1. כללי

המבקשת, עו"ד במקצועה המייצגת את עצמה בתובענה ובבקשת האישור, הינה נהגת אשר עת החנתה את הרכב בו נהגה ברח' אליעזר יפה ברעננה, במקום בו קיים תמרור בו נאמר כי "החנייה מותרת לבעל תו חנייה אזורי בלבד", הודבק על הרכב דו"ח חנייה לפיו "ההעמדה או החניה היא מעבר לזמן ולמשך התקופה שבהם הותרה החניה במקום (סע' 5(ב)(3) לחוק העזר)" (להלן: דו"ח החניה). לטענת המבקשת בתובענה, בחוק העזר העירוני רעננה כלל לא קיים המונח 'תו חנייה אזורי', ואף אין בתוספת לחוק העזר כל הסבר כיצד ניתן להשיג תו שכזה, ועל כן דו"ח החניה ניתן בהעדר סמכות וללא עיגון סיבת העבירה שכביכול נעברה בחוק העזר, וללא עיגון האמור בתמרור בחוק העזר.

בקשת האישור הוגשה ביום 2.7.08. רק ביום 8.2.10, ובהתאם להמלצת בית המשפט בדיון המקדמי, הודיעה העירייה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת מבלי להודות בטענות המבקשת. במקביל, כעולה מהודעות הצדדים, שינתה העירייה גם את נוסח התמרורים בעיר.

נוכח הודעת העירייה על חדילה מגבייה, הוריתי ביום 22.4.10 על דחיית התובענה, וכן הוריתי על הגשת סיכומים לעניין פסיקת הגמול וההוצאות לתובעת.

2. שיקולים לפסיקת גמול ושכ"ט בעקבות הפסקת גבייה

השיקולים לפסיקת גמול לתובע ושכ"ט לבא כוחו מקום בו נדחתה התובענה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק זה. סעיף 22(ב) מפרט את השיקולים לפסיקת גמול לתובע, כדלקמן:

"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי.;

(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."

סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, קובע שבקביעת שכר טרחת ב"כ התובע יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים:

(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

(ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."

ד"ר אלון קלמנט, במאמרו "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 131, מחלק את השיקולים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך; הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת; הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית, כגון: קידום אכיפת הדין, הרתעה, יעילות והוגנות, ולהכוונת המשאבים להגשת תובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר.

בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 7.2.08)(להלן: "פסק הדין בעניין לויט"), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט ואין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובע הייצוגי. כב' השופט גרוניס הצביע שם על שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בקריטריונים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות: "סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 259). מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה. מטעם זה מורה החוק כי בעת קביעת שכר הטירחה יש להתחשב באינטרסים שהוגשמו על ידי הגשת התובענה. בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3))(ראו, פרשת אנליסט, עמ' 258). הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה היתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק 5, לפיו להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס.

סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות "בא כוח מייצג", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות. לאור מטרה זו קובע החוק כי בקביעת גובה שכר הטרחה יש להתחשב באופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את התובענה הייצוגית (ס"ק (4)).

סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. כך, לדוגמה, יש להקפיד כי שכר הטירחה לא יעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר (פרשת אנליסט, עמ' 259)."

להלן אבחן תחולת השיקולים הנ"ל במקרה שלפני.

א. שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת (התועלת לחברי הקבוצה ואופן ניהול ההליך) התובעת העריכה את תביעתה בסך של כ- 2 וחצי מיליון ₪, הערכה המבוססת על נתונים כלליים בדבר הכנסות העירייה מדוחות חנייה לשנים 2002-2004. המשיבה מצידה טוענת כי הסכומים שנגבו בפועל בגין דוחות חניה במקומות בהם הוצב התמרור הנדון בתובענה, בניכוי הדוחות שבוטלו, עומדים על סך של 669,715.

הערכת המבקשת אינה מבוססת, ואילו חישוב העירייה מבוסס על נתונים לגבי שני רחובות בעיר בלבד, ולכן יש להניח כי סכום הגבייה אלמלא היתה מוגשת התובענה היה גבוה מהסכום שהוצג על ידי העירייה ונמוך מזה שהוצג ע"י התובעת.

מנתוני הגבייה לא ניתן אמנם לקבוע את החיסכון המדויק לציבור עקב התובענה, ואולם, התועלת לציבור טמונה בעצם הפסקת הגבייה הבלתי חוקית, שכן, אלמלא הגשת התובענה סביר להניח כי העירייה היתה ממשיכה בה. בנוסף, גם אם ניקח את נתוני העירייה כבסיס לחישוב מדובר בחסכון של כ-700,000 ₪ במשך שנתיים.

ב. שיקולי הכוונה ציבורית (חשיבות ציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק) לטענת המבקשת החשיבות הציבורית בתובענה זו נעוצה בתרומתה ליישום שלטון החוק, ובאפקט ההרתעתי שלה. העירייה טוענת כי היא סברה כי פעלה כדין ולמען רווחת התושבים בלבד, ואף אם היה מקום לשינוי נוסח התמרור אין לראות את העירייה כמי שפעלה שלא כדין. העירייה גם מציינת את האינטרס שלא לפגוע בקופה הציבורית.

היות והעירייה ניצלה את זכות היתר שניתנה לה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, היא אינה יכולה לטעון לעניין פסיקת הגמול ושכר הטרחה למבקשת, כי הפסקת הגבייה אינה בעטייה של התובענה. יש לראות בהפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות כהודאה של הרשות שהגבייה נעשתה שלא כדין. כפי שציינה כב' השופטת רות רונן בבש"א (ת"א) 30948/08 קובי זמיר נ' עיריית רמלה (מיום 6.1.09): "האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה - היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות - אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא...

אני סבורה לאור האמור לעיל, כי כאשר רשות מנצלת את הזכות שניתנה לה במסגרת החוק, ומודיעה על חדילת גבייה, על בית המשפט להתייחס להודעה זו כאל "הודאה" בכך שהגבייה לא היתה חוקית - ככל שמדובר בסוגיית הגמול לתובע ושכר טרחת עורכי דינו. אין מקום לאפשר לרשות להודיע על חדילת הגבייה, ובמקביל לטעון כי היא לא גבתה גביית יתר, וכי לכן אין מקום לשלם גמול לתובע המייצג, ושכר טרחה לבא כוחו".

אשר לשיקולים הנוגעים לשמירה על הקופה הציבורית, הרי הם שהנחו את המחוקק להעניק לרשויות ציבוריות את ההטבה שבסעיף 9 לחוק תובעות ייצוגיות, שנוצלה על ידי העירייה במקרה זה, ולכן לא נדרשה להשיב את מלוא הסכומים שגבתה ביתר. אין להביא שיקולים אלו פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו.

ג. שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך)

העירייה טוענת כי המבקשת, המייצגת את עצמה, לא נדרשה להשקעה או סיכון בניהול ההליך. אין ספק כי הגשת התובענה הייתה כרוכה בטרחה ובסיכון מצד המבקשת, גם אם הם מועטים. המבקשת היא עו"ד אשר הגישה את הבקשה בשמה, ולכן יש לפסוק את שכרה כשכ"ט עו"ד לכל דבר ועניין. מנגד, מובן כי הודעת העירייה על חדילת הגבייה חסכה למבקשת הוצאות וטרחה, גם אם זו ניתנה רק לאחר דיון מקדמי בבקשה ובהמלצת בית המשפט.

ד. שיעור הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו

המבקשת מבקשת לפסוק לטובתה גמול בסך השווה למחצית הסכום שנחסך לציבור, על פי חישוב העירייה, היינו- סך של כ- 345,000 ₪. את שכר טרחתה כב"כ המבקשת, עותרת המבקשת להעמיד על סך של 200,000 ₪. העירייה סבורה כי ככל שיש לפסוק למבקשת גמול והוצאות, הרי שבנסיבות המקרה יש להעמידם על שיעורים מינימליים.

שיעור הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו, במקרים בהם הגבייה הופסקה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, נפסק בכל מקרה על פי נסיבותיו ולאור השיקולים בחוק התובענות הייצוגיות. בת"מ 304/07 אלפסי נ' עיריית חיפה (מיום 13.4.08) ביהמ"ש קבע גמול כולל לתובע הייצוגי ובא כוחו, בסך של למעלה ממחצית הסכום ש"נחסך". במקרים בהם נפסקו סכומים נמוכים יותר, היה זה עקב נסיבות הקשורות לאותם הליכים, ולא כעקרון כללי. כך, בחלק מהמקרים נפסק סכום נמוך יחסית, משום שבית המשפט שדן בתובענה לא השתכנע שהגבייה הופסקה כתוצאה מהגשת התובענה (ת"מ 203/06 זאב אייזנברג נ' מחסני ערובה נעמן והיועץ המשפטי לממשלה (מיום 31.8.06); ת"מ 112/06 חיים אלבז נ' עיריית חולון (מיום 10.6.07); ת"מ 202/06 התנועה להגינות שלטונית נ' מ"י (מיום 20.8.07).

במקרה זה שוכנעתי כי הפסקת הגביה היא תוצאה של התובענה, ולכן יש לפסוק למבקשת גמול שישקף את החיסכון שהביאה לציבור.

ה. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת סכום של 250,000₪, כסכום הכולל את הגמול ושכ"ט התובעת כעורכת דין. במקרה זה אין לפסוק סכום בנפרד לאור העובדה כי מדובר באותה אישה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים.

בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס המתנהל לפי חוק זה.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"א, 05/12/2010, בהעדר הצדדים.