ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

עעם 10087-08 עליון , תכנון ובנייה

הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים ואח' נגד יוסף סרי


14/12/2010

עעם 10087/08

  1. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים
  2. עיריית ירושלים

נגד

יוסף סרי

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים

בפני: כבוד השופטים אסתר חיות, יורם דנציגר, יצחק עמית

[14/12/2010]

פסק דין

השופטת א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (סגן הנשיא השופט ד' חשין) אשר דחה עתירה שהגיש המשיב לביטול הפקעה, אך קבע כי על המערערות, עירית ירושלים (להלן: העיריה) והועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הועדה המקומית או הועדה), לממש את מטרת ההפקעה בתוך ארבע שנים.

העובדות הצריכות לעניין

1.המשיב הינו בעלים של דירה בת שלושה חדרים וחצר בבניין המצוי ברחוב שדרות בן-צבי 25 בירושלים, הידועה כחלק מחלקה 48 בגוש 30040 (להלן: הנכס). ביום 8.12.1966 פורסמה תב"ע מס' 927א' למתן תוקף, ובמסגרתה יועדו המקרקעין שבהם מצוי הנכס לדרך ציבורית קרי: הרחבת הכביש שבשדרות בן צבי. בהתאם, פרסמה הוועדה המקומית ביום 6.2.1969 הודעה בדבר הפקעת הנכס לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה), וביום 17.7.1969 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודה על הקניית הנכס לעיריה.

בעקבות מהלכים אלה הגישו המשיב ואשתו ביום 28.9.1969 תובענה על דרך המרצה נגד הועדה המקומית, בה עתרו לבטל את ההפקעה או לחלופין להעמיד לרשותם דיור חלופי ולחלופי חלופין, לשלם להם פיצויים (המ' 1344/69). העיריה והועדה המקומית מצידן הגישו ביום 2.3.1972 תביעה נגד המשיב ואשתו ונגד המחזיק בדירה שעל גג הנכס, יצחק קארה (להלן: קארה), בה עתרו לפינוי הנכס ולקבלת החזקה בו ובמקרקעין (ת"א 1335/72). סמוך לאחר מכן, ביום 2.5.1972 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) בו נקבע, בין היתר, כי עירית ירושלים תעמיד דיור חלופי לעותר ולאשתו וכן לקארה, והדבר ייעשה בהתאם לקביעות שיקבעו הבוררים שמונו במסגרת אותו הסכם. כן נקבע בהסכם כי לאחר שהעיריה תמלא את כל התחייבויותיה לפיו יפנו המשיב, אשתו וקארה את הנכס והוא ירשם על שם העיריה. בהחלטתם מיום 2.5.1973 קבעו הבוררים המוסכמים כי על העיריה והועדה המקומית לרכוש חלקה ברחוב הטייסים 24 ולבנות עליה בנין בן שתי קומות בהתאם לפרטים שאותם ציינו, ועוד קבעו הבוררים כי שמורה למשיב, לאשתו ולקארה הזכות לבקש תשלום פיצויים במקום דיור חלופי. סכום הפיצוי שנקבע לגבי המשיב ואשתו בהקשר זה הועמד על סך של 255,000 ל"י.

2.העיריה רכשה את החלקה ברחוב הטייסים 24 והחלה בהליכים לאישור הבנייה, אך דיירים המתגוררים בסמוך (להלן: הדיירים) הגישו נגד העיריה והועדה המקומית ונגד המשיב, אשתו וקארה תביעה בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 4537/74) בה עתרו למתן צו מניעה קבוע האוסר על עבודת הבניה. כמו כן עתרו הדיירים לצו מניעה זמני האוסר על הבניה עד להכרעה בתביעה. בית משפט השלום נעתר לבקשת הדיירים והוציא צו מניעה זמני, כמבוקש, אך ביום 1.3.1976 דחה את התביעה העיקרית. הדיירים לא אמרו נואש והגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי שהתקבל ביום 1.6.1977 ובפסק דינו הוציא בית המשפט המחוזי צו קבוע המונע את הבניה במקום (ע"א 73/76). בקשה למתן רשות ערעור שהגישו העיריה והועדה המקומית לבית משפט זה נדחתה ביום 22.11.1977 (המ' 546/77, הנשיא י' זוסמן). לאחר הדברים הללו נעשו נסיונות מצד המשיב, אשתו וקארה לחדש את הליכי הבוררות (הם פנו לעיריה בעניין זה בשנת 1979 ובשנת 1983), אך באותו שלב העדיפה העיריה שימונה שמאי מוסכם ובפועל לא חלה, אפוא, כל התקדמות בעניין פינוי הנכס.

3.כעבור למעלה מעשור, ביום 23.3.1990, פנה המשיב באמצעות בא-כוחו לוועדה המקומית וביקש לבטל את ההפקעה. בבקשתו ציין כי שנים רבות לא נעשה דבר על מנת לפצותו בהתאם להסכם הפשרה, כי מטרת ההפקעה לא מומשה כעשרים שנה וכי הזנחת העניין מאז בקשתו משנת 1979 לחדש את הליכי הבוררות, מצביעה על כך שהועדה המקומית והעיריה ויתרו על ההפקעה. ביום 25.6.1990 הודיע היועץ המשפטי של העיריה למשיב כי ביטול ההפקעה "אינו עומד על הפרק" כיוון שהרשות המפקיעה אינה רשאית לבטל הפקעה לאחר שהמקרקעין המופקעים הוקנו לה לפי סעיף 19 לפקודה. עוד צוין כי המשיב הוא זה שבחר "שלא להביא את ההליכים שנקט בהם בשעתו לידי סיומם". משכך שב המשיב וביקש במכתב מיום 30.7.1990 לחדש את הליכי הבוררות ובתשובה מיום 16.9.1990 הפנה אותו היועץ המשפטי לממונה על הנכסים בעיריה.

מגעים אלו לא הבשילו לכלל הסדר וביום 21.7.1993 הגישו העיריה והועדה המקומית לבית משפט השלום בירושלים תובענה נגד המשיב, אשתו וקארה בה עתרו למינוי בוררים או שמאי אשר יקבעו מהו הדיור החלופי או הפיצוי המגיע להם כנגד פינוי הנכס, ולחלופין עתרו לחידוש תביעת הפינוי שהוגשה על ידן בת"א 1335/72 (ה"פ 3501/93). בפסק דינו מיום 12.4.1994 דחה בית משפט השלום את התובענה בציינו כי הסמכות למנות בוררים נתונה לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 12 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. כמו כן, דחה בית משפט השלום את הבקשה לחידוש תביעת הפינוי בקובעו כי פסק הדין שניתן בת"א 1335/72 והחלטת הבוררים שניתנה במסגרת אותו הליך "סיימו למעשה לחלוטין את הליכי הפינוי ואף את הליכי ההפקעה" והם מהווים מעשה בית-דין. עוד קבע בית משפט השלום כי העיריה והועדה המקומית לא מילאו אחר הוראת סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (שעניינה מתן דיור חלוף) (להלן: חוק התכנון והבניה) ואף לא אחר הוראות פסק הדין והחלטת הבוררים שניתנו במסגרת ת"א 1335/72. ערעור שהגישו העיריה והועדה המקומית על פסק הדין נדחה ביום 26.10.1994 (ע"א 191/94), אך בית המשפט המחוזי העיר כי אין בכך כדי למנוע מהעיריה לעתור למינוי בוררים בכל הליך שייראה לה. לאחר הליכים אלו שבו הצדדים וניהלו משא ומתן לגבי גובה הפיצוי בגין ההפקעה, אך גם זו הפעם לא הגיעו לעמק השווה.

4.בחלוף שתיים עשרה שנים נוספות שב המשיב ופנה לעיריה בבקשה לבטל את ההפקעה (ראו פנייתו מיום 15.1.2006), אך העיריה עמדה בסירובה ובמכתב מיום 26.6.2006 ציינה כי לאחר שקיבלה חוות דעת "של אגף תושי"ה ומחלקת הדרכים" אין בכוונתה לבטל את ההפקעה "ולוותר על השטח המיועד לצרכי ציבור". המערער מצידו מיאן להשלים עם תשובה זו והגיש ביום 22.7.2007 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בה עתר להורות על ביטול הליכי ההפקעה של המקרקעין עליהם בנוי הנכס ומחיקת ההפקעה מפנקסי רישום המקרקעין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.בפסק דינו מיום 23.10.2008, עמד בית משפט קמא על כך שהרשות הציבורית חייבת לפעול בשקידה ראויה ובמהירות סבירה למימוש מטרת ההפקעה. עם זאת קבע כי ביטול הפקעה ייעשה רק במקרים חריגים בהם הרשות השלטונית השתהתה פרק זמן בלתי סביר וזנחה את מטרת ההפקעה, וכי גם כאשר נקבע שהרשות השתהתה יש לבחון את הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי אם תבוטל ההפקעה מול הנזק שנגרם לפרט עקב השיהוי.

במקרה דנן, כך קבע בית המשפט, השתהו העיריה והועדה המקומית במימוש מטרת ההפקעה. הוא עמד על כך שהן לא פעלו בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה וזאת בתקופה שבין שנת 1977 (בה נדחתה בקשתן לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל את תובענת הדיירים (המ' 546/77)) לשנת 1993 (בה הגישו תובענה למינוי בוררים ולחלופין לחידוש תביעת הפינוי (ה"פ 3501/93)), וכן בתקופה שלאחר שנת 1994 (בה נדחה ערעורן על פסק דינו של בית משפט השלום בה"פ 3501/93 הנ"ל (ע"א 191/94)). בית המשפט הוסיף וקבע כי מהחומר שבפניו עולה כי למצער עד לשנת 1990 רצה המשיב להגיע לפתרון מוסכם וביקש שימונו בוררים חלופיים אך באותו השלב לא היתה העיריה נכונה לשתף עימו פעולה על פי מתווה זה. בית המשפט הוסיף וציין כי קשה להימנע מן המסקנה שבחוסר המעש של העיריה בתקופות האמורות היא החמיצה את ההזדמנות להשיג שיתוף פעולה מצד המשיב וכי כיום הוא אינו מעוניין עוד בתשלום פיצויים ומבקש לחיות את שארית חייו בנכס.

עוד קבע בית המשפט כי יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בהפקעת בית מגורים, שעל פי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה אין לפנותו אלא לאחר שהועמד "שיכון חלוף סביר" למתגוררים בו, או שולמו להם, על פי בחירתם, פיצויים היכולים לממן שיכון כאמור. אכן השימוש בזכות שמקנה סעיף 194 הנ"ל צריך שייעשה בתום לב ולא על מנת לנצלה לעיכוב הליכי ההפקעה, אך בפועל, כך קבע בית משפט קמא, עלולות ההגבלות שבסעיף זה לעכב את מימוש מטרת ההפקעה והן מהוות קושי נוסף במימושה. עוד עמד בית המשפט על טענת העיריה והועדה המקומית כי הצורך הציבורי בהפקעה לא התבטל, אלא התגבר וכי כתוצאה מהעקומה החדה שיוצר הנכס בכביש נאלצים נהגים לעצור עצירות פתע העלולות לגרום להתרחשותן של תאונות. המשיב מצידו טען כי העקומה מונעת תאונות משום שהיא גורמת להאטת המהירות לפני הצומת, אך טענתו זו לא נתמכה בחוות דעת מתאימה.

6.בהתחשב במכלול הנסיבות הצריכות לעניין קבע בית המשפט כי לא ניתן להגיע במקרה דנן למסקנה שמטרת ההפקעה נזנחה, ובאיזון שבין הנזקים הנטענים על ידי הצדדים, נזקו של המשיב, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אינו גובר על הנזק לאינטרס הציבורי. משכך, החליט בית המשפט לדחות את העתירה ככל שהדבר נוגע לסעד של ביטול ההפקעה.

 

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי לא ניתן להתיר לעיריה ולועדה להמשיך ולהתנהל ללא מגבלת זמן במימוש מטרת ההפקעה, והוא הוסיף כי קציבת פרק הזמן למימושה צריכה להביא בחשבון שתי תקופות ביניים - זו שעד לקבלת החזקה וזו שמקבלת החזקה ועד למימוש מטרת ההפקעה. כן יש להביא בחשבון, כך נקבע, את התנגדותו של המשיב לעצם פינויו מהנכס, שכן התנגדות זו עלולה להשפיע על פרק הזמן שיידרש לקבלת החזקה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי פרק זמן של ארבע שנים ממועד מתן פסק הדין צריך שיספיק לעיריה ולועדה לממש את מטרת ההפקעה, ועוד קבע כי אם העיריה והועדה לא יממשו את מטרת ההפקעה בתוך ארבע שנים תבוטל ההפקעה.

מכאן הערעור שהגישו העיריה והועדה, המכוון כלפי פרק הזמן של ארבע שנים שנקצב להן למימוש מטרת ההפקעה.

טענות הצדדים

7.העיריה והועדה טוענות כי גם כיום ישנו צורך ציבורי רב במימוש ההפקעה נשוא העתירה, והן מדגישות כי ההפקעה הנדונה אינה אלא חלק מהפקעה רחבה יותר המקיפה חלקות נוספות אשר נדרשה לצורך הרחבת כביש שדרות בן-צבי, שהינו עורק תחבורה ראשי המוביל מן השכונות הדרומיות של ירושלים אל היציאה מהעיר. לדבריהן, זהו כביש ישר לכל אורכו (למעט עקומות המתאימות למהירות המותרת), אך בשל חוסר יכולתן לתפוס חזקה במקרקעין נשוא הליך זה, נוצרה בכביש (בקטע שבין הצמתים עם רח' בצלאל ורח' רופין) עקומה חדה שאינה תואמת את ההנחיות לתכנון כבישים ומהווה מפגע בטיחותי. לטענתן קיים צורך ציבורי ממשי בביטול עקומה זו והדבר יתאפשר רק לאחר קבלת החזקה במקרקעין עליהן בנוי הנכס. העיריה והועדה המקומית שבות ומציינות כי הצורך הציבורי בהפקעה רק התגבר עם השנים שכן עומס התנועה בכביש שדרות בן-צבי גדל בשנים האחרונות.

עוד טוענות העיריה והועדה כי לאורך השנים הן לא ויתרו על ההפקעה ופעלו למימושה כמיטב יכולתן, ניהלו לצורך כך הליכים משפטיים מרובים, ניהלו משא ומתן עם המשיב ואף שילמו לו פיצויי הפקעה שאינם שנויים במחלוקת עבור זכויות הבעלות בדירת המרתף המצויה בבנין נשוא ההליך ופינו דייר מוגן שהתגורר בה. העיריה והועדה מוסיפות ומציינות כי הן רכשו חלקה ברחוב הטייסים על מנת לבנות עליה בנין חלופי בהתאם לפסק הבוררים שניתן בזמנו, אך הבניה נפסקה בשל פסק הדין שניתן בתביעת הדיירים. מאחר שאחד הבוררים נפטר, לא ניתן היה לחדש את הליכי הבוררות בפני אותו הרכב לאחר הינתן פסק הדין בתביעת הדיירים ואילו המרצת הפתיחה שהגישו ובה עתרו, בין היתר, להורות על מינוי בוררים חלופיים נדחתה. בנסיבות אלה נוצרו עיכובים בלתי צפויים ובלתי נמנעים במימוש ההפקעה הנדונה אך נוכח הצורך הציבורי שהיה ונותר בהרחבת הכביש בשדרות בן-צבי, פעלו העיריה והועדה לטענתן למימוש ההפקעה בחלקות הנוספות שנדרשו לצורך הרחבתו ומחוסר ברירה, הרחיבו את הכביש ללא השטח שעליו בנוי הנכס. לעומת זאת, כך לטענתן, פעל המשיב בדרכים שונות למנוע את פינויו מהנכס ולעכב את מימוש ההפקעה ובנסיבות כאלו לא היה מקום לקצוב מועד מוגדר למימוש מטרת ההפקעה. עוד טוענות העיריה והועדה כי פרק הזמן הדרוש להן עד לקבלת החזקה בנכס אינו תלוי בהן. זאת משום שעליהן לנקוט באמצעים משפטיים נגד המשיב ונגד קארה המתנגד אף הוא לפינוי הנכס והן מוסיפות כי נראה שפרק הזמן שנקצב להן בהקשר זה אינו ריאלי, וכי לא ניתן משקל נכון למורכבות ולקשיים שבהם נתקלו נסיונותיהן לתפוס חזקה בנכס לאורך השנים. עוד טוענות העיריה והועדה כי אין זה סביר שארבע שנים יספיקו לקבלת פסקי דין חלוטים לפינוי המשיב וקארה וכן להריסת הנכס ולסלילת הכביש. על כן המשמעות המעשית של פסק הדין היא ביטול ההפקעה, ולא לכך כיוון בית משפט קמא. העיריה והועדה מוסיפות וטוענות כי המקרים כגון זה שבפנינו בהם מתנגד בעל הזכויות בנכס לפינויו, אינם המקרים שמתאים לקצוב בהם פרק זמן למימוש ההפקעה. עוד מציינות העיריה והועדה כי לאחר קדם הערעור שהתקיים בהליך דנן ניסו הן להגיע להסכם פשרה עם המשיב לפיו יפונה הנכס כנגד תשלום פיצויי הפקעה מוסכמים, אך הדבר לא צלח בשל מצבו הבריאותי של המשיב והודעת בא-כוחו כי המשיב אינו מסוגל ליתן הוראות לפשרה. לטענת העיריה והועדה מצב דברים זה מערים קושי נוסף בדרך אל מימוש ההפקעה שגם אותו יש להביא בחשבון. לבסוף טוענות העיריה והועדה כי למשיב לא יגרם כל נזק כתוצאה מדחיית מועד הפינוי של הנכס, והן מדגישות בהקשר זה כי הוא ממשיך להתגורר בו על פי בחירתו.

העיריה והועדה מבקשות, אפוא, להתערב בפסק הדין ולקבוע כי העתירה שהגיש המשיב לביטול ההפקעה נדחית ללא קציבת מועד למימוש ההפקעה, ולחלופין הן מבקשות להאריך באופן משמעותי את פרק הזמן שקצב בית משפט קמא למימושה.

8.המשיב מצידו סבור כי דין הערעור להידחות והוא מציין כי בית משפט קמא דחה אמנם את העתירה שהגיש אך קצב לעיריה ולועדה תקופה של ארבע שנים למימוש מטרת ההפקעה ולטענתו, קציבת מועד למימוש ההפקעה הינו איזון נאות והוגן בין זכויות הפרט להחזיק ברכושו לבין האינטרס הציבורי. המשיב מדגיש כי ההפקעה פורסמה לפני למעלה מארבעים שנה אך לא בוצעה עד היום ובנסיבות אלו, יש להורות על ביטולה בהתאם להלכה הפסוקה. עוד מדגיש המשיב כי גם בתקופה שחלפה מאז פסק הדין התרשלו העיריה והועדה ולא מימשו את ההפקעה, והוא טוען כי יש לדחות את הטענות שהעלו העיריה והועדה כנגד קציבת המועד כאמור בהדגישו כי פרק הזמן שנקצב לעיריה ולועדה הוא ריאלי ודי היה בו לצורך מימוש ההפקעה אלמלא נהגו "ברשלנות ואטימות הלב, תוך פגיעה קשה בזכויותיו של המשיב לרכושו ולאיכות חייו". לבסוף מציין המשיב כי לאורך כל השנים "חרב הפינוי והנישול" התנופפה מעל ראשו והעיירה והועדה לא הרפו ממנו, וכעת אין ליתן להן סעד נוסף.

דיון והכרעה

9.בדיון שהתקיים בפנינו ביום 8.12.2010 ציין בא-כוחו של המשיב, עו"ד עצמון, כי המשיב, שהינו כיום כבן 89 שנים, לוקה בבריאותו וכי בשל מצבו אין הוא מסוגל ליתן לו הנחיות לניהול התיק בעת הזו. עוד ציין עו"ד עצמון כי לפני מספר חודשים בעת שמצבו של המשיב היה טוב יותר הוא דחה את הצעת הפשרה האחרונה שהציעה לו העיריה וזוהי היום גם עמדת ילדיו (אחת מבנותיו, כך נאמר, אף מתגוררת עימו בנכס). לשאלתנו האם בנסיבות שנוצרו אין מקום למנות למשיב ולו אפוטרופוס לדין השיב עו"ד עצמון כי הוא אינו סבור כך, כי בדעתו לטעון בערעור בהתאם להוראות האחרונות שקיבל מן המשיב וכי הוא אינו מעוניין לנהל משא ומתן נוסף עם העיריה והועדה. משכך שמענו מפי הצדדים השלמות בעל-פה של הטיעונים הכתובים שהוגשו ולאחר שבחנו את מכלול הטיעונים שהציגו הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

נקודת המוצא לצורך הדיון בערעור היא כי בנסיבות המורכבות ויוצאות הדופן של המקרה דנן אין מקום לייחס לעיריה ולועדה זניחה של מטרת ההפקעה אף שחלפו כארבעים שנים מאז פרסום ההודעה בעניין זה. כך קבע בית המשפט המחוזי וקביעתו זו חלוטה היא באין ערעור מטעם המשיב. אכן, העיריה והועדה המקומית מימשו את ההפקעה בכל החלקות הסמוכות וכביש שד' בן-צבי הורחב בפועל כמתוכנן, למעט הקטע שעליו בנוי הנכס. בחלק זה של המקרקעין לא הצליחו העיריה והועדה לתפוס חזקה. זאת נוכח הזכות הנתונה למשיב על פי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה כמי שמתגורר בנכס (וכמוהו גם לקארה), לבחור בין קבלת שיכון חלוף לבין פיצויים (ראו ע"א 9569/04 עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים, פסקה 27 (לא פורסם, 14.2.2008) (להלן: עניין עבידאת)), ונוכח העובדה כי למרות כל ההליכים המשפטיים, הבוררות והמשאים ומתנים שהתנהלו בין הצדדים בעניין זה במהלך השנים לא הושג הסדר מתאים שיאפשר את פינויים של המשיב וקארה מן הנכס באחת מן הדרכים הקבועות בסעיף 194 הנ"ל. מחומר הראיות שהוצג עולה בבירור כי קיים גם היום צורך ציבורי במימוש ההפקעה, וכי המצב הנוכחי לפיו קיימת בכביש עקומה חדה, יוצר סיכון תעבורתי מתמשך לנוסעים בדרך.

10.בהינתן כל אלו ובהתחשב בכך שהזכות לדיור חלוף הינה זכות סוציאלית בעיקרה, המיועדת להגן על מי שהתגוררו במקרקעין שהופקעו מפני מצב בו ימצאו עצמם ללא קורת גג לראשם (ע"א 2991/06 מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - חולון, פסקה ז (לא פורסם, 19.11.2007)) וככל זכות משפטית השימוש בה צריך להיעשות בתום לב ואין לנצלה לעיכוב הליכי ההפקעה (עניין עבידאת, פסקה 27), איננו סבורים כי היה מקום לקצוב לעיריה ולועדה תקופה של ארבע שנים בלבד למימוש ההפקעה.

צדק בית משפט קמא בציינו כי המהלך הנדרש למימוש מטרת ההפקעה נחלק במקרה דנן לשני פרקים. האחד, עד תפיסת החזקה במקרקעין שעליהם בנוי הנכס, והשני מיום תפיסת החזקה ועד סלילת הכביש בהתאם לתוואי המקורי שתוכנן. הקושי בענייננו טמון בתקופה הראשונה ובצדק רב טענו העיריה והועדה כי בעוד אשר הפרק השני שעניינו סלילת קטע הכביש לא יארך ככל הנראה זמן רב שכן מדובר למעשה בהשלמת תוואי קיים ו"יישור" העקומה, הרי שהפרק הראשון אשר בו יידרשו הליכים משפטיים שכבר הוחל בהם, לצורך מציאת פתרון שיאפשר את תפיסת החזקה בנכס, עשוי לארוך זמן לא מבוטל נוכח סירובם של המשיב ושל קארה להתפנות מחד גיסא ונוכח ההגנה העומדת להם לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה מאידך גיסא. בנסיבות אלו אין לועדה ולעיריה שליטה, או למצער אין להן שליטה מלאה, על משך הזמן שידרש לצורך השלמת הפרק הראשון האמור להסתיים בתפיסת החזקה בנכס, אך כבר עתה ניתן להעריך כי פרק זמן של ארבע שנים הוא לחלוטין בלתי מספיק לצורך כך.

11.אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות כי תחת פרק זמן של ארבע שנים שקצב בית משפט קמא לצורך מימוש ההפקעה תיקצבנה לעיריה ולועדה לצורך זה עשר שנים, מיום מתן פסק דינו של בית משפט קמא. אולם, אם יעשו העיריה והועדה את כל הנדרש מבחינתן לצורך תפיסת החזקה במקרקעין אך זו לא תושלם בתוך פרק הזמן שנקצב כאמור מסיבות שאינן תלויות בהן, לא יהיה בפסק דין זה כדי למנוע מהן את הפניה אל בית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה מתאימה להאריך את התקופה למשך פרק זמן נוסף. כמו כן אציע לחייב את המשיב לשלם לעיריה ולועדה שכר-טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופט י' עמית:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏ז' טבת, תשע"א (14.12.2010).

 

 

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן