זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית של עיריית רחובות מיום 1.6.08 (להלן: "החלטת ועדת הערר") בעניין חיובי ארנונה רטרואקטיביים לשנים 1996-2002 בגין נכס שהופעל על ידי המערערת עד לשנת 2005, ושימש כחניון בתשלום בסמוך לבית החולים "קפלן".

העובדות:

1. ביום 28.2.95 נחתם בין המערערת לבין קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל הסכם הקמה והפעלה של חניון מסחרי בתשלום בכניסה לבית חולים "קפלן" ברחובות (להלן: "הנכס").

2. עם החתימה על ההסכם ביצעה המערערת את עבודות הקמת החניון והפעלתו החלה בינואר 1996.

מחודש מרץ 2005 המערערת אינה מפעילה יותר את החניון.

3. משנת 1996 ועד שנת 2002 חוייב הנכס ע"י המשיב בארנונה לפי סיווג 764 שעניינו סיווג של חניון מסחרי לרכב פרטי הממוקם באזור ד'.

4. ביום 5.9.02 קיבלה המערערת הודעה מטעם המשיב ובה צויין כי חיוב הנכס לפי סוג נכס 764 מקורו בטעות, והחיוב הנכון הינו לפי סוג נכס 762, המוגדר לפי צו הארנונה של עיריית רחובות "קרקע תפוסה/חניון מסחרי לרכב פרטי/קרקע צמודה לבניין" באזור "ב".

היינו, סיווג הנכס כחניון נשאר על כנו אולם האזור שונה מאזור "ד" לאזור "ב".

משמעות השינוי היה הגדלת תשלומי הארנונה במאות אחוזים.

לאור הודעת התיקון חוייבה המערערת לשלם למשיב את חיובי הארנונה בהתאם לאזור המיסוי "ב" לשנת 2002, ובנוסף את הפרשי הארנונה בגין הנכס לשנים 2001-1996 (להלן: "החיוב הרטרואקטיבי").

החיוב הרטרואקטיבי הסתכם בסכום של כ- 1,641,704 ₪.

5. תיקון השומה בוצע בעקבות החלטת מועצת העיר רחובות מיום 27.11.95 לפיה האזור בו ממוקם הנכס יסווג כאזור ב' במקום כאזור ד' במפת חלוקה לאזורי חיוב של עיריית רחובות.

החלטה זו לא נמסרה למערערת.

6. המערערת הגישה השגה על הודעת תיקון השומה וההשגה נדחתה.

המערערת הגישה ערר על דחיית ההשגה, בו טענה, בין היתר, כי אין לחייבה למפרע בארנונה שלא נדרשה בעבר, וכי יש להמשיך ולחייבה לפי הסיווג הישן (764).

7. ביום 3.2.03 קיבלה המערערת דרישת תשלום ארנונה לחודשים ינואר-פברואר לשנת 2003.

דרישת התשלום התעלמה מהודעת תיקון השומה והתבססה על הסיווג הישן (764).

8. המערערת הגישה השגה גם על חיוב זה ביום 25.3.03 וגם זו נדחתה.

המערערת הגישה ביום 15.6.03 ערר על דחיית השגתה.

9. ביום 20.5.03 נשלחה אל המערערת הודעה על תיקון השומה לשנת 2003 לפי הסיווג החדש (762).

גם על הודעה זו הגישה המערערת השגה וערר.

10. בשנת 2004 המשיך המשיב לשלוח למערערת דרישות תשלום לפי הסיווג הישן לחודשים ינואר-פברואר.

גם הפעם הגישה המערערת השגה וערר.

11. החל מחודש מרץ 2005 חדלה המערערת להפעיל את החניון והודיעה על כך לעיריית רחובות.

12. ועדת הערר איחדה את הדיון בכל העררים.

ביום 1.6.08 ניתנה החלטת ועדת הערר הדוחה את כל העררים.

13. לאור החלטת ועדת הערר הגישה המערערת את הערעור נשוא פסק דין זה.

טענות המערערת:

14. המערערת טוענת כי טעתה ועדת הערר כאשר התירה למשיב לפתוח את שומת הארנונה של המערערת לשנים 1996-2002, לתקנה ולחייב את המערערת בתשלום רטרואקטיבי.

המערערת סבורה כי במקרה דנן הטעות בחיוב הארנונה נובעת מהחלטת מועצת העיר רחובות להעביר את השטח בו ממוקם החניון מאזור ד' לאזור ב'.

החלטה זו לא פורסמה ולא הובאה לידיעת המערערת, אשר המשיכה לקבל דרישות תשלום ארנונה לפי אזור ד'.

המערערת סבורה כי בנסיבות אלו היא היתה זכאית להסתמך על דרישות התשלום שנשלחו אליה על ידי העירייה, לא נפל פגם בהתנהגותה ובתום ליבה בענין זה, ומשום כך, מכוח אינטרס ההסתמכות, יש לבטל את החיוב ה"רטרואקטיבי".

המערערת טוענת כי טעתה ועדת הערר כשלא הביאה בחשבון את אינטרס ההסתמכות של המערערת.

המערערת טוענת כי לו היתה יודעת או יכולה לדעת בבדיקה סבירה כי האזור אליו משתייך החניון לפי הסיווג החדש גבוה ב- 500% מהסיווג הישן, היתה פועלת בדרכים שונות לגביית התשלום מלקוחותיה או לחילופין, כלל לא היתה מתקשרת בהסכם להפעלת החניון עם קופת החולים.

15. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי היה על המערערת לבדוק את ענין הארנונה טרם הפעלת החניון.

המערערת איננה מקבלת החלטה זו וטוענת כי במועד כריתת הסכם הפעלת החניון (28.2.95) טרם התקבלה החלטת מועצת העיר על העברת הנכס מאזור ד' לאזור ב' (27.11.95) ועל כן, גם אם היתה המערערת מחליטה לבדוק מיוזמתה את החלטות מועצת העיר בנוגע לחיובי ארנונה, היא היתה מוצאת דווקא תימוכין לחיוב עליו הסתמכה במשך כל השנים, היינו, חיוב 764 הישן.

16. המערערת טוענת כי החלטת ועדת הערר אינה סבירה משום שהיא מטילה נטל כבד מידי על ציבור הנישומים.

המערערת סבורה כי אין לצפות מנישום, בטרם הקמת עסק כלשהו להגיע למשרדי הרשות ולהפוך ל"מומחה מיסוי", תוך בדיקת החלטות הנמצאות בחדרי חדרים במשרדי הרשות.

על כן דווקא המשיב הוא שהתרשל ואחראי לתוצאה לפיה המערערת חויבה במשך שנים בחסר.

17. המערערת טוענת כי טעתה ועדת הערר כאשר לא הביאה בשיקוליה את משך הזמן לגביו מבוקש החיוב הרטרואקטיבי המשתרע על פני כ- 7 שנים, כשמדובר בהפרש של למעלה ממיליון וחצי שקלים כתוצאה משינוי הסיווג.

18. המערערת סבורה כי טעתה ועדת הערר כאשר קבעה כי מדובר בטעות טכנית גרידא ולפיכך ניתן לתקנה.

בחומר הראיות שהובא בפני ועדת הערר על ידי המשיב לא היה כל הסבר למקור הטעות או לעובדה שהחיובים השגויים המשיכו להישלח למערערת במשך שנים.

טענות המשיב:

19. המשיב טוען כי בסמוך לאחר שקיבלה המערערת את הודעת העירייה על תיקון השומה, חדלה כליל המערערת מתשלום ארנונה, וזאת על אף שלא חדלה מהפעלת החניון.

כך, למעשה, עשתה המערערת דין לעצמה תוך צבירת חובות ארנונה כבדים כשברור שאין בכוונתה לשם.

מכך מסיק המשיב כי הערעור הפך אקדמי, הוא הוגש תוך חוסר ניקיון כפיים של המערערת ואין למערערת כל כוונה למלא אחר פסק הדין שיינתן במסגרת הליך ערעור זה.

20. המשיב סבור כי גם אם טוענת המערערת ל"אינטרס הסתמכות", אין בכך כדי לקבל טענה זו באופן מוחלט, תוך התעלמות מההיבט של גביית מס אמת.

המשיב טוען כי מדובר בתיקון אשר יש בו לבטא את המצב לאשורו ולאפשר גביית אמת בגין הנכס.

עד לשנת 2001 חויבה המערערת לפי אזור מיסוי שגוי ולפיכך היו תשלומי הארנונה נמוכים בצורה ניכרת מהחיוב המתבקש על פי האזור הנכון.

בשנת 2002 תוקנה השומה לאזור המיסוי הנכון, אך המערערת נמנעה מלפרוע שומה זו בטענה של "חיוב רטרואקטיבי".

בין השנים 2003-2005 חדלה המערערת מלשלם את חיובי הארנונה בתואנות שווא לפיהן בעבר חויבה, כביכול, ביתר, תוך שהיא עושה דין לעצמה ומקזזת את תשלומי היתר.

על כן, לטענת המשיב, תשלומי הארנונה ששילמה המערערת אינם משקפים "גביית מס אמת" שכן המערערת "חסכה" לכיסיה תשלומי ארנונה בהיקף עצום, סכום שתורגם במישרין לרווחים של המערערת.

דיון:

21. המערערת הצהירה, בס' 6 לערעור, כי הערעור מתייחס אך ורק לדחיית טענתה בדבר חוקיות החיוב הרטרואקטיבי לשנים 1996-2002.

22. הטלת חיוב רטרואקטיבי נדון רבות בפסיקה (ראה: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (להלן: "פרשת ט.ט. טכנולוגיה"); ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769.

ככלל, אין להתיר חיובים באופן רטרואקטיבי אלא אם נאמר כך במפורש.

יחד עם זה, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ניתן להטיל חיובים למפרע.

23. ההחלטה על שינוי הסיווג מאזור "ד" לאזור "ב" התקבלה במועצת העיר רחובות כבר ביום 27.11.95, לאחר שהמערערת התקשרה בהסכם הפעלת החניון והחלה בהקמתו.

הודעה זו לא נמסרה למערערת, ואף לא הודע לה על פרסומה.

רק ביום 5.9.02, לאחר שש שנות הפעלת הנכס, התקבלה אצל המערערת הודעת תיקון השומה המשנה את סיווג הנכס מאזור ד' לאזור ב'.

24. בית המשפט העליון התייחס להבדל שבין תיקון שומה להטלת שומה רטרואקטיבית בפרשת ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל, בעמ' 783:

"20. כאמור, אין הוראה מיוחדת המסמיכה את הרשות המקומית לשנות למפרע שומת ארנונה. למרות זאת פתוחה בפני הרשות האפשרות לבצע שינוי בשומת הארנונה, וזאת בהתאם לעקרונות הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית. הטעמים והשיקולים שיצדיקו שינוי בדרשת הארנונה יהיו דומים אפוא לטעמים המנחים בנוגע לשינוי של החלטה מינהלית ולשיקולים ולאינטרסים שעל הרשות להביא בחשבון במקרה כזה (השווה ע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת [8])".

עם זאת, הדגיש בית המשפט, כי על רשות מקומית השוקלת לשנות את חיובי הארנונה למפרע להביא בחשבון את אינטרס הפרט לצד האינטרס הציבורי בגביית המס.

בעת קבלת ההחלטה על גביית השומה למפרע יש למנות את משך הזמן לגביו תבוצע התחולה למפרע, לברר את העובדות לאשורן ובנוסף, להתחשב גם במידת אחריותו של הנישום למצב.

מכאן שאין איסור גורף לתקן למפרע חיובי הארנונה.

עם זאת, רק במקרים מיוחדים קיימת הצדקה לשינוי רטרואקטיבי של חיוב הארנונה, וכל מקרה יבחן לגופו.

25. עמדתי היא כי בנסיבות העניין שבפנינו יש לקבל את עמדת המערערת לפיה אין לחייבה בחיובים רטרואקטיביים מהטעמים כדלקמן:

א. בעת שחתמה המערערת על הסכם להפעלת החניון טרם התקבלה החלטת מועצת העיר לשינוי הסיווג.

ב. ההחלטה על שינוי הסיווג לא הובאה לידיעת המערערת ואף לא הודע לה על פרסומה.

ג. לא נמצא כל פגם בהתנהלות המערערת בעניין אי ידיעתה על שינוי הסיווג.

טענת המשיב לפיה היה על המערערת "לחפש" החלטות על שינוי הסיווג מטילה נטל כבד ובלתי סביר על הנישום, במיוחד בנסיבות שהוכחו בענייננו.

ד. למערערת לא היתה כל תרומה לעובדה לפיה חוייבה לפי סיווג באזור "ד" ולא באזור "ב", במשך כ- 6 שנים.

ה. המערערת היתה זכאית להסתמך על דרישות התשלום שנשלחו אליה ואינטרס ההסתמכות עומד לזכותה.

ו. המשיב הוא שהתרשל ולא בדק את חיוביו במשך 6 שנים ואף המשיך לשלוח הודעות מוטעות גם לאחר שנת 2002.

26. אין מחלוקת כי בשנת 2002 תוקן הסיווג על ידי שינוי האזור מאזור ד' לאזור ב', ונשלחה על כך הודעה למערערת.

מאחר ומדובר בתיקון טעות אין מקום לראות בחיובי הארנונה החל משנה זו כחיוב רטרואקטיבי.

משום כך רשאי המשיב לגבות את חיובי הארנונה לשנת 2002.

27. השאלה בדבר שינוי החלטה של גוף מנהלי כאשר יש בכך כדי להרע את מצבו של האזרח נדונה בפסיקה.

ראה בג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק הפסיכולוגים, תשל"ז- 1977 ואח', פ"ד נ(4) 194 עמ' 203-204:

"השאלה היא, באילו נסיבות רשאי גוף מינהלי, ובמיוחד גוף מעין-שיפוטי, לחזור בו מהחלטתו, כאשר יש בשינוי כדי להרע את מצבו של הפרט. עומדים כאן שני אינטרסים הסותרים זה את זה: מחד גיסא, קיים האינטרס של הפרט לשמור על הזכויות שהתגבשו בידיו עקב החלטתה הקודמת של הרשות. זהו עקרון הסופיות, המגן על האינטרס שלפיו יש לשים קץ להתדיינויות; מאידך גיסא, עומד האינטרס הציבורי".

28. אני ערה היטב לטענות המשיב לפיהן הוא מחוייב לפעול לגביית מס אמת ולקיים את החוק באופן שוויוני וללא הפליה בין הנישומים.

אין חולק גם כי נתוני שומת הארנונה המתוקנים משקפים את חיוב הארנונה הנכון בגין הנכס.

יחד עם זה, לאור הנסיבות, תוך איזון האינטרסים השונים, כפי שפורט לעיל, מצאתי לקבל את עמדת המערערת (למעט חיוב לשנת 2002).

29. המשיב טוען כי המערערת היא סרבנית מס שיטתית, עשתה דין לעצמה וחדלה כליל מלשלם ארנונה בגין הנכס החל משנת 2003 ועד 2005, מועד עזיבתה את הנכס.

משום כך, טוען הוא, מדובר בערעור אקדמי שכן ממילא, לא תשלם המערערת את חובה.

עוד טוען הוא כי מדובר בערעור בהליך מנהלי שהוא "בג"צ קטן" המחייב את הצדדים בניקיון כפיים.

לפיכך אין מקום לאפשר למערערת לקיים דיון בערעור ויש לדחותו מטעם זה.

30. המערערת מבקשת לדחות טענה זו וטוענת כי היא איננה סרבנית מס ואי תשלום סכום החוב, שאינו שנוי במחלוקת, לא נבע מניסיון התחמקות אלא מקשיים כלכליים אליהם נקלעה המערערת.

המערערת מודה כי קיזזה מחובה, לאחר שהתברר לה כי חויבה בארנונה על שטחים גדולים משסברה, אך אין בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבה אלא על מיצוי זכות הקיזוז המוקנית לה בדין.

31. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים והאסמכתאות בעניין זה מצאתי לדחות את טענת המשיב.

הערעור הוגש ביחס לחיוב הרטרואקטיבי היינו החיוב משנת 1996 ועד שנת 2002. בתקופה זו שלמה המערערת את חובותיה(למעט שנת 2002)

המערערת הפסיקה לשלם כליל את חובותיה בגין ארנונה החל משנת 2003.

בדיעבד, נמצא גם כי טענותיה של המערערת בעניין החיוב הרטרואקטיבי נמצאו נכונות (למעט שנת 2002).

אי לכך אי תשלום חובות החל משנת 2003, חובות בגינם לא הוגש הערעור, אינו מהווה נימוק לדחיית הערעור מטעם זה בלבד.

אי תשלום חובות לשנת 2002 מצוי במחלוקת לגיטימית של גבייה רטרואקטיבית ומשום כך אין גם בעובדה זו כדי לדחות את העתירה.

32. ההליך שבפנינו הוא ערעור מנהלי ולא "בג"צ קטן"(עתירה מנהלית), כפי שטוען המשיב.

לא הוצגה בפני פסיקה הקובעת כי אי תשלום חוב, בתקופה בגינה הוגש ערעור מנהלי, מהווה בסיס לדחיית ערעור מנהלי מחמת חוסר תום לב.

פסק דינה של כבוד השופטת ד. פלפל בעמ"נ (ת"א) 102/02,אליו הפנה המשיב, בוטל בבית המשפט העליון, כשהמבקש הסכים לשלם את הארנונה השנויה במחלוקת, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון לגופו של עניין (בר"מ 3931/02 (ראה נספחים 1 ו- 2 לתגובה)).

אין באלה כדי לקבוע הלכה לפיה אי תשלום חוב ארנונה שאינו שנוי במחלוקת מהווה חוסר תום לב אשר יש בו נימוק לדחיית ערעור מנהלי על הסף,ואני משאירה זאת ב"צריך עיון"

בענייננו, כאמור, הערעור הוגש בגין חיוב ארנונה בשנים שבהן שולם החוב במלואו (למעט שנת 2002 שגם בגינה טענה המערערת לחיוב רטרואקטיבי) ומשום כך אינני מוצאת כי אי תשלום בשנים מאוחרות יותר מהווה בסיס לדחיית הערעור משום חסר נקיון כפיים.

33. אשר על כן אני מבטלת את החלטת ועדת הערר ככל שהיא מתייחסת לחיוב המערערת לתשלום ארנונה לשנים 1996-2001.

החלטת ועדת הערר, ככל שהיא מתייחסת לחיוב המערערת בתשלום ארנונה לשנת 2002, תישאר על כנה.

34. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

35. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"א, 03/02/2011, בהעדר הצדדים.