עיריית תל אביב הייתה מודאגת מהפגיעה בתקציב הארנונה השנתי שלה, כעשרה מיליון ש"ח ליום כולל שבתות וחגים, והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בפסק דין ארוך ומנומק דחה השופט רובינשטיין את הערעור לגופו, ולטעמנו, אין תגלית מרעישה בכך שנקבע, כי ספר הוא בעל מלאכה.

בסופו של פסק הדין התפנה בית המשפט העליון לדון בסוגיה נוספת, שיש לה השלכות רוחב רבות - היקף סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

השאלה הייתה, האם מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר של הארנונה לדון בטענת הפליה הנוגעת לסיווג נכס לצורך חיובו בארנונה?

עיריית תל אביב טענה, כי בהתאם לסעיף 3(א)(2) לחוק הערר, השגה על שומת הארנונה תחומה אך ורק לנושאים שפורטו בו, והפליה אינה אחד מהם. מכאן, אין לוועדה הערר סמכות לדון בטענת ההפליה, וממילא גם לא לבית המשפט בשבתו כערכאת ערעור על החלטותיה.

נפסק, כי פסק דינו של בית המשפט קמא אינו מבוסס על טענת הפליה, וההתייחסות לבתי מלאכה אחרים נועדה 'לחלץ מכנה משותף' על מנת לעמוד על גדריו של הסיווג 'בתי מלאכה' בצו הארנונה. לשון אחר, כדי לבחון טענה של טעות בסיווג הנכס. עם זאת, טענת הפליה היא טענה היורדת לשורשו של המשפט המינהלי.

"לא נכריע כאן אם אפשרי הדבר גם בגדרי ערעור, אף כי אין הדלת צריכה להיות נעולה, ומכל מקום אין מניעה להעלותה למצער, וכך יהא על פי רוב, בעתירה מינהלית; ויתכן שבמקרים מסוימים, בלא שאטע מסמרות, גם בוועדת הערר, שסמכויותיה מתפרשות בהרחבה, שכן על פי הפסיקה "מסתמנת הנטיה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין שהטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין שהיא בעלת אופי כללי-עקרוני."

עצות מעשיות

העצה הראשונה היא, כי כאשר יש מקום להעלות טענת אפליה עדיף ללכת בדרך המלך ולהגיש עתירה מנהלית בנוסף להשגה, ערר וערעור.

העצה השנייה היא, להעלות טענה זו גם בהליכי ההשגה, בין אם מוגשת עתירה מנהלית ובין אם לאו, ולעטוף אותה בעטיפה של 'טעות בסיווג'.

ומעשה שהיה כך היה. במועצה אזורית פלונית בוצע סקר מדידות, ונמצא, כי לאחד התושבים יש סככות שלא חויבו בארנונה. בהתאם לצו הארנונה היה מקום לחייבם, והמועצה תיקנה את שומת הארנונה של אותו תושב.

בדיון בוועדת הערר הגשנו צילומים של בתיהם של חברי ועדת הערר ושל ראש המועצה, ומהם עלה, כי גם לבתיהם יש סככות. יו"ר ועדת הערר שאל אם אנו טוענים טענת הפליה, והתשובה הייתה 'לא' באלף רבתי.

הטענה הייתה, שאם יו"ר המועצה וחברי ועדת הערר לא חויבו בארנונה בגין הסככות, אזי זו הפרשנות שנתן פקיד השומה של הארנונה לצו הארנונה, וחזקה עליו שעשה את מלאכתו נאמנה. ועדת הערר נתבקשה לתת תוקף לפרשנות של פקיד השומה של הארנונה כפי שבאה לידי ביטוי בשומות הארנונה שלהם עצמם, ולקבוע, כי פקיד השומה טעה בפרשנות שנתן לסככות של אותו תושב.

_______