א. ערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה של עיריית חולון, אשר ניתנה ביום 31.8.2009, ואשר לפיה נדחה בחלקו ערר המערערת, לחם חי בע"מ, כפי שיפורט בהמשך.

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן:

הנכס מושא המחלוקת הוא שטח הנמצא ברחוב הנפח שבתחום שיפוט עיריית חולון (להלן: "העיריה") ובו מפעל המערערת ושטחי קרקע (להלן: "הנכס").

עד שנת 2007 לא הטילה העיריה על המערערת חיובי ארנונה בגין שטחי הקרקע שבנכס.

בחודש ינואר 2007 הנפיקה העיריה למערערת שומת ארנונה לשנת הכספים 2007 בגין הנכס. על פי שומת הארנונה השיתה העיריה על המערערת ארנונה בסיווג של 'קרקע תפוסה' בגין שטח בן 4,832 מ"ר. לאחר שקיבלה המערערת, לבקשתה, את פירוט שטחי הנכס לחיוב בארנונה וסיווגם, הגישה המערערת ביום 28.3.2007 השגה על שומת הארנונה. בהשגה טענה המערערת כי שטח הקרקע בנכס נחלק לשלושה חלקים: שטח שנעשה בו שימוש; שטח ירוק ושטח שלא נעשה בו שימוש והוא בבחינת 'אדמת בניין' ולכן אין להטיל בגינו חיובי ארנונה. המערערת אמדה את שטחי הקרקע שאין, לטענתה, להטיל עליהם חיובי ארנונה בכ-3,000 מ"ר.

ביום 21.5.2007 ערכה העיריה, באמצעות פקח מטעם מחלקת השומה (מר איגור) מדידה וביקורת חוזרת בנכס המערערת לחישוב השטח לצורכי ארנונה (להלן: "הביקורת"). ביום 22.5.2007 נרשם דו"ח סיכום של הביקורת, שנערכה יום קודם לכן בשטח. הדו"ח לא נרשם על ידי הפקח שערך את הביקור בנכס אלא על ידי מר רחמים בינוני, מנהל מחלקת השומה בעירייה (להלן: "דו"ח הביקורת").

ביום 24.5.2007 דחתה העיריה את טענות המערערת במכתב, וטענה בין היתר, כי כל שטח הקרקע המהווה את נכס המערערת תחום ומגודר, ומשכך הוא בבחינת 'קרקע תפוסה' המחויבת בארנונה.

ביום 3.7.2007 הגישה המערערת ערר על החלטת העיריה האמורה לועדת ערר לענייני ארנונה. טענתה העיקרית של המערערת בערר היתה כי חלק מהקרקע בהחזקתה ששטחו 2,568 מ"ר, מיועד לגינון, לא נעשה בו שימוש ולפיכך אין להשית בגינו חיובי ארנונה בתעריף ארנונה של 'קרקע תפוסה'.

ביום 27.8.2008 התקיים דיון בערר. בתום הדיון בערר קבעה הועדה כדלקמן: "העיריה תמציא את דו"ח הביקורת ככל שישנו לוועדה ולעוררת בתוך 14 יום, לצדדים ניתנת ארכה, לא ארכה פרק זמן של 30 יום לנסות להגיע להסכמה ביניהם, ביחס לחיוב של הקרקע התפוסה בשנת 2007. אם ממילא תתקבל הודעה בתוך 30 יום תראה הועדה עצמה כחופשית לתת החלטה בערר. זה לא תנאי מהותי לדיון" (נספח 12 לערעור).

ביום 16.9.2008 המציאה המשיבה לוועדה את דו"ח הביקורת בגין הנכס מיום 22.5.2007.

ביום 11.12.2008 הגישה המערערת לועדה תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעמה. כן מסרה המערערת לועדת הערר הודעה, שלפיה המשא ומתן בין הצדדים לא צלח, ועתרה כי ייקבע מועד לשמיעת הוכחות בתיק הערר.

ביום 31.3.2009 פנתה המערערת, בשנית, לועדת הערר בבקשה לקבוע מועד לדיון ולשמיעת ראיות בערר. בבקשה זו ציינה המערערת כי העיריה לא התנגדה לבקשתה לקביעת מועד לשמיעת הוכחות.

בינתיים התחלף מותב ועדת הערר, וביום 22.6.2009 ערך המותב החדש של ועדת הערר ביקור בנכס (להלן: "הסיור"). ביום 5.8.2009 פנתה המערערת לועדת הערר ועתרה לקבל עותק של פרוטוקול הדיון שהתקיים במסגרת הסיור בנכס. כן ביקשה המערערת, פעם נוספת, לקבוע מועד לשמיעת ראיות בערר.

ביום 31.8.2009 קיבלה ועדת הערר, באופן חלקי, את הערר. החלטת ועדת הערר נסמכה ברובה, אם לא כולה, על הסיור שנערך על ידה בשטח והדברים שנמסרו לה בשטח על ידי נציגי המערערת. ועדת הערר קבעה כדלהלן:

"בשטח הדרומי [של הנכס - י.ש.] נעשה שימוש ממשי בוודאי כזה העולה "כדי ניצול מסוים כלשהו" של שטח הקרקע...לעומת זאת בשטח המזרחי לא נעשה שימוש כלשהו ומשמע שאין מדובר ב"קרקע תפוסה" אלא באדמת בניין שאינה נושאת בחיוב בארנונה.

לנוכח כל המפורט לעיל, הוועדה קובעת כי:

א. הערר נדחה ככל שהוא נוגע לשטח הדרומי.

ב. הערר מתקבל ככל שהוא נוגע לשטח המזרחי. מאחר והעיריה גבתה ארנונה בשנת 2007 בגין שטח זה, עליה לזכות את העוררת בסכום הנדרש (בשים לה להיקף השטח בו מדובר, כ -339 מ"ר)".

החלטת ועדת הערר מיום 31.8.2009 היא מושא הערעור שבפניי.

ג. עיקרי טענות הצדדים

המערערת טוענת כי החלטת ועדת הערר בטלה מעיקרה וזאת מכמה טעמים.

לטענת המערערת, מונה יועץ משפטי לועדת הערר (להלן: "היועמ"ש") ללא סמכות. טוענת המערערת כי איש מחברי ועדת הערר איננו בעל השכלה משפטית, ומשכך, לטענת המערערת, נסמכת החלטת ועדת הערר על קביעות היועמ"ש. עוד טוענת המערערת כי החלטת ועדת הערר בטלה בשל משוא פנים, לאור העובדה שהיועמ"ש כפוף, לטענת המערערת, לעיריה. בהקשר זה טענה המערערת כי היועמ"ש אינו גורם בלתי תלוי בהיותו מועסק ע"י העיריה בחוזה אישי, והעיריה רשאית להפסיק את עבודתו על פי שיקול דעתה. עוד נטען על ידי המערערת כי נפגעה זכות הטיעון שלה. המערערת מבססת נימוק זה על שני אדנים: האחד, על כך שועדת הערר לא אפשרה לה לחקור את נציגי המשיבה, כפי שביקשה; וכן, על כך שועדת הערר לא ערכה פרוטוקול של הסיור שנערך בשטח.

בנוסף לאמור, טענה המערערת כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר מאחר שזו לא בחנה ושקלה באופן ראוי ונכון את הראיות שהונחו בפניה. המערערת הדגישה בעניין זה כי המשיבה לא הביאה כל ראיה או עדות הסותרת את תצהירי המערערת והראיות מטעמה ודו"ח הביקורת שנערך, לבקשת המשיבה, הינו בבחינת עדות שמיעה.

בנוסף, טוענת המערערת, כי ועדת הערר טעתה ביישום הדין על פרטי המקרה. המערערת מדגישה כי לא נעשה כל שימוש בשטח הדרומי המוחזק על ידה, וגם אם נעשה שימוש בשטח, אזי השימוש טפל לשימוש העיקרי, הנעשה במבנה הבנוי על השטח. עוד נטען על ידי המערערת כי שטחן של המכולות המוצבות על הקרקע, אליהן מתייחסת ועדת הערר בהחלטתה, והן ביסוד קביעתה כי נעשה שימוש בשטח הדרומי הוא סה"כ 43 מ"ר, אולם השטח שחויב בארנונה, ע"פ החלטת ועדת ערר, מגיע ל- 2,568 מ"ר.

לעמדת המשיבה, יש לדחות על הסף את טענות המערערת הנוגעות למינויו של היועמ"ש לועדת הערר. לטענת המשיבה לא נתונה לבימ"ש זה סמכות עניינית, לדון בטענות אלה, באשר אין הן מסוג העניינים המפורטים בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"); עוד טוענת המשיבה כי נוכח קיומו של הליך תלוי ועומד - הוא - בג"ץ 4038/10, הנידון כיום בפני בית משפט העליון, ובו הועלו, לטענת המשיבה, טענות הדומות באופיין לטענות המערערת בעניין מינויו של יועמ"ש לועדת ערר, יש לדחות את טענות המערערת בענין זה. כן טוענת המשיבה כי בשל אופיו המיוחד, אין הדיון בערעור דנא מהווה מסגרת מתאימה לדון בטענות הנוגעות למינויו של יועמ"ש לועדה.

לגופה של הטענה בעניין היועמ"ש, מסבירה המשיבה כי לועדת הערר זכות שבדין לקבל ייעוץ משפטי, הייעוץ המשפטי ניתן על ידי יועץ חיצוני המתמנה לשם כך, מאחר שועדת הערר איננה יכולה לקבל ייעוץ משפטי מיועץ משפטי פנימי של העיריה. המשיבה מבהירה כי היועמ"ש לועדת הערר עוסק במתן ייעוץ שוטף לועדת הערר בלבד ואינו נותן שירותים נוספים לעיריה. העובדה, לפיה היועמ"ש מקבל שכר מהעיריה, נובעת מכך שכל פעולתה של ועדת הערר ממומנת מתקציב העיריה. כמו כן, מבהירה המשיבה כי חברי ועדת הערר אינם פועלים, כלל ועיקר, במגמה לרצות את העיריה, והלכה למעשה, פעמים רבות דוחות ועדות הערר את עמדת העיריה בענייני ארנונה.

המשיבה טוענת כי לא נפגעה זכות הטיעון של המערערת בפני ועדת הערר. לטענת המשיבה אין למערערת זכות קנויה להגיש ראיות או לקיים דיון הוכחות, שכן המשיבה לא הגישה תצהירים מטעמה בהליך הערר, וכן לועדת הערר נתון שיקול הדעת האם לדרוש ראיות ו/או לקיים דיון הוכחות. בעניין זה הוסיפה המשיבה כי על פי הפרקטיקה הנוהגת, עורכות ועדות הערר סיורים בנכס מושא המחלוקת בין הצדדים, והדבר עדיף, לטענת המשיבה, מניהול הליך לשמיעת הוכחות.

המשיבה טוענת כי לא היה כל צורך בקיום ישיבה לשמיעת הוכחות במסגרת הדיון בערר. מלוא המסכת הראייתית עמדה בפני ועדת הערר, בכלל זה התצהירים שהוגשו מטעם המערערת וממצאי הסיור שערכה ועדת הערר, בהם השתתפו נציגי המערערת, וניתנה להם האפשרות להשמיע הסברים לועדת הערר. המשיבה טענה, בעניין זה, כי המערערת אינה חולקת על ההסברים שניתנו לועדת הערר ע"י נציגיה, כפי שצוינו בהחלטת ועדת הערר. עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי גם אם נפגעה זכות הטיעון של המערערת, אין בכך כדי להביא לבטלות אוטומטית של החלטת ועדת הערר שהינה, לדעת המשיבה, נכונה לגופה.

באשר לסוגיית סיווג הקרקע טענה המשיבה כי המערערת הודתה כי נעשה שימוש בקרקע באמצעות הצבת המכולות והקמת מבנה נוסף על הקרקע.

המשיבה מתנגדת לטענת המערערת באשר להשתת חיוב ארנונה על מלוא שטח הקרקע בעוד שטחן של המכולות זניח ביחס אליו. המשיבה טוענת כי יש לדחות טענה זו על הסף, בהיותה הרחבת חזית. כן, לדעת המשיבה, יש לדחות את הטענה לגופה, מאחר שיש לראות את מלוא שטח הקרקע כשטח שבחזקת המערערת ובשימושה.

עוד טענה המשיבה כי די בגידור הקרקע ובתחימתו כדי להביא לחיוב המערערת בתשלומי ארנונה.

ד. דיון

סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלהלן:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס".

על פי סעיף 6(א) לחוק הערר החלטת מנהל הארנונה בהשגה ניתנת לערעור בפני ועדת הערר, וסעיף 6(ב) קובע כי על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

סעיף 7 לחוק הערר מעניק לשר המשפטים סמכות לקבוע בתקנות את דרכי ההגשה של ערר לועדת הערר ואת סדרי הדין בערר. בהתאם לכך, הותקנו תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), תשל"ז-1977 (להלן: "תקנות הערר"). בעניין זה קובעות תקנות 9- 20 כדלקמן:

"דיון בערר"

9. (א) הועדה רשאית לדון בערר ולהחליט בו על יסוד החומר בכתב שהובא לפניה ובהעדרם של בעלי הדין, אם אף אחד מהם לא ביקש בכתב להתייצב לפניה על מנת להשמיע טענותיו;

(ב) ביקש אחד מבעלי הדין להתייצב לפני הועדה או החליט יושב ראש הועדה להזמין את בעלי הדין, יחולו הוראות התקנות 10 עד 18.

קביעת מועד לשמיעת הערר והזמנת הצדדים

10. יושב ראש הועדה יקבע מועד לשמיעת הערר; הזמנות לעורר ולמשיב יימסרו או יישלחו בדואר רשום, לפחות חמישה-עשר יום לפני המועד שנקבע לשמיעתו.

שמיעת הערר

11. הועדה תשמע תחילה את טענות העורר ולאחר מכן את טענות המשיב; הועדה רשאית, ככל שהדבר ייראה לה, להתיר לעורר להשיב לטענות המשיב.

התייצבות בעלי הדין

12. לא התייצב אחד מבעלי הדין לפני הועדה במועד הקבוע לשמיעת הערר והוכח שהוזמן כדין, רשאית הועדה לדון בערר ולהחליט שלא בפניו.

דחיית הדיון

13. הועדה רשאית לדחות את שמיעת הערר למועד אחר, ומשהתחילה בשמיעתו - לדחות את המשך הדיון בו, אם הדחיה דרושה, לדעתה, למען הצדק.

הגשת תצהיר

14. הועדה רשאית לדרוש מבעל דין שיגיש לה תצהיר לאימות העובדות שעליהן הוא מסתמך בערר או בתשובה.

התייצבות לחקירה שכנגד

15. רצה אחד מבעלי הדין לחקור חקירה שכנגד אדם שמסר תצהיר בהתאם לתקנה 14, יודיע על כך בכתב לבעל הדין השני ארבעה ימים לפחות לפני מועד השמיעה וימסור עותק של הודעתו ליושב ראש הועדה.

תצהיר כראיה

16. הודיע אחד מבעלי הדין כאמור בתקנה 15, לא ישמש התצהיר שעליו ניתנה ההודעה ראיה, אלא אם היה המצהיר נוכח בשמיעת הערר כשהוא מוכן לחקירה שכנגד, זולת אם היתה הועדה משוכנעת שקבלת התצהיר דרושה למען הצדק.

הגבלת הדיון לנימוקים

17. בשמיעת הערר לא תיזקק הועדה לכל נימוק שלא יצויין בכתב הערר או בתשובה, אלא אם היא משוכנעת שהנימוק נשמט שלא באשמת בעל הדין המבקש להיעזר בו, או ששמיעת הנימוק דרושה למען הצדק.

פרטים נוספים

18. הועדה רשאית להורות שיוגשו לה פרטים נוספים בכל ענין הנזכר בכתב הערר או בתשובה, או בקשר לכל נימוק שהועדה החליטה להיזקק לו לפי תקנה 17.

מיזוג עררים

19. הועדה רשאית לאחד עררים, לדון בהם במשותף ולתת החלטה אחת בכולם.

החלטת הועדה

20. החלטת הועדה תהיה מנומקת; היא תיערך בכתב ותיחתם בידי חברי הועדה".

על אף שחוק הערר כמו גם התקנות שהותקנו לפיו, אינן מגדירות את מהות תפקידה של ועדת הערר, ברור כי ועדת הערר הינה גוף מעין שיפוטי על כל הסמכויות והחובות הכרוכות בכך.

בעניין זה נכתב בפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל בעניין עמ"נ (בית משפט לעניינים מנהליים, ב"ש) 15/05 מפעלי תובלה בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (מאגר נבו, 2006), בפסקה 4):

"ומהו סיווגו של הגוף הרלוונטי לענייננו, היינו, ועדת ערר לענייני ארנונה?...כפי שנאמר לעיל, לעיתים קשה לסווג הליך כמנהלי או כשיפוטי או מעין שיפוטי. ברם, במקרה דנא, המלאכה אינה קשה. זאת בשל מאפיינים חיצוניים המקלים על ההכרעה והתייחסותה של הפסיקה למעמדה של ועדת ערר לענייני ארנונה.

אם כן, ועדת הערר הינה גוף מעין שיפוטי וככזו מוטלות עליה חובות מן הדין. כך, למשל, מחויבת ועדת הערר, ככל גוף שיפוטי אחר, לנהל פרוטוקול, להקפיד במיוחד על כללי הצדק הטבעי ובכללם על זכות הטיעון והשימוע, ועל כללי איסור משוא פנים (ה"פ (מחוזי באר שבע) 1/90 מפעלי פלדה מאוחדים נ' מועצת קרית-גת, תש"ן(1) 485, 491 (1990); עמ"נ (בית משפט לעניינים מנהליים, נצרת) 1006/07 שירותי בריאות כללית נ' עיריית טבריה (מאגר נבו, (2008)).

בענייננו, טענה המערערת, בין היתר, כי נפגעה זכות הטיעון שלה במסגרת ההליכים שקוימו בפני ועדת הערר. זאת, הן מן הטעם שועדת הערר לא ערכה פרוטוקול של הסיור בנכס, והן מן הטעם שהחלטת ועדת הערר התקבלה ללא קיום חקירות, על אף שהמערערת ביקשה שלוש פעמים לקיים הליך לשמיעת ראיות במסגרת הערר.

באשר לטענת המערערת בעניין אי עריכת פרוטוקול סיור בנכס - כאמור, ביום 22.6.2009 ערכה ועדת הערר סיור בשטח מושא המחלוקת. לממצאי סיור זה היה משקל מכריע בהחלטת ועדת הערר. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שועדת הערר לא אפשרה ניהול חקירות בשאלות העובדתיות שהיו במחלוקת בין הצדדים. ועדת הערר ביססה, למעשה, את עיקר החלטתה, אם לא את כולה, על ממצאי הסיור. כך, מתוך 12 סעיפי החלטת ועדת הערר העוסקים בהכרעת ועדת הערר (סעיפים 9 - 20), עשרה סעיפים עוסקים בסיור בנכס וממצאיו (סעיפים 9 - 18), ושני הסעיפים האחרונים (סעיפים 19 ו-20) הינם תמצית החלטת ועדת הערר.

בסעיף 17 להחלטתה ציינה ועדת הערר כי "מהביקור שערכה הוועדה בנכס, ומהדברים שנמסרו לה על-ידי נציגי הצדדים עצמם, עולה, כי בשטח הדרומי נעשה שימוש ממשי ובוודאי כזה העולה כדי "ניצול מסוים כלשהו" של שטח הקרקע. כאמור, בתקופה הרלוונטית לערר היו מוצבים בשטח שלושה מבנים שניים מהם עמדו לשירותו של קבלן בניין, על כל הפעילות שהייתה כרוכה בכך".

המערערת חולקת על ממצאי הסיור המובאים בהחלטת ועדת הערר. כך, למשל טענה המערערת כי מר צפריר, הנציג מטעמה, לא העיד בפני ועדת הערר כי המכולות שהוצבו בשטח עמדו לשירותו של קבלן בניין, אלא הסביר כי המכולות עמדו נעולות במשך כל התקופה הרלבנטית. לפיכך, טענה המערערת כי "למסקנת ועדת הערר בהחלטתה לפיה, המכולות בשטח הדרומי 'עמדו לשירותו של קבלן הבניין על כל הפעילות הכרוכה בכך' אין כל ביסוס עובדתי" (סעיף 55 לערעור).

כאמור, ועדת הערר לא ערכה פרוטוקול של הסיור בנכס, כך שנבצר ממני לבחון האם, אכן, מדבריו של מר צפריר ניתן היה להסיק כי המכולות בשטח הדרומי עמדו לשירותו של קבלן ומה בדיוק אמר מר צפריר בעניין.

בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי "פרוטוקול של ישיבות בית-משפט בערכאה ראשונה אמור לשקף את עיקרי דברים שאירעו לפני בית המשפט - עדויות, טיעונים והתרחשויות: ע"א 33/75, 435[15], בעמ' 551, 556: זאת, בין היתר, כדי שערכאת ערעור תקבל תמונה נכונה על ההליכים בערכאה ראשונה ועל דרך זה תוכל למלא את תפקידה כהלכה" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 747 (1992)).

במקום אחר הובהר כי "ניהול פרוטוקול מדויק אין הוא עניין של סדר דין בלבד. מהווה הוא עניין מהותי מן המעלה הראשונה, ועשוי הוא להשפיע על זכויות הצדדים ועל תוצאת ההליך, בין בהליך עצמו בין בערעור" (בד"ם 2461/05 שרת המשפטים נ' השופטת הילה כהן (מאגר נבו, 2005) פסקה 96) .

דברים אלה רלוונטיים גם לענייננו. ועדת הערר, בהיותה גוף מעין שיפוטי, מחויבת היתה לנהל פרוטוקול, במיוחד כאשר במהלך הסיור הושמעו הסברים מפי הצדדים. זאת, קל וחומר, כאשר מתקבלת החלטת הועדה על סמך הסיור, כאמור. בענייננו, לא זו בלבד שאי עריכת פרוטוקול מהווה חריגה מחובות הועדה, כגוף מעין שיפוטי, אלא שבנסיבות אלה, נמנעת מערכאת הערעור כל אפשרות לבחון את החלטת ועדת הערר.

במקרה זה, אין באפשרותי לבחון האם אכן צודקת המערערת בטענתה כי ממצאי הסיור אינם תומכים במסקנות ועדת הערר בהחלטתה. סבורה אני, כי טעם זה, כשלעצמו, מצדיק את ביטול החלטת ועדת הערר והשבת המחלוקת שבין הצדדים לשולחנה של ועדת הערר, אשר תשוב ותדון בעניין.

אני מוצאת חיזוק למסקנתי, לפיה יש להורות על החזרת המחלוקת בין הצדדים לשולחנה של ועדת הערר גם בכך שועדת הערר לא נתנה, מעולם, החלטה בבקשות המערערת לקיים דיון בו יקוימו חקירות. כזכור, המערערת ביקשה שלוש פעמים מועדת הערר לקיים הליך לשמיעת הוכחות במסגרת הערר, אולם ועדת הערר לא נתנה החלטה בבקשות אלו.

כאמור, תקנות 14 - 15 לתקנות הערר קובעות כדלהלן:

14. הועדה רשאית לדרוש מבעל דין שיגיש לה תצהיר לאימות העובדות שעליהן הוא מסתמך בערר או בתשובה.

התייצבות לחקירה שכנגד

15. רצה אחד מבעלי הדין לחקור חקירה שכנגד אדם שמסר תצהיר בהתאם לתקנה 14, יודיע על כך בכתב לבעל הדין השני ארבעה ימים לפחות לפני מועד השמיעה וימסור עותק של הודעתו ליושב ראש הועדה".

מלשון התקנות עולה כי אם הוגש תצהיר על ידי מי מבעלי הדין, זכאי בעל הדין שכנגד לחקור את המצהיר על תצהירו. בענייננו, טענה העירייה כי לא קמה למערערת הזכות לחקירה נגדית מאחר שהעירייה לא הגישה תצהירים מטעמה, ולא נדרשה להגיש תצהירים. לכאורה, ניתן לומר כי צודקת העירייה בטענתה זו, שהרי אם לא הגישה העיריה תצהירים מטעמה, לא זכאית הייתה המערערת לחקור את עדי העירייה. ברם, במקרה זה, ניכר כי ברקע הדברים עמדו בפני וועדת הערר גרסאות עדי העירייה. כך, למשל, ע"פ החלטת ועדת הערר הוגש לוועדת הערר דו"ח הביקורת אשר נערכה בנכס על ידי פקח ממחלקת השומה בעירייה. כמו כן, את החלטתה סומכת ועדת הערר, בין היתר, על דברים שנמסרו לה ע"י מר רחמים בינוני מנהל מחלקת השומה בעירייה (סעיף 15 להחלטת ועדת הערר).

זאת ועוד. בדיון שהתקיים בפני ועדת הערר ציין היועמ"ש לועדת הערר כי המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית וכי "השאלה תחתך פה על פי נטל הראיה והראיות שתוצגנה מה היה ב-2007" (פרוטוקול בדיון בפני ועדת הערר מיום 27.8.2008, עמ' 9) גם בא כוח המשיבה אמר באותו דיון כי חילוקי הדעות בין הצדדים "הם פחות בצד העקרוני ויותר חילוקי דעות עובדתיים" (שם, בעמ' 5).

במצב דברים זה, נראה כי היה על ועדת הערר לשקול את בקשות המערערת לקיום חקירות בערר וליתן בהן החלטה. העובדה שועדת הערר לא עשתה כן, אין בה, לכשעצמה, כדי להביא לבטלות החלטת ועדת הערר, אולם עובדה זו כשהיא מצטרפת לפגם שנפל בהתנהלות ועדת הערר, באי רישום פרוטוקול הסיור בנכס, מחזקת את מסקנתי כי ראוי לבטל את החלטת ועדת הערר.

לא ראיתי לנכון לדון בשאר הפגמים להם טענה המערערת בערעור שעיקרם הרכב ועדת הערר. העובדות הנוגעות להרכב ועדת הערר היו בידיעת המערערת זמן רב בטרם ניתנה החלטת ועדת הערר. חלקן היו ידועות למערערת מיד עם קיום הדיון המקדמי ביום 27.8.2008. אף על פי כן, העדיפה המערערת, מטעמיה, להכמין את טענותיה בעניין הרכב ועדת הערר עד לאחר מתן החלטת ועדת הערר. התנהלות זו איננה סבירה בעיניי. במיוחד אציין כי טענת המערערת המכוונת להחלפת חברי ועדת הערר, הועלתה באיחור רב. על אף שהמערערת ידעה על שינוי המותב כבר במועד עריכת הסיור בנכס, ביום 22.6.09, הועלתה הטענה, בעניין זה, רק בסיכומים, במסגרת הערעור שבפני.

למעלה מן הדרוש, אציין כי טענות המערערת בעניין הרכב ועדת הערר מחדדות ומדגישות את הצורך בהסדרת מבנה ועדות הערר לענייני ארנונה ודרכי פעולתן. סוגיה חשובה זו נדונה כיום, כפי שציינה המשיבה, בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בגדרי בג"ץ 4038/10.

ה. סוף דבר

א. מהטעמים לעיל, מתקבל הערעור במובן זה שהחלטת ועדת הערר מיום 31.8.09 - בטלה.

ב. הדיון יוחזר לועדת הערר אשר תקיים דיון כהלכתו בערר, על פי הוראות הדין.

ג. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם.

ד. הערבון יושב למערערת לידי בא כוחה.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"א, 30/11/2010, בהעדר הצדדים.