ביום 29.4.10, הגישה העירייה לבית המשפט הודעה על חדילת הגבייה, כפי שהייתה רשאית לעשות מכוח ס' 9 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק"). בהודעתה ציינה העירייה כי היא תחדל לגבות את סכומי הארנונה נושא התביעה החל מיום 10.6.09 – מועד שחל 90 ימים לאחר מועד הגשת הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית (שהוגשה ביום 12.3.09 ). באשר לסכומים שנגבו על ידי העירייה מיום 10.6.09 ועד למועד ההודעה על חדילת הגבייה, הודיעה העירייה כי היא תשיב לחברי הקבוצה את הסכומים שנגבו בפועל ביתר. יחד עם זאת, העירייה עתרה כי בית המשפט יתיר לה לפרוס את סכומי ההשבה הללו, על פני תקופה של 4 שנים. היא אף בקשה כי בית המשפט יורה על הפחתה בשיעור הריבית, באופן שהריבית שתצורף לתשלומים שיושבו תהיה ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ולא ריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ – 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"), שהיא ריבית גבוהה הרבה יותר.

להלן יידונו מספר עניינים. ראשית, נבחן את הודעת החדילה של העירייה, ואת משמעותה. לאחר מכן תיבחן שאלת הסמכות של בית המשפט להורות על פריסת הסכום שעל העירייה להשיב, והפחתת שיעור הריבית המבוקש. ככול שיש סמכות לבית המשפט, יהיה מקום לבחון את טענות הצדדים לגופן בהקשר זה, ולהכריע בשאלת הפריסה ושאלת גובה הריבית. בנוסף יש מקום לקבוע את שיעור הגמול לתובע המייצג ושכר טרחת עורכי דינו.

ס' 9 לחוק תובענות ייצוגיות מעניק לרשויות ציבוריות אפשרות להודיע, לאחר שהוגשה נגדן בקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית, כי הן חדלו לגבות את המס או האגרה נושא הבקשה, ולהביא בכך לדחיית בקשת האישור של התביעה הייצוגית. הסעיף קובע: "(א)הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה – תביעת

השבה נגד רשות), לא ידון בה בית המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה – המועד הקובע).

(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה

כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכול המאוחר במועד הקובע.

(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא –

1) על אף הוראות סעיף 22 , לפסוק גמול לתובע בהתחשב בשיקולים בסעיף 22 (ב) 1

2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."

בענייננו, כפי שעולה מהאמור לעיל, נמסרה ההודעה על חדילת הגביה לאחר תום תקופת 90 הימים 24 , מהמועד בו הוגשה בקשת האישור. יחד עם זאת, העירייה הודיעה לבית המשפט כבר ביום 16.3.10 על נכונותה העקרונית להגיש הודעה על חדילת גבייה, ובית המשפט התבקש ליתן לצדדים ארכה לשם בחינת אפשרות לגיבוש הסדר כולל בהקשר זה.

בנסיבות הענין, מאחר שהעירייה הודיעה על נכונותה העקרונית לחדול מהגבייה נושא הבקשה במסגרת המועד הקובע, ומאחר שמאותו מועד הצדדים באו בדברים בניסיון להגיע להסדר כולל שיכלול בין היתר הסכמה ביחס למועד הקובע לחדילת הגבייה, ולשכר הטרחה וגמול לתובע ולבא כוחו, היה מקום להאריך את המועד למסירת הודעת העירייה על חדילת הגביה – עד למועד בו נמסרה הודעה זו בפועל. זאת משום שכפי שעולה מהאמור לעיל, אף שההודעה עצמה נמסרה באיחור, העירייה מסכימה באופן עקרוני לפעול בהתאם למועד הקבוע בס' 9(א) לחוק, קרי המועד החל 90 ימים לאחר הגשת הבקשה לאישור. העירייה מסכימה כי תשלומי ארנונה ששולמו ממועד זה ואילך (ועד למועד על חדילת הגבייה) – יושבו לחברי הקבוצה ששילמו אותם. לכן, ניתן לראות את העירייה כמי שחדלה לגבות בפועל במועד הקובע המקורי כפי שנקבע בס' 9(א) לחוק, ולא לאחריו.

אופן הפעולה הזה – קרי מסירת הודעה באיחור, אולם השבה של הסכומים ששולמו מהמועד המקורי בו היה על העירייה למסור את ההודעה מכוח ס' 9(א) ואילך, מקטין כמובן את המוטיבציה של רשויות לדחות את מתן ההודעה על חדילת הגבייה.

כעולה מס' 9 הנ"ל לחוק, המחוקק מתיר למעשה לרשות שהוגשה נגדה תביעה להשבה של מס, אגרה או תשלום חובה אחר שנגבו שלא כדין, להמשיך לגבות את אותו תשלום נושא התביעה, לפרק זמן נוסף של 90 ימים מיום הגשת הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. אם העירייה פעלה באופן זה, קרי המשיכה לגבות את התשלום שהוא לכאורה בלתי חוקי, אולם הודיעה תוך המועד הקובע על חדילת גבייה, לא יהיה עליה להשיב את התשלומים שנגבו על ידיה מחברי הקבוצה כלל – בכפוף לכך שהיא תחדל לגבות את התשלום מהמועד הקובע ואילך.

כפי שצוין לעיל, המחוקק איפשר לבית המשפט להאריך את פרק הזמן של 90 הימים. הארכה כזו משנה – כעולה מס' 9(א) לחוק - את ה"מועד הקובע" – מועד שממנו ואילך על הרשות לחדול לגבות את התשלום. לכאורה אם כן, מתן אורכה לרשות בהתאם לס' 9(א), מאפשרת לה להוסיף ולגבות את התשלום הבלתי חוקי, לפרק זמן נוסף מעבר לפרק הזמן של 90 הימים, בלי שהיא תצטרך להשיב גם תשלומים אלה לחברי הקבוצה. הסדר כזה עלול ליצור תמריץ לרשות לבקש דחייה של המועד להגשת ההודעה על חדילת הגבייה, רק כדי שהרשות תוכל להנות לפרק זמן נוסף מהגבייה הבלתי חוקית נושא התביעה. כאמור, במקרה דנן, העירייה בהגינותה הסכימה כי ביחס לשאלת הגבייה, "המועד הקובע" לא יהיה מועד מסירת ההודעה בפועל, אלא המועד בו היה עליה למסור את ההודעה. מכאן שהגבייה נושא התובענה תיפסק בפועל במועד הקובע המקורי כפי שנקבע בחוק – קרי 90 ימים לאחר הגשת בקשת האישור. לכן, אין מקום לחשש לפיו העירייה השתהתה במסירת ההודעה רק כדי לאפשר לעצמה לגבות סכומים נוספים מהסכומים שהם נושא התביעה.

השאלה הבאה שיש לבחון אותה היא האם בית המשפט מוסמך להורות על פריסת הסכום שעל העירייה להשיב לחברי הקבוצה – אותו סכום שנגבה על ידי העירייה מהמועד הקובע ועד לחדילת הגביה בפועל.

אני סבורה כי לבית המשפט קיימת סמכות כזו. מסקנה זו נובעת קודם כל מהעובדה כי כפי שהובהר לעיל, כאשר בית המשפט מאריך את המועד להגשת הודעת חדילת הגבייה, הוא מאריך בכך גם את המועד הקובע – שהוא המועד שמכוח ס' 9(ב) לחוק – רק ממנו ואילך על העירייה לחדול מהגבייה. לכן, בית המשפט רשאי – כעולה מהוראות ס' 9(א) ו-(ב) לחוק, לאפשר לרשות להימנע מהשבה למשך תקופה ארוכה יותר מתקופת 90 הימים הקבועה בחוק. מכאן, שאם בית המשפט מחליט – כפי שהוא רשאי לעשות, להורות על השבה מהמועד שהיה אמור להיות המועד הקובע המקורי, הוא רשאי גם לקבוע את התנאים להשבה כזו – קרי האם מדובר בהשבה מלאה או חלקית, מה יהיה שיעור הריבית על ההשבה, ותוך כמה זמן היא תבוצע.

יחד עם זאת, בקביעת תנאי ההשבה, על בית המשפט לזכור כי הוראת ס' 9 לחוק תובענות ייצוגיות היא הוראה המקנה לרשויות זכות יתר. זכות זו צריכה להתפרש בצמצום. מתן אפשרות להאריך את המועד למסירת ההודעה, מאפשרת כאמור לרשות להמשיך בגבייה שהיא לכאורה בלתי חוקית, וליהנות לתקופה נוספת מכספי המס או האגרה – שמלכתחילה לא היה מקום לגבות אותם. לכן, הגם שיש לבית המשפט סמכות לקבוע תנאים שנועדו להקל עם הרשות, על בית המשפט לעשות זאת בזהירות, תוך שהוא מודע לחריגותה של הוראת ס' 9, ולהשלכות של מתן האפשרות לרשות להתמהמה במתן ההודעה על חדילת הגבייה. במסגרת השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול כאשר הוא בוחן את האפשרות להתיר פריסה של ההשבה, ולקבוע את שיעור הריבית, ניתן להביא בחשבון בדרך של היקש, את השיקולים המפורטים בס' 20 (ד)( 2) לחוק, הקובע:

"הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה,

שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית, או תאגיד שהוקם על פי דין,רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע, או לציבור בכללותו, לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור".

אמנם, סעיף זה אינו חל כלשונו על הסיטואציה דנן (שכן אין מדובר במקרה בו בית המשפט החליט לאשר תביעה ייצוגית), אולם – הרציונל של הסעיף רלוונטי גם לענייננו. מאחר שגם כאשר בית המשפט קובע באופן פוזיטיבי, לאחר דיון, כי יש לקבל את התביעה הייצוגית, ולהורות על השבה – הוא עדיין מוסמך להביא בחשבון שיקולים של הנזק האפשרי לנתבע כתוצאה מההשבה, הרי ששיקולים אלה צריכים להיות רלוונטיים גם במקרה כמו המקרה דנן, כאשר בית המשפט לא דן בתביעה לגופה, וכאשר העירייה הסכימה לחדול מהגבייה ולהשיב את הסכומים שגבתה במשך תקופה מסוימת לחברי הקבוצה מהם נגבו סכומים אלה.

כדי לבחון את טענות העירייה ביחס לפריסה ולריבית, יש לקבוע קודם כל מהו שיעור ההשבה ביחס לתקופה הרלבנטית (שהיא כאמור מתום 90 ימים ממועד הגשת הבקשה ועד לחדילת הגביה בפועל – תקופה זו תכונה להלן: "תקופת ההשבה"). כעולה מעמדת העירייה, היא חישבה מלכתחילה את סכום החיוב הפוטנציאלי ביחס לתקופת ההשבה, בהנחה כי כל סכומי הארנונה ייגבו במשך תקופה זו. השיעור המלא של ההשבה – לו היו כל הסכומים נגבים במלואם מכול התושבים, היה עומד על סכום של 8.8 . מיליון ₪.

אולם, הסכום הרלוונטי אינו הסכום הפוטנציאלי, אלא – לצורך השבה יש לבחון את הסכומים שנגבו בפועל על ידי העירייה מחברי הקבוצה בתקופת ההשבה. אלה הסכומים שהעירייה תצטרך להשיבם לאותם חברי קבוצה ששילמו אותם. במסגרת זו – על העירייה להביא בחשבון גם סכומים של הנחות – שחלק מחברי הקבוצה זכאים להן, כאשר ההשבה מתייחסת כמובן רק לסכומים ששולמו בפועל, אחרי ההנחה.

בישיבת יום 12.10.10 , הודיע ב"כ העירייה כי העירייה עורכת חישוב ביחס לסכום ההשבה, חישוב שהוא מורכב משום ש"צריך לעשות חישוב מי שילם ומי לא, ויש כאלו שמגיע להם הנחות, ואי אפשר להחזיר להם את מה שהם לא משלמים ולא צפויים לשלם. הסך הכול של השטחים שהם נושא החזרה, כשאני מכפיל בתעריף המלא הם נניח 8 מיליון, אך הסכום הזה לא נכון, יש כמה שלא ישלמו דבר ודבר שני התעריף זה 100% ויש 25% לפחות בעלי זכות הנחה". הסכום המעודכן של ההשבה הוערך על ידי העירייה בבקשתה כעומד על 5 מיליון ₪, לאור כל האמור לעיל. אני סבורה כי יש לקבל את עמדת העירייה בהקשר זה, ביחס לסכום ההשבה. יחד עם זאת, כפי שיובהר להלן, לצורך ביצוע ההשבה בפועל, יתקיים פיקוח של משרד ב"כ התובע על העירייה, כדי לוודא כי אכן כל סכומי הארנונה נושא התביעה, יושבו לאותם חברי קבוצה ששילמו אותם בתקופת ההשבה.

לאור האמור לעיל, יש לבחון אם כן את השאלה האם השבה של סכום העומד על כ- 5 מיליון ₪, תגרום לעירייה נזק העולה על התועלת בהשבתו לתושבים. התובע טען כי אין מקום לקבל את עמדת העירייה בהקשר זה. לטענתו, מצבה הכלכלי של העיר לוד השתפר בצורה דרמטית משנת 2005 ואילך, על פי הדוחות הכספיים המבוקרים שלה. עוד נטען כי יש לקחת בחשבון לענין מצבה הכלכלי של העיר, לצד הגירעון המצטבר – התחייבויות של צדדים שלישיים כלפיה. כן נטען כי אין מקום לפרוס את החוב – כל עוד העירייה אינה פועלת בנחישות לגביית חובות הארנונה והמים כלפיה. התובע אף טען כי עומס המלוות בעיר לוד, אינו חריג יחסית לערים אחרות – חרף האמור בהקשר זה בס' 7 לתצהירו של גזבר העירייה. העירייה טענה בהקשר זה, כי היא מצויה בהליך הבראה מתמשך, במסגרתו אף מונה לה חשב מלווה מטעם משרד הפנים. לטענתה, חיוב העירייה לשלם את הסכום בתשלום אחד, עלול לקלוע את העירייה למצוקה תזרימית קשה, במיוחד לאור מצבה הכלכלי והיותה מצויה בהליך הבראה מתמשך. עוד נטען כי הקלה על העירייה ביחס להשבה, תיטיב בסופו של דבר גם עם תושבי העיר. העירייה טענה כי חל שיפור בגביית הארנונה בעיר, וכי שיעורי הגביה השנתיים שלה עומדים היום על כ 80%- , שיעור שהוא משביע רצון, לאור הנסיבות המיוחדות של העיר לוד. עוד נטען כי אין להסיק מהדוגמאות אליהן התייחסה ב"כ המבקש כי מצבה של העיר לוד בנושא מלוות הוא טוב יותר או דומה למצבן של הרשויות שהובאו על ידי המבקש כדוגמה להשוואה. מצבן של אותן רשויות טוב בהרבה – כך נטען – מזה של העיר לוד, שתקציב הרווחה שלה עומד על כ 18%- מכלל תקציבה. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ולאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי עיריית לוד פועלת תחת פיקוח של חשב מלווה, ואת העובדה כי מדובר בעירייה – שלמרות שמצבה השתפר, היא סובלת מקשיים, מגירעון, ועליה לטפל באוכלוסיה שבחלקה הגדול היא מעוטת יכולת ובחלקה אף בעייתית. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון גם את העובדה כי לו היתה העירייה מודיעה במועד על חדילת גבייה, לא היו הסכומים נגבים כלל מחברי הקבוצה, וגם את הרצון לפרש את הוראות ס' 9 בצמצום. לכן, אני קובעת כי העירייה תשיב את סכום הארנונה שנגבה ביתר תוך פרק זמן של שנתיים – קרי עד תום שנת 2012 . אני קובעת כי סכומי ההשבה ישאו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א – 1961 (ולא על פי חוק הרשויות המקומיות). ב"כ העירייה יעבירו לב"כ התובע בתום שנת 2011 ובתום שנת 2012 פירוט של הסכומים שהושבו תוך הבהרה של אופן חישוב ההשבה. ב"כ התובע יבחנו את ההודעה, ויודיעו לבית המשפט האם ההשבה בוצעה במלואה.

שכר טרחה וגמול הצדדים נחלקו בעמדותיהם גם ביחס לגמול שיש לפסוק לזכותו של התובע המייצג, ושכר הטרחה שיש לפסוק לזכות באי כוחו.

התובע טען בהקשר זה כי על בית המשפט להתחשב בשיקולים הבאים – התובע פנה אל העירייה בטרם הגשת התביעה, אולם זו הכיחשה כי היא שינתה את שיטת המדידה שלה. התובע פנה לתושבים ברחבי העיר, ואף פנה לקבלת מדידות שנערכו להם. התובע פנה למומחה ולבא כוחו כדי לבחון האם תוספת החיוב נובעת מחיוב שטחים משותפים שלא חויבו קודםל לכן, וכדי שהמומחה יאמוד את גביית היתר. התובע לקח על עצמו סיכון כספי כאשר הגיש את התביעה, משום שהעירייה הכחישה לפני הגשת התביעה כי שיטת החישוב שלה שונתה. התובע הביא תועלת לקבוצה – בהפסקת גביית היתר ובהשבה של הכספים שנגבו מהמועד הקובע ואילך. התובע אף נשא בעלות חוות דעת המומחה – סכך 42,400 ₪ + מע"מ. התובע בקש כי בית המשפט יביא בחשבון כי העירייה נהנתה מגביית היתר במשך שנים רבות. כן צוין כי הכנת התביעה היתה כרוכה בטרחה, וכי תחום המיסוי המוניציפאלי הוא תחום הדורש התמחות מיוחדת העירייה טענה כי לפי ס' 22 ג' לחוק, ומאחר שהתביעה לא אושרה כייצוגית, אין מקום לפסוק גמול לתובע כלל. גם אם בית המשפט יהיה סבור כי מדובר במקרה בו קיים טעם מיוחד המצדיק פסיקת גמול, בנוסף לשכר טרחת באי כוחו של התובע, יש להביא בחשבון כי ההליכים המשפטיים בתיק לא

נמשכו, כי העירייה הודיעה על חדילה מגבייה. העירייה הוסיפה כי בהליך דנן לא התקיים דיון ענייני, והעירייה אף לא הגישה תגובה לבקשת האישור. המקרה נושא התובענה הוא אקט מנהלי לא תקין שאירע לפני שנים רבות, ונחשף לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי. כן התבקש בית המשפט להביא בחשבון לענין ההוצאות גם את מצבה הכלכלי של העירייה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש מקום לפסוק הן גמול לתובע והן שכר טרחה לעורכי דינו. את הגמול לתובע יש לפסוק משום שהתביעה אמנם לא אושרה כתביעה ייצוגית, אולם זאת רק משום שהעירייה הודיעה על חדילת גבייה (ור' בהקשר זה הוראתו המפורשת של ס' 9(ג)(1).

שיעור הגמול לתובע יעמוד על סכום של 100,000 ₪ ושכר טרחת באי כוחו יעמוד על סכום של ₪ 400,000 ₪. בנוסף תשיב העירייה לתובע את הסכום ששולם על ידיו למומחה מטעמו – 42,400 + מע"מ.

בקביעת הסכומים הללו, הבאתי בחשבון את התועלת המשמעותית לציבור בעיר לוד שנגרמה כתוצאה מהגשת התביעה (כאמור – לגישת העירייה מדובר בגבייה בשיעור של כ 8.8- מיליון ₪ לתקופה מיום 10.6.09 ועד יום 29.4.10 ). מדובר אם כן בחיסכון לציבור בשיעורים משמעותיים ביותר. מדובר גם בגבייה בלתי חוקית לאורך שנים, ממנה נהנתה העירייה, ושאותה היא אינה חייבת להשיב לאור הודעתה על חדילת הגבייה. כן הבאתי בחשבון את העובדה כי העירייה הודיעה על חדילת הגבייה, וחסכה קיום דיון לגופו של ענין. מבחינת התובע ובאי כוחו, הדבר גרם לכך כי לא הוטלה עליהם מלוא המלאכה של קיום דיון לגופו. כן הבאתי בחשבון את המומחיות הנדרשת לצורך הגשת תביעה מסוג זה, ואת העובדה כי מלכתחילה הכחישה העירייה את טענות התובע.

שכר הטרחה ישולם לבאי כוח התובע באופן הבא – סכום של 320,000 ₪ ישולם מייד.

סכום של 40,000 ₪ ישולם לאחר שבאי כוח התובע יבחנו את ההשבה בסוף שנת 2011 ושיעור נוסף של 40,000 ₪ ישולם לאחר בחינת שיעור ההשבה לשנת 2012.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשע"א, 01 דצמבר 2010 , בהעדר הצדדים.