10. במסגרת ערעור זה אנו נדרשים לשאלה, האם נישום יכול להתגונן בטענת התיישנות במסגרת תקיפתו את הליכי הגבייה בהם נוקטת הרשות כלפיו. בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זאת וקבע כי דינה של טענת ההתיישנות להידחות, שכן התיישנות הינה זכות דיונית אשר אין בכוחה לבטל את הזכות המהותית - החוב, ומאחר שהעותרת תבעה את חובה באמצעות הליך גביה מנהלי ולא בדרך של הגשת תובענה, לא תוכל טענת ההתיישנות לעמוד למשיבה, וכך נאמר:

"עצם ההתיישנות - קיומה של הזכות הדיונית - אינה מוחקת או מבטלת את עצם קיומו של החוב כלפי המשיבה - הזכות המהותית. אשר כך, שמורה למשיבה זכותה בדין לגבות את חובה שלא על דרך הגשת תובענה, כי אם באמצעי גבייה אחרים שהוענקו לה בדין. משלא בוטל או פקע החוב, הרי שהמשיבה רשאית הייתה לפעול לגבייתו כדין ולא למחול עליו, כפי שנעשה במקרה דנן. טענת ההתיישנות יכולה הייתה להואיל לעותרת רק מקום בו המשיבה הייתה מגישה תביעה כנגדה לבית המשפט, ואין בכוחה להואיל בידיה, מקום בו נקטה הליכי גבייה מנהליים כדין".

11. בבסיס קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי טענת ההתיישנות אינה יכולה לעמוד למשיבה, עומדת התפיסה כי טענת התיישנות הנטענת מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הינה דיונית באופייה ולא מהותית (ע"א 522/71 בנין נ' אלברט ובניו בע"מ פ"ד כח(2) 309, 326 (1974) (להלן: פרשת בנין). על כן, אין בכוחה של טענת התיישנות לאיין זכות מהותית, אלא היא מהווה מחסום דיוני למימושה בדרך של הגשת תובענה (ע"א 938/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 10.6.2008)). תכליתו של מוסד ההתיישנות הינה תחימה בגבולות של זמן את האפשרות להגשת תובענות, תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (?"? 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433, 446-445 (2003); להרחבה בעניין הטעמים השונים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פס' 30 לפסק דינו של השופט י' עמית (טרם פורסם, 19.9.2010) והאסמכתאות המובאות שם). לאופיה הדיוני של טענת ההתיישנות נפקויות שונות אשר חלקן מנויות בחוק ההתיישנות עצמו וחלקן נקבעו בפסיקה. (ראו: פרשת נסייר, פס' 14-15 לפסק דינה של בשופטת ברלינר). הנפקות הרלוונטית לשאלה העומדת בפנינו הינה סיווגה של טענת ההתיישנות כטענת "מגן ולא חרב" וככזאת אינה יכולה לשמש כעילת תביעה וכך נאמר בפרשת בנין בעניין זה:

"כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה". (ראו גם: ז' יהודאי דני התיישנות בישראל 15-16 (1991)).

12. בעניינו, במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי המשיבה הייתה במעמד של עותרת ובהמשך לאמור לעיל, לכאורה הייתה מנועה מלטעון כי החוב התיישן. הבעייתיות שסיטואציה זו משקפת הינה טבועה בהליך תקיפת הליכי גבייה מנהליים. שכן, מתוקף סמכותה של רשות מקומית לפעול באופן של גבייה מנהלית, היא מוסמכת לפעול לגביית החוב ללא פסק דין של בית משפט, המכיר בזכותה לחוב לו היא טוענת. נישום הרוצה לתקוף הליכי גבייה המתנהלים כנגדו יכול לעשות כן בשני אופנים. האחד, בדרך של הגשת השגה לפי חוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז-1967, אשר אינו רלוונטי לעניינו שכן סעיף 3(א) לחוק זה קובע כי "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת התשלום להשיג עליה". ברור בעניינו שמועד זה חלף, ועל כן היה פתוח בפני המשיבה רק האפיק השני, פנייה לבית משפט בדרך של הגשת עתירה מנהלית, אשר בו היא אכן נקטה. כך שלעולם, מעמדו של נישום הרוצה להתגונן בפני הליכי גבייה מנהליים, יהיה של עותר או תובע ולא של משיב או נתבע ולכן הוא יהיה מנוע מלטעון להתיישנות, שכאמור לעיל הינה טענת "מגן ולא חרב" אשר רשאי לטעון לה הנתבע או בעניינו המשיב ולא העותר.

13. על בעיה זו, לפיה לכאורה לא יוכל להיווצר מצב בו נישום המבקש להתגונן בפני הליכי גביה מנהליים המתנהלים נגדו, יהיה במעמד של מתגונן וככזה יוכל לטעון להתיישנות חוב, עמד בית המשפט זה בהרחבה בפרשת נסייר. בפרשה זו נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 2 לחוק ההתיישנות הקובע:

טענת התיישנות 2. תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לראות בהליך גבייה מנהלי כ"תביעה לקיום זכות" ובכך למצוא אפיק להחיל את ההתיישנות אף בהליכי גבייה מנהליים. במישור הפרשני, קבע בית המשפט כי באופן של פרשנות מרחיבה ניתן לראות במונח זה ככולל אף הליכי גבייה מנהליים. כן, נקבע כי פרשנות זו אף מתיישבת עם תכלית מוסד ההתיישנות שכן -

"הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו... על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט" (שם, פס' 33 לפסק דינה של השופטת ברלינר).

באשר להיותה של טענת ההתיישנות טענת הגנה, ובהיותה כזאת העותר כנגד הליכי גבייה מנהליים לכאורה מנוע מלהשתמש בה, קבע בית המשפט, כי מבחינה מהותית במצב דברים זה העותר או התובע משמשים בתפקיד של נתבע:

"אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות, חובש הטוען כובע אחר. במיוחד כך, כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען, שהרי כפי שהוסבר לעיל, לא פתוחה בפניו הדרך שאינה מהווה תקיפה לחלוק על חיובו בתשלום סכום הארנונה שנדרש ממנו. לפיכך, יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שבגדרה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות... לשיטתי, הטוען הוא "נתבע" בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת ההתיישנות" (שם, פס' 24 לפסק דינה של השופטת ברלינר, ההדגשות במקור).

לפיכך, נפסק כי בתקיפה של הליכי גבייה מנהלית יכול העותר או התובע להעלות טענת התיישנות, גם אם המסגרת הפורמאלית להעלאתה הינה בפנייה יזומה של הטוען לבית המשפט.

14. אשר על כן, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענת התיישנות החוב לה טענה המשיבה. בטיעוניה בפני בית המשפט המחוזי הצהירה המערערת כי החוב הינו חוב חלוט משנת 1985. מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות.