ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

עע"ם 10372/08 - עליון, ארנונה

עיריית בת ים נגד שמואל אדוט ז"ל


4/1/2011

עע"ם 10372/08

עיריית בת ים

נגד

שמואל אדוט ז"ל

באמצעות היורשת על פי דין גב' רחל אדוט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 4.11.08 בעת"מ 1578/08 שניתן על ידי כבוד השופט ד' רוזן

[4.1.2011]

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 1578/08 (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 4.11.2008, בו התקבלה עתירתה של המשיבה להורות למערערת להפסיק בהליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה.

כללי

1. המערערת הינה עיריית בת-ים (להלן: המערערת או העיריה), המשיבה הינה אשתו של שמואל אדוט ז"ל (להלן: המנוח) שנפטר ביום 22.3.2003, אשר בבעלותו היה נכס ברחוב ז'בוטינסקי בבת ים (להלן: הנכס). לטענת המשיבה, הנכס האמור נרכש על ידי המנוח בשנת 1970 או בסמוך לכך. תחילה הושכר הנכס במשך שניים עשרה שנים לבעליה של חברת צעצועים, לאחר מכן הוא הושכר לשוכרים אשר זהותם אינה ידועה לה ומשנת 1998 במשך כשנתיים, נעשה שימוש בנכס על ידי פולש. בשנת 2002 שב והושכר הנכס עד לשנת 2004, אז הושכר לשוכר אשר מחזיק בו עובר להגשת העתירה.

2. במהלך שנת 2007, לטענת המשיבה, נודע לה לראשונה, כי כנגד הנכס נזקפים חובות בגין אי תשלום ארנונה, מים וביוב (להלן: החוב). לטענת המערערת, החוב נוצר בשנת 1985 ונכון ליום 29.4.2008 הוא עמד על סך של 928,970.82. משלא שולם החוב, היא החלה בסוף שנת 2004 לפעול לגבייתו באמצעות הליכי גבייה מנהליים. במסגרתם, היא שיעבדה לטובתה כנגד החוב, נכס מקרקעין המצוי בבעלות המנוח, מכוח פקודת המסים (גביה), וביום 25.9.2006 פתחה תיק בהוצאה לפועל (ת"א מס' 01-71551-06-6) על בסיס השעבוד שנרשם. בתגובה לכך, עתרה המשיבה לבית המשפט לעניינים מנהליים שזה יורה למערערת לחדול מפעולותיה. כך תיאר בית המשפט המחוזי את הרקע העובדתי העומד בבסיס העתירה:

"התמונה הנשקפת מכלל טיעוני הצדדים הינה של בעל נכס המתגורר עם משפחתו בארה"ב. לאורך שנים הושכר הנכס לאחרים, ולאחר פטירתו נתבע לשלם חוב לעירייה שנצבר לאורך עשרות שנים, מבלי שהעירייה נקטה צעד לגביית החוב, למעט משלוח הודעות ותזכורת, כמפורט בפלט המחשב".

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3. ביום 4.11.2008 קיבל בית המשפט את עתירתה של המשיבה והורה למערערת לחדול מהליכי הגבייה המנהלים בהם נקטה. במסגרת ההכרעה בעתירה נדרש בית המשפט לכמה סוגיות מרכזיות אשר עיקרן יפורט להלן:

(א) בית המשפט קבע כי למערערת עומדת חזקת התקינות המנהלית ויש בכוחה להוות ראיה לכאורה לקיומו של החוב הנטען. אולם, העובדה שבמשך שנים ארוכות לא נקטה בצעד משפטי, מנהלי או התראתי לגביית החוב, יש בה לסייג את עוצמת הראיה.

(ב) באשר לטענה כי המערערת מנועה מלפעול לגביית החוב, שכן זו השתהתה בפעולותיה עד שחלפה תקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי ההתיישנות הינה זכות דיונית, אשר אין בכוחה לבטל או למחוק חוב שהינו זכות מהותית. על כן, משנקטה המערערת בדרך של גביה מנהלית, ולא בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט, טענת ההתיישנות לא תוכל להועיל למשיבה.

(ג) בית המשפט אף דחה את טענת המשיבה כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים בעניינה אינם כדין, שכן די באי תשלום חוב הארנונה, משלוח ההודעה על ידי העירייה ואי התשלום החוב לאחר משלוח ההודעה, כדי שהרשות תוכל לנקוט בהליכי גבייה מנהליים.

על אף הקביעות הללו, קבע בית המשפט, כי המערערת כרשות שלטונית מחויבת לפעול כלפי האזרח בנאמנות, תום לב, הגינות וסבירות, ואילו נקיטה בהליכי גבייה מנהליים בנסיבות מקרה זה אינה סבירה. שכן, מדובר בחוב המוכחש על ידי המשיבה, אשר התגבש לאורך עשרות שנים, בהן העירייה לא נקטה בצעד ממשי לגבייתו. במצב דברים זה, הבחירה לגבותו, לאחר עשרות שנים, בדרך דרסטית של אמצעי גביה מנהליים אינה סבירה. על כן, הורה בית המשפט לעותרת לחדול מהליכים אלו.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

4. ראשית כל, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה באה בנעלי המנוח רק ביום 14.2.2008, שהוא יום מתן צו הירושה ולא ביום 22.3.2003 שהוא מועד פטירתו של המנוח. לשיטתה, צו הירושה הינו צו דקלרטיבי המצהיר על הזכויות מכוח חוק הירושה ואינו צו קונסטרוקטיבי היוצר אותם. על כן, יש לראות במשיבה כמי שנכנסה בנעלי המנוח ביום מותו, ולייחס לה ידיעה בדבר חובות הארנונה. יתרה מכך, טוענת המערערת, כי זכויותיה של המשיבה בנכס היו מעוגנות עוד בחיי המנוח מכוח חזקת השיתוף, ועל כן, מכוח היותה שותפה בנכס היא נהנית מן הפירות שהוא מצמיח, וכך גם חבה בחובותיו. לפיכך, טוענת המערערת, אין מקום להפרדה בה נקט בית המשפט בין תקופת החוב שעד מתן צו הירושה, ובין התקופה שלאחריו. בהתאם לכך, לטענתה, יש לקבוע כי המערערת הייתה מודעת לכל אותם החובות הנזקפים לחובת הנכס.

בנוסף טוענת המערערת, כי בפסק דינו קבע בית המשפט קביעות סותרת, מחד גיסא, נקבע כי לטובת המערערת עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, לפיה העירייה שלחה במשך השנים הודעות בדבר חוב הארנונה. מאידך גיסא, נקבע כי העירייה לא השכילה להציג תיעוד כלשהו שיש בו כדי ללמד על קיום החוב. לעניין זה מציינת המערערת, כי מכוח תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות מקומיות), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות הארכיונים), היא אינה מחויבת לשמור את מלוא ספרי העירייה לאורך השנים, ובמקרה דנן, לתקופה שלפני שנת 1991.

כמו כן, המערערת משיגה על קביעתו של בית המשפט כי היא לא נקטה לאורך עשרות שנים בצעד משפטי, מינהלי או התראתי לגביית החוב. לטענתה, יש לראות במשלוח תזכורות והתראות מטעם מנהל הארנונה כנקיטה באמצעי גבייה מנהלי והתראתי. לעניין זה, מציינת המערערת כי המשיב העתיק את מקום מגוריו אל מחוץ למדינת ישראל, כך שהיא לא יכלה לפעול כנגדו אלא באמצעות משלוח הודעות. עוד טוענת המערערת, כי האפשרות לנקוט באמצעי גבייה מנהליים הייתה פתוחה בפניה רק משנת 2000, עם פרסומה של אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, על ידי שר האוצר.

לעניין עצם הנקיטה בהליכי גבייה מנהליים, טוענת המערערת, כי הליכים אלו מהווים אמצעי גביה חוקי ויעיל לגביית תשלומי חובה, אשר בנוגע לנישום סרבן אינם מהווים הליך קיצוני או דרסטי, כי אם אמצעי לגיטימי. באשר לשימוש בהליכים אלו בעניינה של המשיבה, לטענת המערערת לאור מכלול הנסיבות, הינו סביר ומוצדק.

לטענת המערערת, חובת תשלום ארנונה הינה חובה הרובצת על כתפי בעל נכס, העובדה שלאורך השנים התעלמו המנוח והמשיבה מן החוב, ולא דאגו לסלקו אינה יכולה לעמוד להם כיום לזכותם. כך גם לטענתה, היה על בית המשפט לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, שכן זו הוגשה ביום 1.4.2008 שעה שהליכי הגבייה המנהלית החלו כבר במהלך שנת 2004. לעניין ההוצאות שפסק בית המשפט המחוזי, טוענת המערערת, כי בנסיבות האמורות כלל לא היה מקום להשית עליה הוצאות, כי אם על המשיבה.

5. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה שבה ומכחישה את קיומו של החוב. לטענתה, ככל הידוע לה המנוח לא קיבל כל הודעות לתשלום החוב. לטענתה, רק בשנת 2007 עם הגיעו של בנה לביקור לארץ הוא קיבל מסמכים שונים מהעירייה, מהם למד על קיומו של חוב אשר נוצר עד לשנת 1991 והכפיל עצמו עד לעת בו נפתח תיק בהוצאה לפועל, וכל זאת מבלי שהמנוח או מי מבני משפחתו ידעו אודותיו. כן, המשיבה כופרת בטענות המערערת לפיהן המנוח או בנו הגיעו אחת לשנה לפגישות בעירייה. לטענתה, המערערת לא הביאה לכך כל תיעוד או ראיה ועל כן, בנסיבות הללו חזקת התקינות אינה יכולה לעמוד לעירייה.

כמו כן, המשיבה שבה ומעלה את הטענה בדבר התיישנותו של החוב. לטענתה, ראוי שאותם הנימוקים העומדים לנישום כנתבע בתביעה אזרחית מול העירייה, יעמדו לו אף שעה שהוא מתגונן בפני הליך גביה מנהלי ואין הצדקה כי בחינת טענת ההתיישנות תעשה בהתאם לבחירתה של הרשות בהליך זה או אחר, כך שאם בחרה הרשות בהליך אזרחי, תעמוד לנישום טענת ההתיישנות ולא כך אם זו בחרה לפעול באמצעות הליך מנהלי. לדידה, במקרה זה הבחירה בהליך גביה מנהלי, הינה שימוש לרעה בסמכות, הנועד למנוע ממנה להעלות את טענת ההתיישנות.

לעניין טענת המערערת, כי אינה מחויבת לשמור ראיות לגבי החוב ולפעולות לגבייתו, בהתאם לתקנות הארכיונים (ביעור מסמכים), טוענת המשיבה, כי טענה זו אינה מצדיקה את העדרם המוחלט של מסמכים מהשנים האחרונות. יתרה מכך, טוענת המשיבה, כי למערערת נתון שיקול דעת האם לבער מסמכים או לא, כאשר לטענתה כבר בשנת 1991 החוב היה גבוה מאוד ועמד על 473,000 ₪, בנסיבות אלו, ראוי היה שזו תשמור על המסמכים.

עוד טוענת המשיבה, כי העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כדבר שבשגרה, בטרם ניסתה לגבות את החוב ככל אדם, אלא במקרים חריגים. לשיטתה, העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים שעה שהייתה פתוחה בפניה האפשרות של גביה בהליך רגיל וזו לא עשתה כלל שימוש בו. לטענתה, תכליתם של הליכי הגבייה המנהליים הינה גבייה יעילה ומהירה, ולא אמצעי לחיפוי על מעשי או מחדלי הרשות, ואף לא כלי למנוע מנישום לעלות טענות שיכולות היו לעמוד לו בהליכי גבייה רגילים.

עוד טוענת המשיבה, כי השתהותה של המערערת בגביית החוב גרמה לה לקושי בהבאת עדים וראיות, וקושי ראייתי בתביעה פוטנציאלית, אותה יכלה להגיש כנגד המחזיקים בנכס בשנים הנטענות, אשר הם שגרמו לה לכאורה לנזק הישיר. עוד לעניין השיהוי, טוענת המשיבה, כי על המערערת מוטלת חובה לפעול בזמן סביר, חובה החלה הן לגבי פעולות גביה אזרחיות והן מנהליות. לטענתה, בנסיבות דנן, המערערת הפרה את חובתה זו. כך, המשיבה דוחה את טענת השיהוי לה טענה המערערת, לדידה, המערערת מנועה מלטעון טענה זו שעה שהיא עצמה השתהתה בגביית החוב במשך עשרות שנים.

לעניין ההוצאות, טוענת המשיבה, כי כבר נקבע שהתערבות בפסיקת ההוצאות תעשה רק במקרים חריגים ונדירים, אשר אינם מתקיימים בעניינו.

דיון

6. מתוך כלל טענות הצדדים, השאלה המרכזית בה אנו נדרשים להכריע, המייתרת את רוב הטענות אותן העלו הצדדים בהרחבה, הינה האם במקרה דנן, חלה התיישנות על החוב הנטען.

הארנונה ודרכי גבייתה

7. מקור סמכותה של רשות מקומית לגביית ארנונה מעוגנת כיום בעיקרה בסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. הארנונה הכללית הינה תשלום חובה המוטל על ידי הרשות המקומית בגין נכסים המצויים בתחומה והיא מהווה מקור מימון לפעילויותיה של הרשות (בר"ם 5045/02 סלמון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית רחובות, פ"ד נז(5) 302, 306 (2003)). ההצדקה להטלת הארנונה הינה ההנאה שמפיקים הנישומים ממגוון השירותים המוניציפאליים אותם מספקת הרשות המקומית (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פס' 10 לפסק דינה של השופטת ברלינר (טרם פורסם, 20.6.2010) (להלן: פרשת נסייר). אופייה של הארנונה הינו כשל מס, שכן לא מתקיים קשר ישיר בין חובת תשלום הארנונה הרובצת על נכס, ובין ההנאה בפועל שמפיקים המחזיקים בנכס מן התמורה שמספקת הרשות המקומית (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164 (1999)).

8. יחד עם הסמכות הנתונה לרשות המקומית להטלת ארנונה, מצויים בידה שני אפיקים שונים לגבייתה, מנישומים אשר לא עמדו בחובת התשלום. האפיק הראשון, הינו הליך גבייה משפטית. סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) קובע, כי רשות מקומית יכולה לפתוח בהליכים לשם גביית החוב כחוב אזרחי. ברירה זו יוחדה לרשויות המקומיות בלבד, ואין דבר חקיקה דומה, המאפשר למדינה לגבות את חובותיה בדרך זו (ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, נ' לב ור' כהן כספי ארנונה עירונית 848 (מהדורה חמישית, 2007) (להלן: ארנונה עירונית)). האפיק השני, הוא הליך גבייה מנהלי אשר מאפיינו המרכזי הינו, כי לרשות המקומית נתונה סמכות לפעול לגביית חוב הארנונה מבלי שחוב זה אושר קודם לכן בפסק דין על ידי בית משפט. סמכות גבייה זו מעוגנת בשני מקורות האחד, בפרק החמישה עשר לפקודת העיריות, החל אף על מועצות מקומיות מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. השני, מעוגן בפקודת המסים (גביה), אשר מכוח הכרזתו של שר האוצר מיום 24.2.2000 מתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לפקודת המסים (גביה), הורה באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: האכרזה), כי על גביית ארנונה יחולו הוראות פקודת המסים (גביה), וכי חובות לרשות המקומית יחשבו כמס לעניין פקודה זו. עם זאת, עיקרם של שני ההסדרים הינו זהה. הרקע לאכרזה זו הינו המשבר התקציבי החמור שפקד את השלטון המקומי בישראל, כאשר חוסר יעילות בגביית הארנונה ותשלומי חובה אחרים אותר כחלק מהגורמים לו. מערך גבייה זה נועד להקל על הרשויות המקומיות בגביית החובות. (ראו: ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 560-559 (2005) (להלן: עניין עיריית ראשון לציון) עוד בעניין התכלית העומדת בבסיס הליכים אלו ראו: עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 5.12.2006)).

9. תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מנהלי הינם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פירעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נדרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה)), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב. בין הסמכויות הנתונות לעירייה לשם גביית החוב: כניסה לחצריו של החייב, או לחצרים בהם מוחזקים מיטלטליו, תפישת מיטלטליו, עיקולם ומכירתם, תפישה ועיקול של נכסי החייב המצויים בידי צד שלישי, מכירה כפויה של מקרקעין השייכים לחייב ואף הגשת בקשה למאסרו (להרחבה בעניין סמכויות גבייה מכוח פקודת העיריות ראו: א' וינוגרד דיני רשויות מקומיות כרך ב' 609-597; לעניין גביית ארנונה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ראו: ארנונה עירונית עמ' 1037-1151; א' רפאל מס הכנסה, כרך ב' 421-441; וכן בעניין עיריית ראשון לציון). צמצום מסוים לסמכויות אלו, ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזה הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה), תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד.

התיישנות

10. במסגרת ערעור זה אנו נדרשים לשאלה, האם נישום יכול להתגונן בטענת התיישנות במסגרת תקיפתו את הליכי הגבייה בהם נוקטת הרשות כלפיו. בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זאת וקבע כי דינה של טענת ההתיישנות להידחות, שכן התיישנות הינה זכות דיונית אשר אין בכוחה לבטל את הזכות המהותית - החוב, ומאחר שהעותרת תבעה את חובה באמצעות הליך גביה מנהלי ולא בדרך של הגשת תובענה, לא תוכל טענת ההתיישנות לעמוד למשיבה, וכך נאמר:

"עצם ההתיישנות - קיומה של הזכות הדיונית - אינה מוחקת או מבטלת את עצם קיומו של החוב כלפי המשיבה - הזכות המהותית. אשר כך, שמורה למשיבה זכותה בדין לגבות את חובה שלא על דרך הגשת תובענה, כי אם באמצעי גבייה אחרים שהוענקו לה בדין. משלא בוטל או פקע החוב, הרי שהמשיבה רשאית הייתה לפעול לגבייתו כדין ולא למחול עליו, כפי שנעשה במקרה דנן. טענת ההתיישנות יכולה הייתה להואיל לעותרת רק מקום בו המשיבה הייתה מגישה תביעה כנגדה לבית המשפט, ואין בכוחה להואיל בידיה, מקום בו נקטה הליכי גבייה מנהליים כדין".

11. בבסיס קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי טענת ההתיישנות אינה יכולה לעמוד למשיבה, עומדת התפיסה כי טענת התיישנות הנטענת מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הינה דיונית באופייה ולא מהותית (ע"א 522/71 בנין נ' אלברט ובניו בע"מ פ"ד כח(2) 309, 326 (1974) (להלן: פרשת בנין). על כן, אין בכוחה של טענת התיישנות לאיין זכות מהותית, אלא היא מהווה מחסום דיוני למימושה בדרך של הגשת תובענה (ע"א 938/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 10.6.2008)). תכליתו של מוסד ההתיישנות הינה תחימה בגבולות של זמן את האפשרות להגשת תובענות, תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (?"? 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433, 446-445 (2003); להרחבה בעניין הטעמים השונים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פס' 30 לפסק דינו של השופט י' עמית (טרם פורסם, 19.9.2010) והאסמכתאות המובאות שם). לאופיה הדיוני של טענת ההתיישנות נפקויות שונות אשר חלקן מנויות בחוק ההתיישנות עצמו וחלקן נקבעו בפסיקה. (ראו: פרשת נסייר, פס' 14-15 לפסק דינה של בשופטת ברלינר). הנפקות הרלוונטית לשאלה העומדת בפנינו הינה סיווגה של טענת ההתיישנות כטענת "מגן ולא חרב" וככזאת אינה יכולה לשמש כעילת תביעה וכך נאמר בפרשת בנין בעניין זה:

"כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה". (ראו גם: ז' יהודאי דני התיישנות בישראל 15-16 (1991)).

12. בעניינו, במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי המשיבה הייתה במעמד של עותרת ובהמשך לאמור לעיל, לכאורה הייתה מנועה מלטעון כי החוב התיישן. הבעייתיות שסיטואציה זו משקפת הינה טבועה בהליך תקיפת הליכי גבייה מנהליים. שכן, מתוקף סמכותה של רשות מקומית לפעול באופן של גבייה מנהלית, היא מוסמכת לפעול לגביית החוב ללא פסק דין של בית משפט, המכיר בזכותה לחוב לו היא טוענת. נישום הרוצה לתקוף הליכי גבייה המתנהלים כנגדו יכול לעשות כן בשני אופנים. האחד, בדרך של הגשת השגה לפי חוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז-1967, אשר אינו רלוונטי לעניינו שכן סעיף 3(א) לחוק זה קובע כי "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת התשלום להשיג עליה". ברור בעניינו שמועד זה חלף, ועל כן היה פתוח בפני המשיבה רק האפיק השני, פנייה לבית משפט בדרך של הגשת עתירה מנהלית, אשר בו היא אכן נקטה. כך שלעולם, מעמדו של נישום הרוצה להתגונן בפני הליכי גבייה מנהליים, יהיה של עותר או תובע ולא של משיב או נתבע ולכן הוא יהיה מנוע מלטעון להתיישנות, שכאמור לעיל הינה טענת "מגן ולא חרב" אשר רשאי לטעון לה הנתבע או בעניינו המשיב ולא העותר.

13. על בעיה זו, לפיה לכאורה לא יוכל להיווצר מצב בו נישום המבקש להתגונן בפני הליכי גביה מנהליים המתנהלים נגדו, יהיה במעמד של מתגונן וככזה יוכל לטעון להתיישנות חוב, עמד בית המשפט זה בהרחבה בפרשת נסייר. בפרשה זו נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 2 לחוק ההתיישנות הקובע:

טענת התיישנות 2. תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לראות בהליך גבייה מנהלי כ"תביעה לקיום זכות" ובכך למצוא אפיק להחיל את ההתיישנות אף בהליכי גבייה מנהליים. במישור הפרשני, קבע בית המשפט כי באופן של פרשנות מרחיבה ניתן לראות במונח זה ככולל אף הליכי גבייה מנהליים. כן, נקבע כי פרשנות זו אף מתיישבת עם תכלית מוסד ההתיישנות שכן -

"הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו... על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט" (שם, פס' 33 לפסק דינה של השופטת ברלינר).

באשר להיותה של טענת ההתיישנות טענת הגנה, ובהיותה כזאת העותר כנגד הליכי גבייה מנהליים לכאורה מנוע מלהשתמש בה, קבע בית המשפט, כי מבחינה מהותית במצב דברים זה העותר או התובע משמשים בתפקיד של נתבע:

"אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות, חובש הטוען כובע אחר. במיוחד כך, כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען, שהרי כפי שהוסבר לעיל, לא פתוחה בפניו הדרך שאינה מהווה תקיפה לחלוק על חיובו בתשלום סכום הארנונה שנדרש ממנו. לפיכך, יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שבגדרה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות... לשיטתי, הטוען הוא "נתבע" בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת ההתיישנות" (שם, פס' 24 לפסק דינה של השופטת ברלינר, ההדגשות במקור).

לפיכך, נפסק כי בתקיפה של הליכי גבייה מנהלית יכול העותר או התובע להעלות טענת התיישנות, גם אם המסגרת הפורמאלית להעלאתה הינה בפנייה יזומה של הטוען לבית המשפט.

14. אשר על כן, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענת התיישנות החוב לה טענה המשיבה. בטיעוניה בפני בית המשפט המחוזי הצהירה המערערת כי החוב הינו חוב חלוט משנת 1985. מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות.

תקנות הארכיונים

15. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר כי "העירייה לא השכילה להציג תיעוד כלשהו שיש בו כדי ללמד על קיום החוב ו/או פעולות שננקטו על ידה לגבייתו לאורך תקופה של שנים רבות". במסגרת הערעור תקפה העירייה גם קביעה זו, וטענה כי אין מקום לדרוש ממנה מסמכים נוספים על אלו שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. שכן, מכוח תקנות הארכיונים היא רשאית לבער את המסמכים הללו. לטעמי, יש טעם נפגם בטענה זו. אומנם, המערערת אכן רשאית לבער את המסמכים הללו, אולם תקנה 2 לתקנות הארכיונים נוקטת בלשון רשות: "ראשי מוסד לבער..." רשות מקומית אינה חייבת לבער, אלא מסור לה שיקול דעת האם לעשות כן (רע"א 2088/09 עיריית מגדל העמק נ' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פס' י"א (לא פורסם, 6.5.2009)). ניתן לראות בביעור מסמכים מעיין הצהרה של הרשות, כי הללו אינם דרושים ורלוונטיים עוד לעבודתה. לכן, כאשר מדובר בחוב גדול ומשמעותי העומד כנגד נכס ואשר לא שולם, ראוי היה שהמערערת תשקול האם בסיטואציה זו, נכון הוא להשתמש בסמכותה ולבער את המסמכים הרלוונטיים. כמו כן, יש אף טעם נפגם בכך שהמערערת דוחה את טענת ההתיישנות של המשיבה, למרות שהחוב התהווה לפני שנים רבות, ובד בבד היא מבערת מסמכים הקשורים בו בשל פרק הזמן הרב שחלף, בכך הרי שהיא מנסה לאחוז את החבל משתי קצותיו.

16. בשולי הדברים אעיר, כי ישנה בעיתיות רבה בכך שהמערערת נקטה בהליכי גבייה כנגד בעלה המנוח של המשיבה, שעה שהוא כבר נפטר ולא כנגד המשיבה, שהיא יורשתו. על פי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, אדם כשר לשאת בזכויות וחובות "מגמר לידתו ועד מותו". לפיכך, המערערת בפועל ביצעה את פעולותיה כנגד אישיות משפטית שלא הייתה קיימת. אני ער לכך שהמשיבה לא תקפה את ההליכים בטענה זו לא בפני בית המשפט המחוזי ולא בפנינו, והצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם. יתרה מכך, סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". בע"א 566/71 פייג נ' שפיצקופף, פ"ד כז(1) 355, 358 (1973), נקבע כי זכותו המהותית של היורש נוצרת עם מות המוריש ואילו צו הירושה הינו דקלרטיבי בלבד. כך, שזכותה המהותית של המשיבה בנכס נוצרה ביום מותו של המנוח ולא ביום מתן צו הירושה (על אף שזכייתה בפועל כפופה לצו הירושה, ראו גם: מ' קורינאלדי דני ירושה: ירושות, צוואות ועזבונות, עמ' 29 (2008)). נוסף על כך, בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי המשיבה ראתה בהליכים כאילו הם כוונו באופן מהותי כלפיה, היא לא תקפה את ההליכים בהקשר זה, ולעניינם ראתה עצמה כנכנסת בנעלי המנוח. זאת כאשר, מבחינה מהותית, כיורשתו היא אכן הייתה בנעליו, (ראו והשוו לעניין חובת ידוע הרשות בדבר שינוי בעלות הנכס לפי סעיף 325 לפקודת העיריות: בר"מ 867/07 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (טרם פורסם, 17.4.2008); עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב (טרם פורסם, 5.5.2010). וגם השוו לעניין חובת הגינות של האזרח כלפי הרשות: בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פד"י נב(4) 690, 705-703 (1998); בג"ץ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פד"י מב(4) 487, 492 (1989)). על כן, לאור נסיבות אלו, ונוכח תוצאת הערעור במקרה זה, על אף הבעייתיות האמורה, איני מוצא מקום לקבוע לכך תוצאות אופרטיביות.

הוצאות משפט

17. המערערת קובלת כנגד גובה ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת הערכאה הדיונית לעניין פסיקת ההוצאות ושכר טרחה, אלא אם מצאה אי סבירות רבה וסטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עו"ד נ' דניה סיבוס חברה לבנין, פ"ד מז(5) 114, 132 (1993)). במקרה שבפנינו איני מוצא נסיבות המצדיקות את התערבותנו.

סוף דבר

18. מן הטעמים שבוארו לעיל, ובעיקר בשל התיישנותו של החוב, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערערת תחדול מהליכי הגבייה המנהלי בהם נקטה ותסיר את העיקולים אותם הטילה. למען הסר ספק, אין בכך כדי לפטור את המשיבה מתשלום חוב המוסכם עליה לעירייה.

19. המערערת תישא בשכ"ט עורכי הדין של המשיבה בסך 20,000 ש"ח.

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, כ"ח בטבת התשע"א (4.1.2011).


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן