אחד מהם ידוע כטייס מוכשר במיוחד. ללא שום קשר למיומנותו כטייס, הוא נמצא באותו זמן בחקירה בנושאים שאין להם שום השלכה על כושרו כטייס ושום חשיבות פרגמטית בכל נושא אחר חוץ מסמליות אידיאולוגית.

האם נראה לכם שהקריטריון המכריע לבחירת האדם שתושיבו על הגה המטוס יהיה שיקול אחר מאשר כושרו המקצועי של הטייס?

האם תסכימו לוותר על שרותיו של הטייס הטוב ביותר ולבחור תחתיו בטייס אחר הנחות ממנו מקצועית רק משום שזה האחרון "נקי" מחקירות על נושאים בלתי רלוונטיים (וזה אפילו לא אומר שהוא נקי מציאותית מהתנהגות בעייתית, רק שטרם נתפס בהתנהגות כזו)?

מסופקני. ואם תיעשה בחירה כזו, הרי אנוכי, אם הייתי נוסע במטוס, הייתי רואה בה פגיעה חמורה ובלתי מוצדקת בביטחוני האישי.

ואכן, המדינה שלנו משולה למטוס הנמצא במצב חירום וכדי לשמור על בטחונה עלינו לבחור כממונה על הביטחון, כלומר את רמטכ"ל צה"ל, באדם המקצועי ביותר. במסגרת זו, הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא להסתמך על הקביעה המקצועית לגבי כושרו של המועמד, קביעה המבוססת, בין היתר, על איכות תפקודו עד כה. ושיקולים אלו, מה לעשות, אכן מצביעים על האלוף גלנט כמתאים ביותר לתפקיד.

לא לבחור בו, פירושו לפגוע חזיתית בביטחונו האישי של כל אחד ואחד מתושבי המדינה. כל שיקול אחר לגבי בחירתו מן הדין שייחשב לשיקול זר ובלתי מידתי, אלא אם כן הוא חזק מספיק, למשל, אם המועמד מתגלה כרוצח, שודד, אנס, בוגד במולדתו וכדומה, וזה רחוק ת"ק פרסה מהמקרה שלפנינו.

ובכלל, הגיע הזמן שנפסיק להסתכל על מנהיגים או משרתי ציבור בכירים ביותר בעיניים אידיאולוגיות, דהיינו, לצפות מהם להיות מודלים מוסריים או בני אדם "נחמדים", ותחת זאת לוודא שיהיו מודלים מקצועיים, דהיינו, האנשים המתאימים ביותר מקצועית למלא את התפקיד. במילים אחרות, להפסיק לראות בהם בני אדם (וככאלה ברי שיפוט בקריטריונים אידיאולוגיים), ולהתחיל לראות בהם פונקציות, או ברגים במכונה, ולאור זאת, לראות את הבחירה שלהם לשרת בתפקיד לא כפרס שאנו מעניקים להם (או ב"טובה" שאנו עושים להם), אלא כפרס שהם מעניקים לנו (או כ"טובה" שהם עושים לנו); וזאת על מנת שנפיק מבחירתם את התועלת המרבית.

כדוגמה לכך שלפעמים זה בעצם מה שאנחנו עושים מבלי משים, משמש יחסנו לאהוד ברק: רובנו רוצים לראותו ממשיך לשרת בתפקיד שר ביטחון בגלל כושרו המקצועי, למרות העובדה שרובנו מטילים ספק רב ביותר לגבי "נחמדות" אישיותו של האיש.

ונחזור לאלוף גלנט. הבה נניח אפילו (וזה עדיין לא הוכח) שגלנט באמת נהנה מ"פרוטקציה" או מיחס מיוחד בקבלת הקלות באשר לאחוזתו. האם לא היינו עצמנו עושים אותו דבר --כלומר מסכימים לקבל יחס מיוחד או פרוטקציה בעניין המשפר את איכות חיינו -- אם רק היה מזדמן לנו? לחשוב שלא היינו עושים כן, זה כמעט בלתי אנושי, ושיקום לזרוק את האבן הראשונה מי שהייה מסרב לקבל יחס מיוחד כזה בעניין חיוני לגביו. האם מוצדק שנצפה מגלנט להיות יותר טהור מאיתנו?

ובאשר לאספקט המשפטי, האם קבלת פרוטקציה הנה בלתי חוקית? אולי מצידו של נותן הפרוטקציה (מקסימום באשמת מעילה באמון?), אבל בשום אופן לא מצידו של המקבל.

זכורני היטב, שכשהייתי חייל והלכתי לקולנוע והתור היה ארוך, אזי, בתור חייל, יכולתי לקבל כרטיס מחוץ לתור, ואפילו בהנחה משמעותית. סטודנטים אף הם מקבלים הנחות. אז מדוע זה כל כך נורא להעניק לקצין צבא גבוה, בתמורה לכך שהוא מגן על ביטחוננו יותר מאשר אזרח רגיל, טיפ בצורה של הקלות מסוימות לגבי תנאי מגוריו? למה שלא נפרגן לו?

יתר על כן, אם קיים שטח קרקע שגלנט מחזיק בו שלא כדין, הרי ניתן תמיד לרוורס (להחזיר לאחור) את המצב, כלומר, להוציא מידיו שטח זה ולהחזירו למחזיקיו החוקיים ובזאת לחסל את הפרשה הבעייתית (ואם אינני טועה, היה שטח כזה והוא אכן הוחזר). אבל להשתמש בעובדה זו לאחר שטופלה כדי לפסול מינוי רמטכ"ל אופטימלי הוא לא פחות מאשר ירייה ברגל או גול עצמי לכל אזרחי המדינה.

אשמה יותר חמורה התלויה כנגד האלוף גלנט, היא האשמה שהוא, ביודעין, מסר דיווחים לא נכונים לגורמים מוסמכים (כולל בג"ץ) באשר לנדל"ן שלו, ועל כך מוצדק לכנותו "שקרן". מה שלוגית אומר, שיש "מקצוע" כזה "שקרן" ושגלנט הוא אחד מבעלי המקצוע הזה. אז ראשית, מי מאתנו שלא שיקר מעולם בחייו, שיקום. שנית, האם שקר אחד ויחיד בהקשר מסוים (בניגוד לסדרה של שקרים) עושה אדם ל"שקרן", ובמיוחד כשהוא נעשה כחלק מהגנה עצמית?

לדעתי, ניתן לראות שקר במסגרת הגנה עצמית כהרחבה מסוימת של זכות השתיקה, כשהמטרה בשני המקרים היא לא לאלץ אדם להפליל את עצמו (הן בזכותו לא לדבר בכלל, או בזכותו להכחיש את האשמה ולהיות מורשע רק אם אשמתו מוכחת ללא עזרתו). ולכן, שקר בקונוטציה של הגנה עצמית הוא הרבה פחות חמור משקר בנסיבות אחרות.

אבל, מה שחשוב פה באשר לשקר המיוחס לאלוף גלנט, זה לדון ברלוונטיות של שקר זה בהקשר לפעילות העתידית של גלנט כרמטכ"ל, ופה נטען (למשל, על ידי רון בן ישי בתכנית "הכל 'דיבורים") ש"מי שמשקר בעניין אחד, ישקר בעתיד גם במקרים של דיני נפשות". טענה זו היא מגוחכת כמו הטענה ש"מי שבוגד באשתו, יבגוד במולדתו". האם הנשיאים קנדי וקלינטון שבגדו בנשותיהם בגדו גם במולדתם? לחשוב שמי שמשקר בדבר אחד כאשר אין לשקר תוצאות מזיקות לאיש, הוא מעין שור מועד שישקר גם במקרה אחר בו מדובר בדיני נפשות, זוהי השתעבדות למנטרות שאין להן כל בסיס וצידוק במציאות והן זוכות להתקבל בציבור רק עקב שטיפת מוח.

יוצא אפוא, שמה שחשוב הוא לא בעובדה שהאדם שיקר, אלא באיזה נושא הדבר נעשה. כך, אם היה האלוף גלנט נתפש בשקר בקשר לפעילותו הצבאית, דבר זה היה רלוונטי. אך במקרה שלנו מדובר במה שלא קשור בשום אופן, צורה, או מצב לעניין הצבאי.

נניח, לדוגמה, שהאלוף גלנט היה מכחיש שעבר עבירת תנועה (כגון מעבר צומת באור אדום) למרות שכן עבר אותה. האם גם דבר זה היה פוסל אותו מלהיות רמטכ"ל? ואם לא, אז איפה הגבול? אותו הדין בדיוק ישים לגבי צ'יקו תמיר ופאראס שלדעתי הדחתם מצה"ל בגלל שקרים בלתי רלוונטיים לתפקידם הצבאי הייתה עוול מוסרי כלפיהם (אי התחשבות במה שהקריבו למען צה"ל לאורך הרבה שנים שהופך את חטאם לבטל בשישים) ושגיאה חמורה שפוגעת בכולנו (הפסד קצינים מוצלים במיוחד).

בעניין הקשר בין שקרים ושרות בתפקיד רם ביותר, עלינו לקחת דוגמה מהאמריקאים במקרה של חקירתו של ביל קלינטון בעניין מוניקה לווינסקי. קלינטון נתפש בשקר תחת שבועה -- שקר המהווה עבירה חמורה במיוחד שבעטייה אפשר להיכנס לכלא למספר שנים -- ולמרות זאת סירב העם האמריקאי להדיח אותו. למעשה, עצם הבאתו של קלינטון לדין היה מעשה אווילי למדי, והיה במידה מסוימת אחראי לאסון מגדל התאומים. זאת משום שבמקום לעסוק בבין לאדן, הוכרח קלינטון להזניח את תפקידו כנשיא ולהפנות את כל זמנו ומרצו להתעסקות בשטות הזו של הטרדה מינית (רק מפני שהציע למישהי, מתי שהוא בעבר, למצוץ לו ולמרות שלא התנכל לה משסירבה לו, בניגוד למה שעשה ה"נשיא" קצב).

ומה בקשר לאריאל שרון ששיקר לכל מה שזז החל מבן גוריון וכלה בבגין, ומדובר בעניינים צבאיים פר אקסלנס, ולמרות זאת נגמר להיות ראש ממשלה אהוב?

מהמקרה הפרטי של גלנט למקרה הכללי של גישה אידאולוגית כנגד גישה פרגמטית. מהעובדה, שאוכיח אותה להלן, שגישה אידיאולוגית מביאה לנזקים ממשיים חמורים ביותר, לא נותרה לנו ברירה לוגית אלא לוותר על גישה כזו ולהמירה בגישה פרגמטית. הטרגדיה היא, שבגלל שטיפת מוח של רוב העם הנמשכת לאורך דורות , ממשיכים גם הסקטור הפוליטי וגם זה של המדיה לדבר במונחים אידיאולוגיים בה בשעה שהריאליה של החיים משחקת, מה לעשות, במונחים פרגמטיים. כך, כדי שלא להיות נדונים לכישלון, הגיע הזמן לעשות "סוויצ'" במוח שלנו, ולהתחיל לחשוב במונחים פרגמטיים.

ביישום של גישה זו למערכת הפוליטית, המפלגות השונות תפסקנה להתחרות זו בזו על "אידיאולוגיות", ובמקום זה תתחרנה זו בזו על "פרוגרמות" כיצד להגיע ליעדים פרגמטיים רצויים המשותפים לכולן ולכולנו , ביטחון, איכות חיים, כלכלה משגשגת, חינוך, היעדר אלימות ועוד.

תארו לעצמכם שהשמאל הישראלי, במיוחד מרץ, היה מבסס את התנגדותו לכיבוש ולהתנחלויות לא על שיקולים מוסריים (כלומר, ששליטה על עם אחר אינה מוסרית) ובמקום זה היה מראה שהדבר פשוט אינו כדאי. למשל, שהוא מהווה מכשול לשלום, מביש את ריחה של המדינה בעולם ובמיוחד משום שהכסף המושקע שם, שבסופו של דבר ירד לטמיון, היה יכול להיות מושקע בפריפריה (שהצביעה לימין בניגוד לאינטרסים שלה) . יש להניח שהוא לא היה מואשם ביפיפיות הנפש, ששמאלני לא הייתה מילת גנאי, ושמרץ לא הייתה נגמרת עם שלושה מנדטים בלבד למרות שבעצם היום כמעט כל המפלגות רצות עכשיו על מצעה המקורי.

וכאשר מאמצים גישה פרגמטית במקום אידיאולוגית, בעצם הופכים את ה"זיגזוג" מדבר שלילי לחיובי. זאת משום שזיגזוג מתאים את עצמו בכל רגע נתון לריאליה בעוד שהנקיטה בגישה אידיאולוגית מובילה להתנגשות עמה. ויסכימו עמי לפחות רוכבי האופנועים למיניהם שמזגזגים כל הזמן בין המכוניות, שזו הדרך היחידה להגיע ראשונים ליעד במקום להשתרך מאחור. וכבר גילה לנו משה דיין, מנוחתו עדן, ש"רק חמור אינו משנה את דעתו" ולאור זאת הפך את סדר העדיפויות בין "שארם-אל-שייך" ל"שלום" לטובת זה האחרון.

דוגמה קלאסית לכך שהעדפה של גישה פרגמטית (על ידי בן גוריון) במקום אידיאולוגית (על ידי בגין) הביאה ברכה רבה למדינת ישראל הייתה קבלת הפיצויים מגרמניה ואימוץ נורמליזציה עמה למרות פשעיה האיומים כלפי העם היהודי. זה מניף את הכלכלה הישראלית והיה הצעד הראשון בהפיכת המדינה ממדינת עולם שלישי לחברה במשפחת המדינות המפותחות. גרמניה כיום נחשבת לידידתה הטובה ביותר של ישראל באירופה.

וכמובטח, להלן מקצת מהדוגמאות לנזקים שנגרמו לאנושות כתוצאה מגישה אידיאולוגית. בראש וראשונה באות האידיאולוגיה הנאצית והאידיאולוגיה הקומוניסטית שבמישור הפרגמטי לא הצליחו לעשות דבר למען האנושות חוץ מאשר לקטול, כל אחת מהן, לפחות עשרים מיליון בני אדם.

כמותן גם מלחמות הדת לאורך ההיסטוריה שמתחדשות לאחרונה ב"אדיבותם" של האיסלאמיסטים הקיצונים, ומכים בנו לא רק על ידי פיגועים, כגון הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק (9/11), אלא גם לאורך זמן וכנראה לנצח, על ידי כך שהם מכריחים אותנו לנקוט סידורי ביטחון כה קיצוניים שהמעבר בנמלי התעופה הופך לסיוט, ומחיר כרטיסי הטיסות עולה עד כדי כך שבטיסות מסוימות המסים מהווים מעל לחמישים אחוז מהמחיר הכולל.

ואצלנו, על בסיס אידיאולוגי (בהסתמך, שלא בצדק ובאבסורדיות מוחלטת, על העבר של לפני אלפיים שנה) הוקם מפעל ההתנחלויות שעתה מהווה את המכשול העיקרי לפתרון הסכסוך שלנו עם הפלשתינים.

מה, לכל הרוחות, חשבו לעצמם אלה שהתיישבו ביהודה ושומרון, שהפלשתינים יסכימו לעד להיות נכבשים ולשמש להם חוטבי עצים ושואבי מים ללא זכויות אזרח ושהעולם הנאור יעמוד מנגד לכשיתעוררו ויעמדו על זכויותיהם האנושיות?

ובאותו עניין נמצאת גם האידיאולוגיה של "קדושתה" של ירושלים. "קדושה" זו המיוחסת לירושלים גורמת לשתי דתות, יהדות ואיסלאם, לתבוע בעלות עליה, ובזאת להפוך את הסכסוך בינינו לבינם לבלתי פתיר בעליל. והתוצאה, שפיכות דמים מיותרת, הופכת את ירושלים מעיר קדושה לשלוש הדתות הדומיננטיות בעולם המערבי לעיר הטמאה ביותר בעולם.

ואצל הפלשתינאים, שוב, הדבקות האידיאולוגית שלהם בעשיית "צדק" על סמך עברם של לפני 1948 -- כש"צדק" פירושו לגבם שיחזור המצב לקדמותו המתבטא בעיקרון "זכות השיבה" -- מביא אותם לעשות "אי צדק" לעצמם לגבי עתידם. זאת בכך שבעטיה של גישה זו הופך הסכסוך בין שני העמים, בהיותו פרגמטית בלתי קביל בעליל על ישראל, לבלתי פתיר, ובכך נמנעת מהם האפשרות לממש למענם צדק פרגמטי: לצאת ממחנותיהם העלובים, לקבל פיצויים, להתיישב בגדה, ולהתחיל לחיות כמו בני אדם.

ובמקרים נוספים:

גירשנו את דרעי, אמנם מסיבה מוצדקת במקרה זה, וקיבלנו את השר אלי ישי, שמגרש ילדים, שנולדו פה, מדברים אך ורק עברית ומהווים פוטנציאל נהדר לגדול להיות אזרחים מועילים, ומתחנף לחרדים הליטאים עד עדי כך שהוא מבליג על הפלית ה"ספרג'וקיות" השחורות (שהוא נבחר לייצג את בני עדתן) לטובת בנות חרדיות אשכנזיות, כשהראשונות מוגדרות כנחותות מהאחרונות.

גירשנו את השר לשעבר חיים רמון על שנתן נשיקה בת 20 שניות למי שהתחילה אתו ואותתה לו שהיא מעונינת, אחרת לא היה עולה בדעתו לנשקה, והכתמנו לעד, באי צדק הזועק לשמיים, את שמו של אחד הפוליטיקאים המובחרים שעוד נותרו לנו.

ואת מי קיבלנו במקומו?

את פרידמן שחתר תחת יסודות הבג"ץ ובעטיה של חתירה זו ירדה משמעותית תמיכתם של ישראלים רבים במוסד חשוב זה.

ויותר חמור מזה, עקב טהרנות טכנית באשר לאירועים מינוריים חסרי כל חשיבות לתפקידו כראש ממשלה, גירשנו את אולמרט, שהיה ראש ממשלה מצוין ושבגלל עמדותיו היוניות והפרגמטיות היה לו הסיכוי המרבי להביא לשלום, ורק עם הפרסומים האחרונים של אל ג'אזירה מתברר כמה קרוב היה ליעד זה.

ומי בא במקומו?

ביבי נתניהו שטובת המתנחלים חשובה לו יותר מטובת המדינה (אלמלא זאת, היה מסכים להקפאה), שלא קידם במילימטר את תהליך השלום החיוני לנו כל כך, ושלא משכיל להבין שהימשכות הסטטוס קוו תגרום למדינת ישראל להתנגש בקרחון ולטבוע כמו הטיטאניק, דבר המסוכן שבעתיים מהפצצה האיראנית שהוא לא מפסיק להפחיד אותנו בגינה.

ובאמריקה, מן הראוי להזכיר את האיסור, מטעמים אידיאולוגים, שהטיל הנשיא רייגן על חלוקת מזרקים נקיים למכורים לסמים מסוג הרואין ("כדי שלא להעניק לגיטימציה לשימוש בסמים") וכך גרם, פרגמטית, לאלפים רבים של אזרחים להידבק באיידס ולהחזיר את נשמותיהם לבורא. למעשה מה שקרה פה הוא לא אחר מאשר רצח המונים בשם ולמען אידיאולוגיה.

ואחרון אחרון לא כל כך חביב, שוב אצלנו, מוקדש לזהבה גלאון ,שבשם האידיאולוגיה שלה "שלא להעניק לגיטימציה לזנות", דחפה אישה מאוקראינה ישר לזרועות סוחרי הזנות שמפניהם היא הייתה ממונה להגן עליה. והמעשה הוא זה: הבחורה האוקראינית שכבר חייתה בישראל כזונה ואת פירות עמלה ניצלה לרכישת דירה באוקראינה ולשיפוצה, שלחה לזהבה גלאון מכתב, באמצעות בחורה ישראלית בשם נילי ששהתה אז באוקראינה במסגרת עשיית סרט על בחורות מאירופה המזרחית שעבדו בישראל כזונות.

במכתב זה היא מבקשת מזהבה, שתאשר לה להיכנס ארצה באופן חוקי ובשער הראשי כדי לעשות עוד נגלה של עבודה במקצוע העתיק ביותר בעולם, והפעם מבלי להיות מופקרת לחסדי מבריחים ולהימכר לרועי זונות אלימים וחסרי מצפון. ומה אתם חשבים הייתה תשובתה של חברת הכנסת לשעבר והממונה על המלחמה במסחר בנשים, הגברת גלאון? סירוב מוחלט, וזאת "כדי לא לתת לגיטימציה לזנות".

אז אנא בטובכם, אחי אזרחי ישראל. עורו אחים עורו ועשו את הדבר הנכון ותדאגו להפסיק את "צייד המכשפות" שעושים לאחד מגיבורי ישראל והמועמד האופטימלי לרמטכלות.

ולסיום, גילוי נאות: אינני מכיר אישית את האלוף גלנט ואין לי שום קרבה משפחתית או אחרת אליו. כל הידע שלי עליו נשאב מהמדיה ועמדתי בעניינו מעוצבת אך ורק על בסיס שיקולים פילוסופיים לוגיים. טובת ההנאה האישית שאני מצפה לקבל ממסקנות השיקולים האלה (ביטחון אישי) היא באותו זמן טובת ההנאה של כל אחד מאיתנו: לראות את צה"ל מונהג על ידי האדם המתאים ביותר למטרה זו.