א. מבוא

בעתירה זו שבפני טוען העותר, כי המועצה המקומית מג'אר (להלן: "המועצה" או "המשיבה"), חרגה מסמכותה כאשר נקטה בהליכי גביה מינהליים בגין חוב ארנונה, מים וביוב (להלן: "ארנונה"), בלא ששלחה קודם לכן דרישת תשלום ו/או התראה. בשל התנהלות לקויה זו של המשיבה, ובשל התיישנות החוב, מבקש העותר להורות, כי אינו חב בגין תשלומי ארנונה, מים וביוב.

ב. טענות העותר

1. לטענת העותר, לראשונה נודע לו אודות קיומו של חוב ארנונה, רק לאחר שהוטל עיקול על חשבונו ביום 10/06/2009. קודם למועד זה, לא נשלחה אליו כל דרישת תשלום. לטענתו, מאז שנת 1990 הוא משלם את החיוב השוטף (צרף אישור מהמועצה לפיו משלם את החיוב השוטף מאז 1990 - נספח א' לעתירה).

2. המשיבה נקטה לראשונה בהליכים נגדו בגין חוב ארנונה, שהתגבש בשנות ה-80, רק בשנת 2009, בחלוף 19 שנים לפחות, מאז שנולדה עילת התביעה. לפיכך החוב התיישן ואין לגבותו.

3. על המשיבה למצות את הליכי הגביה הרגילים טרם פנייתה להליכי גבייה מנהליים. היה על המשיבה לשלוח דרישת תשלום בטרם נקיטה בהליכי עיקול על נכסי החייב. החוב אינו "חוב סופי", היות והעותר חולק על קיומו של החוב, המשיבה אינה רשאית לפעול לגבייתו של חוב שעצם קיומו שנוי במחלוקת.

4. המשיבה השתהתה בגביית החוב שנים כה רבות, לכן על רקע עובדה זו, בחירתה במתווה של הגבייה המנהלית, שאינה מאפשרת להתגונן כנגד גובה החוב, אשר במקרה זה מורכב ברובו מהפרשי ריביות והצמדה, ונוצר רק בשל השיהוי הרב של המשיבה, איננה ראויה ואין לאפשר למשיבה לפעול כך.ג. המשיבה טוענת

1. המשיבה מאשרת כי לא נקטה בהליכי גבייה משך שנים רבות (סעיף 11 לכתב התשובה), אך אין בכך כדי להצדיק מחיקת החוב, שכן העותר קיבל את מלוא השירותים מאת המועצה.

2. באשר לטענת ההתיישנות טוענת המשיבה, כי לעותר חובות שנצטברו מאז שנת 1988 ועד לשנת 2006. יחד עם זאת מאשרת, כי בין השנים 2006-2010 שילם העותר את חובותיו למועצה. המשיבה טוענת כי העובדה שהעותר הגיע בחודש 8/2009 למשרדי המשיבה, לצורך הסדרת החוב ופריסתו לתשלומים, ומסר 36 המחאות לכיסוי החוב, יש לראות בכך הודאת העותר בחובו כלפי המשיבה. על כן תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד הודאה זה, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"). לפיכך, העותר מנוע מלהעלות טענת התיישנות. הוראת ביטול ההמחאות כפי שניתנה ע"י העותר, נעשתה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים.

3. המשיבה טוענת עוד, כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מוסמך להתערב בשיקול דעתה של ועדת הערר, שכן תפקידו של ביהמ"ש לבחון תקינות ההליכים בפני הרשות המנהלית ואת סבירותם. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בהשגות הנוגעות לעצם החיוב בארנונה, בשל טענה שהנישום אינו מחזיק בנכס, לפי סעיף 3(ג) לחוק הארנונה, לעומת השגות הנוגעות לעצם החיוב, בהן מוסמכת ועדת ערר לדון. הפסיקה לא הכירה בהליך של עתירה מנהלית במקום הגשת ערר.

העתירה הנדונה מתייחסת לעצם נקיטת ההליכים נגד העותר, ואילו בתי המשפט הכירו בסמכותם לדון בענייני ארנונה רק במקרה של טענה הנוגעת לעצם ההחזקה בנכס- סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה).

4. בסעיף 16 לכתב התשובה לעתירה צוטטה פסיקה, אשר דנה בחובה למצות ההליכים על ידי הגשת השגה בטרם פניה לערכאות. המשיבה טוענת, כי בשל כך אין מקום לדון בעתירה זו.

5. העתירה נגועה בשיהוי רב, ועל כן דינה להידחות. המשיבה החלה בהליכי גביה לפני חודשים רבים, (התאריך שע"ג צו העיקול הוא 10/06/2009) ואילו העתירה הוגשה בחודש 4/2010. העותר לא הגיש ערר בפני וועדת הערר במועד. עתירה יש להגיש 45 ימים מיום שנודע לו על הליכי הגביה. העובדה שהעותר התכתב עם המשיבה, אין בה כדי לדחות את המועדים להגשת העתירה.

ד. דיון

1. תחילה אדון בשאלת נפקותה של טענת העותר, כי לא נשלחה אליו כל דרישה בטרם החלה המשיבה בהליכי גביה מינהליים. לשם כך יש לקבוע האם חלה על המועצה חובה לשלוח דרישת תשלום בגין חוב ארנונה, טרם נקיטת הליכי גביה?

סעיף 1 לתקנות המסים (גביה), תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), קובע כי:

"הדרישה, לפי סעיף 4 לפקודה, לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע, תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת".

מכאן כי התקנות קובעות דרישה צורנית למשלוח דרישת תשלום לחייב. בשאלה האם יש בכך כדי להצביע על מהותה של הדרישה המקדמית למשלוח דרישה לתשלום החוב בטרם נקיטת הליכי גביה נמצא, כי בפקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן: "הפקודה"), בסעיף 306 נקבע כדלקמן:

306. אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה.

מכאן מתבקשת המסקנה כי קיימת דרישה מהותית לפיה המועצה חייבת לשלוח דרישה לתשלום החוב, טרם נקיטת הליכים. כך נקבע גם בעת"מ ת"א 2535/05עזבון המנוח רפאל אלושוילי ז"ל נגד עיריית תל אביב (פורסם בנבו 22/11/2007), בסוגיה זו ע"י כבוד השופטת גדות אשר קבעה:

"על מנת שתחל הרשות המקומית בהליך גביית חוב ארנונה, על החוב להיות "ארנונה בפיגור" סעיפים 306 ו-309 לפקודה מגדירים את האופן שבו חוב ארנונה הופך להיות "ארנונה בפיגור": "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה-עשר מיום שחל פירעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה-עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה"...."לא שולם החוב כתום חמישה-עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור,יהיה לארנונה בפיגור...". לאמור, "המצאת הודעה על חיוב בארנונה " הינה תנאי מוקדם להפיכת חוב הארנונה ל"ארנונה בפיגור" המתיר לרשות המקומית לנקוט בהליך גבייה מנהלית."

ברוח דברים אלו, נאמר בעת"מ 10-10-14634 אל - כול ייצור ושיווק בע"מ נ' עיריית נצרת עילית כי:

"...לצורך הטלת חיוב בתשלום הארנונה הכללית, יש ראשית צורך במשלוח הודעת תשלום על ידי הרשות... אמנם לא נמצא לנו מקור חוקי למשלוח הודעת החיוב בארנונה, אולם לטעמי די בהוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) הנ"ל, בו מופיעה הוראה ברורה המחייבת מסירת הודעת תשלום על ידי העירייה. שכן, משלא נשלחה הודעת תשלום, הרי לא יוכל הנישום למצות את זכויות ההשגה והערר העומדות לו."

המלומד ד"ר אליהו וינוגרד בספרו "דיני רשויות מקומיות" כרך ב', עמוד 600 (מהדורה חמישית, הוצאת הלכות, 1998), מנתח את הרציונאל שבדרישת ההודעה לחייב, כתנאי מקדים טרם נקיטת הליכים, בכך ש"הרשות המקומית אינה נושה רגיל. הרשות היא גוף ציבורי בעלת סמכויות נרחבות בשטחי המס והמחוקק מסר לה סמכויות גבייה עצמאיות מרחיקות לכת ביותר , בדרך מנהלית או לחילופין במשפט רגיל, אך יחד עם זאת דאג לכך שפעולות אלו, העלולות לגרום אי-נעימות והוצאות למשלם המסים, לא תנקטנה נגדו אלא לאחר שנתמלאו תנאים מוקדמים מסוימים ועל הרשות המקומית לכבד תנאים אלה".

מכאן ברור, כי משלוח התראה קודם לנקיטת הליכי גביה מינהליים הינה תנאי מהותי לעצם האפשרות לנקוט בהליכי גביה. כן יש בכך כדי להביא את האזרח לכדי אפשרות להגיש השגתו לוועדת הערר במועד. לכן יש בעניין משלוח התראה או הודעה על החוב משום מנהל תקין וראוי, בסיסי ומהותי בטרם נקיטת הליכים אחרים. בעניינו ברור ואין חולק על כך שלא נשלחה כל התראה או דרישה אחרת. לתשובת המשיבה לעתירה לא צורפה כל התראה ולא נטען בה, כי התראה כזו נשלחה. בכך נגרמה לעותר מניעה מלהגיש השגה ולמצות את זכויותיו וכן נגרמה לו עוולה מעצם נקיטת פעולות עיקול בלא כל הודעה מוקדמת, בפרט שעה שהגביה נעשתה ביחס לחובות עבר כה רחוקים שלגביהם השתהתה המשיבה שיהוי כה רב. מכאן התנהלותה של המשיבה במקרה זה לוקה בחוסר תקינות מפורש וברור אשר מביא למסקנה שיש להורות על אי תקינות הליכי הגביה אשר ננקטו ביחס לעותר זה ועל כן יש להפסיקם.

2. אשר לטענת ההתיישנות, השאלה היא, האם העותר רשאי לטעון טענות התיישנות כנגד הליכי גבייה מנהליים של חוב ארנונה? סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), קובע:

2. תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

בעניין זה רבו הדעות השונות בין השופטים, עד שבית המשפט העליון הורנו, כי דיני ההתיישנות צריכים לחול גם על הליכי גבייה מנהליים של חוב ויש לאפשר לחייב להעלות טענת התיישנות מכוח חוק ההתיישנות גם לגבי הליכי גביה מינהליים. ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20/06/2010), קבעה כב' השופטת דבורה ברלינר, כי:

"בענייננו, בית המשפט המוסמך כיום לדון בענייני ארנונה הוא בית המשפט לענינים מינהליים, במסגרת עתירה מינהלית או ערעור מינהלי. עם זאת, נוכח אופיו הכספי של ההליך, ולאור הסממן האזרחי המובהק של הליך זה, הדעת נותנת כי דין ההתיישנות האזרחי יחול על הליך כזה גם בבית המשפט לענינים מינהליים. מסקנה זו מושתתת על תוכן ההליך ואופיו, ולא על הסיווג הדיוני הניתן לו. לא סוג הערכאה אלא טיבו של ההליך יכריע בדבר, שהרי הדין הולך "אחר הענין" ולא "אחר הדיין" (בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל, פ"ד מא(2) 449, 461 ואילך (1987); בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 249 (1994); ).

מכאן שאין כל מניעה לעותר להעלות את הטענה כי החוב התיישן ואין לגבותו עוד.

3. אלא שבעניננו טוענת המשיבה, כי העותר הודה בחוב כאשר, במסגרת הסדר חובו לה מסר 36 המחאות, ע"ס 500 ₪ כ"א בגין החוב נשוא העתירה, היינו חוב שהצטבר בשלהי שנות השמונים(נספח מ/5 לכתב התשובה). העותר עצמו לא טרח לצרף לכתב העתירה דפי חשבון אלו, ולא הזכיר הסדר תשלומים זה, ובכך יש לראות העותר כמי אשר לא גילה את כל העובדות בעתירתו. העותר לא חלק בכל דרך שהיא על טענה זו.

מכאן השאלה היא, האם יש בהסדר תשלומים זה ובמסירת השיקים, כדי להפסיק את מניין תקופת ההתיישנות ולמנוע את העלאת טענת ההתיישנות משום ההודאה בחוב.

סעיף 9 לחוק קובע בזו הלשון:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה."

"בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

בענייננו החל העותר לשלם את חוב הארנונה, מבלי שטען כל טענה כי החוב התיישן על אף שהחוב התגבש בשנות השמונים. במעשהו זה של העותר יש כדי להודות בקיום זכות המשיבה לגבות תשלומי ארנונה עבור אותן השנים. העותר הודה בקיום החוב והחל לשלמו ובכך ויתר על טענת ההתיישנות.כך נקבע בעת"מ (חי') 09-07-8646 עזר אזולאי נ' עירית חיפה (פורסם בנבו, 29/07/2010), ע"י כב' השופט רון סוקול:

"במקרה הנוכחי אין בדיני ההתיישנות לסייע לעותר. תשלום חלק מהחוב ב-9/02 מהווה הודאה בזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום ההודאה. במקרה הנוכחי העותר המשיך בתשלומים גם לאחר 9/02 ואף בתשלומים אלו ניתן לראות כהודאה בקיום הזכות. על כן הליכי גבייה בטרם חלפו 7 שנים מיום ההודאה בזכות אינם נתונים להתיישנות."

מכאן המסקנה היא, כי חובו של העותר נשוא העתירה, אשר התגבש עוד בשנות השמונים המאוחרות, הוא אכן חוב עבר שהתיישן. אולם, במעשהו של העותר אשר מסר 36 המחאות לתשלום החוב ואף שתיים מהם נפרעו, במסגרת הסדר תשלומים שנעשה בחודש 08/2009, יש כדי הודאה שלאחר תקופת ההתיישנות, וויתור על טענת ההתיישנות. מטעם זה בלבד אין לקבל טענת ההתיישנות ויש לדחותה.

4. באשר לטענת השיהוי במסגרת טענות המשיבה, נטען כי העותר השתהה בהגשת עתירתו. העותר ידע כי חשבונו עוקל כבר ביום ביום 10/06/2009, ואילו העתירה הוגשה בחודש 4/2010, היינו בחלוף למעלה משנה. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות") קובעת:

"(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם."

מכאן שבפנינו שיהוי ניכר בלא שניתן לו הסבר מניח את הדעת. אלא שהשאלה היא, האם יש לדחות העתירה בשל כך? שאלה זו נדונה ארוכות במספר רב של פסקי דין ובין היתר נדונה גם בעת"מ (נצ') 97/08 גור בן ציון - עו"ד נ' המועצה המקומית כפר תבור (פורסם בנבו), שם נאמר:

"התמונה המצטיירת הינה, כי שנים לפני הגשת העתירה ידע העותר על דרישת המשיבה לתשלום החובות, אך משום מה, בחר העותר להגיש את עתירתו רק ביום 2/7/2008, ולאחר שהמשיבה הטילה עקולים על חשבונות הבנק שלו. אין כל ספק כי מאז שנולדה העילה אשר הוותה בסיס לעתירה ועד הגשתה בפועל על ידי העותר, חלפה תקופה ארוכה ויש לראות בכך כשיהוי ניכר. אם לא די בכך, הרי העותר לא טרח להגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת העתירה. על כן הנני קובע, כי בענייננו, התקיים היסוד הסובייקטיבי של השיהוי, עם זאת, כאמור, חלוף הזמן מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה ועד להגשתה - אין בו כשלעצמו בלבד, כדי להוות שיהוי, המצדיק תמיד את דחיית העתירה. כבר נפסק, כי חלוף הזמן כשלעצמו בלבד, לא משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא גם העובדה כי בשל חלוף הזמן עלולים להיפגע אינטרסים הראויים להגנה. כלומר, הרכיב החשוב יותר בבחינת טענת השיהוי, הוא הרכיב האובייקטיבי, אשר נוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי."

באשר לאינטרסים הראויים להגנה, נקבע בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים ואח' נג(1) 193, בעמ' 202, (להלן - פס"ד אמקור), כדלהלן:

"על-פי הגישה שהסתמנה לאחרונה בפסיקתנו, אין טענת השיהוי נשענת בעקרה על מידת תום ליבן וטיב התנהגותן של העותרות אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה משיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי הדין כתוצאה מקבלת העתירה, או דחייתה יכריע את גורל הטענה".

יוצא, אפוא, שגם אם נניח כי לעותר לא היתה כל סיבה סבירה להשתהותו בהגשת העתירה, עדיין יש לערוך איזון בין הנזק הנטען על-ידי העותר, אל מול הנזק הצפוי לרשות מנהלית ולצדדים שלישיים. בנסיבות העניין שלפנינו, נראה לי כי הפגיעה באינטרסים של העותר במידה ועתירתו תידחה מחמת השיהוי, תהיה קשה וייגרם לו נזק משמעותי. כמו כן ייגרם נזק משמעותי לאינטרס הציבורי בשמירה על מנהל תקין כדי שידעו הכל, כי הצורך במשלוח הודעה והתראה מפני החוב שנצבר שנים כה רבות קודם לכן, ובטרם נקיטת הליכי גביה המינהליים, הינה תנאי בלעדיו אין לשם תחילת נקיטית הליכים כאלה. כך שאילו היתה עושה המשיבה את אשר מוטל עליה עפ"י חוק, ושולחת לעותר מכתב דרישה, היה ניתן לומר כי עקב הגשת העתירה באיחור, שינתה המשיבה את מצבה לרעה, כשהחלה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים, ולקופת המשיבה נגרם נזק בשל העיכוב בגביית כספי החוב, אשר מגיעים למשיבה מן העותר כדין. בנוסף לכך, נזכיר, כי המשיבה השתהתה בהליכי הגבייה לתשלום חוב ארנונה שצבר העותר שיהוי ניכר, הרי שהיא עצמה השתהתה ועל כך יש להתריע ולהצביע כמנהל שאינו תקין. באיזון הכולל נוטה הכף לטובת העותר ובנסיבות המקרה שלפנינו, למרות שהעתירה אכן הוגשה בשיהוי ניכר, יש לדון בה ולא לדחותה.

לטענת השיהוי אמרתי כבר בעת"מ (נצ') 102/08 שמואל גד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, כי:

"תקנה 3 (ב) קובעת מספר קריטריונים לפיהם ייקבע המועד ממנו יש למנות את תקופת 45 הימים הקבועה בתקנה. תקנה 4 נותנת בידי בית המשפט שיקול דעת ואין מדובר בנוסחה אוטומטית לפיה בכל מקרה בו חל שיהוי בהגשת עתירה, בית המשפט יורה על דחייתה על הסף עקב אותו שיהוי. אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. המבחן גמיש והשיקולים אותם שוקל בית המשפט, בין היתר, הינם התנהגות הצדדים, סיבת העיכוב בהגשת העתירה, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות."

עוד נאמר שם דברים אשר מתאימים לעניננו, לפיהם:

"טענת שיהוי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שוויתר על זכויותיו, שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים, ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל."

דברים ברוח זו נאמרו גם בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , חוף השרון ואח', פ"ד נח (6) 728, 733-734:

"השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נשוא העתירה".

מכאן עולה, כי שעה שהפגיעה בשלטון החוק היא ממשית יטה בית המשפט לדון ולהכריע בשאלת התנהלותה הבלתי תקינה של הרשות ולא ישעה לטענת השיהוי.

בעניננו, בחינת הנסיבות המיוחדות שבפני בהן לא שלחה המשיבה לעותר כל דרישה לתשלום החובות שנים רבות, ובכך השתהתה ופגעה בזכויותיו של האזרח, נוטה הכף לטובת העותר, אשר השתהה גם הוא בהגשת העתירה מעבר לקבוע בתקנות. ועוד נזכיר כי המשיבה לא פעלה כקבוע בחוק ולא שלחה התראה מוקדמת לעותר בדבר חובו, למרות הקבוע בחוק ובכך פעלה בניגוד למנהל תקין. הרי שבנסיבות אלה אין מקום לקבל טענת השיהוי והריני דוחה טענה זו.

ה. סוף דבר

א. מן המקובץ עולה, כי יש לקבל העתירה ולקבוע כי המשיבה איננה רשאית להמשיך בהליכי הגביה המנהליים בהם החלה כנגד העותר, כאשר לא מילאה אחר הקבוע בחוק ולא שלחה התראה או הודעה על החוב העומד לגביה, בטרם החלה בהליכי הגביה המינהליים.

ב. אין בכך כדי לקבוע, כי העותר איננו חב בחוב, אשר על אף שהתיישן, העותר וויתר על טענת התיישנות זו.

ג. בנסיבות כולן הריני מחייבת המשיבה לשלם לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"א, 20/12/2010, בהעדר הצדדים.