ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 13/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 476-07-10 מנהלי, ארנונה

יצחק סולומון בע"מ – חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נגד עיריית חיפה


12/12/2010

עת"מ 476-07-10

יצחק סולומון בע"מ – חברה לבנייה ועבודות ציבוריות

נגד

עיריית חיפה

 

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

בפני : כב' השופט רון סוקול

[12/12/2010]

פסק דין

1. עתירה לחייב את המשיבה (להלן גם "העירייה") ליתן לעותרת תעודה המופנית לרשם המקרקעין על מנת לאפשר העברת הזכות בנכס מקרקעין, הרשום על שם העותרת, על שם הרוכש. כן מתבקש בית המשפט לקבוע שהעותרת אינה חבה בחובות ארנונה בגין נכס המקרקעין שבבעלותה.

הדיון עוסק בין היתר בשאלה האם רשאית עירייה להימנע ממתן אישור לרשם המקרקעין בשל חוב ארנונה שהתיישן זה מכבר.

רקע

2. בשנת 1974 רכשה העותרת, חברה רשומה בישראל, מקו-אופ זבולון אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, זכויות במקרקעין המצויים בשכונת קרית חיים שבחיפה. מדובר בחלק ממבנה בן שלוש קומות ובו דירות מגורים, כאשר הקומה התחתונה משמשת למסחר.

בתחילה היה רשום הנכס כחלק ממספר חלקות, אולם כיום, לאחר השלמת הליכי הרישום, רשום המבנה כבית משותף בחלקה 36 גוש 11539. על שם העותרת רשומות שלוש חלקות משנה- חלקות 1, 2, ו-3. חלקות אלו הן החלקות המשמשות למסחר בקומה התחתונה.

3. במשך השנים מאז רכישת הזכויות בנכס פעלו בו שני עסקים; חנות ירקות ומיני-מרקט. שני אלו נרשמו בעירייה כנכסים נפרדים, האחד נרשם כנכס מס' 1139381-6 והשני כנכס 1139382-4 (להלן יקראו "נכס א" ו"נכס ב" בהתאמה). בתחילה נרשמו בעירייה שני הנכסים על שם העותרת. כיום רשום נכס א' על שם העותרת ונכס ב' רשום על שמו של יצחק סולומון ז"ל.

4. במשך השנים הושכרו שני חלקי הנכס לעסקים שונים. אין חולק כי הודעות על שינוי המחזיקים נמסרו לעירייה ותשלומי הארנונה נדרשו מהמחזיקים.

5. לטענת העותרת היא לא החזיקה בעצמה בנכס מעולם, אלא תמיד החזיקו בו שוכרים שונים. כן טענה כי גם מי ששימש כמנהלה, מר יצחק סולומון ז"ל, לא החזיק בנכסים באופן אישי אף פעם.

6. עם זאת מתברר, כי בשנות ה-90 נרשם בעירייה כי שני הנכסים מוחזקים על ידי מר יצחק סולומון ז"ל. העובדות לא הובררו עד תום, אולם מתברר כי בספרי העירייה נרשם שנכס א' מוחזק על ידי מר סולומון יצחק ז"ל באופן אישי החל מיום 1/1/90 ועד 31/12/91. על אף האמור, בגין ההחזקה בשני הנכסים, נדרש יצחק סולומון ז"ל באופן אישי לשלם את הארנונה בתקופה האמורה. הואיל וחוב הארנונה לא סולק, כך נטען, הגישה העירייה בשנת 1991 תביעה כנגד מר יצחק סולומון ז"ל לתשלום החוב (ת.א. (חי') 16580/91). ביום 20/5/93 ניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה ולפיו חויב מר סולומון ז"ל לשלם לעירייה סך של 87,931.52 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, החזר הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. פסק הדין הוגש לביצוע בחודש 7/93 (תיק הוצל"פ 02-17465-93-7).

7. השנים חלפו מבלי שחובו זה של מר סולומון סולק ומבלי שננקטו כנגדו או כנגד העותרת הליכי גבייה כלשהם. בשנת 2001 החל בנו של מר יצחק סולומון ז"ל, מר עזרא סולומון, לנהל את החברה - העותרת. באותה שנה הושכר הנכס כולו, על שני חלקיו, למר ויצמן אייל.

ביום 14/9/08, לאחר פטירתו של מר יצחק סולומון ז"ל, נערך ונחתם הסכם בין העותרת למר ויצמן, לפיו רכש מר ויצמן מהעותרת את הנכס כולו. לצורך העברת הזכויות במרשם המקרקעין על שמו של ויצמן, ובהתאם לסעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], פנתה העותרת לקבלת תעודה מהעירייה המאשרת כי אינה חייבת תשלום כלשהו בגין הנכס. בתשובה הודיעה העירייה כי קיים חוב ארנונה וכי כל עוד לא יסולק לא תינתן לעותרת התעודה.

העירייה בססה את תשובתה על חוב הארנונה שניתן בת.א. 16580/91 כנגד מר יצחק סולומון ז"ל.

8. בעקבות הדרישה הנ"ל של העירייה הוגשה העתירה הנוכחית, שבה מבקשת העותרת להורות לעירייה למסור לה את האישור הדרוש לרשם המקרקעין ולהצהיר כי אינה חייבת בחוב ארנונה.

9. בתשובת העירייה הועלו טענות מקדמיות שונות, אולם תשובתה לגופן של טענות לא היתה ברורה. ככל שניתן להבין טוענת העירייה כי נכס א' רשום בספריה על שם העותרת ואילו נכס ב' רשום בספריה על שמו של יצחק סולומון ז"ל. אין הסבר לרישום האמור העומד בסתירה לנסחי הרישום ולפיהם שני הנכסים הינם בבעלות העותרת.

עוד טוענת העירייה כי החוב נשוא דרישתה נצבר בתקופה שבה שני הנכסים היו רשומים בספריה על שמו של יצחק סולומון ז"ל (סעיף 15 לתשובה). בדיון בעל פה אישר בא כוח העירייה כי כל החוב נשוא דרישתה הינו חוב ארנונה שנצבר לפני שנת 1990 (ייתכן שמדובר בטעות שהרי העירייה טענה גם כי מר סולומון החזיק בנכס מיום 1.1.90).

10. העותרת טוענת כי ככל שקיים חוב ארנונה משנות ה-90 הרי שחוב זה התיישן ועל כן העירייה אינה יכולה לנקוט בהליכים כלשהם לגבייתו ועליה למסור לה אישור לרשם המקרקעין כנדרש לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות. עוד נטען כי העירייה מעולם לא דרשה את החוב מהעותרת וכי זו כלל לא ידעה על קיומו של החוב. מכל מקום, החוב על פי פסק הדין בתיק 16580/91 הינו של מר יצחק סולומון ז"ל באופן אישי ולא של העותרת, ועל כן אין לעכב את מתן האישור בשל חוב זה.

11. העירייה לעומתה מבהירה, כי יצחק סולומון ז"ל והעותרת חד המה וכי אין להפריד ביניהם. יצחק סולומון ז"ל היה בעל השליטה והמנהל בעותרת ועל כן אין להבחין בין חיוביהם. עוד טוענת העירייה כי סמכותה שלא ליתן אישור כנדרש לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות אינה נתונה להתיישנות. התיישנות תביעה הינה דיונית במהותה ואין בחלוף תקופת ההתיישנות כדי לאיין את החוב. על כן רשאית העירייה להתנות את מתן האישור בסילוק החוב.

דיון והכרעה

12. אפתח ואציין כי דין העתירה להתקבל על כל חלקיה, הן בשל כך שלא הוכח כי קיים חוב של העותרת והן בשל חלוף תקופת ההתיישנות לגביית החוב נשוא דרישת העירייה.

13. סעיף 324(א) לפקודת העיריות קובע:

לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר - סולקו במלואם או שאין חובות כאלה.

סעיף זה הינו אחד האמצעים העומדים לרשותה של רשות מקומית לגביית חובות לרבות חובות ארנונה. כידוע, לרשות המקומית דרכי גבייה שונות של תשלומי חובה מוניציפאלים; הגשת תביעה כספית לבית המשפט (לרבות אפשרות להגשת תובענה בסדר דין מקוצר); נקיטת אמצעי אכיפה מינהליים אקטיביים, כגון עיקול, תפיסת נכסים וכו' על פי פקודת המסים (גביה), או פקודת העיריות; באמצעות אכיפה פסיבית, כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות.

בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (ניתן ביום 5/12/06) אומר בית המשפט:

לרשות המקומית ניתנו אמצעי גבייה נוספים על ידי המחוקק, אמצעים שהדין נמנע מלהקנות לבעל דין "רגיל" המבקש לפרוע את חובותיו, וזאת בכדי לסייע בידה באכיפת חובותיה. ההצדקה להרחבת קשת האמצעים הנתונים בידי הרשות ברורה. לרשות המקומית חייבים רבים והיא מהווה "שחקן חוזר" בנעליה כנושה. כוח האדם האמון על אכיפת החובות מטעם הרשויות מוגבל בכמותו ופיתוח מנגנוני אכיפה אקטיביים עשוי לגזול משאבים רבים מתקציבה. כמו כן, להבדיל מנושה "רגיל", הנהנה בעצמו מזכייתו בהליך המשפטי, הכספים הנגבים אמורים לשרת את כלל הציבור ולספק שירותים מוניציפאליים בסיסיים לתושבים. אינטרס זה מצדיק כשלעצמו את יצירת מנגנוני האכיפה המפורטים, תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר המבקש לגבות את חובותיו והפרת האיזון האדוורסרי בין הצדדים. אמצעי האכיפה המנהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גבייה אפקטיבי, ללא השקעה רבה של כספי ציבור, על ידי ניצול ה"צמתים" על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין (כתוארו אז), בבג"צ 779/92 סלאמה נ' ראש עירית נצרת, פ"ד מז (5) 183, 186). "צמתים" כגון העברת זכויות במרשם המקרקעין (המותנית, כאמור, באישור הרשות בדבר היעדר חובות הרובצים על המקרקעין) וקבלת היתרים שונים מידי הרשות וועדת התכנון.

ההליך הנוכחי מתייחס לאמצעי גביה פסיבי זה בלבד.

14. כפי שניתן לראות, סעיף 324(א) מגביל את רישום העברת זכויות בנכס מקרקעין עד לקבלת תעודה - אישור, בדבר העדר חובות לרשות המקומית. התעודה מתייחסת לחובות של בעל הנכס ביחס לאותו נכס. על מנת שלא ליתן למבקש תעודה כאמור על העירייה להצביע על התקיימותם של ארבעה רכיבים:

(א) קיומו של חוב לעירייה.

(ב) החוב נובע מהוראת הפקודה או מדין אחר הקובע חובות לעירייה (להבדיל למשל מחוב שמקורו בחוזה, בנזיקין וכו').

(ג) החוב הינו של בעל הנכס.

(ד) החוב נובע מאותו נכס.

(ראה בג"צ 779/92 סלאמה נ' ראש עיריית נצרת, פ"ד מז(5) 183 (1993)).

האם בפנינו חוב של בעל הנכס

15. כאמור, בעל הנכס הינה העותרת. כך רשום בלשכת רישום המקרקעין ואין ברישומים הפנימיים של העירייה כדי לשנות את קביעת הבעלות. לפיכך עלינו לשאול עצמנו האם העירייה הצביעה על חוב שחבה לה העותרת, שכן אם החוב אינו של העותרת אלא של מאן דהוא אחר, לא רשאית העירייה למנוע את מתן התעודה.

16. העירייה סומכת טענתה על חוב שנצבר בתקופה שהנכסים היו רשומים בספריה כמוחזקים על ידי מר יצחק סולומון ז"ל, אולם לטענתה אין להפריד בין יצחק סולומון ז"ל לבין העותרת. טענה זו איני יכול לקבל.

מר סולומון ז"ל והעותרת הינן ישויות משפטיות נפרדות. אין כל מניעה שאדם שהינו בעל מניות בחברה שהיא בעליו של נכס, יחזיק בנכס באופן אישי, בין על פי הסכם שכירות עם החברה ובין הסכם אחר, או להיפך, חברה תחזיק בנכס שבעליו הינו אדם פרטי שהוא גם בעל מניות בה. כל עוד לא קיימת עילה בדין להרים את מסך ההתאגדות של החברה, יש לראות בחברה ובבעלי מניותיה כבעלי אישיות משפטית עצמאית.

העירייה סברה, בעת הגשת התביעה בשנת 1991, כי המחזיק בנכס הינו מר סולומון יצחק ז"ל. על כן הגישה את התביעה כנגדו באופן אישי. העירייה לא צירפה את העותרת כנתבעת נוספת ולא טענה כי יש זהות בין מר סולומון ז"ל לעותרת. גם כיום העירייה אינה מצביעה על כל עילה להרמת הפרגוד ולהתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

הואיל והחוב הנטען הינו חובו של מר יצחק סולומון ז"ל ולא חובה של העותרת, די בכך כדי להביא לדחיית דרישתה של העירייה, שהרי תנאי להמנעותה ממתן תעודה לרשם המקרקעין הינו חוב של בעל הנכס (השווה בג"צ 973/90 פרופיל חן בע"מ נ' עירית יבנה, פ"ד מה(1) 16 (1990)).

התיישנות החוב

17. ניתן היה לסיים את דברינו בקביעה האמורה, אולם מצאתי להוסיף כי אפילו החוב הנטען היה חוב של העותרת, בין מכוח כללי הרמת מסך ובין בשל החזקתה בנכס, לא היה בכך די כדי למנוע ממנה קבלת התעודה.

בעבר ניתנו מספר רב של פסקי דין בהם נפסק כי התיישנות חוב הינה טענת הגנה דיונית שאינה מפקיעה את זכותו המהותית של הנושה. אשר על כן נקבע, כי העירייה רשאית שלא ליתן תעודה לרשם המקרקעין, אף אם זכותה לנקוט בהליכי תביעה לגבית החוב התיישנה (ראה למשל עת"מ (ת"א) 1066/03 א.י.ר.מ. קנין בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (ניתן ביום 23/2/04); עת"מ (ת"א) 3161/08 שותפות היכל השלג והקור בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (ניתן ביום 25/4/10)).

בעע"מ 1164/04 הנ"ל השאיר בית המשפט את השאלה ללא הכרעה ואמר:

באשר לסוגיית ההתיישנות, אין חולק, כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד התגבשות החוב, שהוא מועד התשלום בו נתבקש המשיב לשאת עובר לאישור היתר הבניה שנתבקש על ידו. מכאן, חוב זה התיישן ואינו בר תביעה. דומה כי מסקנה זו מקובלת אף על המערערת. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לנפקות שיש לייחס לחלוף מועד ההתיישנות. בעוד שהמערערת סבורה, כי התיישנות החוב מונעת ממנה לפעול לאכיפתו באמצעות פנייה לערכאות משפטיות בלבד, סבור המשיב כי עם התיישנות החוב מנועה הרשות מלפעול לאכיפתו הן באמצעות תביעה בערכאות משפטיות והן באמצעות נקיטת אמצעי גבייה מנהליים המוקנים לה מכוח הדין, לרבות התניית מתן אישור הטאבו המבוקש, מכוח סעיף 324(א) לפקודה.

ההכרעה בין עמדות אלו היא סוגיה קשה ומורכבת המעלה שיקולי מדיניות אשר להם פנים לכאן ולכאן. איני סבורה כי ניתן לפסול מניה וביה את עמדת המשיב לפיה יש מקום להנחה כי הרשות זנחה דרישתה לתשלום החוב וכי מתקיים אינטרס מוסדי שעניינו חיסכון זמן שיפוטי יקר ב"עניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559). מכל מקום, לנוכח עמדתי בסוגיית תיקון הטעות סוגיה זו אינה נדרשת להכרעה במקרה דנן והדברים ייבחנו, במידת הצורך, בעתיד לבוא. ייתכן והדרך הרצויה לפתרון סוגיה סבוכה זו מצויה בידי המחוקק ומוטב כי זה יבהיר את עמדתו בנושא. עד אשר יאמר דבר המחוקק, בית המשפט יבחן כל מקרה לגופו, ואם ימצא לנכון יידרש לסוגיה העקרונית.

18. לאחרונה דן בית המשפט העליון בהרחבה בטענת התיישנות חובות ארנונה (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 20/6/10)).

באותו מקרה עלתה שאלת התיישנות חובות ארנונה אל מול הליכי גבייה מינהלית אקטיבית שנוקטת העירייה מכוח פקודת המיסים (גביה) ופקודת העיריותפקודת העיריות

בסופו של יום קבע בית המשפט כי הרשות אינה רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו. כב' השופטת ד' ברלינר שכתבה את פסק הדין העיקרי מציינת בין היתר:

תכלית הסדר הגבייה המינהלי היא להקל על הרשות בהיבטים שונים של הזמן והעלות הכרוכים בנקיטת הליכים אזרחיים רגילים. לצורך כך פטר המחוקק את הרשות מהחובה לאשר את זכותה בפסק דין והעמיד לעזרתה אמצעי אכיפה שונים. לכך אין דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה הגיעה לאותה מסקנה, תוך שהיא מבחינה בין סיווג הליכים השייכים לתחום האזרחי- הכפופים לדין ההתיישנות, לבין הליכים השייכים לתחום המינהלי- הכפופים לדיני השיהוי. לדעתה תחום המס שייך לתחום האזרחי ועל כן היא מציינת:

28. ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי - אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה.

29. תוצאה זו, לפיה התביעה לתשלום ארנונה כפופה להתיישנות האזרחית, מתיישבת עם התפיסה הכללית העולה מתוך חקיקת המס בישראל והפסיקה הקשורה בה, לפיה תביעות לתשלום מס או להשבתן כפופות בדרך כלל לתקופת התיישנות אזרחית. אכן, בחוקי מס רבים קיימות הוראות התיישנות ספציפיות, בעיקר ביחס לתביעות להשבת מס ששולם ביתר או בחסר, אולם לעתים גם ביחס לקביעת השומה עצמה. כך למשל, בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (בעיקר סעיפים 145, 159-169); בחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 (בעיקר סעיפים 1, 2 ו-7); בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (בעיקר סעיף 56); בפקודת המכס (בעיקר סעיפים 150 ו-154); ובחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (בעיקר סעיפים 532-534) (וראו דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב, 876-885 (מהד' שניה, 1998)). הימצאותם של הסדרי התיישנות ספציפיים מצביעה אף היא על שיוכם הענייני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי, להבדיל מהשיהוי המינהליחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (בעיקר סעיף 56); בפקודת המכס (בעיקר סעיפים 150 ו-154); ובחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (בעיקר סעיפים 532-534) (וראו דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב, 876-885 (מהד' שניה, 1998)). הימצאותם של הסדרי התיישנות ספציפיים מצביעה אף היא על שיוכם הענייני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי, להבדיל מהשיהוי המינהליחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 (בעיקר סעיפים 1, 2 ו-7); בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (בעיקר סעיף 56); בפקודת המכס (בעיקר סעיפים 150 ו-154); ובחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (בעיקר סעיפים 532-534) (וראו דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב, 876-885 (מהד' שניה, 1998)). הימצאותם של הסדרי התיישנות ספציפיים מצביעה אף היא על שיוכם הענייני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי, להבדיל מהשיהוי המינהלי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (בעיקר סעיף 56); בפקודת המכס (בעיקר סעיפים 150 ו-154); ובחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (בעיקר סעיפים 532-534) (וראו דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב, 876-885 (מהד' שניה, 1998)). הימצאותם של הסדרי התיישנות ספציפיים מצביעה אף היא על שיוכם הענייני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי, להבדיל מהשיהוי המינהלי.

דברים אלו שנאמרו לגבי הליך גביה מנהלי אקטיבי, נכונים גם לגבי אמצעי גביה פסיבי כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות. ככל שהעירייה אינה רשאית לנקוט בהליך גבייה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מנהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו.

19. נוסיף, כי בעע"מ 1164/04, שבו לא הוכרעה טענת ההתיישנות, מציין השופט ברק:

אך במקרה שלפנינו אין לי צורך לקבוע קביעה נחרצת בשאלת ההתישנות. שכן, בכל מקרה, סירוב העיריה להעניק את אישור הטאבו כפוף לכללי היסוד של המשפט המנהלי. לפי כללים אלה, הנני סבור כי פעולת האכיפה המנהלית העקיפה היא פעולה בלתי ראויה בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו.

 

משמע, העירייה הדנה בבקשת אזרח לקבל תעודה על פי סעיף 324(א) כפופה לכללי המשפט הציבורי. עליה לנהוג בסבירות, בתום לב, במידתיות ולהפעיל רק שיקולים ענייניים. מקום בו העירייה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את האזרח על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן התעודה. שימוש באמצעי הפסיבי העומד לרשותה והימנעות ממתן תעודה מהווה הפרת חובת תום הלב של הרשות והתנהגות בלתי סבירה ובלתי מידתית.

20. במקרה הנוכחי עמידת העירייה על דרישתה הינה בלתי ראויה גם מהטעם שלטענת העירייה ניתן פסק דין כנגד מר יצחק סולומון ז"ל בלבד. העירייה לא עשתה מאום לאכיפתו במשך שנים. אין טענה כי אי פעם נשלחה דרישה לסילוק החוב למר סולומון יצחק ז"ל, לא כל שכן לעותרת שהיא בעלת הנכס. העותרת רשאית הייתה להניח כי חובות הארנונה משולמים כסדרם על ידי כל המחזיקים וכי אין כל חוב ארנונה נוסף. העותרת סמכה על מצג זה כאשר התקשרה בהסכם למכירת הנכס ואין מקום לאפשר לעירייה להתחמק מהמצג שיצרה.

סוף דבר

21. אשר על כן הנני נעתר לעתירה ומורה למשיבה להמציא לעותרת תוך 15 יום מקבלת פסק דין זה אישור כנדרש על פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, לשם העברת הנכס הידוע כגוש 11539 חלקה 36 חלקות משנה 1, 2, 3, על שמו של הרוכש ויצמן אייל.

כמו כן הנני קובע כי העותרת אינה חייבת לשלם לעירייה חובות ארנונה בגין הנכס האמור.

העירייה תשלם לעותרת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בעתירה זו בסך כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, א' טבת תשע"א, 08/12/2010, בהעדר הצדדים.

_______

מאמר בנושא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן