בע"מ 524/08 הכיר כבוד הנשיא יוסף אלון בטענתה של חוכרת לדורות של קרקע חקלאית כי הסכם אשר מעביר את זכויות השימוש בקרקע תמורת סכום קבוע אינו מהווה הסכם שכירות.
כתוצאה, אפשר לחוכרת לקזז את הפסדיה מהשנים הקודמות מהכנסותיה השנתיות שהתקבלו כתוצאה מההסכם בהתאם להוראות סעיף 28(ב) לפקודה.
ההחלטה ניתנה בניגוד לעמדת המשיב אשר טען כי מאחר וההסכם לא הוגבל בזמן ומאחר ובמסגרתו בעצם חדלה החוכרת לעבד את האדמה בעצמה והואיל והוסכם במסגרת ההסכם על סכום תשלום קבוע, הרי, שלשיטתו מדובר בהכנסה משכירות שאינה ניתנת לקיזוז.
החידוש בפסק הדין בא לידי ביטוי בכך שבית המשפט היה מוכן להניח כי בהתחייבות ישנם מאפיינים רבים של "הסכם שכירות" ואף היה מוכן להניח כי מאפייני השכירות "משמעותיים יותר" ממאפייני השותפות שבעסקה, אך יחד עם זאת בחר להתמקד במהותו של ההסכם בין הצדדים וקבע כי "אלמנט ההשכרה" שלוב בהתחייבות החקלאי לבצע עיבוד חקלאי עבור השותפות"
פסק הדין עוסק במחלוקת אשר עולה לא אחת בין פקידי שומה לבעלי עסקים ומתמקדת בסיווג ההכנסה שמתקבלת מדמי שכירות.
ככלל, ברוב המקרים נטל ההוכחה, כי במקרה הנדון ההכנסה משכירות חורגת מן הכלל שלפיו הכנסה משכירות מסווגת כהכנסה פסיבית הוא על הנישום (עמ"ה 143/91).
הפסיקה מכירה בשני סוגים של הכנסות מעסק:
1. כאשר הנכסים המושכרים מהווים מלאי עסקי .
2. השכרת עסק חי- כלומר במצב זה הנישום ממשיך להפיק ממנו את הכנסתו באמצעות דמי השכירות.
יצוין, כי תנאי להכרת בית המשפט במצב השני של הדברים הוא כי השכירות תהיה
לתקופה קצובה. עם זאת, בע"מ 524/08 שתואר לעיל, ביהמ"ש קיבל את טענתה של החוכרת כי תקופה קצובה יכולה להיות כזו שבאה לידי ביטוי בהבעת כוונה שלא להעביר את הנכס לצמיתות. בפרשה הנ"ל הצדדים לא הסכימו על פרק זמן קצוב, אלא רק הסכימו שבהודעה מראש ניתן להביא הסכם זה לסיימו.
דוגמא נוספת לגמישותו של בית המשפט בעניין זמן השכירות ניתן למצוא ב- ע"א 128/75.
שם היה מדובר בשני אחים אשר פתחו ביחד עסק להובלות. בשל מצוקת העסק הוסכם ביניהם, כי העסק יועבר לניהולה של חברה אחרת אשר נמצאת בבעלות אחד מהאחים תמורת תשלום קבוע מהרווחים ולא פחות מסכום מסוים. בפעול, ההובלות מעולם לא חזרו לידיו של הבעלים המקורי. ביהמ"ש קיבל את טענת האחים שהעסק מעולם לא חדל לפעול ושהכספים שהתקבלו שימשו להפחתת חובות חברת ההובלות ועל כן הכיר בהכנסות כהכנסות מעסק.
בע"א 10251/05 נקבע כי באם לא מדובר במלאי עסקי, על המשכיר להוכיח כי העסק חי ופעיל ושהשוכר ממשיך לקיומו.
יש לבחון האם חל ניתוק בין מקור ההכנסה של העסק ובין מקור ההכנסה של המשכיר מהשכרת הנכס שבו מתנהל העסק.
לסיכום, כפי שהוסבר לעיל במקרים רבים קיימת מחלוקת בין פקיד השומה לבעל נכס באשר לדרך סיווג הנכס. גדר המחלוקת נעוצה באפשרויות הקיזוז אשר מתלוות לסיווג.
בין השאר קבעה הפסיקה (ולא ברשימה סגורה) מספר מבחני עזר לקביעת הסיווג ובניהם:
מבחן כוונת הרווח, מבחן הניתוק, בחינת לשון ההסכם, מבחן הארגון והניהול, מבחן ההשבחה והניהול, מבחן המחזוריות והיגיעה האישי.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
