סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958- (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע את העקרון הכללי לפיו תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות. לכאורה חל העקרון הכללי האמור גם על תובענה לפיצויים בעד זכויות במקרקעין שהופקעו.

השאלה האם חל חוק ההתיישנות גם על תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת ההפקעות") הושארה בעבר בצריך עיון על-ידי בית-המשפט העליון. כך קבע השופט אגרנט בע"א 216/66 עיריית תל-אביב נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4), 522, 532).: "הואיל וכך, לא אראה צורך להחליט בטענתו המרחיקת לכת של בא-כוח המשיב, לפיה חוק ההתיישנות משנת תשי"ח אינו חל על תביעת פיצויים כגון דא" (קרי תביעה להערכת פיצויים בגין הפקעה).

לאחרונה הובאה השאלה לדיון בפני כב' השופטת דרורה פלפל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועל כך בית המשפט השיב בחיוב בפרשת בנק לאומי.

עובדות המקרה הינן פשוטות ביותר: בנק לאומי הגיש לועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון תביעה לתשלום פיצויי הפקעה בגין הפקעת מקרקעין בראשון לציון. הועדה המקומית הגישה בקשה לסילוק על הסף של תובענת הבנק לפיצויי הפקעה מחמת התיישנות. לטענת הועדה המקומית, תביעה זו הוגשה 12 שנים לאחר פרסום הודעת ההפקעה מטעמה. לטענת הבנק, התביעה העיקרית הוגשה 10 שנים לאחר הפרסום האמור.

בית המשפט דן בשתי פלוגתאות שהתעוררו בין הצדדים: פלוגתא אחת האם חל חוק ההתיישנות בתביעה לפיצויי הפקעה?, וכן פלוגתא שניה האם המבקשת הודתה בזכות המשיב לפיצויים לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958-? אנו נדון ברשימה זו אך ורק בפלוגתא הראשונה: האם חל חוק ההתיישנות בתביעה העיקרית לפיצויי הפקעה?

נימוקי בית המשפט לתחולת ההתיישנות בפרשת בנק לאומי: במחלוקת זו, כב' השופטת פלפל קבעה כי מקובלת עליה הגישה הראשונה האמורה, לפיה חוק ההתיישנות חל על תביעות פיצויים בשל הפקעת מקרקעין. את קביעתה היא נימקה, בין היתר, כדלקמן:

א. חוק ההתיישנות קובע עקרון כללי לפיו תביעה לקיומה של כל זכות משפטית נתונה להתיישנות: כך קובע סעיף 2 לחוק ההתיישנות "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות…"

ג. פקודת ההפקעות עוסקת, בין השאר, בסוגיית ההפקעה, והפיצויים הנגזרים ממנה. אולם, אין בה הוראה הקובעת תקופת התיישנות לגבי הגשת תביעת פיצויים מכוחה.

ד. מכאן, שבהעדר תקופת-התיישנות ספציפית, או הסדר אי-התיישנות מפורש בסוגיית הגשת תביעת פיצויי הפקעה, יחול חוק ההתיישנות הכללי.

כב' השופטת מצאה לנכון לציין כי היא מודעת להיבטים המיוחדים הכרוכים בהפקעת מקרקעין מהאזרח על-ידי המדינה או מטעמה. המדובר בפעולה אשר נעשית באופן כפוי, הפוגעת באחת מזכויות היסוד של האדם היא זכות הקנין. מאידך, קיימים גם אינטרסים חשובים העומדים בבסיס הסדר ההתיישנות. כך למשל, אינטרס הציבור הוא, לאור העומס הרב המוטל על שכמי בתי-המשפט, ולאור היות עשיית הצדק משאב מוגבל, שתביעות ההווה תתבררנה, ולא תביעות העבר הרחוק. לא מן הנמנע שראוי כי ייקבע הסדר התיישנות ספציפי אשר מסדיר את נושא ההתיישנות של תביעות לפיצויי הפקעה תוך שקילת מכלול האינטרסים המונחים על כפות המאזניים. אולם, בהעדר הסדר חקיקתי מעין זה, לא יהא זה ראוי כי בית-המשפט יבטל במחי-יד את הסדר ההתיישנות הכללי החל בסוגיה זו.

בנוסף, כב' השופטת מצאנה לנכון, לצרף את קריאתה הצנועה, לזו אשר הושמעה על-ידי השופט מ' חשין, כי המחוקק יטול על עצמו להסדיר במהרה את נושא הפקעתם של מקרקעין בחוק מקיף ומסודר, אשר יחליף את הפקודה הישנה (בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 695).

לאור כל האמור לעיל התובענה נדחתה על הסף מחמת התיישנות.

נימוקי בית המשפט לתחולת ההתיישנות בפרשת ארידור: בדומה לפרשת בנק לאומי, גם בפרשת ארידור הובאה השאלה לדיון בפני כב' השופטת הילה גרסטל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כב' השופטת גרסטל קבעה בפתח דבריה כי מקובלת עליה הגישה לפיה תובענה לפיצויי הפקעה אינה תביעה שבמקרקעין, אלא תביעה כספית לכל דבר ועניין, ובשל כך חל עליה סע' 5 לחוק ההתיישנות הקובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים...". את קביעתה היא נימקה בין היתר:

א. לעניין תחולת חוק ההתיישנות, לא ניתן להסתייע בעניין אבו-דאיה, שכן שם לא נדונה שאלת תחולת חוק ההתיישנות על הפקעה מכוח הפקודה: "...הואיל וכך, לא אראה צורך להחליט בטענתו המרחיקת לכת של בא-כוח המשיב, לפיה חוק ההתיישנות משנת תשי"ח אינו חל על תביעת פיצויים כגון דא."

ב. "לדידי, לא ניתן לראות בסעיף 16 לפקודה הסדר התיישנות מפורש וספציפי, לגבי תביעות לפי סעיף 9 לפקודה, המוציא את ההפקעה מתחולת חוק ההתיישנות דרך סעיף 27 לחוק זה, הקובע: "27. דינים שמורים אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." לדעתי, לנוכח לשונו הגורפת של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, המחילה חוק זה, בין היתר, על "תביעה לקיום זכות כל שהיא", לא ניתן לראות בסעיף 16 לפקודה, העוסק בסופיות החלטת בית משפט הדן ב"סכסוכים בדבר פיצויים וזכות קניין", לפי סעיף 9 לפקודה, מיצוי ענין ההתיישנות בהפקעת מקרקעין, הגובר על חוק ההתיישנות הכללי. מבלי להכריע בעניין, לא שוכנעתי שמבחינת מדיניות ראויה, יש מקום להסיר את חרב ההתיישנות מעל תביעות לפיצוי בשל הפקעה באופן גורף……

ג. ובהמשך:"ב"כ המבקש טוען, שמהתיקונים שערך המחוקק לפקודה במהלך השנים, ניתן ללמוד, שהמחוקק סבר שתובענה לפיצויים אינה מתיישנת כעבור 7 שנים. ב"כ המבקש מסיק אף מלשון החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תיקונים: 7,5,4, שהמחוקק מתייחס לתביעות לפיצויי הפקעה שיכול שיוגשו כעבור למעלה מ- 10 שנים מיום ההפקעה". לבסוף, טוען ב"כ המבקש, שביום 4.5.03 אישרה ועדת השרים לחקיקה, תיקון נוסף לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, המתייחס להצמדה ביחס לתקופה שבין חודש אפריל 1974, לאפריל 1977. מכאן טוען ב"כ המבקש, ניתן ללמוד שאילו סברו הרשויות שתביעה לפיצויים עקב הפקעה מתיישנת כעבור 7 שנים, תיקון החוק האמור הינו מיותר. דעתי שונה. אני סבורה, שלנוכח המשמעות הכלכלית הטמונה בהעדר האפשרות להעלות טענת ההתיישנות בתביעה לפיצויים, ולנוכח העובדה שאף ב"כ המבקש מודה שהמחוקק מתייחס לתקופה התיישנות כלשהי (להבדיל מקביעה פוזיטיבית לפיה אין התיישנות על תביעה לפיצויים), אין מקום לראות בתיקונים האמורים, מקום בו הביע המחוקק דעה גלויה לפיה אין תחולה של חוק ההתיישנות על תביעה לפיצויי הפקעה. ודוק. העובדה שאין אחידות חקיקתית בין המצב המשפטי כיום לפי חוק ההתיישנות, כפי שאני רואה אותו, לבין תיקוני החקיקה השונים המתייחסים לתקופה של 10 שנים, תקופה שהמקור לה אינו ברור ואין בה ללמד על העדר התיישנות, אינה יכולה להועיל למבקש הטוען להעדר התיישנות בתביעה לפיצויי הפקעה לאחר חקיקת חוק ההתיישנות".

נימוקי בית המשפט לתחולת ההתיישנות בפרשת קרן קיימת: בדומה לפרשת בנק לאומי ופרשת ארידור, גם בפרשת קרן קיימת הובאה השאלה לדיון בפני כב' השופט ניסים ישעיה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כב' השופט ישעיה קבע כי חלה התיישנות, ונימוקיו:

ד. אמנם הדין שקדם לחוק ההתיישנות, היינו ס' 1660 למג'לה, והפרשנות שניתנה לו ע"י בתי המשפט, שללו קיומה של התיישנות לגבי תובענות לפצויים בגין הפקעות, אך לא כך עם כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות. חוק זה שינה, כאמור, את הדין שהיה קיים לפני כן בענין זה. מאז 1958 "שולט בכיפה" חוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות נקבעת על פי הוראותיו, אלא אם כן קיימות הוראות דין ספציפיות אחרות הקובעות תקופות התיישנות אחרות. תחולתו פרושה, איפוא, גם על תביעות כספיות בגין הפקעות מקרקעין כמו התובענות שבפני".

סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע את העקרון הכללי לפיו תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות. לכאורה חל העקרון הכללי האמור גם על תובענה לפיצויים בעד זכויות במקרקעין שהופקעו. בספרו "דיני הפקעת מקרקעין", התייחס המלומד אריה קמר למסקנה הנ"ל והסביר מדוע העקרון הכללי האמור אינו חל על תובענות לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין (שם, בעמ' 311-316):

ה. ובהמשך: "מכל המקובץ מתבקשת המסקנה כי אין התיישנות של התביעה לפיצויים בעד הפקעת מקרקעין. ואכן בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון בעניין אבו דאיה (ע.א. 216/66 עירית תל-אביב-יפו נגד חג' מחמד אבו דאיה, פד"י כ', (4), בעמ' 522. ע.ג.) נפסק, כי תובענה לקביעת פיצויים, שעילתה נוצרה לפני חקיקת חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, אינה מתיישנת. מאז פסק הדין האמור הפרקטיקה הנוהגת היא, שאין התיישנות של תובענות לפיצויי הפקעה, אפילו נוצרה עילתן לאחר חקיקת חוק ההתיישנות".

הפקעה הינה רכישה כפויה של מקרקעין מידי בעליהם. הבעלים אינו חפץ להיפרד מרכושו. הרשות המפקיעה כופה עליו לעשות כן, בהכתיבה את העיתוי וההיקף. משמפקיעה רשות ציבורית את מקרקעיו של אדם ומאלצת אותו לוותר על רכושו, אין לאפשר לה לקבל את המקרקעין ללא תשלום פיצויים, בהתבסס על טענת התיישנות. זו היא פגיעה קשה בזכותו של בעל המקרקעין לקבל פיצוי נאות והוגן בעד הפקעת זכויותיו, ואין מקום להשלים עימה. "ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה - או כמעט על מדרגה - של 'זכות-יסוד', וזאת ללא קשר להוראה קונסטיטוציונית המקנה לה את המעמד הזה, ואף אם מקומה יכירנה, כאן ושם, בהוראת חוק סטטוטורית בלבד" (דברי הנשיא ש' אגרנט בע"א 216/66 עירית ת"א-יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה, פ"ד כ'(4) 522, 546). וכן "כאשר מפקיעים מקרקעין לצורך ציבורי, כגון, כדי להקים עליהם מתקן צבאי או לבנות עליהם בית ספר, אין מטילים את ההפסד הכספי על הבעלים של המקרקעין, אלא הציבור כולו נושא בנטל הכספי בדרך של תשלום פיצויים לבעלים. זהו ביטוי לעיקרון של צדק חלוקתי" (דברי השופט י. זמיר בבג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר נ' רשות העתיקות, פ"ד נ"ב(4), 774, 811). לדעת מחברי רשימה זו, ניתן לפתור את בעיית ההתיישנות על ידי ייחוס נאמנות שבדין לרשות המפקיעה על יסוד ההנחה שחוק הנאמנות מאפשר זאת:

א. הרשות המפקיעה אשר מקבלת את הקרקע המופקעת הינה בבחינת נאמן של הבעלים שמקרקעיו הופקעו. כידוע, דרכי היווצרות נאמנות אינן "רשימה סגורה" רק לפי חוק הנאמנות אלא גם הנסיבות יכולות להעיד על קיום הנאמנות.

ב. כידוע, דרכים רבות ליצירת נאמנות. לענין זה ראה בספרו של פרופ' שלמה כרם "חוק הנאמנות" תשל"ג 1979 . בעמ' 88 כותב כך: "חוזה נאמנות", ככל חוזה אחר, יכול שייעשה, בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסויימת…קיבול הצעת החוזה על ידי הנאמן אינו חייב להיות על ידי הודעה מפורשת על ידו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה, או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל לידיו את חובת הנאמנות".

ג. בדיני נאמנות בעולם האנגלו-אמריקאי קיימות שתי שיטות מוכרות להקמת נאמנות: שיטה אחת בה אדם מעביר נכס לנאמנות, ושיטה שניה בה אדם מצהיר כי נכס הנמצא ברשותו מוחזק על ידו בנאמנות. במקרה שלנו ניתן לטעון כי אם הרשות הציעה תשלום והבעלים סירב לקבלו יחל מירוץ ההתיישנות, הואיל ובמועד ההצעה נולדה התובענה, דהיינו מירוץ ההתיישנות יתחיל במועד שבו נוצרו חילוקי דיעות לגבי גובה פיצויי ההפקעה. במקרה של טענת הנאמנות ניתן יהיה לטעון כי הרשות מחזיקה את פיצויי ההפקעה כנאמן של הבעלים. כל עוד לא פנה הבעלים לרשות המפקיעה בדרישה לשלם לו פיצויי הפקעה, לא נוצרו חילוקי דיעות בין הרשות קרי "הנאמן" לבין הבעלים קרי "הנהנה" ולפיכך מירוץ ההתיישנות יתחיל רק ממועד הדרישה של הבעלים/"הנהנה" לקבל את פיצויי ההפקעה. הרשות המפקיעה מחזיקה בפיצויי ההפקעה תמורת הנכס שנרכש בדרך של הפקעה. במילים אחרות: הרשות המפקיעה את הנכס מצהירה על עצמה כמי שלקחה את הנכס ומתחייבת לשלם עבורו את פיצויי ההפקעה (שייקבעו בדרך כלשהי).

ד. דברי השופט גבריאל בך בענין ליברמן: הרשות המפקיעה המקבלת את הקרקע, מקבלת אותה כנאמן של הבעלים על מנת להעביר לו בבוא העת את פיצויי ההפקעה המגיעים בגין המקרקעין שהופקעו. בדיני הנאמנות כל עוד יחסי הנאמנות קיימים לא ניתן לטעון טענת התיישנות וזאת כפי שנקבע, בין היתר, בפסק דין ליברמן (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ואח' נ' לאה יונגר פ"ד מ"ה(3) עמ' 749, דברי השופט גבריאל בך): "ביחסים שבין נאמן ונהנה אין מצפים מהנהנה שיגיש תביעה כנגד הנאמן, עליו הוא סומך כי ינהל את נכסיו בנאמנות מלאה. מכאן נובע הכלל שאין התיישנות ביחסי נאמנות. כלל זה מוזכר, אם כי בדרך משתמעת, בפסיקה. ראה: ע"א 38/52 קטלן ואח' נ' מוסיוף ואח' פ"ד ט' 1917, 1919; וכן ע"א 34/88 רייס ואח' נ' עזבון המנוחה אברמן ז"ל ואח' פ"ד מ"ד (1) 278, 284. הכלל היה גם מעוגן בפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, שבוטלה על ידי חוק הנאמנות, תשל"ט 1979-".

ובהמשך הדברים:

א. "בארצות-הברית הגם שחוקי ההתיישנות שונים בה ממדינה למדינה, בדרך-כלל חל הדין הכללי על תביעות נהנה נגד נאמן. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום הפרת חובת הנאמנות, ורק כאשר ההפרה מלווה בתרמית מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית לנהנה או ביום שהיה הוא יכול לדעת עליה. עם זאת, הנהנה רשאי להניח כי הנאמן ממלא את חובתו, ובהעדר מידע על ההפרה או על כפירת הנאמן כי מחזיק הוא בנכס בנאמנות, תתחיל ההתיישנות עם תום הנאמנות"…….

ובהמשך:

ב. ...כאמור, בישראל חל על יחסי הנאמנות דין ההתיישנות הכללי. ככלל, תביעת נהנה נגד נאמן מתיישנת, ככל תביעה אחרת, בחלוף תקופת ההתיישנות. ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק), ובענייננו - ביום הפרת חובת הנאמנות. עם זאת, בחוק נקבעו הוראות מיוחדות למקרים שבהם התובע לא ידע על העובדות המהוות את העילה. החוק מבחין בין תרמית או הונאה לבין עילות אחרות.לעניין עילה של תרמית נקבע בסעיף 7 לחוק כי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום שנודע לתובע על התרמית. ואילו לעניין עילות אחרות נקבע בסעיף 8 כי אם נעלמו מן התובע, מסיבות שלא היו תלויות בו, העובדות המהוות את העילה שאף בזהירות סבירה לא היה הוא יכול לדעת עליהן, תתחיל תקופת ההתיישנות מן היום שבו העובדות נודעו לו. יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת - המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על-יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו. ראו ספרו של קורמן שם, שם. ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות. ראה ע"א 34/88 רייס ואח' נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1) 278, 287-286; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ואח' נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-754. ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד"...

ובהמשך:

ג. ...ההסדר המחיל בסייגים האמורים את דיני ההתיישנות הכלליים על תביעת נהנה כנגד נאמן, מתיישב עם הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות: ראשית, לנתבע קשה לשמור על ראיות תקופה ארוכה; שנית, הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה ממושכת מצביעה על ויתור מצד התובע על זכותו; שלישית, ההשהיה מציגה כלפי הנתבע מצג שהוא רשאי לסמוך עליו כי התובע אינו דורש ממנו דבר; ורביעית, האינטרס הציבורי דורש כי בתי-המשפט יעסקו בארועים אקטואליים ולא בארועים שארעו לפני שנים רבות. ראו ע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א ואח', פ"ד י 687, 695; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, 558; ד"נ 36/84 טייכנר ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 603-602. ראו והשוו גם יהושע ויסמן, "ההתיישנות והמדינה", משפטים יד (תשמ"ד) 3, 5-4. ביחסי נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו. ואולם, הנחה זו ניתנת לסתירה. עם היוודען לנהנה של העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ….

ד. דברי אריה קמר במאמרו בעיתון "גלובס" מיום 1.6.03 "תביעות לפיצויי הפקעת מקרקעין: אין התישנות": "בהפקעה קיימת התנגשות בין שני אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד: האינטרס הציבורי, המחייב את רכישת המקרקעין, ולעומתו - האינטרס של הפרט לקיים את הקניין במקרקעין. בהתנגשות זו גובר האינטרס הציבורי, המחייב את ביצוע ההפקעה. אולם, כל זאת בתנאי שלבעלים ישולם פיצוי הוגן וראוי. הגבלת זכות התביעה לפיצויים בזמן היתה משמיטה את הצידוק מתחת לזכותו של הציבור להפקיע את המקרקעין באותם מקרים שבהם לא משולם לבעלים פיצוי הוגן וראוי, ולפיכך, אין מקום להגבלת פרק הזמן להגשת תביעות הפיצויים ולקבלתם".

ה. דברי שמאית המקרקעין מיכל בר-פרו במאמר: "צעד קדימה, שניים אחורה: מוסד ההפקעה, לאן?": פורסם "מקרקעין וערכם" בטאון לשכת שמאי מקרקעין בישראל, חוברת יולי 2003 עמ' 34 (המאמר פורסם בעקבות פסק הדין של השופט ישעיה בענין קק"ל/ועדה מקומית בת ים):

ובהמשך:

"נאמנות קונסטרוקטיבית תוצרת הארץ/פסק צימבלר": לאחרונה נקבע על ידי כב' השופט מצא: "כשם שהוכרה בפרשת אהרונוב זכות-שביושר "תוצרת הארץ", שפרטיה אינם חייבים להיות זהים לפרטיה של הזכות-שביושר ה"אנגלית", כך אין מניעה להכיר ב"נאמנות קונסטרוקטיבית תוצרת הארץ", שפרטיה לא יהיו בהכרח זהים לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית האנגלית, שנקלטה בישראל בעבר, או לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית המוכרת בשיטות משפט אחרות" (ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן-פסק הדין ניתן ביום 29.6.03).

ביחסי נאמנות אין התיישנות: לדעת מחברי רשימה זו, אם מגיעים למסקנה כי קיימים יחסי נאמנות בין הרשות הפקיעה לבין הבעלים שמקרקעיו הופקעו, לענין הזכות לקבלת הפיצויים, לא יהיה כל קושי לקבוע, כי התביעה לא התיישנה. הסיבה היא, כי כלל מקובל מאד קובע, שביחסי נאמנות אין התיישנות. ההתיישנות ביחסי נאמנות מתחילה רק כשהנאמן מגלה דעתו במפורש, שאכן הוא "מועל" בנאמנות, ואין בכוונתו לפעול לפי הוראות הנאמנות. כלומר, התיישנות מתחילה מרגע שהנהנה מבין או יכול להבין (סעיף 8 לחוק ההתיישנות), שעליו לפעול אם ברצונו להציל את רכושו.

לדעת מחברי רשימה זו, אי שימוש בקונסטרוקציה של נאמנות עלול להביא למצב של "עשיית עושר ולא במשפט", שלילת הקנין בניגוד מוחלט לסעיף 3 של חוק היסוד כבוד האדם וחרותו ("אין פוגעים בקנינו של אדם"), "הרצחת וגם ירשת".

-----------------

• א 3058/00 בש"א 12354/03 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
• בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
• כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל.
• בשם המבקשת: עו"ד ת' בר.
• בשם המשיב: עו"ד ר' מנוח.
• פסק הדין ניתן ביום 3.8.03.

------------------