.

נראה לי כי שומה היה על המערערים, המבקשים להוכיח כי לא קיבלו נכס מנכסי החברה, להבהיר את התמונה כולה. את זאת לא עשו המערערים בערכאה הדיונית, והם נמנעו מלהעיד את בעלי התפקידים מטעם בנק הפועלים, אם אכן מונו כאלה כנטען, ואת נציגי רשות שדות התעופה להוכחת הטענות המתייחסות לזכות העיכבון.

המערערים לא הביאו כל בדל עדות או ראיה להוכחת האמור בסעיף 7 לתצהיר המערער 2 והטענה על כך שכל כלי הרכב והציוד המשרדי שהחזיקה החברה הפך לגרוטאות, נותרה על בלימה.

21. בעיקרי הטיעון מטעמם הפנו המערערים לשורה ארוכה של מסמכים ומוצגים וטענו כי הצגתם בבית המשפט קמא לצד עדותו של המערער 2 לא מאפשרת את הגדרת העדות כעדות יחידה של בעל דין.

המערערים הפנו לתדפיס של רשם החברות (מוצ/1/א) לפיו ביום 22. 9. 02 נרשם שעבוד על כלל נכסי החברה מכל מין וסוג שהוא ובכל שלב שהוא בחיי החברה, וכן שיעבוד צף על כלל נכסי החברה (מוצ/2/א).

אינני סבור כי יש בתדפיס הנ"ל להבהיר מה עלה בגורל הנכסים אליהם התייחס בית המשפט קמא בקביעתו, שכן עצם הטלת השעבוד אין משמעותו שהנכס מומש.

עוד הפנו המערערים למסמכים נוספים, המלמדים לטענתם כי לחברה מונה כונס נכסים, נכסיה עוקלו ונקבע שניתן לממשם (מוצ/2/א - מוצ'/2/ג וכן מוצ/2/ד/1 ו-ד/2). עיון במסמכים אינו מבהיר אם מומשו הנכסים בפועל, למעט אותם מטוסים שמומשו,כמתואר, על ידי עו"ד מולאור.

המערערים הפנו לת. א. 31650/05 רשות שדות התעופה בישראל נגד נשר תעופה ותיירות בע"מ (מוצ/2/יד) שבו ניתן פסק דין כנגד החברה מבלי שהוגשה בקשת רשות להתגונן ובו נקבע כי חובה כלפי רשות שדות התעופה עומד על סכום של 932,134 ₪. לטענת המערערים, בעקבות פסק הדין פשטו נציגי רשות שדות התעופה על משרדי החברה וביצעו רישום של כלל נכסיה במטרה לעקלם ולמוכרם בשל זכות עיכבון סטטוטורית לטובת הרשות (מוצ/2/ד וד/1, פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מוצ/4, וכן תצהירו של עו"ד מולאור מוצ/2).

המסמכים הנ"ל אינם מבהירים גם הם מה עלה בגורל הנכסים שעוקלו, למעט העובדה עליה אין חולק כי חלק מן התמורה ממכירת 4 המטוסים על ידי עו"ד מולאור, הועבר לרשות שדות התעופה.

כך גם לא מועילים למערערים המסמכים הנוספים המתייחסים לבקשתו של הבנק הבינלאומי למימוש השעבודים על ארבעת המטוסים (מוצ/2/ה) ולעיקול הזמני שהטיל הבנק הבינלאומי על נכסי החברה (מוצ/2/ו).

השאלה היא מה עלה בגורל המטוסים המשועבדים לטובת בנק הפועלים. מדוע לא נקטו המערערים באותה דרך בה נקטו עם עו"ד מולאור והביאו לעדות את בעלי התפקידים שמונו, אם מונו, מטעם בנק הפועלים ? היכן המסמכים הנוגעים לשיעבודים לטובת בנק הפועלים ?

למערערים הפתרונים.

22. משמעותית בעיני העובדה כי לא הובא לעדות רואה החשבון שערך את הדו"ח הכספי של החברה ליום 31. 12. 04 (נספח ח' לתצהיר).

דו"ח רואה החשבון שהמערערים עצמם צרפו לתצהיר, מפרט שווי רכוש קבוע של 654 אלף ₪. לדו"ח צורף דו"ח תאום אינפלציוני ובו פירוט יתרות הפחת לשורה ארוכה של נכסים. לגבי חלק מהנכסים נרשמה בדו"ח יתרת פחת חשבונאי חיובית ונדרש בגינם ניכוי פחת גם במהלך שנת 2004.

המערער 2 נשאל על כך: : "אתה יכול להסביר לי על כל אחד מהפריטים האלה שרשומים ברשימת הפחת איפה הם נמצאים היום? והשיב: "לא הייתי שם שנתיים, אני לא יודע". הדברים מדברים בעד עצמם.

המערערים, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא, לא הוכיחו טענתם כי המזומנים בסך 462 אלף ₪ שנצברו בקופת החברה בסוף שנת 2004 נצרכו בפעילות השוטפת במהלך שנת 2005 (עמ' 19 לפרוט').

במצב דברים זה עדות רואה החשבון הייתה מכרעת, ובאמצעותו ניתן היה לפרוס את מלוא התמונה בפני הערכאה הדיונית אודות מצבה הכספי של החברה ואודות השאלה, האם בעלי השליטה קיבלו נכס מנכסי החברה אם לאו.

אין צורך להזכיר כי על מחדלם של המערערים מלהביא את רואה החשבון לעדות ומלצרף ראיות ממשיות אחרות שמתבקשות בנסיבות העניין כפי שהובהר לעיל, חל הכלל הידוע לפיו בעל דין שנמנע מלהביא ראיה וגם לא נותן הסבר למחדלו, מוחזק כי מי שפעל כך כדי למנוע הבאת הראיה אשר קרוב לוודאי תפעל לרעתו (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מו(4) 595).

23. במצב דברים זה נכונה קביעתו של בית המשפט קמא כי אין להסתפק בעדותו של המערער 2 בהיותה עדות יחידה של בעל דין באשר לנכסי החברה, וזאת בכל הנוגע לנכסים מעבר ל-ארבעת המטוסים השמישים והמטוס הלא שמיש, אשר מומשו ע"י עו"ד מולאור.

בעיקרי הטיעון מטעם, טענו המערערים, כי היה מקום להסתפק בהסברי המערער 2 באשר לגורל הנכסים, בהיותם הסברים מלאים ומפורטים המספקים לעמידה ברף ההוכחה הנדרש לסתירת החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה.

דא עקא, שעיון בהסברים אין בהם לשכנע גם לא לגופם.

כך גם עדותו של עו"ד מילאור, אין בה להצביע על הנדרש להוכחה ולמועֵד הרלוונטי, הוא מועֵד הפסקת הפעילות.

24. לכל האמור יש להוסיף את אשר עלה גם מחקירתו של המערער 2, לפיה כלל אינו יודע אם החברה אכן נכנסה להליכי פירוק.

במועֵד הגשת התביעה ובהתאם לאשר צורף, סטטוס החברה, היה כחברה פעילה.

לא הובאה כל הוכחה האם ניתן צו לפירוק החברה, מתי ניתן צו שכזה ומה אירע עם רכוש החברה, בין הפסקת פעילותה לפירוקה, אם בכלל.

אכן, יש טעם בדברי ב"כ המערערים, כי מעת שמדובר בחברה שהפסיקה פעילותה מחמת צו שניתן לפירוקה, יכול ודי יהיה בעֵדוּת המפרק לסתור החזקה. לא כך פני הדברים, כבמקרה דנן, בו מדובר על הפסקת פעילות בלבד, במועדים הרלוונטיים.

25. משכך, חזקת החוק קובעת כי יראו את הנכסים כאילו הועברו ללא תמורה. בנסיבות אלו, היה על המערערים לסתור החזקה, קרי, להראות וכנטל בתביעה אזרחית, שלא כך פני הדברים. בכך לא עמדו המערערים. בצדק קבע בית-משפט קמא, כי אין מקום להסתמך על הראיות שהובאו על-ידי המערערים וכידוע ערכאת הערעור לא תתערב, דרך כלל, בממצאים עובדתיים.

26. אשר לטענת המערערים, כי ניתנה תמורה מלאה בעד נכסי החברה גם אילו נכסי החברה היו עוברים לשליטתם, נראה לי כי נכונה קביעתו של בית המשפט קמא, כי לא הוכח קשר בין השקעת הבעלים ובין הנכסים, שלפי גירסת המערערים כלל לא הועברו לידיהם. לא די להצביע כי החברה חבה למערערים סך של 8 מיליון ₪, לפי הנטען, על מנת לצאת ידי החובה להראות שהנכסים לא הועברו ללא תמורה.

גם אם צודקים המערערים בטענתם כי הסעיף אינו מדבר ב"עסקת חליפין" בדרך מסחרית רגילה של העברת הנכס במקביל לתמורה בעדו, הרי בענייננו לא הוכח קשר כלשהו בין השקעת הבעלים הנטענת ובין גורל הנכסים שהיו בידי החברה ערב הפסקת פעילותה. כפי שקבע בית המשפט קמא, המערערים לא הצביעו על השקעה בסמוך למועד זה או בקשר אליו, גם לא על ייעוד ההשקעה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה, במקום פירעון החובות מתוך הנכסים, וזאת להבדיל מהשקעה לצורכי הפעילות השוטפת.

נראה לי, כי גם בעניין זה הייתה יכולה עדותו של רואה החשבון לשפוך אור, והימנעותם של המערערים מלהעידו אומרת דרשני, גם בנושא זה.

סוף דבר

27. הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

המזכירות תעביר את הפיקדון שהופקד על-ידי המערערים למשיבה, באמצעות בא-כוחה, על חשבון האמור.

28. המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' תמוז, 22/06/2010, בהעדר הצדדים.