ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

וע 105-03 שלום, ביוב

דפוס ידיעות תקשורת בע"מ נגד מועצה אזורית מטה אשר


2/2/2011

וע 105-03

דפוס ידיעות תקשורת בע"מ

נגד

מועצה אזורית מטה אשר

 

בית משפט השלום בחיפה

בפני: כבוד השופט שלמה לבנוני

02/02/2011

פסק דין

נתוני רקע

1. העוררת הינה חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה כמו"ל עיתונים. המשיבה היא המועצה האזורית מטה אשר. בתחומה של המועצה האזורית מטה אשר והמועצה האזורית משגב מצוי איזור התעשיה בר-לב, שהוקם ביוזמת משרד המסחר והתעשיה ובאמצעות חברה מפתחת מטעמו, היא החברה לפיתוח ותשתיות בע"מ (להלן - "חפ"ת"). העוררת חכרה מגרש באיזור התעשיה בר-לב בהתאם לחוזה פיתוח מיום 30.5.01 בין מינהל מקרקעי ישראל ובין ט.ש.פ. נכסים 2000 בע"מ, שלימים שינתה שמה לשם העוררת שבפנינו.

2. העוררת הגישה ערר על דרישת תשלום היטל ביוב בהתאם לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הביוב"). בערר צוין כי הוא נעשה בעקבות דרישה לתשלום מיום 19.11.03 (להלן - "מכתב הדרישה"). לב טענתה של העוררת נעוץ בכך כי שעה שהתקשרה בחוזה הפיתוח האמור היא שילמה למשרד המסחר והתעשיה סכום של 5,575,160 ₪ עבור הוצאות פיתוח. הוצאות פיתוח אלו כללו אף תשתיות של ביוב. משום כך, כך טענתה, יש לראות בעבודות אלו כביצוע עצמי של התשתיות, במימונה. המשיבה לא ביצעה את תשתית הביוב ולא נשאה בעלות תשתית זו. עוד נטען כי יש לראות את התשלום ששולם עבור "הוצאות הפיתוח" כתשלום היטל ביוב. לחילופין נטען כי סכום היטל הביוב בסך 917,861.78 ₪ הוא מופרז ויש לקזז ממנו 5% מהוצאות הפיתוח ששולמו לחפ"ת עבור משרד המסחר והתעשיה. עוד נטען כי יש לקזז סכומים ששולמו על ידה לחברת "אלקטרה" בע"מ בגין עבודות נוספות שנאלצה לבצע בעצמה עקב תנאיו הטופוגרפיים של המגרש עליו הוקם מפעלה.

3. המשיבה הגישה כתב תשובה. בלב טיעונה של המשיבה טענות התיישנות בגדרן היא עתרה לסילוק הערר מחמת איחור בהגשתו. מכתב התשובה עולה כי העוררת לא גילתה כי נשלחה אליה ביום 15.6.03 "דרישת תשלום" כמשמעותה בסעיף 28 לחוק הביוב (להלן - "דרישת תשלום"). בדרישת התשלום צויינה, כדין, זכותה של העוררת להגיש ערר בהתאם לחוק הביוב תוך 30 יום מיום קבלתה. יו"ר הוועדה רשאי להאריך המועד האמור, אם הוא מתבקש ונענה לכך, לתקופה של 30 יום נוספים. הערר הונח בפנינו ביום 28.12.03, משמע כמחצית השנה לאחר מועד "דרישת התשלום", ומשום כך באיחור, באופן שאין להידרש לו כל עיקר.

4. ב"כ העוררת הגישה תגובה לכתב התשובה. לנוכח העובדה שב"כ המשיבה לא טען דבר בכיוון זה לא נעמיק חקר האם בהתאם לחוק הביוב ניתן היה להגיש כתב תגובה זה, ונידרש לו לגופו. בכתב התגובה מודה העוררת בקבלת "דרישת התשלום" ביום 1.7.03. בעקבות זאת שטחה העוררת טענותיה בפני המשיבה, על שום מה היא פטורה מן התשלום. במהלך המשא ומתן הסכימה המשיבה, באמצעות הגזבר שלה, להפחית את סכום דרישתה לסך של 340,000 ₪. העוררת לא השלימה עם כך. ביום 18.11.03 התקיימה פגישה עם ראש מועצת המשיבה. לא זו בלבד שראש המועצה לא נענה לבקשות העוררת הוא אף חזר בו מן הנכונות ליתן הנחות והפחתות ועמד על תשלום החיוב במלואו. מיד לאחר מכן נשלח לעוררת מכתב הדרישה מיום 19.11.03. הוא התקבל אצלה ביום 25.11.03. לטעמה, איפוא, החל מירוץ המועדים של 30 הימים מיום זה ואילך. במועדים הרלוונטיים הייתה שביתה בשירות הציבורי. כתב הערר נשלח בפקס ובדואר רשום ביום 21.12.03, משמע בטרם חלפו 30 הימים האמורים, וממילא הוא הוגש כדין.

ועוד נטען בכתב התגובה כי לנוכח ההשתלשלות המתוארת לעיל הכירה המשיבה בזכות העוררת להפחתה מסכום החיוב. משום כך, ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"), מהווים מעשיה אלו הודאה בטענות העוררת. ולפיכך, ולו אף מטעם זה, מירוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם לאחר קבלת מכתב הדרישה ביום 25.11.03.

5. הורינו על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. ביום 2.11.05 נדרשנו לעתירת המשיבה לסילוק הערר, לנוכח טענת ההתיישנות הנטענת. הטעמנו שם כי "טענת ההתיישנות שבפנינו היא טענה נכבדה הדרושה לפנים. לא מקובלת עלינו עמדת ב"כ העוררת כי המשיבה זנחה טענה זו, לנוכח ההסכמה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. ואולם, מנגד, נהיר לנו, לנוכח ההתנהלות הדיונית בתיק, כי אין בדעתנו להידרש לטענת ההתיישנות, כטענת סף עתה, הגם שלגיטימית בהחלט הייתה הגשת הבש"א בקשר אליה, אלא בגדר פסק דיננו. אנו קובעים כך לנוכח הסכמת ב"כ הצדדים בישיבת קדם משפט מיום 19.5.04 על פיה סוכם כי לאחר גילוי מסמכים כללי והדדי 'נחליף תצהירי עדויות ראשיות תוך שמירת כל הזכויות והטענות של כל אחד מאיתנו'. מכאן, פשיטא, אנו למדים שב"כ הצדדים הסכימו שההכרעה בשאלת ההתיישנות כרוכה בממצאים עובדתיים ומשום כך אף היא תלובן בגדר תצהירי העדויות הראשיות. זו הייתה הסיבה שבגדר התצהירים שבפנינו אכן העלו בעלות הדין את גרסאותיהן הסותרות בעניין זה. ברי, איפוא, כי טענת ההתיישנות לא נזנחה, כשם שברי שיש להידרש לה בגדר פסק דיננו" (סעיף 4).

ועוד רשמנו כי "בהעלם ראשון, ולנוכח טיעוני ב"כ הצדדים, יכול שיש נפקות למחלוקת שניטשת בין הצדדים באשר למהותו של המשא ומתן שלכל הדעות התנהל בין בעלות הדין ועל הנפקות, שאולי יש ואולי אין, למשא ומתן זה לעניין טענת ההתיישנות האמורה" (סעיף 5).

6. שמענו, איפוא, מכלול העדויות. מטעם העוררת העידו מר יצחק פויירשטיין, מהנדס אזרחי בחברה שנשכרה על ידי חפ"ת לצורך ניהול פרויקט הקמת איזור התעשיה בר-לב, מר אסף אברהמי (להלן - "אברהמי"), מנהל מפעל העוררת באיזור תעשיה זה, ומר יעקב כפיר (להלן - "כפיר"), המשנה למנכ"ל ידיעות אחרונות בע"מ אשר הינה הבעלים של העוררת. מטעם המשיבה נשמעה עדותה של גב' נירה בראונשטיין (להלן - "בראונשטיין"), סגנית ראש המועצה האזורית בתקופה הרלוונטית, ומר שמעון אהרונסון (להלן - "אהרונסון"), גזבר המועצה האזורית. אחר הדברים הללו הונחו בפנינו סיכומי טענות ב"כ הצדדים, ובשני מחזורים. גם בכך לא תמה המסכת. לנוכח טיעונים נוספים שהשפיעה עלינו ב"כ העוררת חזרנו ונדרשנו לתגובות של ב"כ המשיבה לעניינם.

7. המחלוקת בפרשה שבפנינו מעסיקה את הוועדה לא אחת. בעניין זה פסקה הוועדה בהחלטתה בתיקים וע 107/02 + וע 101/03 סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ ואח' נ' המועצה האזורית מטה אשר (במאגרי "נבו"). בפרשה זו פסקנו לחובת העוררות שם. הכרעתנו זו שונתה בפסק דינה של כב' השופטת בר-זיו מיום 19.5.08. המשיבה לא השלימה עם כך והגישה בקשת רשות ערעור שהוכרעה על ידי כב' השופטת נאור בהחלטתה מיום 31.12.08 בתיק בר"ם 5751/08, בגדרה הותירה את פסק דינה של השופטת בר-זיו על כנו. אף כתוצאה מכך הסכימו ב"כ הצדדים להמתין להתבהרות זו. בסופה של דרך לא היה בכך כדי למנוע את שמיעת הראיות מהחל עד כלה.

8. בחנו בקפידה חומר הראיות והטענות שבפנינו. משעשינו זאת החלטנו, ובביטחון רב, לקבל את עמדת המשיבה לעניין הגשתו של הערר באיחור באופן שהעתירה לסילוקו על הסף מוצדקת. לנוכח הכרעה זו מתייתר הצורך לדון בשורה ארוכה ונרחבת של סוגיות עובדתיות ומשפטיות המיוחדות לאיזור התעשיה בר-לב. אלו ימתינו להכרעה, לגוף הסוגיות האמורות, בפרשות אחרות מקבילות המונחות לפתחנו. ראוי, איפוא, טרם שנידרש למחלוקת נשוא העתירה האמורה בפרשתנו, לומר דברים אחדים על הסוגיה המשפטית הנדונה.

טענת שיהוי והתיישנות ופגמים בדרישות התשלום

9. בסוגיות הנדונות יש כר נרחב של פסיקה, הן על ידי ועדות הערר, בתי המשפט המינהליים, ולאחרונה בית המשפט העליון. נגענו בכך, בין השאר, בהחלטתנו מיום 6.7.05 ב-ע"א 197/03 דיור ופיתוח חברה לבניה בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו").

סעיף 30 לחוק הביוב מורה אותנו כי "בעל נכס הרואה עצמו נפגע ע"י דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה בפני ועדת הערר...; יו"ר הוועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום ה-60 מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". סעיף 30 הנ"ל דן ב"דרישת תשלום". סעיף 28 לחוק הביוב מבאר כי "ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות".

די בשני אלו על מנת ללמוד על הזיקה הלכאורית בין מהותה של "דרישת התשלום", כמוגדר בסעיף 28 הנ"ל לחוק הביוב, לבין מירוץ המועדים להגשת ערר בעקבות המצאתה של "דרישת התשלום", כאמור בסעיף 30 הנ"ל לחוק הביוב. אכן חוזרות ונישנות בפי עוררים הטענות אודות פגמים ב"דרישת התשלום". פגמים אלו, כך חוזרת ונישנית הטענה, מוליכים לטענה כי העורר לא קיבל מן הרשות המקומית "דרישת תשלום". משום כך, ויהא הדבר אשר יהא, מעולם לא החל מירוץ המועדים להגשת כתב ערר, ממילא לא הוחמצה כל שעה, וממילא לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד ליו"ר הוועדה. הרשויות המקומיות, אין צריך לומר, חוזרות וטוענות כי גם אם נשלחה "דרישת תשלום" פגומה, אין בכך צידוק שלא להגיש ערר במועדים הנקובים בחוק הביוב, דהיינו תוך 30 יום הניתנים להארכה ל-30 יום נוספים, על ידי יו"ר הוועדה.

10. בעניין זה נפל, לכאורה, חידוש בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 4990/05 ממן יעקב ו- 80 עוררים אחרים נ' עיריית הרצליה (במאגרי "נבו"; להלן - הלכת ממן). החידוש בהלכת ממן נעוץ בכך שכב' השופט גרוניס קבע, באורח ברור ומפורש, כי יש להקפיד כי הגשת הערר תהא תוך 30 יום מיום קבלת "דרישת התשלום", וכי ליו"ר הוועדה מוקנית סמכות של הארכת מועד ל- 30 יום נוספים, הא ותו לא. נשללה הסמכות הטבועה, אם של הוועדה ואם של יו"ר הוועדה, שעמדה כנר לרגלי ועדה זו לא אחת, ושנשאבה מההלכה בתיק בר"ם 2340/02 הוועדה לתכנון ולבניה - רמת השרון נ' אגא וכט (במאגרי "נבו"). בעקבות הלכת ממן כבר הנפיקה הוועדה שורה של החלטות. וכך, בהחלטתנו בתיק וע 7952-02-09 שרביב בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו") הבהרנו כי - "אכן כן, השופט גרוניס לא הסתיר את מורת רוחו מן התוצאה האמורה. הוא רשם כי 'תוצאה זו היא בלתי נמנעת לאור לשון החוק, אך אין היא רצויה. המועד להגשת ערר הוא, כאמור, שלושים ימים מיום מסירתה של דרישת התשלום. יש להניח כי לעיתים נזקק מקבל הדרישה לתקופת זמן ארוכה מן הרגיל על מנת לפעול לשם הגשת ערר. פרק זמן של שלושים ימים להגשת ערר, אותו ניתן להאריך בשלושים ימים נוספים בלבד, יוצר מגבלה קשיחה יתר על המידה. אי מתן שיקול דעת לוועדת הערר (או ליו"ר הוועדה) להאריך את המועד מעבר לכך עלול להביא לתוצאה קשה ביותר מבחינת האזרח. יש לזכור כי ועדת הערר הינה הערכאה השיפוטית הראשונה בפניה יכול להביא האזרח את השגותיו נגד דרישת התשלום. הגבלת התקופה בגידרה ניתן להגיש ערר בצורה כה קשיחה, ללא הותרת פתח שבשיקול דעת להארכת זמן זה, עשויה להחשב כפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות... מכל מקום, ראוי שהמחוקק ייתן את דעתו לבעיה העולה ממגבלת הזמן הקשיחה והבלתי סבירה בעליל שנקבעה בסעיף' (סעיף 20).

ואולם הלכת ממן עדיין לא הכריעה במחלוקת לעניין נפקותם של פגמים מפגמים שונים ב'דרישות תשלום', ובעיקר לא הכריעה לעניין הפגם באי ציון זכות הערר, ואף המועד המפורש להגשתו, והמחלוקת בערכאות הדיוניות, ובוועדות הערר, עדיין ניצבת על כנה. כך אף ביארה ועדת הערר בראשותו של כב' השופט פרסקי, שניתנה לאחר פסק הדין בהלכת ממן בפרשת שיכון עובדים השקעות בע"מ הנ"ל, כי 'בהלכה האמורה לא קבע בית המשפט העליון מסמרות בשאלה אחרת שעולה פעמים רבות בעררי ביוב, במסגרת טענה מקדמית ומדובר בטענת עוררים ולפיה במסגרת ההודעה על היטל הביוב לא פורטה זכות החייב על אפשרותו להגיש ערר ביוב' (סעיף 5)" (סעיפים 11-10).

11. משכל אלו בציקלוננו נחזור למסכת שבפנינו.

פגמים בדרישת התשלום? להתנהלותה הדיונית של העוררת

12. כזכור בכתב הערר נפקד מקומה של "דרישת התשלום". העוררת לא ראתה להביא בפני הוועדה את הנתון המשמעותי אודות כך שנשלחה לה "דרישת התשלום". והרי רק מכוחה של "דרישת התשלום", וכאמור בסעיף 30 לחוק הביוב, קמה סמכותה העניינית של הוועדה לדון בערר על "דרישת תשלום" זו. העוררת, כזכור, נסמכה על מכתב הדרישה. מכתב דרישה זה לא היה "דרישת תשלום" נוספת, כמשתמע מטיעוניה של העוררת. הייתה זו "דרישה לתשלום" על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה), משמע הליך שגור של גביית חוב לרשות מקומית, שבעקבותיו אין כל סמכות לוועדה מכוחו של חוק הביוב, למצער לעניין סעיף 30 לחוק הביוב הנ"ל. מכתב הדרישה, איפוא, לא יכול היה להיות, כנטען על ידי העוררת, "נקודת מוצא" כלשהי ממנה מתחיל מירוץ מועדים, כמתחייב מסעיף 30 לחוק הביוב. כך, בוודאי, לנוכח העובדה שהעוררת מודה, אכן באיחור ובכתב התגובה, כי "דרישת התשלום" נמסרה לה לפני מכתב הדרישה. יכול שמאזן שיקולינו היה משתנה אילו מחליטים היינו שרק בעקבות מכתב הדרישה התוודעה העוררת לראשונה ל"דרישת התשלום".

13. לנוכח העובדה שבכתב הערר לא מאזכרת העוררת את "דרישת התשלום" כל עיקר, ממילא היא אינה מציינת כי נפלו בה פגמים אלו או אחרים. האם היא עושה כן בכתב התגובה? בחינה מדוקדקת שלו מעלה כי לא מיניה ולא מקצתיה. חזרנו ובחנו את כתב התגובה ולא מצאנו, ולו בדל-טענה, המעלה השגות צורניות לעניינה של "דרישת התשלום". אכן, מלכתחילה, העוררת כופרת בצדקתה המהותית, מציינת את דבר המשא ומתן שהיה בעקבותיה והמשמעות הנגזרת מכך לשיטתה אף בהקשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואולם היא אינה טוענת דבר וחצי דבר לעניין פגמים נטענים ב"דרישת התשלום".מכאן, ושלא כבפרשות שונות אחרות, לא קיים בפרשתנו המתח המובנה לנוכח הטענה לפגמים ב"דרישת התשלום" המוליכה לטענה כי העורר לא קיבל מן הרשות המקומית "דרישת תשלום" כל עיקר. ומשום כך, כך המשך הטענה הטיפוסית, מעולם לא החל מירוץ המועדים להגשת כתב ערר, ממילא לא הוחמצה כל שעה וממילא לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד ליו"ר הוועדה.

14. כך, אף ככל שעסקינן בתצהירים של אברהמי וכפיר. אף בחינה מדוקדקת של תצהיריהם מעלה כי במסגרת מכלול טענותיה המהותיות של העוררת לגוף העניין, אף לעניין גרסתה המפורטת לעניינו של המשא ומתן שהתנהל בעקבות קבלת "דרישת התשלום", אין, ולו בדל-טענה, לעניין פגם זה או אחר שנפל ב"דרישת התשלום".

15. רק בגדר סיכום טענותיה הראשון של העוררת נטענות, לראשונה, טענות צורניות לעניין פגמים ב"דרישת התשלום". בכך לא מסתפקת ב"כ העוררת. בגדר סיכומי התשובה שלה, במחזור הטענות השני, היא מוסיפה כהנה וכהנה טענות מטענות שונות לעניין הפגמים הנטענים ב"דרישת התשלום". משמע, דיונית, קיימת כאן הרחבת חזית, אף כפולה. מלכתחילה אין מקום להידרש לפגמים ב"דרישת התשלום" שנשמעים לראשונה בסיכומי העוררת, מבלי שהונחה להם תשתית, לא של טיעון בכתבי טענות ולא של הוכחה בתצהירי העדויות. קל וחומר שאין מקום להידרש לפגמים שנשמעים לראשונה בסיכומי התשובה במחזור הסיכומים השני, ושיש בהם אף הרחבת חזית על הרחבת החזית בסיכומי הטענות במחזור הסיכומים הראשון. חרף כל אלו נידרש לטענות לגופן.

16. בסיכום הטענות הראשון נטען כי דרישת התשלום נשלחה לכתובת לא ברורה, דהיינו ל"ידיעות אחרונות, א.ת. בר-לב". נטען כי העוררת הינה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית. והרי שמה, כעולה מכותרת הערר, הוא "דפוס ידיעות תקשורת בע"מ". רק בסיכומי התגובה במחזור השני מוסיפה ב"כ העוררת ומציינת כי לא הייתה כל ראיה למי ומתי נמסרה הדרישה האמורה. לנוכח זאת, כך הטענה, לראשונה קיבלה העוררת מכתב כהלכה במכתב הדרישה מיום 19.11.03. אכן שם, וכהלכה, ההודעה נשלחה ל"דפוס ידיעות תקשורת בע"מ", צוינה הכתובת "פארק בר-לב", ואף נרשם המיקוד "20179".17. ואולם ב"כ העוררת יודעת כי ניתן להדוף את הטענה האמורה לנוכח המשא ומתן שהיה בין העוררת לבין המשיבה, רק בעקבות "דרישת התשלום". לנוכח זאת מפליגה ב"כ העוררת לטיעון נרחב אודות המחלוקת בפסיקה בין "כלל ההמצאה" ל"כלל הידיעה". ב"כ העוררת מזמינה אותנו לדבוק ב"כלל ההמצאה". ככל שנעשה כן, כך המשך טענתה, לא תעלה ולא תוריד ידיעתה הממשית של העוררת אודות "דרישת התשלום", שהרי היא לא הומצאה כהלכה. ולא יכולה הייתה להיות המצאה כהלכה, שהרי היא לא נשלחה לעוררת אלא נשלחה ל"ידיעות אחרונות".

18. כאמור, בגין טענה זו לא הניחה העוררת תשתית של טיעון ותשתית של ראיה. ממילא המשיבה לא אמורה הייתה, אף לא יכולה הייתה, להתמודד עם הטענה האמורה, מלכתחילה.

ועל כל אלו: אף דוגלי "כלל ההמצאה" מסכימים כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מן הכלל הקבוע בתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. וכך, כב' רשם בית המשפט העליון השופט יגאל מרזל, ב-רע"א 11286/05 אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (במאגרי "נבו"), רושם כחריג מצב בו "בעל הדין טוען כי יש למנות את המועד מעת ההמצאה של פסק הדין לידיו, שעה שהוא עצמו נקט פעולות והליכים כבר מעת שידע על פסק הדין, או מקום שבו אותו בעל דין הטוען לפגם בהמצאה יצר מצג בנדון כלפי בעל הדין שכנגד תוך שינוי לרעה של מצבו" (סעיף 14).

משמע, גם מבלי שנספח עצמנו למחנה דוגלי "כלל ההמצאה" או "כלל הידיעה", נהיר לחלוטין כי בפרשה שבפנינו, לטענה האמורה אין כל סיכוי. לא בכדי היא לא נשמעה בדרך העסקים הדיונית הרגילה, לא בכתבי הטענות ולא בתצהירי העדויות. דומה שהעוררת עצמה אינה מתייחסת ברצינות לטענה האמורה.

19. כפיר, בתצהירו, מציין כי הוא משמש כמשנה למנכ"ל ידיעות אחרונות בע"מ, ואף מציין כי "ידיעות אחרונות בע"מ" היא הבעלים של העוררת. זו הייתה הסיבה על שום מה כפיר, לכאורה מי שאינו אורגן אצל העוררת, האישיות המשפטית הנפרדת, ניהל משא ומתן לעניין היטל הביוב. ברור לחלוטין ש"דרישת התשלום" הגיעה לידיו, כהודאת העוררת, ביום 1.7.03. לא היו לו כל ספקות כי אכן "דרישת תשלום" זו מצריכה פעילות משפטית זו או אחרת. ממילא חלים החריגים עליהם הצביע השופט מרזל בפרשה שבפנינו.

20. ועוד: עד אשר מדקדקת העוררת בדקדוקי פורמאליות כלל לא נהיר לנו האם העוררת שבפנינו, אכן היא העוררת "הנכונה". מעדותו של אברהמי למדנו כי "טש"פ הוא שמה הקודם של חברת דפוס ידיעות תקשורת 2000 בע"מ" (עמ' 10 לפרוטוקול 6.6.07). ממילא מתרבה המהומה והמבוכה. האם "דפוס ידיעות תקשורת בע"מ" היא תאגיד שונה מ"דפוס ידיעות תקשורת 2000 בע"מ"? ושמא לא קיימת חברה בשם "דפוס ידיעות תקשורת בע"מ", אלא רק חברת "דפוס ידיעות תקשורת 2000 בע"מ"?

21. עד הנה דנו בהתנגשות האפשרית בין "כלל הידיעה" ל"כלל ההמצאה". ואולם ספק בליבנו האם בכלל דיני ההמצאה, כמשמעותם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, חלים על חוק הביוב. והרי סעיף 28 לחוק הביוב מורה אותנו כי "ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום". ובעקבותיו סעיף 30 לחוק הביוב מציין כי "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה בפני ועדת הערר...; יו"ר הוועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום ה-60 מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה...". משמע, המחוקק נוקט בלשון "מסירה" ולא "המצאה". הוא עושה כן לא אחת, אלא שלושה. אין בדעתנו להכריע, לנוכח זאת, האם דיני ההמצאה חלים כל עיקר בהליכים לפי חוק הביוב. דיינו בספק האמור כנדבך נוסף במסכת שיקולינו לקבלת עמדת המשיבה לעניין סוגיית ההתיישנות בפרשתנו.

22. לאמיתם של דברים מוצאת עצמה העוררת במלכודת-פתאים. מחד גיסא, היא קושרת כתרים לכך שלא נתפסה לדקדוקי עניות, והחלה במשא ומתן ענייני בעקבות קבלת "דרישת התשלום". לנוכח זאת היא סבורה שאין למדוד נושא זה לחובתה, משעה שמשא ומתן זה לא הבשיל פירות. מאידך גיסא, היא מבקשת להיבנות ממשא ומתן זה, שבא לאוויר העולם רק בעקבות קבלתה של "דרישת התשלום". והרי אי אתה יכול לאחוז במקל בשני קצותיו. אם העוררת מבקשת להיבנות מן המשא ומתן, שהוא פועל יוצא של קבלת "דרישת התשלום", נסתתמה האפשרות לטעון טענות אודות אפסותה הנטענת של "דרישת התשלום", שרק בעקבותיה השתכלל בכלל המשא ומתן הנטען בין הצדדים.

ומשעה שהגענו למשא ומתן הנטען נידרש לטענה זו של העוררת, בהקשרה של טענת ההתיישנות הנדונה כאן.

לעניין המשא ומתן וטענת ההתיישנות

23. בהחלטתנו מיום 2.11.05 הנ"ל קבענו כי "דרישת התשלום" מיום 15.6.03 נתקבלה אצל העוררת ביום 1.7.03. אין בדעתנו לשנות ממצא זה. ככל שנידרש למועד הגשתו של כתב הערר, לאורו של מכתב הדרישה, מאמצים אנו את עמדת העוררת על פיה הגם שכתב הערר הוגש ביום 28.12.03 יש לראותו כמוגש ביום 21.12.03 שעה שנשלח אז כדין ולאור השביתה שהייתה.

24. אין עוררין כי בעקבות קבלת "מכתב הדרישה" התקיימה פגישה עם גזבר המועצה, אהרונסון. מועדה המדויק של פגישה זו לא נהיר לנו, הגם שלכל הדעות הוא היה בתחילת אוגוסט 2003. אנו מתחזקים בטענה זו לנוכח מכתבה של העוררת למועצה מיום 7.8.03 (מוצג ע/5), שבמצורף לו שלח אברהמי לאהרונסון, "בהמשך לפגישתנו בנושא רצ"ב חשבון סופי של חברת אלקטרה". ועוד אין עוררין כי ביום 18.11.03 התקיים מפגש רב-משתתפים בין נציגי העוררת ונציגי המשיבה, שבו עמד ראש המועצה על תשלום מלוא היטל הביוב, בהתאם ל"דרישת התשלום".

25. ב"כ המשיבה כופר בכך כי המפגשים האמורים היו בבחינת משא ומתן. הוא טוען כי מעולם לא התקיים בין בעלות הדין כל משא ומתן. אכן, בסיכום טענותיו, הוא מבאר את הדברים שהוחלפו במפגשים האמורים, שלא היו בבחינת משא ומתן.

טענה זו של ב"כ המשיבה מקוממת לנוכח תצהיריהם המפורשים של המצהירים מטעם המשיבה. והרי בראונשטיין, ואף באותיות קידוש לבנה, רושמת בסעיף 21 לתצהירה (מש/2) "במהלך מו"מ בין הצדדים, מסר גזבר המועצה למנהל מפעל העוררת ... " (סעיף 21). ואהרונסון רושם מפורשות, שוב באותיות קידוש לבנה, כי "במהלך מו"מ בין הצדדים, מסרתי למנהל מפעל העוררת כי ..." (סעיף 17 לתצהירו, מש/3).

26. ועוד טוען ב"כ המשיבה כי מכל מקום המשא ומתן האמור התנהל כבר לאחר שחלפו 30 הימים להגשת הערר, באופן שהחיוב ב"דרישת התשלום" היה לחלוט, לנוכח העובדה שהמפגש הראשון התקיים בתחילת חודש אוגוסט 03', בחלוף המועד האמור. אף טענה זו של ב"כ המשיבה נדחית כחסרת ממש, ובעיקר לנוכח המתחייב מהלכת ממן. שם נקבע כי פגרת בית המשפט קוטעת את מירוץ המועדים לעניין הגשת כתב ערר. כך אף קבעה ועדה זו משכבר הימים בהחלטתה בתיק וע 109/02 קליין עמיר נ' המועצה האזורית מטה אשר (במאגרי "נבו"). משמע, בהתאם למיטב חישובינו, לנוכח העובדה שדרישת התשלום התקבלה ב- 1.7.03, הרי לנוכח פגרת הקיץ, ניתן היה להגיש את הערר עד ליום 16.9.03. לו יו"ר הוועדה היה מתבקש לכך, והיה נענה לבקשה, הוא רשאי היה להאריך את המועד עד ליום 15.10.03 (והרי באותה עת, שלא כיום, חג הסוכות לא נימנה כפגרה הקוטעת מועדים).

27. ואולם נתון זה חוזר והולם דווקא בפניה של העוררת. שהרי, חרף סד המועדים הקצר של הגשת ערר, עליו התריע כאמור השופט גרוניס בהלכת ממן, נפתח לעוררת פסק זמן סביר למיצויו של משא ומתן, דווקא לנוכח פגרת בית המשפט. שומה היה על העוררת, איפוא, למצות משא ומתן זה, אם לכאן אם לשם, על מנת שבעקבות המפגש באוגוסט 03', ככל שהמשא ומתן לא היה עולה יפה, תגיש כתב הערר עד ליום 16.9.03, ושמא תזכה בארכה, לו יו"ר הוועדה היה מתבקש והיה נענה לבקשה.

28. בין המצהירים קיימת מחלוקת לעניין הדברים שהוחלפו במפגש בחודש אוגוסט 03'. לשיטת המשיבה הובהר לעוררת כי ככל שתוכיח את התשלומים ששילמה בגין הוצאות הפיתוח, היא תזכה בזיכוי של 5%. נטען כי לא היה בכך כל חידוש, שהרי הדברים הובהרו לכל אחד מן היזמים בתיק יזם שנתקבל עובר להתקשרות. העוררת כופרת בכך שהיא קיבלה תיק יזם, כל עיקר. נניח לצורך הדיון שעמדתה זו מקובלת עלינו. משמע, הדבר התחדש לעוררת באותו מפגש. ועוד נטען על ידי אהרונסון כי סוכם כי ככל שהיטל הביוב ישולם בתשלום במזומן מיידי, תינתן הנחה נוספת, הגם שזאת טעונה אישור של ראש המועצה.

העוררת כופרת בכך. אכן היא מודה בכך שנדון הזיכוי של ה- 5%, וכן הנחה על תשלום במזומן, הגם שלא סוכם שהנחה זו טעונה אישור של ראש המועצה. ואולם העוררת טוענת כי סוכם אף שהיא תזכה להפחתה נוספת בגין עבודות תשתית נוספות שנדרשה לבצע, עקב המצב הטופוגרפי של המגרש עליו הוקם מפעלה, והמשיבה כופרת בכך.

29. אין לנו צורך להכריע במחלוקת האמורה לנוכח התנהלותה של העוררת בעקבות המפגש האמור, יהא הדבר אשר יהא. עובדה ניצחת היא כי העוררת לא הייתה מוכנה לקבל כל הסדר, לא לשיטה האחת ולא לשיטה האחרת. היא יזמה מפגש עם ראש המועצה על מנת לנסות לשכנע לבטל את היטל הביוב מכל וכל. אכן, רק בסיכום טענותיה מנסה ב"כ העוררת לטעון כי היה מדובר בהמשך משא ומתן על מנת לשפר תנאים. ואולם הדברים מתנכרים לחלוטין הן לכתבי הטענות והן לתצהירי העדויות. העוררת לא יכולה, גם בעניין זה, לאחוז במקל בשני קצותיו. משמע, לנהל משא ומתן שבו מובטח לה, מלכתחילה, מה שהוצע במשא ומתן, כאשר מה שמבחינתה עומד על הפרק הוא ביטול היטל הביוב, מכל וכל. אכן נניח שלגיטימית עמדתה של העוררת, מטעמיה, כי אין עליה לשאת בהיטל הביוב כל עיקר. תיכבד, איפוא, העוררת ותגיש ערר ביוב במועד הקבוע בחוק הביוב, על מנת שתזכה להכרעה שיפוטית בסוגיה האמורה. כשלעצמנו נהיר לנו לחלוטין כי בעקבות המפגש בחודש אוגוסט 03', לא היה משא ומתן בין בעלות הדין, וזאת משום עמדתה של העוררת. ביטול היטל הביוב, כמוהו כהותרת היטל הביוב על כנו, אינם בבחינת משא ומתן אלא בבחינת דרישה וכניעה לה, אם מצידה של בעלת דין אחת ואם מצידה של בעלת הדין השניה.

30. עתה, ומשהגענו עד הנה, לא למותר להפנות להחלטה שניתנה על ידינו, בעקבות הלכת ממן, בתיק וע 24893-03-10 משה מאור נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו"). רשמנו שם, דרך עיקרון, כי "כל שמבקש ב"כ העוררים בתשובה לתגובה הוא לקבוע כי יש לגרוע את התקופה בה היו מגעים בין בעלי הדין, מן התקופה האמורה. עתירה זו חסרת ממש היא, בעיקר לנוכח המתחייב מהלכת ממן הנ"ל. משעה שבית המשפט העליון ראה להעדיף את הפרשנות המצמצמת לעניין המועדים, לא ניתן לעקוף עניין זה על ידי ניהול מו"מ" (סעיף 4).

משמע, דרך עיקרון, לנוכח פרשנותה המצמצמת של הלכת ממן לא ניתן לגרוע מן התקופות שבחוק הביוב את המועדים בהם מתנהל משא ומתן, הגם שפתוחה השאלה האם ניתן לעשות כן, בהסכמה. שאם לא תאמר כן, כבפרשתנו, אין לדבר סוף. נשווה בדעתנו, למשל, כי לאחר המפגש עם ראש המועצה ב- 18.11.03 הייתה מבקשת העוררת להמשיך בניהול משא ומתן עוד שבועות וחודשים, כאשר אין לדעת האם הוא יבשיל פירות אם לאו. היעלה על הדעת, רק מכוחו של משא ומתן ללא גבול ושיעור, כי ניתן יהיה באופן מלאכותי להאריך את המועדים בהתאם לחוק הביוב? ובעיקר לנוכח החלטתו המודעת של המחוקק שמועדים אלו יהיו כה קצרים?

31. לנוכח הניתוח האמור נהיר לחלוטין, לעמדתה של העוררת עצמה, כי מירוץ המועדים לא נקטע בכל שלב. העוררת החליטה, כאמור כזכותה, לא להענות להצעות שהועלו בחודש אוגוסט 03'. פרקטית, איפוא, לא הייתה כל מניעה שתגיש את הערר במועד. לחילופין, ולו לשיטתה, החל מירוץ המועדים מתחילת חודש אוגוסט 03' שאף אז, בהתחשב בפגרת הקיץ, היא אמורה הייתה להגיש הערר עד 30.9.03. ובדוחק רב, בעקבות המפגש ביום 18.11.03 בו נדחתה מכל וכל, בוודאי אמורה הייתה המועצה להגיש הערר תוך 30 יום מן היום האמור. מכתב הדרישה, לשיטה זו, לא העלה ולא הוריד דבר.

32. העוררת טוענת כי ניהול המשא ומתן מעלה הודאת בעל דין, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקוטע את מירוץ המועדים. לטעמה במפגש בחודש אוגוסט 03', מכל מקום, הודתה המשיבה, ולו באופן חלקי, בטענותיה של העוררת לעניין גובהו של היטל הביוב.

מבלי להידרש לשאלה האם סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל בהקשר של חוק ביוב, אם לאו, נהיר לנו כי הטענה חסרת ממש. הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות אמורות להתפרש על דרך הצמצום. נרשם שם, כזכור, כי אם "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;...". ברור לחלוטין כי קיומו של משא ומתן אינו עולה לכדי הדרישות הפורמאליות של מתן הודאה חד-משמעית ומפורשת, באופן חגיגי, בכתב או בפני בית משפט. כך, אף משום תיקון עולם. משאים ומתנים לעולם הם רצויים וברוכים. ככל שתתקבל עמדת העוררת ייתמו משאים ומתנים אלו מן העולם, ונהיר שהדבר אינו רצוי.

טענות שונות נוספות

33. לאחר שני מחזורי טענות ניסתה ב"כ העוררת את מזלה בטיעונים נוספים. בחנו אותם והם חסרי שחר. וכך, נסמכת ב"כ העוררת על הליך שנדון בבית המשפט העליון ב-רע"א 3893/07 עיריית תל-אביב נ' החברה לבניין ונכסים מישור החוף בע"מ. נחה דעתנו כי לא מדובר, כל עיקר, בהליך לפי חוק הביוב אלא בבקשה לסילוקה על הסף של תביעת השבה. הדברים שנאמרו שם, נאמרו לצרכי משא ומתן ואין להם כל השפעה נורמטיבית לעניין שיקולינו.

34. ועוד הפנתה ב"כ העוררת להחלטות שניתנו על ידי ועדה זו בתיק וע 42/08 לילך גביש נ' עיריית קרית אתא (במאגרי "נבו") ו-וע 27/08 בתיה כרמי נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור. בשתי פרשות אלו ידן של הרשויות המקומיות הייתה על התחתונה, משום שורה נרחבת של מחדלים וטעמים שנימנו שם, ושאין בינם לבין הפרשה שבפנינו, ולא כלום.

הוצאות משפט

35. כאמור נדרשנו לטענת ההתיישנות לאחר שמיעת מסכת ראיות נרחבת. העובדה שבחרנו לא לדון בסוגיות לגוף העניין, לנוכח הכרעתנו בטענת ההתיישנות, אינה גורעת מן הטרחה שהושקעה בניהולו של הליך זה. ואולם בדעתנו לזקוף לחובת המשיבה, שעה ששקלנו את שאלת ההוצאות, את השיהוי הבלתי מוסבר של משלוח "דרישת התשלום". דומה שהוא פועל יוצא של לבטים משפטיים, שכאמור לא ראינו להכריע בהם לנוכח קבלתה של טענת ההתיישנות, לה אנו נענים ללא היסוס. עוד בדעתנו לזקוף לחובת המשיבה הגנבת ראיות נפסדת בשורה של סוגיות, בגדר סיכום טענותיה, לגוף הסכסוך (וראו, למשל, הנטען בסעיפים 147, 168, 172, 173 ו- 175 לסיכומי הטענות).

36. בהקשר זה נציין כי בסעיף 173 לסיכומי הטענות נטען, כאמור על דרך של הרחבת חזית, כי "המשיבה ניכתה מכל היטלי הביוב שהוטלו על מפעלים בתחום אזור התעשיה בר-לב 5% מסכום ההיטל (העוררת, אבן קיסר, ...)". טיעון זה אינו מתיישב עם "דרישת התשלום" שבפנינו, הגם שהוא בוודאי מתיישב עם התנהלות ציבורית נאותה. לנוכח זאת נאה יהא אם חרף הכרעתנו זו תיישם המשיבה את ההצהרה האמורה, בעניין הניכוי של 5% מעלויות הפיתוח האמורות.

37. לנוכח הנתונים האמורים בדעתנו להפחית, במידת מה, מפסיקת ההוצאות שהייתה מושתת אלמלא נתונים אלו.

סוף דבר

38. לפיכך הננו דוחים את הערר.

הננו מחייבים את העוררת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. לסכום זה תצורפנה ההוצאות שנפסקו בסעיף 8 להחלטת יו"ר הוועדה מיום 3.10.07. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבה תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיננו זה.

39. המזכירות תמציא עותק פסק דיננו לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"א, 02/02/2011, בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן