ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 22/7/2017
גרסת הדפסה

שקט, רוצחים! רצח ילדים בראי האומנות

טבע האדם על פחדיו ושיגיונותיו חיפש, מאז ומתמיד, מפלט ובטחון בדבקות בפולחני הדת, גם תוך שימוש בקורבנות אדם

מאת: ד"ר אמנון  טליתמן,  

9/11/2010

ארבעים ואחד ילדים נרצחו בישראל בעשור האחרון. כאן אצלנו הורגים ילדים, בדרך כלל, בידי הוריהם. תינוקות, פעוטות וילדים מתים בגלל התעללויות מתמשכות, הרעבות, דקירות, חריכות, טלטולים, חובטים אותם בקירות, מכים אותם למוות, מטביעים אותם, דוקרים ובעיקר חונקים אותם.

זה קל. עוד אלפים סובלים גזירות ועינויים, גם מנימוקים הזויים של דת, עונש וכפרה, על היותם ילדים, אך אינם מתים., לכן לא יודעים עליהם. אומנים ציירו, פיסלו וכתבו על הזוועה החובקת תקופות, ארצות ותרבויות מאז ומתמיד. הייצוג באמנות ממחיש ומנציח את ההתעללויות והרציחות בדרכו.

טבע האדם על פחדיו ושיגיונותיו חיפש, מאז ומתמיד, מפלט ובטחון בדבקות בפולחני הדת, גם תוך שימוש בקורבנות אדם. הנטייה להקריב ילדים, כפי שמתואר בתבליט בבלי עתיק זה, נובעת אך ורק מהקלות בה ניתן לשעבד את החלש לכל מטרה.

שחיטת ילדים נפוצה, בדרכים שונות, עד היום. תרבויות שונות עסקו בהקרבת ילדים כשיגרה. הם נחשבו לקרבן מועדף ורצוי בעיני האלים והרוחות. באזור טוניס של היום, נמצא קבר משותף עתיק ובו שרידי כשלושת אלפים גופות קטנות.

אלפי שנים אחר כך נהגו האינקה להשליך ילדים ממרומי הפירמידות שלהם במסגרת חגיגות פולחן. המלך המצרי פטולמיי ה- 12 הוציא להורג את בתו ברניקה, על שניסתה להדיחו ועל שהרעילה את קליאופטרה אחותה.

כך עשו לילדיהם גם פטר הגדול ברוסיה והצאר איוואן הרביעי (האיום). ההקרבה היותר מכוננת בהיסטוריה היהודית והתרבות בכלל היא העקידה הבראשיתית של יצחק.

כך דמיין קרוואג'ו בציור משנת 1603 את עקידת יצחק.

הנער מציית ומוכן לשחיטה בהוראת האב, המציית מצדו לפקודת האל. נושא הציור מתאים לצייר שחייו שלו היו גדושים באלימות, שגם הרבה לצייר שחיטות ועריפות, לפני ואחרי שנדון בעצמו לעריפת ראשו בעוון רצח. קורה. הציור הדרמטי שלו מוליך את המתבונן לתנועת עיניים היורדת באלכסון יחד עם הפעולה משמאל לימין ולמטה.

כדאי להתעכב ולהתבונן בחלקים שונים שלו כדי לקלוט את מלוא עוצמת הציור. ראשו של אברהם, ראש של זקן וחכם. מדובר בתיאור אופייני של דמות חשובה מההיסטוריה הרחוקה. אברהם של קרוואג'יו יכול להשתלב באופן טבעי כאחת הדמויות המכובדות בציור המפורסם של רפאל בותיקן "חכמת אתונה."

הנער מביט באימה, כאילו הבין ברגע זה באחת כי המאכלת המתקרבת אמנם תגיע לצווארו. מן החושך האופף את הסצינה, שהיא גם האפלה של האימה והמוות, נשקף קטע של נוף רב הוד.

הדמויות מצוירות קרובות אלינו, וקטע הנוף הקטן מתרחק עד לאינסוף ומעניק עומק וניגוד בתוך הציור. המלאך מגיע נחפז, הוא מדבר באמצעות תנועת כף יד ואצבע, האצבע מתרה ומצווה על אברהם לעצור. השה לעולה כבר מקרב את ראשו אל ראשו של יצחק המונח על המזבח, מציע את עצמו במקומו כקרבן.

גם בציור מאוחר יותר, הפעם של רמברנדט בשנה 1634, רק המלאך שנשלח לעצור את השחיטה, מונע את השחיטה שהיא כבר מובנת מאליה, בתפסו את היד השומטת את המאכלת. אכן, "ציור של ידיים!"

הכל בציור האנכי הזה הוא על חוד המאכלת, על גבול דק כחוט השערה של כמעט דם שנשפך. הכל כאן על בלימה, אולי תלוי על חוט "הסערה" אשר רמברנדט צייר כאן.

מקרי רצח הילדים או התעללות עד כדי הפיכת פעוטות מסכנים לנכים קשים המגיעים לידיעת הציבור, מסתירים כנראה אלפי מקרים חבויים של התעללויות, פגיעות, הזנחות וניצול.

החרדה שידיעות כאלה מעוררות קשורה בתחושה שהזוועה האיומה ביותר מתגשמת, שאולי היא בלתי נשלטת, ומעשים אלה מחרידים בגלל היותם כה מנוגדים לכל מה שאומר הטבע והקיום האנושי הטבעי, מה גם שבמרבית המקרים ההורים הם גם התליינים.

כך דמיין רובנס בשנת 1636 את האל סטורן טורף את אחד מבניו. עיניו של סטורן פעורות בזעם של הטירוף שאוחז בו והופך אותו למפלצת מכוערת ואיומה. הציור ערום מכל שאיפה לאסתטיקה זוהרת, זה ציור גס וקשה.

סטורן עצמו סירס והדיח את אביו שלו מכס מלך האלים. ניבאו לו שזה יהיה גם גורלו ואחד מבניו יהרוג אותו ויתפוס את מקומו. את ילדיו שנולדו, כולם אלים, טרף בכל פעם שאחד מהם נולד. כשנולד זאוס, שהיה לאבי האלים, הוא השקה את אביו ברעל. הרעל גרם לו גם להקיא ולהחזיר לחיים את ילדיו שטרף.

בדומה לרובנס אך בסגנון שונה, ציורו של פרנסיסקו גויה מהשנה 1820 :"סטורן טורף את בניו" היה לסמל של זוועה מצוירת. גויה צייר אותו בערוב ימיו, חלק מסדרה של ארבעה עשר ציורי סיוטים שנבעו מנפשו המתערערת של אמן זקן, חולה מאד ואחוז פחדים נוראים.

את הציורים עשה על קירות ביתו, סוג של "לא לפרסום", הם הועברו לקנווס והם מכונים "הציורים האפלים".

מגילת "איכה" מספרת על זוועות המצור והסבל ערב החורבן, גם על ילדים שנטרפו בידי הוריהם בגלל הרעב הנורא ששרר בירושלים בעת המצור. אומר המקונן, כנראה ירמיהו:

אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים (איכה, ב').

סיפור אדיפוס מתחיל בנבואה דומה לנבואה שניבאו לסטורן, בה מלך מאוים כי בנו יסלק אותו ויתפוס את מקומו. במצוות המלך משאירים את התינוק לגווע בשדה ומטילים מום ברגלו כדי שלא יוכל לנוע (אדי– פוס: רגל- עקומה).

מדיאה, בטרגדיה שכתב עליה אאוריפידס, הורגת את ילדיה. זו נקמתה על נטישת בעלה יאזון. גם הרקולס, לפי הספור, רצח את אשתו הרה ואת ילדיהם בהתקף של רוגז רצחני.

עוד סיפור מכונן עתיק, הפעם מספר 'שמות" ממחיש את הקלות בה ממלאים ילדים את תפקיד הקרבן, כשפרעה בוחר להיאבק בהתעצמותם של העברים בצו המפורסם "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו."

טבח הילדים אשר יותר מכולם הטביע חותם בתרבות המערבית הוא "טבח החפים מפשע" שעשה הורדוס בכל התינוקות עד גיל שנתיים באזור בית לחם. הציור למעלה הוא ציור אחר של רובנס מהשנה 1610, ציור הנמצא היום בטורונטו, של הטבח.

התמימים הם התינוקות. בהיותם פעוטות הם חפים עדיין מכל חטא ( (Innocentsוהיות ומתו טהורים, מותם הוא מות קדושים. הציור ישיר ודחוס, ערימה בצורת פירמידה של פעולה זורמת, בצורה המזכירה ציורי קרבות ידועים בהיסטוריה של האמנות. גוויות של התינוקות ההרוגים פזורות למרגלות ההמון הנאבק. הציור נמכר בשנת 2002 לפרטי תמורת שבעים וששה מליון דולר ונתרם למוזיאון בטורונטו.

כשנולד ישוע, הורדוס לא הצליח לדעת את מקום הימצאו של התינוק, חשש לכיסאו ופחד מהנבואה כי ישוע יהיה המלך החדש על היהודים. הוא ציווה לשחוט את כל התינוקות עד גיל שנתיים בבית לחם וסביבותיה. הוריו של ישוע נמלטו אתו כדי להסתירו במצרים וחייליו של הורדוס פשטו על הבתים וטבחו בתינוקות.

גדולי האומנים של ימי הביניים ואחרי כן בעת החדשה ציירו את הזוועה, תוך התפתחות של הטכניקה ומגוון חדש של סגנונות באמנות המתחדשת. ציור זה של ג'וטו הוא אופייני לתקופת המעבר, כציור המתאר את האירוע.

הורדוס מצווה על חייליו מלמעלה, ממרפסת ארמונו, להרוג את כל הפעוטות בבית לחם רבתי. ג'וטו צייר את המעמד בכל אחד ממחזורי הציור הענקיים שלו, זה שבאסיזי וגם בזה שבפדואה.

האמהות, חלקן מתנגד ונאבק בחיילים החמושים, חלקן מקונן מעל הגוויות הקטנות הרצוצות. הציור כבר מדגים הבעות רגש עזות, מה שהיה חידוש מסעיר בסוף שנות ה- 1200 והתחלה של עידן חדש בחופש הפעולה לאומנים ובפתיחות לחדשנות של הביטוי האומנותי. דוצ'ו צייר את הסצינה כחלק אחד מעשרות חלקי הלוח המפואר הענק הניצב כמעט בשלמותו במוזיאון של הקתדרלה של סיינה.

להלן פרט מתוך ציור הטבח בהגדלה ובו קבוצת דמויות, אמהות בוכיות לופתות את התינוקות הנטבחים.

כך נראה חלקו האחורי של הלוח השלם, בתוכו משובץ ציור הטבח. גם חלק אחורי זה מכוסה בציורים, כך ששני צידיו של הלוח המרהיב, גאוות העיר סיינה מאז ומתמיד ואחד מסמליה המפורסמים, מתארים עשרות סצינות מהברית החדשה.

מתוך ספר "הבשורה על פי מתיאוס", פרק ב':

... וַיִּשְׁלַח וַיַּהֲרֹג אֶת-כָּל-הַיְלָדִים אֲשֶׁר בְּבֵית-לֶחֶם וּבְכָל-גְּבוּלֶיהָ לְמִבֶּן-שְׁנָתַיִם וּלְמָטָּה... אָז הוּקַם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃" (הם מצטטים מספר ירמיהו, כמובן)

ניקולה פיזאנו היה פסל מדרום איטליה שחי ב- 1200 והשתקע בפיזה. תבליטי האבן המרשימים שלו מעטרים את דוכן המטיף בקתדרלה של סיינה, ואחד מהם, גאוני במיוחד, מתאר את טבח התינוקות.

התבליטים שלו קידמו, ביופיים ובהעזה הסגנונית, הכל כך מודרנית שלהם, את האמנות של הסגנון הגותי – לעבר תחילת הרנסנס. התבליטים שלו הם מירקם צפוף וסבוך של מעמדים נפרדים בתוך האירוע הזה, חקוקים בעידון רב ובתנועות ופעולות משתלבות.

שני בניו, אנדריאה וג'יובאני היו אף הם פסלים גאונים. הם לא התעלו על החידושים האומנותיים המעודנים של האב, אף שהיו בני דור חדש יותר. הבן ג'יובאני עיטר בתבליטיו את דוכני התפילה בפיזה ובפיסטויה, שם נמצא התבליט הסוער הזה שלו.

כל אחת מהסצינות הזעירות המשולבות בתבליט היא יצירה קטנה אך מושלמת בכל. כתבי היד שמשו לכתיבת טקסטים חשובים במשך כאלף שנים עד המצאת ושיכלול המצאת הדפוס. עד המאה הרביעית לספירה כתבו על מגילות, אך כתיבת הספרים ביד אפשרה גם הוספת איורים וציורים. לרוב היו אלה מיניאטורות, בדרך כלל צבעוניות, דחוסות במשמעויות ויפות מאד.

צורה אחת של איור היא ה"אות-סיפור". האות הראשונה המוגדלת, של פרק או של פיסקה, לובשת צורת סיפור מצויר. הבאתי כאן שתי אותיות מעוטרות בדף אחד של כתב יד צרפתי הנמצא בלוס אנג'לס, בו מסופר, בלטינית, כיאה לכתב יד דתי, ספור מעשה רציחת התינוקות.

האות D למעלה משמשת מסגרת לסצינה בה המלך על הכס מצווה, על פי תנועת ידו, על חייל הניצב מולו למלא הוראתו. מראה החייל והקסדה שלו מעוררים אסוציאציות לקבוצת החיילים שבמרכז הציור של פיטרברויגל, כמובן באותו נושא, ציור אותו נראה בהמשך.

תחת האות הפותחת, ה- D שייך לדעתי למלה הלטינית deus (אלוהים) מצוירת קבוצת נשים. בתחתית הדף, על הרגל המחזיקה את האותיות הגדולות, מצוירות שתי סצינות, כפרחים הצומחים מגבעול. אחת מתארת חייל החוטף תינוק מידי אמו ומניף עליו חרב. לידם אשה כורעת ומחבקת אליה את גופת התינוק שלה.

עם תום ימי הביניים המשיכו אומנים לתאר מעמדים מכתבי הדתות, בתקופות שמתייגים כרנסנס, בארוק ומאוחר יותר. עם זאת, נושאים נוספים רבים, כפי שראינו קודם בציורים של רובנס וגויה, מהמיתוסים, מההיסטוריה, אישים היסטוריים ואקטואליים, סיפקו מגוון אוניברסאלי לחלוטין של נושאים לאומנויות.

גירלנדאיו מחייה את האירוע בשנת 1480 בממדים גדולים, על רקע ארכיטקטורה של העולם הקלאסי, על הקמרונות הרומיים ושערי הניצחון, כפי שלמד אותם בין חורבות רומא.

פיטר ברויגל האב צייר בשנה 1566 את הטבח בדרכו הייחודית. הכל מתרחש בכפר הולנדי, בעצומו של חורף מושלג, למעשה בחיק הטבע, רקע דומה לזה שבציור הפסטורלי שלו "ציידים בשלג." לדרישת מזמין הציור, כמה סצינות של זוועה הוחלפו בדמויות שונות ובבעלי חיים. עדיין, נושא התמונה, עם האימה והשחיטה שריר וקיים.

המסר של הציור הוא גם פוליטי אקטואלי. הולנד נאבקה אז בכיבוש הספרדי בקתולי. רבים נטבחו בשל אמונתם, ישובים נשרפו ונחרבו על יושביהם כחלק מהדיכוי הספרדי.

ברויגל מתאר את חיילי הורדוס כחיילים ספרדים. קבוצת לוחמים כזו ניצבת במרכז התמונה, נכונה להנחית את המכה הסופית של השמדת הכפר כפי שאירע לא אחת במציאות של אז. בהגדלה של פרט מהציור נראית הקבוצה כאשר תחת חסותה המאיימת מתבצעת שחיטה.

קרוב אליו בזמן, השנה היא 1585, אך רחוק מאד בסגנון וטכניקת הציור, הוא טינטורטו הוונציאני. הציור הנהדר שלו אופייני לסגנונו ולדרך פעולתו הייחודית מאד, אפילו בעולם החדשני של הרנסנס המפואר בצפון איטליה. משיחות המכחול החזקות שלו יוצרות דמויות מובלטות, וטינטורטו אמנם היה באמת מפסל את נושאיו בחימר או בשעווה לפני שהיה מצייר אותן.

הרקע קודר וכאילו לקוח שלא מהעולם הזה. לדעתי הקירות המוזרים מייצגים קבר דמיוני ענק. הציור הוא אחד בסדרת ציורים שטינטורטו עשה במתחם סן – רוקו בונציה.

גוידו רני, אחד המשפיעים הגדולים על ציירי איטליה בזמנו, יצר ולימד בעיקר ברומא. הדי ציור הטבח שלו והשפעותיו, משנת 1611, הנמצא בבולוניה, הגיעו עד פיקאסו בציור "גרניקה" שלו, שהושפע עמוקות מהציור של רני.

אצל שני הציירים השואה שלהם יורדת על האמהות המבועתות מלמעלה. זה לכשעצמו הד לאיקונולוגיה העתיקה המראה את הורדוס מוריד את הגזירה ממרומי ארמונו.

אצל פיקאסו האויב הוא בלתי נראה, חסר חשיבות לציור. האויב הנופל משומקום הוא הרוע בכלל, לא רק כמה מטוסים עם פצצות.

רני מציב מעל העננים מלאכונים. הם מחלקים כפות דקל שנועדו לתינוקות. כף של דקל היא אביזר המייחס לנושאו תכונה של קרבן קדוש על מזבח אמונתו. התינוקות הרי נשחטו במטרה להרוג אחד מהם ולמנוע מישוע התינוק להביא דת חדשה.

פרט אחד מהציור בהגדלה:

מערבולת המאבק והטבח אפשרו לאומנים לתת דרור לדמיון בבואם לתכנן וליצור סצינות מורכבות, גדושות בפעילות, בתנועה ובדרמות אנושיות.

התבליטים היווניים והרומיים שנמצאו בשפע באיטליה העניקו השראה ברורה ליצירות אלה. התפתחות הסגנון המנייריסטי ואחריו הברוקי הגדושים ב"הגזמות", היו המשך טבעי למגמה זו.

תבליט רומי זה שנלקח מסרקופג ארון קבורה מאבן, ממחיש את המקור האמנותי הקדום לסצינות המלחמה על פי סיפורי מיתולוגיה

ההמשכיות האומנותית, 1500 שנים לאחר מכן, ניכרת בתבליט של פיזאנו שהצגתי למעלה (תמונה 10).

אף שהיה צרפתי, ניקולא פוסן Poussin חי רוב שנותיו ברומא. שם גם צייר את מרבית יצירותיו הרבות. פוסן נזכר בצדק כזה שהכניס את העולם של יוון ורומא, את המיתולוגיה, לצד נושאים של התנ"ך והברית החדשה, לציור הצרפתי. הציור שלו לטבח התמימים הוא לדעתי נועז וייחודי במכלול ציוריו.

ההסתכלות בציור מעלה לטעמי את ההדגשים הבאים. הציור חף מכל קישוט או הגזמה, הוא מתוחכם בפשטותו, התפאורה עליה פועלות הדמויות היא בסיסית "עצית" וגסה אך נחרטת בזיכרון הצופה.

פוסן מציג את האירוע במין צורה סמלית. יש רק סצינה אחת של חייל, לבוש כאזרח רומי, עם גוף ותנוחה של אתלט לפי המסורת של הפיסול היווני. עוצמתו מכניעה באחת את האם והתינוק גם יחד.

צורתו הקלאסית מקנה למעמד נופך של מכובדות והוד קדומים, בהתאם לגורליות של האירוע בהיסטוריה של הנצרות. האם נאבקת תוך השלמה. ברקע אמהות נמלטות בבהלה עם תינוקותיהן, רמז לכך שאת ישוע התינוק מילטו בעוד מועד.

ניתן להבחין בשולי הציור מימין בקצה מבנה של כנסיה. זו הנצרות העתידה לקום על אף ההתנכלות לתינוק המשיח שלה. כמו אצל פיקאסו, יש גם בציור של פוסן השפעה מהציור של גוידו רני, בעיקר בתנוחות ובמלבושים.

כך מצייר הטבח מלמעלה בגרניקה של פיקאסו.

אין זה פשוט לכרוך זוועה עם אסתטיקה. רק האמן מסוגל להציב בינינו לבין הגופות מדיום להתחברות והזדהות. האמן ממחיש למאמין האנאלפבית, באמצעות ציור, את השחיטה כחלק מרדיפת ראשוני הנצרות הקדושים. הצופה היה מתאבל ומקונן למראה הטבח כמו שהיה אמור לעשות נוכח ציורי הצליבה וייסוריה.

האומנים תיעדו בכך את האירועים המכוננים בתרבות הנוצרית, כדי לשמר וללמד את המאמינים על ההיסטוריה של הדת ולחזק את דבקותם והזדהותם בעקרונותיה וגיבוריה.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. הטבח   מאת: רות ביטון    29/4/2017









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן