1. ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עירית תל-אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 6.12.07 בשאלת סיווגו של נכס המשמש כמשרד עורכי דין ברח' המסגר 30 בת"א (להלן: "הנכס" או "המשרד").

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש לסווג את הנכס בסיווג "חברות ביטוח ומבטחים" (סעיף 3.4.13 לצו הארנונה) (להלן: "תעריף מבטח"), כטענת המערער, או שמא יש לסווגו בסיווג השיורי-כללי של "בניינים שאינם משמשים למגורים" (סעיף 3 לצו הארנונה) (להלן: "תעריף עסקים").

2. ועדת הערר קיבלה את ערר המשיבה, וקבעה בהחלטתה כי טעה המערער בסווגו את הנכס בתעריף מבטח. לפי ממצאי הועדה, הנכס משמש משרד עצמאי ונפרד של עורך דין בשם דן סלע (להלן: "עו"ד סלע"), הנותן שירותים לציבור הרחב. המשיבה היא הלקוחה העיקרית של המשרד, אך אין לראות את המשרד כחלק אינטגרלי מהמשיבה. לפיכך, החליטה הועדה כי הנכס יסווג בתעריף עסקים.

3. על החלטתה זו של הועדה חלק המערער. לטענתו, שגתה הועדה בהחלטתה, והסיווג הנכון לנכס הוא בתעריף מבטח; הנכס נשכר על ידי המשיבה והיא המחזיקה בו לצורכי ארנונה; עו"ד סלע הוא אורגן של המשיבה והינו שכיר שלה; השירותים המשפטיים אותם סיפק עו"ד סלע למשיבה מהמשרד שלובים ובלתי נפרדים מפעילות החברה בתחום הביטוח, והמשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי קיימים שימושים אחרים, נפרדים בנכס.

4. המשיבה סמכה ידה על החלטת הועדה, וטענה, כי כדין נקבע שהנכס יסווג בתעריף עסקים. הנכס משמש את עו"ד סלע למתן שירותים משפטיים ללקוחות שונים, בין היתר למשיבה; המשיבה אינה מקיימת פעילות בנכס, וקיים נתק מוחלט בין פעילותה כחברת ביטוח ובין הפעילות המתקיימת בו; עו"ד סלע הוא האחראי על הפעלת המשרד, לרבות בחירת עובדי המשרד וקביעת שעות הפעילות; החלטת הועדה סבירה, ואין מקום להתערב בה ובממצאים העובדתיים עליה נסמכה.

5. איני רואה להרחיב את הדיון לענין המסגרת הנורמטיבית הצריכה לדיון בערעור זה. הוראות הדין כמו גם פסיקת בית המשפט באשר לסיווג של "בנקים וחברות ביטוח" נסקרו ונותחו על ידי בעמ"ן 321/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א שניתן ביום 20.7.10. להלן יובאו, על קצה המזלג, עיקרי הדברים.

הסמכות להטיל ארנונה כללית, קבועה כיום, לאחר הרפורמה משנת 1993 בדיני הארנונה, בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק ההסדרים"). לפי סעיף זה, הסמכות להטיל ארנונה על המחזיק בנכס נתונה למועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות "... בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ומקומו". סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים, מעניק סמכות לשר האוצר ולשר הפנים להתקין מידי שנה תקנות לענין ארנונה.

תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999) תשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ההסדרים"), קובעות 12 סוגי סיווגים שונים של נכסים. הסיווג הרלבנטי לענייננו הוא "בנקים וחברות ביטוח".

מועצת עיריית ת"א התקינה מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיף 3.4.13 את הסיווג של "חברות ביטוח ומבטחים".

6. כפי ציינתי בעמ"ן 321/08 הנ"ל, סיווג זה של "חברות ביטוח ומבטחים" הוא "נטע זר" בין סוגי הסיווגים לצורכי הארנונה, בהיותו מגלם בתוכו את הקריטריון של "מיהות המשתמש" בנכס, לצד הקריטריונים לסיווג הקבועים בסעיף 8 לחוק ההסדרים, הם השימוש בנכס, סוגו ומיקומו.

על אף זאת, קבע בית המשפט העליון, כי הקריטריון של מיהות המשתמש אינו פסול מעיקרו גם כיום, לאחר הרפורמה של שנת 1993 (ע"א 8588/00עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337, וכן רע"א 11304/03כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד עירית חיפה (טרם פורסם, ניתן ביום 28.12.05))

בשנים שמאז הרפורמה של שנת 1993, נדונו מספר מקרים בבתי המשפט המחוזיים בהם נדון הסיווג של "בנקים וחברות ביטוח" (ע"ש (נצ') 485/98 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' מנהל הארנונה (לא פורסם, ניתן ביום 1.2.99); עמ"נ (חי') 435/01 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית נשר (לא פורסם, ניתן ביום 13.2.03); עמ"נ 436/01 בנק הפועלים בע"מ נ' מינהלת הארנונה של עיריית חדרה (לא פורסם, ניתן ביום 13.2.03); עמ"נ (ת"א) 252/06 נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (לא פורסם, ניתן ביום 5.2.08); עמ"נ (ת"א) 254/05 מגדל אחזקות נדל"ן בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב (לא פורסם, ניתן ביום 3.2.09)).

לאחר שסקרתי בעמ"ן 321/08 הנ"ל את פסקי הדין, שניתנו בענין זה, הבעתי דעתי, כי ראוי לתת לסיווג של "בנקים חוברות ביטוח" פרשנות מצמצמת, ואין לקבל את הגישה לסיווג גורף של כל נכס המוחזק ע"י בנק או חברת ביטוח תחת סיווג זה. המבחן שצריך לחול הוא מבחן משולב, הבוחן הן את זהות המחזיק בנכס והן את אופי השימוש בו.

7. בהליך של ערעור מינהלי בענייני ארנונה, עומדת בפני בית המשפט החלטת ועדת הערר בנוגע לסיווג, והיא זו הצריכה לעבור תחת שבט הביקורת השיפוטית. בית משפט זה, אינו ממיר את שיקול הדעת הנתון לוועדה בענייני סיווג בשיקול דעתו. די בכך שהסיווג שקבעה הועדה הוא סביר בנסיבות העניין על מנת להותירו על כנו, וזאת, אף אם סיווג אחר אפשרי גם הוא באותן נסיבות.

8. לאחר שבחנתי את החלטת הועדה וטיעוני הצדדים בפני, הגעתי למסקנה, כי ההחלטה משקפת איזון ראוי בין הקריטריון של מיהות המשתמש ובין הקריטריון של מהות השימוש, ואין מקום להתערב בה.

הועדה יישמה את המבחן המשולב, באומרה: "המבחן של מיהות המחזיק אינו עוד מבחן בלעדי לקביעת המחזיק אלא הוא משולב עם מבחן השימוש במובנו הרחב". במסגרת מבחן זה, נתנה הועדה משקל מכריע לשאלה, האם משרדו של עו"ד סלע נותן שירות בנכס גם ללקוחות נוספים, או שהוא שירת אך ורק את המשיבה.

הועדה מצאה, כי המשרד טיפל גם בלקוחות אחרים. זאת על סמך עדותו של עו"ד סלע, שהתקבלה כמהימנה, ובלשון הועדה:"החלטית וחד משמעית"; כמו גם על סמך דו"ח הביקורת של המערער עצמו, שבו נכתב: "היחידה שבנדון משמשת משרד עו"ד דן סלע שעוסק בלקוחות פרטיים ומייצג גם חברת ביטוח כלל".

אשר לקריטריון של מהות השימוש בנכס, קבעה הועדה, כי על אף שמתן שירותים משפטיים לחברת ביטוח הוא חלק מהפונקציות ההכרחיות של מבטח, אין המדובר בשימוש בלעדי, ובמשרד ניתנו גם שירותים ללקוחות אחרים.

9. גם באשר לקריטריון של מיהות המחזיק בנכס, לא הצטיירה בפני הועדה תמונה חד משמעית. מחד קבעה הועדה, כי המשיבה היא זו המופיעה בחוזה השכירות כשוכרת, על אף שהחוזה עצמו לא הוצג בפניה, וכי המשיבה היא זו הנושאת בתשלום הארנונה. מאידך, נקבע, כי המדובר במשרד עצמאי, כעולה מלוגו המכתבים של המשרד, שלט הכניסה אליו, ובאישור של שלטונות המס.

עו"ד סלע העיד בפני הועדה, כי התמורה בגין מתן השירותים למשיבה משולמים לו כשכיר במשיבה, כמו כן משולמים לו כל הוצאות המשרד. עם זאת, ההחלטה על אופן הפעלת המשרד, לרבות בחירת עובדי המשרד ושעות העבודה נתונים לשיקול דעתו הבלעדי.

בבחינת נסיבותיו של מקרה זה לפי שני הקריטריונים, נוטים חלקם לכיוון של תעריף מבטח וחלקם האחר לכיוון של תעריף עסקים. הועדה נתנה משקל ראוי לכל אחת מן הנסיבות השונות, ומסקנתה בשקלול כלל הנסיבות היא סבירה בעיני.

10. טענתו של המערער, היא, שהועדה טעתה בקביעת העובדות, והסיקה את ממצאיה מבלי שהמשיבה הציגה בפניה את חוזה השכירות של הנכס ואת חוזה ההתקשרות בינה ובין עו"ד סלע. כמו כן, טען המערער, כי עו"ד סלע בחר שלא להציג לפקחים של המערער תיקים וקלסרים של לקוחות המשרד.

הועדה לא התעלמה מכך, וציינה, כי היה בחומר שלא הוצג בפניה כדי לשפוך אור על מערכת היחסים בין המשיבה ובין עו"ד סלע. יחד עם זאת, בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, כי המשיבה זו היא המופיעה על גבי החוזים כ"שוכרת", והיא זו הנושאת בחבות הארנונה. גם בפני לא חלקה המשיבה שהיא זו ששכרה את הנכס והיא זו המשלמת את הארנונה בגינו, כחלק מהסדרי שכר הטרחה של עו"ד סלע (ראו, סעיף 15 לסיכומי המשיבה).

בהעדר מחלוקת כי המשיבה היא המחזיקה הפורמאלית בנכס, לא היה בחוזה השכירות לשנות את התמונה.

גם בהימנעותו של עו"ד סלע להציג תיקים וקלסרים של לקוחותיו בטענה לחיסיון עו"ד-לקוח, אינה משמעותית בעיני. זאת משום, שבדו"ח הביקורת של המערער עצמו, נמצא, כי עו"ד סלע עסק גם בייצוג לקוחות אחרים מלבד המשיבה.

11. הועדה בחרה להתבסס על עדותו של עו"ד סלע באשר לטיב היחסים בינו ובין המשיבה, וציינה בהחלטתה, כי המערער לא הצליח לסתרה או להפריכה. הועדה אף מצאה בדו"ח הביקורת של המערער תמיכה וחיזוק לעדותו של עו"ד סלע. קביעתה העובדתית כי קיים נתק מהותי בין הפעילות במשרד ובין המשיבה, התבססה על עדות זו, כמו גם על ראיות חיצוניות אחרות.

הלכה היא, כי בית המשפט המינהלי אינו מתערב בקביעות עובדתיות של ועדת הערר, אלא אם נפלה בהן טעות בוטלת על פניה (עמ"נ 252/06נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (לא פוסם, ניתן ביום 5.2.08) עמ"נ 274/05 מנהל הארנונה נ' קו אופ (לא פורסם, ניתן ביום 8.7.07) עמ"נ 347/06 שטראוס שיווק בע"מ נ' מנהל הארנונה (לא פורסם, ניתן ביום 12.11.06) וכן, עמ"נ 148/08 דחן בע"מ נ' עיריית פתח תקוה ואח' (לא פורסם, 9.6.10)).

לא מצאתי טעות כזו בהחלטת הועדה.

12. המערער עשה לא מעט מאמצים על מנת לשכנעני כי פעילות השירות המשפטי הכרחית, שלובה ובלתי נפרדת מפעילות המשיבה במתן שירותי ביטוח. דא עקא, שהועדה לא התעלמה מכך ובהחלטתה נאמר כי "פעילות של עורכי דין הינה חלק מהפונקציות ההכרחיות של הארגון בחברת הביטוח".

המשיבה שכרה את שירותים המשפטיים מעו"ד סלע, אשר עסק בנכס במתן שירותים כאלה גם לגורמים אחרים ולא למשיבה באופן בלעדי.

מסקנת הועדה הייתה, כי מתן השירות לגורמים האחרים, כמו גם העצמאות הנתונה לעו"ד סלע בכל הקשור לניהולו השוטף של המשרד, יוצרים נתק בינו ובין המשיבה לצורכי הסיווג בארנונה.

כאמור, מסקנה זו, סבירה היא בעיני, ואין מקום להתערב בה. מה גם, שלא מצאתי ממש בטענת המערער כי ההפרדה היא מלאכותית, ונועדה רק על מנת לזכות בתעריף ארנונה מופחת המוטל על עסקים לעומת התעריף המוטל על מבטח. אפשר בהחלט שהיזקקותה של המשיבה לשירותים משפטיים חיצוניים מקורה בשיקולים כלכליים נוספים, שאין בינם ובין תעריפי הארנונה ולא כלום.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערת בתשלום הוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' שבט תשע"א , 10/01/2011 , בהעדר הצדדים.