ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

תא 671-06 מחוזי, ארנונה

ארגון עולי מרכז אירופה (ס.חיפה) ע"ר ואח' נגד עיריית חיפה ואח'


18/1/2011

תא 671-06

  1. ארגון עולי מרכז אירופה (ס.חיפה) ע"ר
  2. בית הורים בע"מ

נגד

  1. עיריית חיפה
  2. שר הפנים
  3. מדינת ישראל- משרד הפנים

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

בפני: כבוד השופטת בטינה טאובר

18/01/2011

פסק דין

מבוא

1. ארגון עולי מרכז אירופה (ס. חיפה) ע.ר. ובית הורים בע"מ (להלן: "התובעות") הגישו תביעה כנגד עיריית חיפה (להלן: "הנתבעת 1") וכנגד שר הפנים ומדינת ישראל (להלן: "הנתבעים 2 ו-3").

2. במסגרת התביעה, עתרו התובעות לחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעות את סכום הארנונה שנגבתה מהן בין השנים 1995-2005, בסך של 10,934,984 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חודשית בשיעור של 0.5%, על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"), החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כן עתרו התובעות לסעדים הצהרתיים כדלקמן:

א. הפטורים שניתנו לתובעות ואשר פורסמו כדין ברשומות, שרירים וקיימים.

ב. הנתבע 2 לא ביטל ולא שינה את הפטורים שניתנו לתובעות.

ג. על הנתבעת 1 לכבד את הפטורים שניתנו לתובעות.

ד. על הנתבעת 1 לחדול מלחייב את התובעות בארנונה כללית ולמחוק בספריה את החובות הרשומים על שם התובעות בגין ארנונה בגין כל שנת כספים מאז שהפטורים פורסמו בילקוט הפרסומים.

ה. כל סכומי הארנונה ואגרת פינוי האשפה אשר שילמו התובעות לנתבעת 1 בכל עת מאז שהוענקו להן הפטורים על פי פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין) 1938 (להלן: "הפקודה"), הם בני קיזוז.

ו. התובעות רשאיות לקזז את חוב הנתבעת 1 כלפיהן מכל החובות שהתובעות חייבות ו/או תהיינה חייבות כדין לנתבעת 1.

ז. על הנתבעת 1 להשיב לתובעות כל סכום אשר גבתה מהן שלא כדין במהלך השנים 1995-2005 ועד בכלל, בגין ארנונה ו/או בעד אגרת פינוי אשפה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות.

ח. על הנתבעת 1 לתקן רטרואקטיבית את חיובי הארנונה שגבתה מהתובעות בהתאם לפסק הדין אחוזת ראשונים.

3. הנתבעים טענו בכתבי ההגנה שהוגשו מטעמם לדחיית התביעה מטעמי התיישנות, שיהוי, חוסר סמכות והן מטעמים לגוף העניין.

4. בישיבות ההוכחות, שהתקיימו ביום 15/02/10 וביום 08/03/10, נשמעו עדויות מצהירי הצדדים. מטעם התובעות העידו הגב' אילנה קירשנר, מר משה נוי ומר אהרון בוקשטיין. מטעם הנתבעת 1 העיד מר עאמר סלאמה ומטעם הנתבעים 2 ו-3 העידה הגב' אירית אלירז ובהסכמת הצדדים הוגשה תעודת עובד ציבור של מר רני פינצי בלא חקירתו הנגדית.

התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת

5. התובעות הינן המחזיקות והמנהלות של שמונה בתי אבות בתחום השיפוט של עיריית חיפה, לרבות ברחובות: מיכל, סמולנסקין, סיני, מאפו, התשבי, מוריה ובת חן.

6. מראיות התובעות עולה כי במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת, הוענק לתובעות פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 5(י) לפקודה. הפטור פורסם ברשומות - ביום 08/09/1960 פורסם הפטור שהוענק לתובעת 1 וביום 15/10/1964 פורסם הפטור שהוענק לתובעת 2.

7. לטענת התובעות, בזמנים שאינם ידועים להן "נשתכח" מהתובעות דבר קיומם של הפטורים ההיסטוריים והן החלו לשלם ארנונה לנתבעת 1 בגין הנכסים המוחזקים על ידן, למעט הנחות שניתנו להן מעת לעת לבקשתן ועל פי סמכותה של הנתבעת 1 מכוח סעיף 280 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), אשר הקנה עד לשנת הכספים של שנת 1993 לתובעת 1 הנחות בתשלום הארנונה.

8. בשנת 1993 ומשחוק ההסדרים, תשנ"ב-1992, ביטל את הוראת הפטור מכוח סעיף 280 לפקודת העיריות, הודיעה הנתבעת 1 לתובעות כי ככל שחפצן בקבלת פטור מארנונה בגין נכסיהן, עליהן לפנות בהקדם לקבלת אישור על ידי הנתבע 2 למתן פטור מארנונה, בהתאם לסעיף 5(י) לפקודה.

9. בשנת 1994 פנו התובעות למשרד הפנים בבקשה לפטור מארנונה מכוח סעיף 5(י) לפקודה, בעילת "מוסד מתנדב לשירות הציבור". במסגרת הבקשה לא טענו התובעות כי קיבלו פטור בעבר ואף לא ביקשו לוודא אם קיים לזכותן פטור שהוקנה להן בעבר.

10. בקשתן של התובעות נבדקה לגופה ונדחתה על הסף, מאחר שהתובעות לא עמדו בקריטריון סף מרכזי שחל אותה עת, ובמכתב משרד הפנים צוין כדלקמן:

"התאגיד אינו עומד בקריטריונים למתן פטור מארנונה לפי סעיף 5(י), זאת מכיוון שמוסד המקבל תמורה אפילו חלקית עבור שירותיו, אינו זכאי לפטור".

התובעות לא ערערו על החלטה זו של משרד הפנים.

11. בחודש פברואר 1999 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים-חוזר 2/99, בו נקבעו קריטריונים ברורים למתן אישורי פטור מארנונה לפי סעיף 5(י) לפקודה. בעקבות פרסום חוזר מנכ"ל 2/99, תנאי לקבלת פטור מארנונה היה החלטה של הממונה על המחוז במשרד הפנים, על יסוד הגשת בקשה בהתאם לנוהל ועמידה בקריטריונים שנכללו בו, וקיומו של פטור היסטורי נהפך ממילא מאותו מועד לבלתי רלבנטי.

12. בשנת 2000 פנו התובעות לשר הפנים בבקשה לפטור מארנונה. במענה לפנייתן, הודע להן כי עליהן לפעול על פי הוראות חוזר 2/99. למרות האמור, נמנעו התובעות מלהגיש בקשה לפטור מארנונה על בסיס חוזר 2/99, ממועד פרסומו ועד לשנת 2007.

13. בשנת המס 2007 פנו התובעות למשרד הפנים והגישו בקשה לפטור מארנונה, בטענה כי הינן מוסד מתנדב לשירות הציבור. בקשתן של התובעות נדחתה מכיוון שלא עמדה בקריטריונים הבאים:

א. המוסד אינו גובה תמורה עבור פעילותיו או שהתמורה שהינו גובה נמוכה באופן משמעותי ממחירי השוק ומשקפת את הפן ההתנדבותי של המוסד.

ב. הנכס שלגביו מבוקש הפטור, משמש את המוסד אך ורק למתן שירות התנדבותי לטובת הציבור.

ג. המוסד אינו פועל למטרות רווח ואינו עוסק ב"פעילות עסקית" או שהיקף "הפעילות העסקית" הינו שולי ביחס לפעילות הכללית של המוסד.

14. בעקבות דחיית בקשתן, ביקשו התובעות כי ייערך להן שימוע. הנתבעת 3 נענתה לבקשה ולאחר השימוע החליט הממונה על מחוז חיפה למנות רואה חשבון מטעם הנתבעים 2 ו-3, אשר יערוך בדיקה כלכלית של טענות התובעות. רואה החשבון שמונה עיין בדו"חות הכספיים של התובעות ובמסמכים נוספים שהומצאו לו, ביקר בחלק מבתי האבות המוחזקים ושהינם בבעלות התובעות ובדק מחירים בבתי אבות אחרים שאינם זכאים לפטור מארנונה.

15. לאחר הבדיקה החוזרת, השימוע ובדיקת רואה החשבון שמונה, החליט משרד הפנים לדחות את בקשתן של התובעות לפטור מארנונה כמוסד מתנדב למען הציבור, וזאת מאחר ונמצא כי התובעות אינן עומדות בקריטריונים אלה:

א. המוסד אינו גובה תמורה עבור פעילותיו או שהתמורה שהינו גובה נמוכה באופן משמעותי ממחירי השוק ומשקפת את הפן ההתנדבותי של המוסד.

ב. הנכס שלגביו מבוקש הפטור, משמש את המוסד אך ורק למתן שירות התנדבותי לטובת הציבור.

ג. המוסד אינו פועל למטרות רווח ואינו עוסק ב"פעילות עסקית" או שהיקף "הפעילות העסקית" הינו שולי ביחס לפעילות הכללית של המוסד.

הודעה על החלטתו של הממונה על מחוז חיפה נשלחה לתובעות ביום 08/02/09.

16. התובעות מיאנו להשלים עם ההחלטה ושבו ופנו לשר הפנים ולממונה על המחוז, בבקשה למתן נימוקים להחלטה. ביום 09/03/10 נשלח לב"כ התובעות מכתב ממונה הרשויות במחוז חיפה, בו הובהר כי החלטת הממונה הסתמכה על בדיקה כלכלית שערך רואה חשבון, אייל הרצוג. כן צוין במכתב כדלקמן:

"גם לאחר בדיקת אנשי מקצוע, רואה חשבון מוסמך ורואה חשבון מטעמנו, העמותה עדיין לא עונה על 3 קריטריונים, שמאפשרים את הפטור כפי שצוין על ידינו".

17. כנגד החלטה זו של הממונה על המחוז לדחות את בקשת התובעות למתן הפטור, הגישו התובעות עתירה לבג"צ (בג"צ 2774/10), אשר נכון למועד זה טרם ניתנה בה החלטה.

טענות הצדדים בתמצית

18. התובעות טוענות כי במרכז תביעתן עומדת הפגיעה החמורה שנגרמה להן, עת שרשויות ציבוריות התעלמו שלא כדין מהפטורים שהוענקו להן וגרמו להן נזק כלכלי עצום. לטענתן, הפגם בגביית הארנונה הוא פטור מהותי ולא טכני ואי כיבודו יצר תוצאה בלתי נסבלת של אפליה לרעת התובעות לעומת גופים אחרים בכל הנוגע ליישום הפטור עד שנת 2006. התובעות טוענות כי כיוון שהנתבעים תמרצו את התובעות בקבלת פטורים, עליהם לכבד את הפטורים שהוצעו לתובעות בעבר וכיבודם אינו פוגע בציבור.

התובעות טוענות כי התנהגותם של הנתבעים בשלבים השונים הרלבנטיים לתביעה, מצביעות על היעדר תום לב, הגינות וסבירות, כאשר הנתבעים חרגו מכל סטנדרט ראוי של התנהגות שלטונית ושל כללי המינהל התקין הנגזרים מחובת תום הלב וההגינות המוגברת שחלים על רשות ציבורית.

לטענת התובעות, עומדת להן זכות מהותית לפטור מארנונה, בהתאם לפטורים שלא בוטלו אף פעם, ומשגבתה מהן הנתבעת 1 ארנונה שלא כדין, הרי שהתובעות זכאיות להשבה של מלוא התשלומים ששולמו.

התובעות טוענות כי לאחר שבג"צ פסק יותר מפעם אחת מהם הקריטריונים הנכונים להענקת פטור מארנונה לפי סעיף 5(י) לפקודה, אסור היה לנתבעים לסמוך על מכתבה "השערורייתי" של הגב' אירית אלירז, הסותר מפורשות פטור רשמי שהעניק מנכ"ל משרד הפנים. לטענתן, מכתבה של הגב' אירית אלירז פוגע בעיקרון החוקיות ומהווה סטייה מסוכנת מכללי הסמכות המנהלית, הפעלה אסורה של שיקול דעת פרטי וטעות מובהקת של יישום קריטריונים ציבוריים ופסיקת בג"צ.

התובעות הוסיפו וטענו כי הנתבעת 1 לא הביאה עדויות או ראיות לביסוס טענותיה והעדים שזימנה לעדות לא עבדו במועדים הרלבנטיים אצל הנתבעת 1 ולא יכלו ליתן עדות בגין אירועים שאירעו, ומשכך עדותם הינה עדות שמועה פסולה.

התובעות טוענות כי ברשות הנתבעים 2 ו-3 מסמכים בכל הנוגע לפטורים ולהתכתבות שנערכה בין הצדדים ואשר נתבעים 2 ו-3 נמנעו במכוון מלאתרם ומלהביאם כראייה.

התובעות ציינו כי אין בסיס לעמדתם של הנתבעים, לפיה מחלו התובעות על פטורים שהוענקו להם, כאשר לא ניתן לעשות ניצול ציני של חוסר ידיעתו של הגוף הנישום בדבר פטור שניתן לו שנים רבות קודם לכן, ושעה שהנתבעים הינם רשויות ציבוריות, בעלות נגישות מלאה לכל חומר ארכיוני בישראל, ויודעות כי ניתן לתובעות פטור שלא בוטל.

לאור כל המקובץ, טוענות התובעות כי הן זכאיות להשבת הסכומים,שנגבו מהם בחוסר סמכות ובניגוד לפטורים שניתנו להם על פי הפקודה, ולחילופין, מכוח טעות, המזכה אותן אף היא בזכות השבה מלאה של כל הסכומים ששולמו על ידן.

19. הנתבעת 1 טוענת כי דין התביעה להידחות, מחמת שיהוי כבד של עשרות שנים.

לגופו של עניין, טוענת הנתבעת 1 כי התובעות אינן עומדות בהוראות הפטור מכוח סעיף 5(י) לפקודה ומכוח חוזר מנכ"ל 02/99, שכן השימוש שעושות התובעות בנכסים אינו למתן שירות התנדבות, ומפעלי התובעות ועובדיהן הבכירים מפיקים הנאה כלכלית ניכרת מפעילותן, שאינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים למתן הפטור.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי גם אם ניתן לתובעות פטור היסטורי, טענה שלא הוכחה על ידן, הרי מכוח בג"צ 26/99, עיריית רחובות נ' שר הפנים (פרסום נבו), 11/02/03 (להלן: "בג"צ רחובות"), חלוף הזמן מחייב לשקול מחדש את הצדקת קיומם של הפטורים ההיסטוריים, בין אם בעקבות חוזר המנכ"ל 02/99 ובין אם על רקע החקיקה משנות ה-80, אשר צמצמה את שיקול הדעת של הרשות בהטלת ארנונה ובמתן הקלות באשר לגבייתה.

בפועל, טוענת הנתבעת 1 כי התובעות לא עמדו בקריטריונים שנקבעו בחוזר מנכ"ל מחודש 02/99 ועל סמך הקריטריונים שעל בסיסם פעל משרד הפנים בשנת 1994, כעולה מעדותה של הגב' אירית אלירז.

הנתבעת 1 טוענת לחילופין כי יש להורות על דחיית תביעת ההשבה של התובעות, שעה שפנייתן למתן פטור נדחתה בשנת 1994, ואלה לא טרחו להגיש בקשות מחודשות לפטור או לנקוט בהליך משפטי עד לשנת המס 2007. בהקשר זה, מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי אין מקום להיעתר לתביעת ההשבה של התובעות, אשר לא היו זכאיות לפטור מארנונה לפחות משנות ה-90. בנוסף, טוענת הנתבעת 1 כי רשלנות התובעות, השיהוי בהגשת תביעתן, התנהגותן של התובעות ושיקולים נוספים, יש בהם כדי לשלול את זכות ההשבה של התובעות, אף אם תתקבל תביעתן.

הנתבעת 1 טוענת אף להתיישנות התביעה בחלקה, שעה שזו הוגשה ביוני 2006, ומכאן שזכות התביעה של התובעות הינה אך לתקופה שמיום 01/07/99 ולמשך 7 שנים עד ליום הגשת התביעה. מטעם זה, טוענת הנתבעת 1 כי תחשיב התובעות לעניין חובת ההשבה הינו שגוי מיסודו.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי לא מוטלת על הרשות חובה לשמור מסמכים לפרק זמן של 50 שנה, וניתן היה לבערם אף מכוח חוק הארכיונים, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק הארכיונים") ותקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986 (להלן: "תקנות הארכיונים").

בשולי סיכומיה, שוללת הנתבעת 1 זכותן של התובעות לקיזוז, ומבהירה כי מכתבי הנתבעת 1 אינם מהווים הבטחה שלטונית למתן פטור מארנונה. עוד מציינת הנתבעת 1, כי אין בסיס לטענת התובעות לעניין הפרת חובה חקוקה מצידה ואף אין מקום להיעתר בגדר תובענה זו לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו ו/או לשינוי סיווג התובעות ביחס לחישוב הארנונה המגיעה להן.

20. הנתבעים 2 ו-3 טוענים כי יש להורות על דחיית התביעה כנגדם, בפרט בכל הנוגע לתביעת ההשבה, שממילא לא היה מקום להפנותה כנגדם, וביחס לסעדים ההצהרתיים שבה, שאינם מסמכותו של בימ"ש זה.

הנתבעים 2 ו-3 מציינים כי זכאות לפטור לעולם תפורש בצורה מצומצמת. עוד נטען על ידם כי האחריות לידיעה, אודות הפטורים ההיסטוריים והשימוש בהם, מוטלת על התובעות, אשר לא ציינו ולא ביקשו לברר קיומו של פטור היסטורי. הנתבעים 2 ו-3 מציינים כי הוראת סעיף 5(י) לפקודה אינה מטילה חובת חקירה על הנתבעים ו/או מי מהם. יתר על כן, נטען על ידי הנתבעים 2 ו-3 כי יצאו ידי חובתם בפרסום ההודעה, ולא ניתן לזקוף לחובתם את העובדה שלא ידעו אודות הפטורים ההיסטוריים הנטענים על ידי התובעות.

עוד ציינו הנתבעים 2 ו-3 כי עצם פנייתן של התובעות בבקשת פטור עדכנית בשנת 1994, מלמדת כי התובעות היו מודעות לעובדה שהפטור שניתן להן בעבר אינו עוד בתוקף, ובפועל פטורים היסטוריים רבים שהוענקו, בוטלו עד לשנת 1994.

הנתבעים 2 ו-3 טוענים כי הפטורים ההיסטוריים החלו להיעלם בשנות ה-80 ובתקופה הזו פנה משרד הפנים לכל העמותות והגופים שנהנו מפטור היסטורי על כוונתו לבדוק את זכאותם מחדש. לטענת הנתבעים 2 ו-3 לא היו התובעות זכאיות למתן הפטורים לאור אי עמידה בקריטריונים הנהוגים החל משנות ה-80 ובפרט בשנת 1994, שעה שהתובעות פנו לממונה על המחוז למתן הפטור ביום 23/06/94, ואלה אף לא ערערו על ההחלטות שניתנו בעניינן, חרף העובדה שהיו מלווים בייעוץ משפטי וכלכלי הדוק. כן טוענים הנתבעים 2 ו-3 כי התובעות אף אינן עומדות בקריטריונים כפי שעוצבו בחוזר מנכ"ל 02/99 ואף מטעם זה אין הן זכאיות למתן פטור או ליחס מועדף.

הנתבעים 2 ו-3 טענו אף להתיישנות מקצת התביעה ולהיעדר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות), והוראת סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין.

הנתבעים 2 ו-3 מוסיפים וטוענים כי בנסיבות העניין וגם אם תתקבל תביעת התובעות, אין מקום להורות על השבת התשלומים ששולמו על ידי התובעות.

דיון - האחריות לידיעה אודות הפטור ההיסטורי

21. במרכז תביעתן, העמידו התובעות את התנהלותם של הנתבעים, אשר לטענתן פעלו בניגוד לפטור היסטורי, שניתן לתובעות ואשר לא בוטל, וגבו מהן ארנונה, תוך התנהלות שלטונית הנעדרת תום לב, הגינות וסבירות ותוך חריגה מכללי מינהל תקינים.

מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי הפטור ההיסטורי שהוענק לתובעות פורסם ברשומות, ואולם במהלך השנים שחלפו משנות ה-60 ואילך, לא ידעו הנתבעים על הפטור ההיסטורי בו אחזו התובעות, פטור שהתובעות לא היו מודעות לו כלל החל משנות ה-80 של המאה הקודמת לערך, ואשר התובעות לא דאגו במשך כל השנים, וחרף הליכים שונים שנקטו כנגד מי מהנתבעים, לציינו.

אישוש לאמור ניתן בעדותו של מר משה נוי מטעם התובעות, שהודה בחקירתו (עמוד 10 לפרוטוקול) כי התובעות לא ביקשו בשום שלב לבחון קיומו של פטור היסטורי, ובלשונו:

"ש. תסכים איתי שבשום שלב של הפניות שלכם למשרד הפנים, אתם מעולם לא ביקשתם לבדוק אם ניתן לכם איזה שהוא פטור על ידי המדינה או שר הפנים או באיזה שהוא אופן, אפילו לא ידעת לשאול את השאלה.

ת. נכון, אני לא מכחיש את העובדה שאילו ידענו, היינו שואלים.

ש. גם לפני שפניתם למשרד הפנים, לא ביקשתם לבדוק אם יש לכם איזה שהוא פטור נוסף מעבר לאלו שאתם מחזיקים ומעבירים?

ת. מאחר ופעלנו שבע שנים ללא שום צורך בהוכחות, סברנו שדי בכך".

הנתבעים יצאו ידי חובתם, עת שפרסמו את הפטורים שנתנו לתובעות ברשומות. על רקע כמות הבקשות לפטור והפטורים שהוענקו לעמותות ולגופים שונים במהלך השנים, אין ספק כי קיים לרשות קושי טכני ברור לעקוב אחר נתונים משנות ה-60, ובפרט בעידן טרום המחשב. ניתן אכן לקבל את טענת הנתבעים, כי לא היו מודעים במהלך השנים לקיומם של הפטורים. מנגד, לא ניתן לקבל את טענתן של התובעות, בדבר היעדר ידיעתן את דבר הפטורים שניתנו להן וניסיונותיהן לגולל את האחריות בגין התנהלותן הרשלנית על הנתבעים או מי מהם.

מחובתו של כל בעל פטור לשמור את התיעוד הקיים בידו, בנוגע לפטור שניתן לו, ולא כל שכן מוחזק אדם כיודע על הטבה אישית שהוענקה לו, שעה שזו אף פורסמה ברשומות.

התובעות לא טענו עד להגשת התביעה על קיומו של פטור היסטורי שניתן להן, הגם שהנטל לטעון כאמור, מוטל עליהן. בפניית התובעות לנתבעים בבקשה לקבלת הפטור בשנת 1994, לא טענו התובעות ולו ברמז כי היו בידיהן פטורים היסטוריים והן אף לא ביקשו ביצוע בדיקה לוודא קיומם של פטורים היסטוריים אלה. לפיכך, אין לתובעות להלין כנגד התנהלות הנתבעים, אשר פעלו בהתאם לבקשת הפטור שהוגשה על ידי התובעות בשנת 1994, אשר דיברה בעד עצמה וחייבה את הנתבעים לבדוק, על יסוד הנתונים שהועלו בפניהם, את התשתית העובדתית והמשפטית הנכונה לשעת הבדיקה לעניין מתן הפטורים, באם דינה של הבקשה להתקבל או להידחות.

22. מן האמור נובע, אפוא, כי היעדר הצגת הפטורים ההיסטוריים מצד הנתבעים אינו מהווה הפרת חובה חקוקה, כנטען על ידי התובעות, וזאת אף מעבר לעובדה שטענה זו ממילא דינה להידחות, בשל חלוף תקופת ההתיישנות.

יתר על כן, בעל דין המבקש לטעון טענת הפרת חובה חקוקה, נדרש לעמוד בחמישה תנאים מצטברים שפורטו, בין היתר, בברע"א 5379/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נא(4) 464, כדלקמן:

"(א) חובה מפורשת המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

(ב) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק.

(ג) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו.

(ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק.

(ה) הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק".

בנסיבות ענייננו, לא עלה בידי התובעות להצביע על חובה חקוקה שהופרה על ידי הנתבעים ו/או מי מהם, שעה שהמונח, חובה חקוקה, פורש כחובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק (ראה: ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113).

אף אם רואות התובעות בסעיף 5(י) לפקודה כחובה חקוקה, הוראת הסעיף אינה מחילה חובה, אלא לכל היותר, מעניקה סמכות שבשיקול דעת להעניק למוסדות מתנדבים, פטור, וכאמור כב' השופטת שטרסברג-כהן ציינה בבג"צ רחובות כדלקמן:

"הסמכות המוענקת לו אם לאשר את הפטור אם לאו הינה סמכות רשות. על שר הפנים להפעיל שיקול דעת כדי להחליט אם ראוי או שמא אין זה ראוי להפעיל את הסמכות-קרי ליתן אישור לפטור. כך שממילא אין חובה שעל הנתבעת חובה לקיים...".

אף באישור שר הפנים למתן הפטור לתובעות לא ניתן לראות כחובה חקוקה, שכן הפטור שניתן לתובעות אינו חוק או תקנה, הגם שפורסם ברשומות, והינו לכל היותר בגדר הוראת מינהל כהגדרתה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981.

יצוין כי ביהמ"ש בעת"מ (ת"א) 2757/05, נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות ואח' נ' שר הפנים (פרסום נבו), 16/08/10 (להלן: "פסק דין נעמת") שלל במפורש את דבר היותם של פטורים היסטוריים שניתנו לפי סעיף 5(י) לפקודה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי, ובלשון כב' השופט, ד"ר עודד מודריק:

"...לבד מציון העובדה שהפטורים ההיסטוריים פורסמו בעיתון הרשמי לא עשו העותרות דבר כדי לשכנע שמתן הפטור וכמוהו ביטול הפטור הן תקנה בת פועל תחיקתי. הפטור והסמכות להעניקו מעוגנים בחוק. אולם עיגון בחוק מאפיין גם 'הוראת מנהל' ולא רק 'תקנה' (סעיף 3 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981). אופייה של הוראה כתקנה בת פועל תחיקתי נבחן על פי טיבה המקיים שני תנאים: א) ההוראה מגבשת נורמה משפטית ומביאה לידי שינוי במשפט הנוהג במדינה; ב) ההוראה היא בבחינת 'נורמה כללית או מופשטת' המופנית אל הציבור כולו או לפחות אל חלק בלתי מסוים ממנו [עת"מ (ת"א) 2385/07 חסון גשר כוח אדם נ' שר המסחר והתעשייה (לאסמכתאות נוספות ראו שם)].

איני סבור שהודעת הפטור, כמו גם הודעת ביטול הפטור מקיימת אפילו אחד משני התנאים הללו ועל כן אינה בגדר תקנה המחייבת פרסום ברשומות לשם הקניית תוקף...".

מעבר לעובדה שכאמור, לא עלה בידי התובעות להצביע על חובה חקוקה מכוח חיקוק, הרי גם לא עלה בידן להצביע על נזק (מעבר לחוב בר השבה) שנגרם להן מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק. מלשון הוראת סעיף 5(י) לפקודה עולה כי זו לא נועדה כאמור למנוע נזק. הן מלשונו והן מתכליתו של סעיף 5(1) לפקודה, עולה כי נועד ליתן לשר הפנים סמכות ואפשרות להקל על מוסדות מתנדבים בהתאם לשיקול דעתו.

23. מן המקובץ עולה אפוא, כי בנסיבות העניין לא חלה על הנתבעים ו/או מי מהם החובה לבדוק אם לתובעות היה קיים פטור היסטורי, והחובה לעשות כן, לו רצו התובעות לעשות שימוש בפטור ההיסטורי, חלה עליהן.

24. מעבר לעובדה שטענת התובעות, המתייחסת לשמירת מסמכים בארכיונים, הינה הרחבת חזית אסורה אשר הנתבעים התנגדו לה, לא ראיתי לזקוף לחובתם של הנתבעים את העובדה שלא עלה בידם לאתר מסמכים משנות ה-60 של המאה הקודמת, לעניין מתן הפטור וביחס להתכתבויות שהתנהלו לטענת התובעות במהלך שנות ה-60 עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, שעה שהתובעות אף הן כשלו מלשמור על המסמכים ו/או להציגם.

ספק רב אם פטור שפורסם ברשומות הינו חומר ארכיוני, שיש להפקידו בגנזך על פי הוראות חוק הארכיונים בהתאם לסעיף 4, חומר שיופקד בגנזך הינו:

"חומר שאינו צריך שימוש עוד ושלא ניתן לבערו לפי התקנות או שאין בדעתם של המוסד או הרשות המקומית לבערו לפי התקנות...".

מכאן, שחומר שניתן לבערו על פי התקנות אין חובה או צורך לשמרו מעבר לתקופה המתחייבת בדין. בענייננו, התובעות לא הוכיחו כאמור, כי המסמכים הנזכרים על ידן הינם חומרים שלא ניתן לבער על פי התקנות.

בכל מקרה, גם אם המדובר בחומר ארכיוני שיש להפקידו בגנזך, הרי מכוח תקנות הארכיונים, תקנה 7, ולתוספת הראשונה (פרט 7(3)), תקופת שמירתו של חומר הינה קצרה, וניתן היה ממילא לבער מסמכים אלה ככל שקיימת חובה לשמירתם בגנזך, ובהתייחס למועדים שבהם נוצרו המסמכים הנזכרים, דהיינו, מסמכי הפטור משנות ה-60 ובקשת הפטור שהגישו התובעות בשנת 1994.

מן המקובץ עולה אפוא, כי הנתבעים לא נדרשו מכוח חוק הארכיונים ו/או בכלל לשמור פטורים שניתנו לתובעות ו/או התכתבויות מהתקופה הרלבנטית למשך פרק זמן של 50 שנה, ואף לא מסמכים הנוגעים לבקשת פטור שהגישו התובעות בשנת 1994.

משכל ניסיונותיהם לאתר את המסמכים כשלו, לא ראיתי להטיל דופי בנתבעים או מי מהם. יתר על כן, לא ראיתי לקבל את טענת התובעות ביחס להתנהלות הנתבעים, אשר לטענת התובעות פעלו במכוון להסתרת מסמכים ולמניעת הצגתם, ושעה שהתובעות הודיעו, עוד במועד הגשת ראיותיהן ביום 16/06/08, כי בדעתן להגיש תעודת עובד ציבור מטעם גנזך המדינה על מסמכים שיאותרו, ואולם נמנעו מלעשות כן.

קיומו של פטור היסטורי לא היה בו כדי לסייע לתובעות

25. מעדותה של הגב' אירית אלירז, עדת הנתבעים 2 ו-3, ואשר עבדה במשרד הפנים בשנים 1983-1995 ושימשה האחראית על ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות במשרד הפנים, עולה כי הפטורים ההיסטוריים שניתנו לגופים שונים החלו להיעלם מן העולם באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.מתצהירה ומעדותה של הגב' אירית אלירז עולה, כי בשנות ה-80 התקבלה במשרד הפנים החלטה לבדוק את רשימת הפטורים ההיסטוריים, ובתקופה זו פנה משרד הפנים בכתב לכל העמותות והגופים שנהנו מפטור היסטורי והודיע להם כי בכוונתו לבחון את זכאותם לפטור מחדש.

הוועדה שמינה מנכ"ל משרד הפנים לבחינת הבקשות, על פי עדותה של הגב' אירית אלירז (עמוד 28-29, 33 לפרוטוקול) כללה מלבד הגב' אירית אלירז גם יועצת משפטית ומנהלת מחלקת תקציבים, כאשר משרד הפנים הוציא קריטריונים סדורים לשם בחינת הפטורים ההיסטוריים, אשר לא נשמרו בשל חלוף הזמן.

מעדותה של הגב' אירית אלירז עלה, כי על פי החלטת משרד הפנים, נדרשו אפוא הגופים שנהנו מפטורים היסטוריים, לפנות לחידוש זכאותם, להמציא דו"חות כספיים, תעודות עמותה ועוד, והוועדה שמינה מנכ"ל משרד הפנים בחנה באופן פרטני את זכאותה של כל אחת מהעמותות, על סמך הקריטריונים האמורים. הגב' אירית אלירז אף הוסיפה וציינה בעדותה (עמוד 30 לפרוטוקול), כי עמותה אשר לא נעתרה לפנייה, בוטל הפטור ההיסטורי שהוענק לה.

חיזוק לעדותה של הגב' אירית אלירז, ניתן למצוא גם בדברי עדותם של עדי התובעות. הגב' אילנה קירשנר הצהירה בסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית, כי למיטב זיכרונה במהלך שנות ה-80 החלה הפסקת זכאות לפי פטורים היסטוריים. בסעיף 10 לתצהירה, אף ציינה הגב' אילנה קירשנר כדלקמן:

"זכור לי כי מר נוי טיפל בפניות שונות לשם הכרת הפטור מארנונה, אולם אינני זוכרת מה הפעולות שנעשו על ידו".

מן האמור עולה אפוא, כי עדות התובעות תומכת בגרסת הנתבעים, כי שיטת הפטור ההיסטורי החלה להשתנות במהלך מחצית שנות ה-80 של המאה הקודמת וכי התקבלו אצל התובעות פניות בקשר להסדרת הפטור ואשר טופלו על ידי נציגי התובעות בזמן אמת.

26. זאת ועוד, בשנת 1994, ולאחר שהתובעות הונחו על ידי משרד הפנים לפנות לקבלת פטור מתשלום ארנונה, פנו התובעות כאמור בעדותו של נציגן, מר משה נוי (עמוד 11 לפרוטוקול), למשרד הפנים בבקשה לפטור מחודש מארנונה על פי סעיף 5(י) לפקודה.

בקשת התובעות למתן פטור מארנונה נדחתה ביום 10/07/94 בהודעת משרד הפנים, כי התובעות אינן עומדת בקריטריונים הבסיסיים שנהגו אותה העת לקבלת הפטור, ובנימוק כדלקמן:

"התאגיד אינו עומד בקריטריונים למתן פטור מארנונה לפי סעיף 5(י), זאת מכיוון שמוסד המקבל תמורה אפילו חלקית עבור שירותיו אינו זכאי לפטור".

בתקופה הרלבנטית, וכעולה מתצהירה של הגב' אירית אלירז, "מוסד מתנדב" פורש על ידי משרד הפנים כמוסד הפועל למען הזולת והחברה בהתנדבות, מתוך רצון חופשי וללא קבלת תמורה כלכלית עבור הפעולה ההתנדבותית. על כן, ומאחר והתובעות קיבלו תמורה עבור שירותיהן, כעולה מעדותו של מר יצחק נוי (עמוד 14 לפרוטוקול), עובדה אשר אף לא הוכחשה על ידן בשום שלב, לא היו התובעות זכאיות ממילא, על פי הקריטריונים שנהגו באותה עת ועל פי סעיף 5(י) לפקודה, לפטור מארנונה.

התובעות לא חלקו על קביעתו של משרד הפנים, לפיה אינן עומדות בקריטריונים ששררו בשנת 1994, כמפורט בעדותו של מר משה נוי, חרף העובדה כי מר משה נוי היה מלווה כל אותה העת בייעוץ מקצועי, הן כלכלי והן משפטי, ובלשונו (עמוד 11 לפרוטוקול):

"ש. ואז קיבלתם את תשובת משרד הפנים אשר אליה התייחסת קודם. תסכים איתי שלא הגשתם ערעור על התשובה הזאת, למשל לבית המשפט או בפנייה מחודשת למשרד הפנים שאתה לא מקבלים את התשובה?

ת. לא פנינו.

ש. יחד עם זאת, תסכים איתי שבהחלט נעזרתם בגורמים מקצועיים, כמו למשל עורך דין, רואה חשבון ומשרד חקירות?

ת. נכון. לא השלמנו עם זה.

ש. אבל השקעתם תוך קבלת שירותים מקצועיים של בעלי מקצוע שלהם הראיתם את כל החומר, כולל את מכתבה של הגב' אלירז?

ת. ברור".

התובעות אמנם הלינו בסיכומיהן כי לא הובהרה להן זכותן לערער על החלטת שר הפנים, ומשכך חל בעניינן סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958. ואולם, לאחר ששקלתי טענת התובעות, אין מנוס מלדחותה. עובדתית, עלה מעדויות התובעות כי התובעות זכו כל העת לייצוג משפטי וכלכלי, ולמעלה מכך, מהפן המשפטי עולה כי על החלטת שר הפנים, לדחות בקשה למתן פטור לפי סעיף 5(י) לפקודה, לא קיימת ממילא זכות ערעור סטטוטורית ועתירה על החלטה לפי סעיף 5(י) מסורה ממילא לבג"צ. וראה: בג"צ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים (פרסום נבו), 07/08/08 (להלן: "בג"צ משען"), שם הבהיר ביהמ"ש כי עתירה על החלטה לפי סעיף 5(י) לפקודה מסורה לבג"צ, באלו המילים:

"עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת שר הפנים ואין נפקא מזה שזו נתקבלה על ידי הגורם מטעמו אליו הואצלה הסמכות...

הסמכות לדון בעתירה שלפנינו מסורה לבית משפט זה ולא לבית משפט לעניינים מנהליים".

27. לנוכח כל האמור, עולה אפוא כי גם אם היה מקום לקבל את טענת התובעות, כי ניתנו להם פטורים היסטוריים בשנות ה-60 ואלה לא בוטלו בשנות ה-80, מאחר ולא ננקט אקט פורמאלי של ביטול, וזאת בניגוד לגרסתן העובדתית של התובעות, כעולה מתצהיריהם ועדותם של הגב' אילנה קירשנר ומר משה נוי, הרי עולה מהראיות כי הפטורים ההיסטוריים שניתנו נבחנו מחדש החל מהמחצית השנייה של שנות ה-80, ביחס לכל אחד מהמוסדות שקיבלו פטור היסטורי כאמור.

ממכלול העדויות עולה אפוא, כי הפטור שניתן לתובעות בשנות ה-60 הגיע לסיומו לכל המאוחר בשנת 1994, עם מתן החלטה עדכנית של משרד הפנים, על יסוד בקשת התובעות לפטור מארנונה ועל יסוד הקריטריונים הרלבנטיים שנהגו באותה עת ביחס לפטור המבוקש.

טענת התובעות, כי ההחלטה לעניין ביטול הפטור משנת 1994 ניתנה בחוסר סמכות, אין בה ממש, שכן הלכה ידועה היא כי בעל הסמכות אינו חייב לעסוק בעצמו באיסוף הנתונים והוא יכול להאציל סמכותו ולמסור מלאכה זו לאחרים, שיפעלו מטעמו. ואכן, הגב' אירית אלירז במכתבה ביצעה פעולה טכנית של מסירת הודעות בדיקת הזכאות על גבי "סטנסיל קבוע", ופעלה בהתאם להוראות שניתנו לה על ידי בעל הסמכות.

ביהמ"ש בפסק דין נעמת, הבהיר כי תקפות ביטולו של הפטור אינה מותנית בביצוע הביטול בידי שר הפנים בהכרח, אלא די בקבלת החלטה עדכנית תקפה של ממונה מטעם משרד הפנים, על מנת שזו תהא תקפה וחוקית.

מכאן, ועל יסוד ההחלטה בבקשת התובעות משנת 1994, אין ולא היה עוד תוקף לפטור ההיסטורי שניתן לתובעות, והתובעות ממילא לא היו עוד זכאיות לפטור מארנונה, למצער ממתן ההחלטה בשנת 1994.

28. זאת ועוד, הנתבעים צירפו לעדויותיהם תעודת עובד ציבור, שנערכה על ידי מר רני פינצי, מנהל המינהל לשלטון מקומי במשרד הפנים, ואשר ממנה עולה כי ביום 11/02/1999 הפיץ משרד הפנים חוזר מנכ"ל 02/99, בו נקבע נוהל חדש להענקת פטור מארנונה ל"מוסד מתנדב לטובת הציבור" בהתאם לסעיף 5(י) לפקודה.

במסגרת חוזר המנכ"ל 02/99 פורסמה רשימת קריטריונים, אשר במצטבר מקימים זכות לקבלת פטור ל"מוסד מתנדב לשירות הציבור" לפי סעיף 5(י) לפקודה. כמו כן, נקבעו הכללים להגשת בקשה למתן אישור לפטור, וצוין כי הפטור הינו קצוב בזמן, לכל היותר ל-3 שנים ואינו מפורסם ברשומות. במסגרת חוזר 02/99, האציל שר הפנים סמכותו למתן הפטור לממונים על המחוזות במשרד הפנים, ואלה הוסמכו לדון ולהכריע בבקשות למתן פטור.

מן האמור עולה אפוא, כי לכל המאוחר עם פרסום חוזר המנכ"ל 02/99 בתחילת שנת 1999, תם ונשלם עידן ותוקפם של הפטורים ההיסטוריים, לרבות אלה שהיו בתוקף עד לאותו מועד.

מתצהירו של מר עאמר סלאמה, עד הנתבעת 1, ומעדותו עולה, כי בעקבות פרסום חוזר המנכ"ל 02/99, פנתה הנתבעת 1, ככל יתר הרשויות המקומיות, לכל הגופים שנהנו עד לאותה העת מפטור היסטורי, והודיעה להם כי הפטורים ההיסטוריים שניתנו להם פקעו, וכי אם הם מעוניינים בפטור, הרי שעליהם להגיש בקשה מחודשת לפטור, בהתאם לנוהל. ברי אפוא, כי חוזר זה חל על התובעות, בין אם הן סברו כי אין ברשותן פטור היסטורי ובין אם היה ברשותן פטור היסטורי תקף באותה העת.

משעה שפורסם חוזר המנכ"ל 02/99, ובוטלו כל הפטורים ההיסטוריים שניתנו לגופים השונים ואלה נדרשו להגיש בקשות מחודשות לפטור, כעולה מסעיף 7 לתצהירו של מר עאמר סלאמה, אין ספק כי היה על התובעות להגיש בקשה למתן פטורים על פי הוראות הנוהל והקריטריונים שנקבעו בו, וזכאותן למתן פטור מארנונה הייתה מותנית בהגשת הבקשה והעמידה בתנאי הפטור, כפי שנקבעו.

ביהמ"ש העליון שב וציין בבג"צ משען, לעניין האחיזה בפטור ההיסטורי, כדלקמן:

"העובדה כי העותרת אחזה ב'פטור היסטורי', אין בה כדי לשנות את נקודת המוצא האמורה; שכן כפי שנפסק בעניין עירית רחובות, לא ניתן להיתלות בפטור זה, ועל הרשות לבחון את הבקשה לפטור בהתאם לקריטריונים שנקבעו".

כך נפסק אף בבג"צ רחובות, אשר נתן תוקף לחוזר מנכ"ל 02/99 ולביטול הפטורים ההיסטוריים מכוחו, והבהיר כי סמכותו ואף חובתו של שר הפנים או מי שהוסמך על ידו, הינה לבדוק ולבחון מחדש הצדקת קיומם של הפטורים ההיסטוריים שניתנו, ובלשונה של כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"מכאן מסקנתי כי גם כאשר בפטורים שניתנו בעבר עסקינן, נדרשת בדיקתם מחדש על-פי אותם קריטריונים ברורים, ענייניים, גלויים ושווים שלפיהם ניתנים הפטורים מלכתחילה".

ובהמשך:

"לאור כל האמור אני סבורה כי כעניין של מדיניות ראויה, של מינהל תקין ושל חלוקה צודקת והוגנת של נטל המס ברשויות מקומיות ושל תפיסה נכונה של מעמד הרשויות המקומיות בקביעת תקציביהן, יש לבחון במקרה דנן אישורים "היסטוריים" לפטורים מארנונה. יש לעשות כן על-פי קריטריונים הולמים שייקבעו בתקנות או בדרך חוקית אחרת".

כב' השופט ריבלין הבהיר בפסק הדין כי סמכותו של שר הפנים לשקול את עניין הפטורים ההיסטוריים הינה בכל עת, משמע, אף בעת שהתובעות פנו בשנת 1994 למתן פטור מארנונה ועוררו אגב כך את הצורך לבחון זכאותן למתן הפטור. ובלשונו:

"ודעתי היא כדעת השופטת שטרסברג-כהן. חברתי הסבירה כי גם מקום שניתנו בו בעבר פטורים מארנונה, אין בכך כדי למנוע בחינה מחודשת של מתן הפטורים, וזאת בהסתמך על העיקרון הכללי שלפיו 'סמכות הניתנת לרשות מינהלית... כוללת בחובה מכללא גם את הסמכות לשוב ולשקול את ההחלטה אם השתנו הנסיבות'. הייתי מוסיף על כך שהמסקנה כי חובה על שר הפנים להפעיל את שיקול-דעתו בכל עת לעניין זכאותם של נישומים לפטור מארנונה, עולה מהגיונו של החוק".

כב' השופט ריבלין הבהיר בפסק דינו כי שיקול הדעת לבחינת זכאותם של נישומים למתן פטור מארנונה יחול הן לגבי בעל פטור היסטורי והן לגבי מבקש חדש, ובלשונו:

"משכך, לא הייתי רואה לנכון להעניק חסינות לצמיתות לגופים שקיבלו פטור מארנונה בשנים עברו. זאת ועוד, לא ראיתי סיבה מהותית להבחין - לעניין מתן הפטור מארנונה - בין מי שקיבל בעבר פטור לבין גוף שמבקש לראשונה פטור שכזה. אלו כאלו זכאים לקבלת הפטור אם מקיימים הם את התנאים שנקבעו בהוראות השונות בפקודת הפטור. אלה גם אלה לא יהיו זכאים לפטור אם חויבו בארנונה. מקובלת עליי אפוא מסקנתה של השופטת שטרסברג-כהן כי על המשיבים 3-1 לבחון מחדש את ההצדקה ליתן פטור מארנונה למשיבים 7-5, לפי הוראות סעיפים 5(ז) ו-5(י) לפקודת הפטור. גם אני סבור כמוה כי ראוי לעשות את הצווים שהוצאו לצווים מוחלטים כאמור בסיפה של פסק-דינה".

יצוין כי ממקרא פסק הדין עולה, כי אין ממש בטענת התובעות כי פסק הדין יצר למעשה מצב משפטי חדש, ולמעשה עד לפסק הדין לא בוטלו הפטורים ההיסטוריים. בג"צ רחובות הצהיר למעשה על מצב משפטי נוהג, שחל מאז הוצאתו של חוזר מנכ"ל 02/99 שהתייחס באופן ספציפי לבקשות לפי סעיף 5(י) לפקודה, ועצם העובדה, כי בבג"צ רחובות נבחנו פטורים היסטוריים שניתנו לתובעות ואשר עמדו בתוקף, אינה מביאה למסקנה כי פטורים היסטוריים ככלל לא בוטלו עד לבג"צ רחובות.

29. למעלה מן הצורך יצוין, כי הנתבעת 3 אף טרחה ליידע את התובעות באפשרותן להגיש בקשה בהתאם לנוהל, כפי שעולה ממכתבו של מר אייל ורדי לב"כ התובעות, כדלקמן:

"מכאן ולהבא-בהתאם לחוזר מנכ"ל שפורסם ביום 11.02.99, בקשה לקבלת פטור מארנונה למוסד מתנדב לשירות הציבור, על פי סעיף 5(י) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) 1938, יש להפנות לרשות המקומית, תוך המצאת המסמכים המעידים על פעילותו ואופיו של המוסד הנדון...

לנוחיותך רצ"ב נוהל הבקשה לקבלת פטור מארנונה למוסד מתנדב לשירות הציבור ונספחיו, כפי שפורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים".

הגם שהנתבעת 3 טרחה והסבה את תשובת ליבו של ב"כ התובעות להוראות חוזר מנכ"ל 02/99, לא טרחו התובעות ולא הגישו בקשה לפטור מארנונה, זאת למרות שבשנת 2000, עת הגישו התובעות בקשה, נתבקשו להגישה בהתאם לנוהל שנקבע בחוזר מנכ"ל 02/99, חזרו בהן התובעות מהגשת הבקשה ולמעשה עד שנת 2007 לא מיצו את זכותן כדין. מכאן, ולנוכח האמור בחוזר מנכ"ל 02/99 ובבג"צ רחובות, לא יכולות התובעות להמשיך ולהיאחז בפטור ההיסטורי, בייחוד לאחר שעניינן נבחן בשנת 1994 בעקבות בקשתן וזכאותן נדחתה, לנוכח אי עמידתן בקריטריונים הנהוגים. זאת ועוד, לתובעות נמסרו הוראות חוזר מנכ"ל 02/99, וחרף העובדה שהודע להן מפורשות כי עליהן להגיש בקשה על פי תנאי הנוהל, נמנעו התובעות מלעשות כן.

30. בנסיבות המקרה, סבורני כי אין גם לשעות לניסיונן של התובעות לערער אחר ההחלטה שניתנה בעניינן בשנת 1994, ואשר במסגרתה נשללה זכאותן למתן פטור מארנונה.

מעבר לעובדה כי ההשגה על החלטת שר הפנים עניינה לעתירה בבג"צ, וזו מלכתחילה אינה מסורה לבימ"ש זה, הרי גם שיקולי התיישנות ושיהוי עומדים בעוכרי הטענה של התובעות לברר טענה זו כיום, 16 שנה לאחר קבלת ההחלטה, ושעה שהתובעות, שהיו מיוצגות כל העת, נמנעו מלברר זכאותן במסגרת עתירה לבג"צ, שהיה באפשרותן להגיש.

יתר על כן, בקשת התובעות משנת 2007 למתן פטור מארנונה לממונה המחוז במשרד הפנים, מר יגאל שחורי, נדחתה אף היא, לנוכח אי עמידת התובעות בקריטריונים הנדרשים למוסד מתנדב לשירות הציבור, בהחלטתו מיום 07/09/08.

זאת ועוד, ביום 06/01/10, ובמענה לערעור שהגישו התובעות, הודיע הממונה הנוכחי על המחוז במשרד הפנים, מר יוסף משולם, כי גם לאחר בחינה חוזרת ומעמיקה, בקשתן של התובעות, דינה להידחות. בהמשך לעתירה שהגישו התובעות על החלטה זו, עומדת החלטה זו להכרעה כיום בפני בג"צ.

31. לנוכח כל האמור, סבורני כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעים כלפי התובעות. עצם קיומו של פטור היסטורי, לא רק שאין בו כדי להקנות חסינות או כדי למנוע את בדיקתו על פי קריטריונים ונסיבות משתנות מעת לעת, אלא שחלה חובה על הנתבעים להפעיל שיקול דעתם ולבחון תקפותם של הפטורים ההיסטוריים שהוענקו, על פי הקריטריונים האחידים הנהוגים שהוחלו מעת לעת.

בפועל, ובעקבות פנייתן של התובעות בשנת 1994, נבחנה בקשת התובעות על ידי הנתבעת 3 על פי הקריטריונים שנהגו דאז. לא נפל כל פגם בביצוע בדיקה עדכנית זו בשנת 1994 לפניית התובעות על ידי הנתבעת 3 ו/או על ידי מי שהואצלו לו סמכויותיו של הנתבע 2. יצוין כי אף התובעות לא השיגו כנגד ההחלטה ולא הגישו עתירה לבג"צ כנגד החלטת משרד הפנים.

יתר על כן, נוכח הוראת חוזר מנכ"ל 02/99 ודברי ביהמ"ש העליון בבג"צ רחובות, הרי עם הוצאת חוזר מנכ"ל 02/99, תמה ונשלמה ממילא זכאותן של התובעות לפטור היסטורי, וזכאותן הייתה נבחנת ממילא מחדש בשנת התקציב 1999, על פי הקריטריונים הנהוגים באותה העת. הגם שהנתבעת 2 הפנתה תשומת ליבן של התובעות על אפשרותן להגיש בקשה למתן הפטור על פי הנוהל שנקבע בחוזר המנכ"ל 02/99, נמנעו התובעות מלהגיש בקשה למתן פטור מארנונה משנת 2000 ועד לשנת 2007, ועל כן אין לתובעות אלא להלין על עצמן.

32. לא ראיתי לשנות מכל האמור לעיל, גם לנוכח טענת ה"אפליה" שנטענה על ידי התובעות, בינן לבין בתי אבות "משען".

מתעודת עובד הציבור, מר רני פינצי, עולה כי ביום 18/12/06 ביטל שר הפנים את הפטור ההיסטורי לו זכה בית אבות משען, וזאת בעקבות דיונים והליכים משפטיים שניהלו הנתבעים כנגד בית אבות משען לעניין ביטול הפטור ההיסטורי של בית אבות משען, אשר התארכו למשך שנתיים.

החלטת ביטול הפטור נתקפה על ידי בית אבות משען בבג"צ משען ונדחתה על ידי ביהמ"ש העליון.

מכאן, שגם אם הליכי ביטול הפטור של בית אבות משען התמשכו פרק זמן ארוך, מכוח הנסיבות לאחר פרסום חוזר מנכ"ל 02/99, הרי שגם מכך לא יכולות התובעות להיוושע שכן אין בהטבה שלא כדין שניתנה כדי לבסס הטבה לאחר מכוח טענת אפליה.

ובלשונו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 332/98, המועצה המקומית תל מונד נ' וועדת המשנה למעקב ובקרה על תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, פיתוח וקליטת עלייה מספר תמא 31 ואח', פ"ד נה(1) 649:

"זהו מצב דברים שבו פלוני ואלמוני אינם זכאים לקבלת היתר (בענייננו, אינם זכאים לאישור תכנית בנייה ללא אישור של המועצה הארצית), אך פלוני זכה להיתר. האם בשל כך בלבד זכאי גם אלמוני להיתר? ההלכה היא, שאפילו אם קיימת הפליה בין השניים, כל שזכאי לו אלמוני במקרה כזה הוא לביטול ההפליה, על-ידי שלילת ההיתר מפלוני. אך הזכות לביטול ההפליה אין בה להקנות לאלמוני זכות לקבלת היתר, זכות שהדין אינו מאפשר להעניקה".

לאור האמור, אין אפוא בטענות התובעות לאפליה, כדי לבסס עילה לסעד הנתבע על ידן להענקת הפטור ההיסטורי שבוטל בענייניהן כדין.

33. מכל המקובץ עולה אפוא, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעים ו/או מי מהם, וראוי אפוא להורות על דחיית תביעת ההשבה שהוגשה על ידי התובעות, לרבות הסעדים ההצהרתיים שנתבעו בתביעה, שעניינם זכאותן של התובעות לפטור מארנונה ו/או להשבת כספים ששולמו.

יחד עם האמור, ולצורך שלמות התמונה, אתייחס בקצרה לסוגיות נוספות שנדונו, לרבות טענת ההתיישנות, השיהוי, ההבטחה השלטונית והסעדים הנוספים שנתבעו בתובענה.

טענת ההתיישנות

34. התובעות הגישו תביעתן ביום 22/06/06, לגבי עובדות שהתרחשו עד 10 שנים לפני כן.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי ככלל, תקופת ההתיישנות לגבי תביעות שאינן במקרקעין, כתביעה זו, הינה בת 7 שנים.

התובעות מבקשות להאריך את תקופת ההתיישנות באמצעות החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן לטענתן העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו להן רק בשנת 2005 ולכן תקופת ההתיישנות צריכה לחול ממועד זה. בנוסף, מבקשות התובעות להחיל את סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי תביעת ההשבה של התובעות מוגבלת ל-7 שנים מיום הגשתה. משהתביעה הוגשה ביום 22/06/06, הזכאות להשבה מוגבלת, מכוח דיני ההתיישנות, החל מיום 22/06/99 ואילך בלבד.

להלן אפרט עמדתי:

התובעות טוענות כאמור, כי דבר קיומם של הפטורים ההיסטוריים לא היה ידוע להן. לטענתן, עובדה חסרה זו מהווה מרכיב משמעותי בכל עילות התביעה והינה מהותית, הן לשאלת התביעה המשפטית והן לשאלת הנזק, לפיכך ראוי לטענתן לאפשר להן לתבוע נזקיהן 10 שנים לפני מועד הגשת תביעתן.

מעבר לעובדה שהנני סבורה כי עצם קיומם של פטורים שהוענקו בעבר לתובעות אינם מקנים חסינות מאי תשלום ארנונה לעולם ועד, ולא כל שכן לאחר שעניינן של התובעות נבחן בעקבות הגשת בקשתן בשנת 1994, הרי שהיכולת לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, כאמור בפסק דין רע"א 2919/07, מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' אודיה כהן ואח' (לא פורסם), 19/09/10.

האחריות לאי ידיעת העובדות, מונחת לפתחן של התובעות בלבד. דבר הפטור פורסם ברשומות, אי העברת המידע בין הגורמים השונים בתובעות או בדיקת העבר על ידי הגורמים החדשים, עולה לגדר רשלנות בלבד. לא הייתה כל מניעה שהתובעות תגלנה קיומו של הפטור ההיסטורי שהוענק להן במועד מוקדם יותר, שעה שאף לפי טענותיהן, שנים רבות משנות ה-60 ועד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, זכו לפטור מתשלום ארנונה והיו מיוצגות כל העת על ידי עורכי דין.

זאת ועוד, עדת התובעות, הגב' אילנה קירשנר, הצהירה בסעיף 9 לתצהירה, כי עילת התביעה נודעה לה עוד בשנות ה-80, עת שעיריית חיפה החלה לכרסם בפטור מארנונה, עד שבשלב מסוים סירבה עיריית חיפה לתת את הפטור. מכאן, שלא הייתה כל מניעה כי התובעות, אשר עצם ביטול הפטור מתשלום ארנונה לא נעלם מעיניהן, היו מבררות עוד בשנות ה-80, עם שינוי הנסיבות ועם חיובן בתשלום הארנונה, את פשר שינוי הנסיבות, תוך התחקות אחר הפטור שניתן להן בעבר.

משלא נעלם מעיניהן של התובעות כי הפטור שניתן להן בוטל, עת שנדרשו בתשלום ארנונה, היה בידי התובעות די מידע כדי לפעול ולהתחקות אחר סיבות ביטול הפטור, שהיה ברשותן לנוכח חיובן בתשלום הארנונה, ומכאן שאין מקום להשעות את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות

בנסיבות העניין, אין גם תחולה להוראת סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין, שכן אין חולק שאין המדובר בנזק "נסתר". במקרה דנא, המדובר בחיסרון כיס, שחזקה שהתובעות הבחינו בו עת שנדרשו לראשונה לשלם דמי ארנונה, ושעה שאף נציגי התובעות בעדותם ציינו כי החל משנות ה-80 חזרו ופנו ולא נחו, וסירבו להשלים עם חיובם בתשלום הארנונה (עמוד 11 לפרוטוקול).

מכאן, וככל שתביעת התובעות הייתה מתקבלת, היה מקום להעמיד את זכאותן של התובעות להשבה מתאריך 22/06/99 ואילך בלבד.

טענת השיהוי

35. סבורני כי לא ניתן גם להתעלם מטענת השיהוי, שנטענה על ידי הנתבעת 1 בכל הנוגע לתביעת ההשבה של התובעות.

ככלל, נדירים המקרים בהם ידחה ביהמ"ש תובענה שטרם התיישנה בטענת שיהוי, ואולם ניתן להעלות טענת שיהוי לא רק בתביעה לסעד מן היושר ואף בתביעה לסעד מן הדין, והיא אינה מוגבלת לתחום המשפט המנהלי, ובלשונה של כב' השופטת דורנר בע"א 4682/92, עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366:

"טענת שיהוי יסודה בתורת ההשתק מכוח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו-39, ביחד עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 594 (להלן: רע"א עזרא), בע' 101-100. השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין.

השתק מכוח מצג מונע מצד מלהתכחש למצב שהציג בפני צד אחר, אם אותו הצד האחר הסתמך על המצב בתום-לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה. לעתים, הימנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. שכן, הגשתה תהווה שימוש בזכות שלא בתום-לב".

ביהמ"ש העליון בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, סיכם את ההלכה הנוגעת לטענת השיהוי על יסודותיה הנדרשים, כדלקמן:

"לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חילופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לב של התובע".

לא ניתן להתעלם מן העובדה שעילת התביעה דנא, כפי שאף התובעות טוענות, מושתתת על פטורים שניתנו לתובעת לפני 50 שנים, ואשר בוטלו במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה הקודמת. בנסיבות ענייננו, לא ניתן גם לשלול את טענת הנתבעת 1, כי זו שינתה את מצבה לרעה, שעה שהתובעות העלו טענתן בדבר קיומו של הפטור אך עם הגשת התביעה בשנת 2006.

ככל שהתובעות היו מעלות את טענותיהן ביחס לקיומו של פטור היסטורי ומגישות תביעתן במועד סמוך לביטולו ו/או לאחר פרסום חוזר מנכ"ל 02/99, היו הן ממילא נדרשות להגיש בקשה מחודשת לפטור, כפי שנדרשו כל הגופים הנוספים שזכו לפטור בעבר, והנתבעת 1 לא הייתה נחשפת לתביעת ההשבה במתכונת זו. בהקשר זה ראוי לציין, כי התובעות מיוצגות כל השנים על ידי בכירי עורכי הדין בתחום המיסוי המוניציפאלי והגישו בעצמן מספר עתירות, שמטרתן הייתה להפחית את חיובן בתשלום ארנונה.

הגשת התביעה, כ-30 שנה לאחר ביטולם של הפטורים ההיסטוריים שהוענקו להן, עשויה להשליך על תקציב הרשות באורח מהותי.

ביהמ"ש העליון בשורה של פסקי דין, החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, ציין כי בתביעות, אשר להן השלכה ישירה על תקציב הרשות, נדרשת הקפדה על עניין השיהוי. כך נפסק בבג"צ 415/59, דוידוב נ' ראש העיר תל-אביב, פ"ד טז 648:

"לגורם הזמן שעבר בין התשלום ובין דרישת ההשבה נודעת חשיבות רבה, כי במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות כנגד האדם המשלם... הרשות הציבורית, רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה, אחרי זמן ניכר, בדרישה להשבת הכסף שנכנס לקופה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי הציבור

......

כנזכר לעיל, נהנה המערער מעצת עורך דין גם כאשר שילם את הכסף לעירייה, ואם הייתה כאן טעות משפטית, היא לא הייתה של הדיוט, ששבילי המשפט אינם נהירים לו, אלא של יודע דת ודין, שנית ובעיקר, פועל גם כאן הזמן הרב, שעבר מאז התשלום לטובת המשיבה.

אין לעודד תביעות להשבת כסף ששולם ושנתקבל מזמן בתום לב ובלי כל לחץ - והרי זוהי ההנחה שעל פיה עלינו להשקיף על חלק זה של טענות מר סוכובולסקי - רק מפני שעתה לאחר עשרים חודש, התעורר יועצו המשפטי של המשלם ומצא עילה חדשה להתקיף בה את חוקיות התשלום.

טובת הציבור דורשת בנסיבות כאלה שלא להתערב בעסקאות שהושלמו".

גם בבג"צ 170/87, אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1) 678, דן ביהמ"ש העליון בהרחבה בשאלת השיהוי, הגם שמדובר בשיהוי כבן שנה, כאשר העתירה הייתה כנגד גבייה מכוח צו הארנונה של אותה שנה.

בנסיבות המקרה שם, ראה ביהמ"ש העליון לקבוע כי בהתנהלות הרשות דבקה אי חוקיות בולטת וקשה שהרשות פעלה ביודעין וחרף התראות שניתנו לה. מנימוק זה קבע ביהמ"ש העליון כי עיקרון אי החוקיות יגבר אמנם על עיקרון השיהוי, ואולם ביהמ"ש סקר בהרחבה על יסוד הזמן שעבר ואשר עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל הכלל, וציין כדלקמן:

"הנה כי כן, בהכריעו בטענת שיהוי, על בית המשפט הגבוה לצדק לקחת בחשבון שלושה שיקולים: האינטרס של העותר בביטול הפעולה, האינטרס של המשיב בקיומה והאינטרס של הציבור בשלטון החוק. על בית המשפט לאזן בין אינטרסים אלה, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם. מטבע הדברים, שאיזון זה מותנה מעניין לעניין. יש לקוות, כי במשך הזמן יהא ניתן לקבוע אמות מידה עקרוניות לאיזון זה. עם זאת, יש לציין כבר עתה, כי האינטרס בדבר שלטון החוק אינו גובר תמיד על שאר האינטרסים. הוא מהווה אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון. בהקשר זה ניתן יהא להתחשב, מבחינת האינטרס של שלטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה, שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה, המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום-לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום-לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד-פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות; לא הרי הפרה שתוצאתה בטלות מוחלטת, כהרי הפרה שתוצאותיה בטלות יחסית או נפסדות; לא הרי הפרה שניתן לקובעה בלא הזדקקות למסמכים ותעודות אשר יכול שאבדו בשל עבור הזמן, כהרי הפרה המחייבת בחינה כאמור. הבחנות אלה ורבות אחרות יילקחו בחשבון, ויאוזנו על-ידי האינטרסים האחרים הנאבקים על הבכורה".

כן ראה: ע"א 2604/02, אחים שאקי נ' עיריית הרצלייה, פרסום נבו (04/03/09).

עת"מ 1312/01, ביתילי נ' עיריית רעננה, פרסום נבו (23/12/01).

מכאן, וככל שהיה נקבע כי העובדה שהנתבעים ביטלו בשנות ה-80 של המאה הקודמת פטורים היסטוריים שניתנו לתובעות בשנות ה-60, בשל היעדר מודעותם לפטורים היסטוריים אלה, וגבו עקב כך מהתובעות בשנים 1999-2006 מסי ארנונה שלא כדין, הרי שהיה מקום לדחות את תביעת ההשבה של התובעות אף מחמת שיהוי.

הבטחה שלטונית

36. במסגרת תביעות התובעות ובסיכומיהן, נטען על ידי התובעות בתמצית כי התנהלות הנתבעת 1 יצרה כלפיהן הבטחה שלטונית. בהקשר זה מפנות התובעות לנספחים ז-ט לכתב התביעה, אשר כוללים מכתבים שהתקבלו אצלן מבעלי תפקידים שונים בנתבעת 1, ואשר מציינים את הנוהל החוקי לקבלת פטור מארנונה.

עיון במכתבים מעלה, כי אין באף אחד מהם הבטחה למתן פטור, כנטען על ידי התובעות, ו/או כוונה ליתן תוקף משפטי לפטור כלשהו, שעה שהסמכות ליתן פטור מארנונה לפי סעיף 5(י) לפקודה נתונה ממילא לשר הפנים. במכתבים ישנו תיאור של המצב החוקי הקיים ולא מעבר לכך.

לפיכך, ולאור ההלכה שנקבעה לעניין התקיימותה של הבטחה שלטונית בבג"צ 598/78, אומן ומפעלי סריגה נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד לב(3) 469, ראיתי לדחות אף את טענת התובעות לעניין הבטחה שלטונית.

טענת התובעות לעניין שינוי סיווג שטחים למגורים

37. בכתב התביעה ובסיכומיהן, טענו התובעות בתמצית כי על ביהמ"ש להורות לנתבעת 1 לתקן את סיווג השטחים של בית האבות והדיור המוגן של התובעות למגורים, תוך יישום ההלכה המתחייבת שנקבעה בה"פ (מחוזי ת"א-יפו) 85/98, אחוזת ראשונים נ' עיריית ראשון לציון, תק-מת, 2006 (4) 2249. התובעות טוענות כי משהנתבעת 1 לא חלקה על נכונות ההלכה, מן הדין ליתן בסוגיה זו פסק דין, המחייב את הנתבעת 1 לתקן רטרואקטיבית את סיווג שטחי הבניינים של התובעות בהתאם.

סבורני כי לא ניתן להיעתר אף לדרישה זו של התובעות. בהקשר לדרישה זו של התובעות, העלתה הנתבעת 1 עוד ביום 03/01/07 ועם תיקון תביעת התובעות, את הטענה בדבר היעדר סמכות לביהמ"ש לדון בסוגיה שהסמכות לדון בה מסורה לוועדת הערר לענייני ארנונה.

עיון בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"), מעלה כי על נישום המעוניין להשיג על שאלת סיווג שטחים לפנות תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום לפני מנהל הארנונה.

כן נקבע בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות כי מי שרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו, רשאי תוך 30 יום מקבלת התשובה לערור לפני וועדת ערר. על החלטת וועדה ערר רשאי העורר ומנהל הארנונה לערער בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים תוך 30 יום ממועד מסירת ההחלטה למערער.

טענת התובעות לשינוי סיווג השטחים חוסה בגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות ומצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. לפיכך, דרך המלך לבירור טענה זו הינה באמצעות פנייה למנהל הארנונה על דרך של השגה ולאחר מכן ערר על החלטתו ולבסוף עתירה מנהלית לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

התובעות לא פנו לקבלת רשותו של ביהמ"ש לפי סעיף 3(ג) לחוק הערר ורשות, כאמור, אף לא ניתנה להם.

בנסיבות העניין, ומשהמחלוקת לעניין סיווג השטחים הינה עובדתית ומחייבת בירור טכני, ושונה מסוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית וציבורית, סבורני כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה להעלות טענה זו בערכאה דנא, לצד תביעתן העיקרית של התובעות, והיה עליהן כאמור לפעול בדרך המלך להגשת השגה או ערר.

וראה: בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793

רע"א 2425/99, עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 401.

ע"א 1130/90, חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו(4) 779.

ע"א 4452/00, ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773

עת"מ (ת"א) 1601/04, מפעלי תחנות הקמח בע"מ נ' מנהל הארנונה (פרסום נבו) 21/03/05.

לאור כל האמור, לא ראיתי אפוא להיזקק לתביעת התובעות לשינוי סיווג השטחים.

השבת אגרת פינוי אשפה

38. אוסיף ואציין כי לא ראיתי להיעתר לתביעת התובעות בכל הנוגע לאגרת פינוי האשפה, וזאת בהיעדר כל תשתית עובדתית ראויה, שיש בה כדי להצביע על חיובן של התובעות באגרה הנ"ל, מעודי חיובן והתשלומים שהושתו עליהן. ובהקשר זה, ראה גם עדותו של עד התובעות, מר משה נוי (עמוד 9 לפרוטוקול).

סוף דבר

39. מכל הנימוקים שפורטו לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה שהגישו התובעות כנגד הנתבעים 1-3.

התובעות יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים כדלקמן:

התובעות ישלמו לנתבעת 1 סך של 40,000 ₪.

כן ישלמו התובעות לנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, סך של 40,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"א, 18/01/2011, בהעדר הצדדים.

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן