המבקשת (להלן: "ויצו") הגישה תביעה נגד המשיבה (להלן: "מיתב"), ובקשה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית. מיתב היא תאגיד מים וביוב שהחל לפעול ביום 1.1.04, בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי מים וביוב" או "החוק"). החל מהקמת תאגידי המים והביוב, הוענקו להם כל הסמכויות הקשורות למשק המים והביוב, שהיו עד אז בידי הרשויות המקומיות. התאגידים הם כיום הגופים היחידים המוסמכים להעניק את השירותים הללו. מיתב, ככל תאגיד מים וביוב, מספקת לצרכן שירות הכולל את אספקת המים לצרכן, איסוף השפכים מהצרכן וטיהורם.

ממועד כניסת החוק לתוקפו ואילך, נכנסה אם כן מיתב לנעליה של עיריית פתח תקווה, בכול הקשור לאספקת מים ושירותי ביוב בתחומה של העיר פתח תקווה, והיא גם גובה, מכוח החוק, אגרות מים וביוב מתושבי העיר.

ויצו היא עמותה רשומה ללא מטרות רווח, המפעילה בתחום העיר פתח תקווה מספר נכסים שאינם משמשים למגורים. מיתב גובה ממנה - כמו מיתר תושבי העיר - אגרות מים וביוב. ויצו טענה בבקשה כי בנוסף לאגרת הביוב שמיתב רשאית לגבות ממנה, גובה מיתב שלא כדין גם תוספת בשיעור של 15.5% מהתעריפים המנויים בחוק העזר לפתח תקווה (ביוב), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העזר"), סכום השווה לשיעור מס ערך מוסף. ויצו טענה כי גבייה זו נעשית שלא כדין, ללא סמכות ובאופן מפלה.

טענות ויצו

לטענת ויצו, מכוח ס' 152 לחוק תאגידי מים וביוב, תעריפי הביוב שהיו קבועים ערב תחילת פעילותה של מיתב, היו אמורים להישאר בעינם לתקופת ביניים, עד לקביעת התעריפים הסופיים. לכן, מיתב היתה אמורה לגבות אגרת ביוב בשיעור אותו גבתה עיריית פתח תקווה, והיא יכולה היתה להעלות את תעריפי האגרה בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק, באישור הרשות לשירותים ציבוריים (להלן: "רשות המים"), אישור שלא ניתן עד למועד הגשת התובענה.

גביית שיעור המע"מ מעבר לשיעור שהיה נגבה בגין אגרת הביוב על ידי העירייה, מגדילה את הכנסותיה של מיתב, תוך חריגה מסמכות ועל חשבון חברי הקבוצה. זאת ועוד, מאחר ומיתב גובה את תוספת המע"מ רק מבעלי נכסים שאינם משמשים למגורים, היא יוצרת חלוקה בלתי חוקית ובלתי סבירה בנטל החזקת הביוב בין משקי הבית לבין יתר צרכני המים, בניגוד לחלוקת הנטל שקבע מחוקק המשנה.

ויצו טענה כי המחוקק העריך שרשות המים לא תקבע את התעריפים החדשים שתאגידי המים והביוב יהיו רשאים לגבות באופן מיידי. לטענתה, המחוקק גם היה מודע לכך כי התאגידים שיקומו יהיו חייבים במע"מ. ההוראה שקבע המחוקק בס' 152 לחוק היא הוראת מעבר, לפיה כל עוד לא נקבעו תעריפים חדשים, ייגבו התעריפים שנגבו ערב תחילת פעילותם של תאגידי המים - ועל תעריפים אלה לא ניתנה רשות להוסיף את רכיב המע"מ.

ויצו טוענת כי אגרת הביוב בגינה מחייבת מיתב את צרכני המים בפתח תקווה מכילה שני רכיבים: האחד, הרכיב העירוני, אשר אמור לשמש לביצוע פעולות אחזקה של מערכת הביוב העירונית. הרכיב השני - הרכיב האיזורי - אמור לשמש לסילוק וטיהור השפכים המוזרמים מאת הצרכנים דרך המתקנים של איגודן - איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה (להלן: "איגודן"), שהוא הגוף האחראי לטיפול בשפכים של הרשויות המקומיות החברות בו. יוער כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד איגודן, כאשר ויצו טענה כי בגביית הרכיב האזורי פועלת מיתב כשלוחה של איגודן ומשמשת רק כ"צינור" להעברת הכספים אליה. אולם בישיבת יום 18.4.10, הסכימה ויצו לוותר על תביעה זו, וכיום מיתב היא המשיבה היחידה בבקשה לאישור התביעה כייצוגית.

טענות המשיבה

מיתב טענה כטענה מקדמית, כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף, בשל כך שויצו לא פנתה בעניין זה לרשות המים, עובר להגשת הבקשה. טענה זו נדחתה במסגרת החלטה מיום 28.10.10.

כטענה מקדמית נוספת טוענת מיתב, כי ויצו, שעיקר עיסוקיה הוא בהפעלת מוסדות חינוך, איננה זכאית להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית. על פי הטענה, ויצו אינה עומדת בתנאי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-1996 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), הקובע את הגופים שרשאים להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית. מיתב אף טענה כי אין באישור התביעה כייצוגית כדי להשיג את מטרות חוק תובענות ייצוגיות, לאור כניסתם לתוקף של כללי המים והביוב החל מיום 1.1.2010. היא הוסיפה כי אין מקום לאשר את התביעה גם משום שממילא הוגשו תביעות פרטיות בנושא זה על ידי שני צרכנים, ומכאן כי אין חשש שצרכני המים יירתעו מלהגיש תביעות אישיות כנגד מיתב.

מיתב אף טענה כי אין מקום לאשר את התביעה כייצוגית מכוח הוראת ס' 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, משום שניהול התביעה יצמיח תועלת מועטה ביותר, אך מנגד יגרום לנזק לתקציב מיתב ולהשקעה שלה באחזקת מערכות המים והביוב בתחומה.

מיתב טוענת עוד, כי בחודש מאי 2009 פירסמה רשות המים טיוטות לכללי תאגידי המים והביוב, אשר נכנסו לתוקפם ביום 1.1.2010. לטענתה, כללי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים וביוב) (להלן: "כללי המים והביוב"), קובעים באופן מפורש כי התעריפים הקבועים בהם אינם כוללים מע"מ, למעט התעריפים שנקבעו לצריכה ביתית. מכללים אלה עולה, לטענתה, כי על מיתב להוסיף מע"מ על המחיר המלא של השירות שהיא מעניקה. קבלת הבקשה תעמוד אם כן בניגוד לכללי המים והביוב שקבעה רשות המים.

לגופו של עניין מיתב טוענת, כי קבלת טענות ויצו משמעה כי על מיתב, בהיותה עוסק על פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ"), לחלץ את שיעור המע"מ מתעריפי אגרת הביוב אותם היא גובה. לכן, בפועל - אם מיתב לא תוסיף את רכיב המע"מ לשיעור האגרה, יהיו הכנסותיה קטנות מאלה שהיו לעירייה לפניה, בשיעור רכיב המע"מ. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרות הקמת תאגידי המים והביוב. תאגידי המים והביוב נועדו לנהל את משק המים והביוב על בסיס עסקי כלכלי, ולהעניק לצרכנים שירותים באיכות וברמה גבוהות יותר מאשר השירותים שניתנו על ידי הרשויות המקומיות בתחומן הוקמו.

מיתב טוענת, כי גביית המע"מ על ידיה, הן בגין אספקת המים והן בגין אספקת שירותי הביוב, נעשתה כדין. על פי סעיף 6 לחוק המע"מ, על מיתב לשלם מע"מ על מחיר העסקה בתעריף הקבוע בחוק, והיא רשאית לדרוש מצרכניה לשאת בתשלום המע"מ, אותו היא מעבירה לרשויות המע"מ. אין כל בסיס לדרישה לפיה מיתב תוותר על חיוב לקוחותיה ברכיב המע"מ, כפי שלא ניתן לעשות זאת ביחס לכול עסק אחר המחייב את לקוחותיו בתשלום המע"מ עבור המוצרים או השירותים שהוא מספק.

בהתייחס לטענות ויצו, כי כתוצאה מגביית המע"מ מיתב מתעשרת שלא כדין, שכן מנגד היא מקזזת מס תשומות על הוצאותיה, טוענת מיתב, כי לא כל הוצאותיה מאפשרות לה לקזז מס תשומות. כך, חלק מהוצאותיה של מיתב הן תשלומים למלכ"רים, שבגינן מיתב אינה יכולה לקזז מס תשומות (כגון התשלום לאיגודן). הוצאות אחרות של מיתב אינן חייבות במע"מ, כדוגמת תשלום שכר עובדיה וניכויי פחת. טיהור השפכים, המבוצע על ידי מי-דן, חייב במע"מ, שכן מי-דן הינו עוסק לפי חוק המע"מ. מאחר וחלק מהוצאות מיתב אינן כוללות מע"מ ולא ניתן לקזז בגינן מס תשומות, הרי שאם תחוייב מיתב לחלץ את רכיב המע"מ מתוך אגרת הביוב, כפי שדורשת ויצו, ייגרם למיתב, לטענתה, הפסד כספי ממשי.

מיתב מודה כי היא לא העלתה את תעריף האגרה שגבתה מצרכנים הצורכים מים לצריכה ביתית. ביחס לצרכנים אלה, ספגה מיתב את שיעור המע"מ. לטענת מיתב, היא יישמה את המדיניות של מחוקק המשנה, שלא לגרום לשינוי תעריפים אצל הצרכנים הביתיים עם הפרטת משק המים והביוב, לכל הפחות עד לקביעת התעריפים לפי חוק תאגידי מים וביוב. הבחנה דומה בין צרכנים לצריכה ביתית לבין צרכנים אחרים, נעשתה גם בכללי המים והביוב מיום 1.1.10.

עוד טענה מיתב, כי חוקי העזר מהם נשאב תעריף אגרת הביוב נקבעו על ידי עיריית פתח תקווה ואיגודן. במועד בו נחקקו חוקי העזר, לא נצפתה הפרטת משק המים והביוב. לכן, חוקי העזר לא התייחסו כלל לאפשרות שגביית אגרת הביוב תיעשה על ידי עוסק, כהגדרתו בחוק המע"מ.

מיתב הוסיפה וטענה כי קבלת טענות ויצו תוביל להתעשרות הצרכנים העסקיים בפתח תקווה על חשבון מיתב. זאת משום שאם יחולץ רכיב המע"מ מתעריף אגרת הביוב, יקבלו הצרכנים העסקיים למעשה הנחה בגובה האגרה המשולמת על ידיהם, בשיעור רכיב המע"מ, אשר אותו הם יוכלו לקזז. מיתב טוענת כי מרבית חברי הקבוצה הם עסקים בפתח תקווה, שקיזזו את המע"מ שנוסף על תעריף אגרת הביוב, כמס תשומות. לפיכך, לא נגרם להם כל נזק, ואין מקום להורות על השבת הכספים לקבוצה זו.

מיתב מוסיפה וטוענת, כי ויצו לא ציינה בבקשתה, כי גם לתעריפי המים (ולא רק תעריפי הביוב) נוסף שיעור המע"מ עם הפרטת משק המים והביוב בפתח תקווה. גם בגין שירותים אלו משלמת ויצו תוספת מע"מ, בעוד שהצרכנים הביתיים משלמים תעריף הכולל את רכיב המע"מ. טענות ויצו מתייחסות לתשלום המע"מ בגין אגרת הביוב בלבד.

מיתב טוענת עוד, כי אין יסוד לטענת ויצו, לפיה בהתאם לסעיף 37 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, תעריפי אגרת הביוב אמורים לכסות את הוצאות החזקת מערכת הביוב, וכי לכן הוספת המע"מ מביאה להתעשרותה של מיתב. לטענת מיתב, חוק הרשויות המקומיות אינו חל על תאגידי המים, ובנוסף, חוק תאגידי המים והביוב קובע במפורש כי אחת ממטרות התאגיד היא ליצור רווחים למשקיעים בו ולהביא לתשואה על ההון המושקע בו (ר' סעיפים 1 ו-101 לחוק). עוד טוענת מיתב, כי הוצאותיה בשנים 2007-2008 שונות וגדולות מהוצאות העירייה בשנת 1996 - השנה בה חושבה אגרת הביוב בחוק העזר.

מיתב מוסיפה וטוענת, כי על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים (חוזר 3/2006), נדרשות העיריות לעדכן את האגרות והתעריפים המנויים בחוקי העזר מדי חמש שנים, וכי עדכון זה לא נעשה באשר לאגרת הביוב בפתח תקווה.

בנוסף, טוענת מיתב, כי למבקשת אין עילת תביעה אישית. לטענתה, לא נגרם למבקשת נזק כתוצאה מגביית רכיב המע"מ, שכן ויצו "מגלגלת" נזק זה על צרכניה. בנוסף - כך טוענת מיתב - בגין הנכס הגדול ביותר בו מחזיקה ויצו בפתח תקווה, היא כלל איננה משלמת אגרת ביוב, שכן צריכת המים בו מוגדרת כצריכה חקלאית שאיננה מוזרמת למערכת הביוב.

בעניין דרישת ויצו להשבת האגרה שנגבתה שלא כדין, טוענת מיתב, כי מדובר בגביית מע"מ בגין נכסים שאינם משמשים למגורים, המוסדרת על פי סעיף 9א' לחוק המע"מ. לא ניתן לקבוע ביחס לגבייה זו כי קיים פגם היורד לשורש הסמכות, מכוחה נעשתה הגבייה. לפיכך, אין מקום להורות על השבת הכספים.

דיון

אין חולק, כי מיתב הוסיפה על תעריפי אגרת הביוב שגבתה מבעלי נכסים שאינם למגורים, רכיב מע"מ. השאלה הנשאלת היא האם גביית התוספת בגין רכיב המע"מ נעשתה כדין, כפי שטוענת מיתב, או בחריגה מסמכות, ותוך אפליה בין צרכני שירותי הביוב בנכסים שאינם משמשים למגורים, לבין משקי הבית - כטענת ויצו.

סעיף 152(א) לחוק קובע:

"כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים; מועצת הרשות רשאית, כל עוד לא קבעה לחברה תעריפים לפי חוק זה, לקבוע עדכונים לתעריפים אלה, לפי שיעור השינוי של הסל הקובע כהגדרתו בסעיף 112 א' לחוק המים, או לפי מדד אחר שייראה לה הולם" (ההדגשה שלי - ר.ר.).

אין מחלוקת כי בתקופה אליה מתייחסת הבקשה, רשות המים טרם קבעה תעריפים אחרים. לכן, כעולה מס' 152(א) הנ"ל, חל הסדר הביניים שמסגרתו אמורים היו להוסיף לחול התעריפים "שהיו בתוקף ערב תחילת פעילות החברה".

עיריית פתח תקווה לא גבתה מע"מ על תעריפי אגרת הביוב. כאמור, אין חולק כי מיתב הוסיפה את שיעור המע"מ על תעריפים אלה. יש לבחון האם לאור ס' 152 על פי פרשנותו הנכונה, היתה מיתב רשאית לעשות כן.

אני סבורה, כי קיים סיכוי סביר שיוכח כי מיתב לא היתה רשאית להוסיף ולגבות מע"מ על התעריפים שהיו קבועים ערב הקמתה.

מסקנה זו נובעת קודם כל מלשונו של ס' 152(א).

כידוע, הלשון היא לעולם המסגרת בה פועל הפרשן, ושאותה אין הוא רשאי לפרוץ (ר' בג"ץ 4562/92 זנדברג נ. רשות השידור, פ"ד (נ)2 793, בע' 803). כלל זה חל גם בדיני מס, שגם בהם "נקודת המוצא היא לשון החוק" (ר' ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ. פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 60 (להלן: "עניין קיבוץ חצור"), בע' 75-76).

בחינה לשונית של הסעיף מעלה כי אין בו התייחסות כלשהי ליכולתם של תאגידי המים והביוב לגבות מע"מ על התעריפים שהיו בתוקף ערב הקמתם. לעובדה כי בסעיף אין אזכור לאפשרות של הוספת מע"מ על התעריפים הקודמים, יש כמובן משמעות בפרשנותו של הסעיף - מה עוד שהמחוקק היה יכול וצריך להיות ער לכך כי התאגידים - בניגוד לעיריות שקדמו להם, חייבים בתשלום מע"מ. יוער כי אף מיתב מסכימה כי "חוק התאגידים הינו חוק המאוחר לחוק המע"מ, וחזקה שבמועד חקיקתו - המחוקק היה מודע לחוק מע"מ ולהוראותיו" (סעיף 10 לסיכומי מיתב).

בפרשנות חוק פיסקאלי, כמו בפרשנות של חיקוקים אחרים, על הפרשן לבחור - מבין האפשרויות הלשוניות, את זו המגשימה את מטרת החקיקה (ר' למשל פס"ד קיבוץ חצור שנזכר לעיל). באשר לס' 152 הנ"ל, אני סבורה כי גם אם נניח כי הפרשנות המוצעת על ידי מיתב היא פרשנות שלשון החוק יכולה "לשאת" אותה, הרי מבחינת מטרת החקיקה, לא ניתן בהכרח לקבוע כי מטרתו של המחוקק היתה בהתאם לטענות מיתב. כפי שיובהר להלן, סעיף 152 ביקש לקבוע מנגנון זמני לקביעת תעריפים, "המקפיא" את התעריפים שהיו קיימים בימי הרשויות המקומיות, עד לקביעת התעריף הקבוע. זאת להבדיל מהקריטריונים שמונה המחוקק לקביעת הכללים לתעריפים הקבועים, אשר בקביעתם על רשות המים להביא בחשבון נתונים באשר להוצאות תאגידי המים והביוב, העלויות הנגרמות להם ואף רכיב של רווח (ר' סעיף 101 לחוק).

קביעתו של המחוקק בס' 152(א) ביחס לתעריפי האגרות, נועדה אם כן להיות זמנית "כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה" - כלומר עד שרשות המים תקבע תעריפים קבועים (כפי שהיא עשתה בכללי המים והביוב שנזכרו לעיל). מסקנה זו עולה גם מדברי ההסבר לסעיף 152 בהצעת חוק תאגידי מים וביוב, תש"ס-1999 (פורסמה בהצעות חוק 2823, מיום ט"ו בחשון תש"ס (25 באוקטובר 1999), בע' 20), (סעיף 147 להצעת החוק), בהם נאמר:

"עם הקמת חברה [תאגיד מים וביוב - ר.ר.] ותחילת פעולתה אפשר שעדיין לא יהיה לרשות בסיס נתונים מספיק לקביעת תעריפים לשירותי החברה. מוצע כי כל עוד לא ייקבעו לה תעריפים לפי החוק המוצע, ימשיכו לחול התעריפים שחלו באותה רשות מקומית לפני הקמת החברה, ומועצת הרשות אף תוכל לעדכנם לפי התייקרויות שיחולו".

מלשון החוק ומיתר הנסיבות שיפורטו להלן, המסקנה היא כי המחוקק בקש לשמור בתקופת הביניים על יציבות, כך שהתעריפים ששולמו על ידי הנישומים לא ישתנו. בהתייחס לטענות מיתב בסיכומים מטעמה, יש לציין כי אין מדובר בחוק "פיקוח על מחירים", כי אם בהסדר ביניים זמני, שנועד להקפיא את המחירים שהיו קיימים ערב חקיקת החוק.

במסגרת הסדר הביניים, נתן המחוקק פיתרון נקודתי ביחס לשינוי אפשרי אחד - נושא הצמדת התעריפים למדד. כך, ס' 152 מסמיך את רשות המים לערכן את התעריפים שהיו בתוקף ערב הקמת תאגידי המים, בהתאם לשיעור השינוי של הסל הקובע, המוגדר בסעיף 112א' לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים"). מנגנון העדכון הקבוע בסעיף 112א' לחוק המים נגזר משיעור השינוי המצטבר של שלושה גורמים - שיעור השינוי בממוצע תעריפי החשמל; שיעור השינוי במדד השכר; ושיעור השינוי במדד המחירים לצרכן.

כלומר, סעיף 152 התייחס לשאלת העדכון של תעריפי המים הקודמים בתקופת הביניים, וקבע מנגנון עדכון אחד ויחיד - מנגנון הצמדה. מנגנון זה אינו כולל אפשרות להוסיף לתעריף את רכיב המע"מ. העובדה שהמחוקק התייחס לנושא אחד בלבד, ואיפשר עדכון של התעריף ביחס אליו, מעידה אף היא על כוונת המחוקק ביחס לתקופת הביניים, ועל ה"לאו" של המחוקק ביחס לעדכונים אחרים של התעריף, ובכלל זה עדכון התעריף ביחס להוספת רכיב המע"מ - עדכון שכאמור גם לצורך האפשרי ביחס אליו המחוקק היה צריך להיות מודע.

המחוקק היה אם כן ער לכך כי מדובר בתקופת ביניים, וכי יתכן שתהליך קביעת התעריפים הקבועים ייארך זמן, ולכן הוא קבע את מנגנון ההצמדה "לפי ההתייקרויות שיחולו", כפי שצוין לעיל. למרות זאת - בחר המחוקק שלא לקבוע מנגנון של הוספת רכיב המע"מ בתקופת הביניים.

עוד יש לציין כי ביחס לגביית אגרת המים, להבדיל מאגרת הביוב שהיא נושא התובענה, הותקנו כללי המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), תשנ"ד-1994 (להלן: "כללי המים תשנ"ד"). כללים אלה קבעו במפורש בס' 3 בהם, כי התעריפים הנקובים בהם אינם כוללים מע"מ. כן נקבעה סמכות התאגיד להוסיף מע"מ על אגרת המים:

"(ב) התעריפים הנקובים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף, פרט לתעריפים הנקובים בתקנה 4(1), הכוללים מס ערך מוסף, למעט אילת.

(ג) תאגיד הבא במקום עירייה או מועצה מקומית לעניין הספקת מים בתחומיהן, והוא רשאי להוציא חשבוניות מס לעניין מס ערך מוסף, רשאי לגבות מס ערך מוסף מן המקבלים ממנו מים בנוסף על אותם תעריפים הנקובים בתקנות אלה, שאינם כוללים מס ערך מוסף".

תקנה 4(1) הנזכרת בס"ק ב' לעיל, אשר התעריפים המנויים בה אינם כוללים מע"מ כאמור, דנה בתעריפי המים המשמשים לצריכה ביתית. כלומר, תעריפי המים המשמשים לצריכה ביתית כוללים מע"מ, על פי כללי המים תשנ"ד.

אף תקנות אלו משקפות את העובדה, שכאשר ביקש מחוקק המשנה לאפשר לתאגיד המים והביוב להוסיף מע"מ על התעריפים הקיימים, עשה זאת בתקנות מפורשות. באשר לתעריפי הביוב, כאמור, אין תקנות או הוראות דומות, וגם עובדה זו מחזקת את המסקנה הפרשנית לפיה ביחס לתעריפי הביוב לא היתה מיתב רשאית להוסיף את שיעור המע"מ לתעריפים.

ויצו טוענת, כי מיתב פנתה אל רשות המים בבקשה להוסיף את רכיב המע"מ על תעריפי האגרה, וכי רשות המים סירבה לאשר את הבקשה. ויצו נסמכת על פרוטוקול ישיבת רשות המים מיום 29.7.04 (נספח 2 להודעת ויצו מיום 1.2.10), בו נכתב כדלקמן:

"קיבלנו פניה מתאגיד "מיתב" להוסיף מע"מ על תעריפי המים והביוב. הטענה שלהם שכתאגיד כלכלי מותר להם לגבות מע"מ, היא טענה שלגופה היא נכונה. אולם במקרה זה חל סעיף 152 לחוק לפיו כל עוד לא נקבעו תעריפים חדשים על ידי הרשות ימשיכו לחול בתחום התאגיד התעריפים שהיו בתוקף ערב הקמתו..."

מיתב טוענת בהקשר זה, כי לא ביקשה את אישורה של הרשות, אלא הודיעה לה כי היא מוסיפה את רכיב המע"מ על התעריף (תגובת מיתב מיום 22.2.10).

לעומת זאת בסיכומיה טוענת מיתב, כי מהפרוטוקולים של רשות המים מיום 29.7.04 ומיום 29.11.04, ובפרט מהחלטת רשות המים כי "מאשרים לתאגיד מיתב לפעול לפי תקנה 3ג' לתקנות המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות)" ניתן להבין כי אישור הרשות איננו מתייחס לגביית המע"מ על תעריפי המים בלבד (אישור שכלל לא היה בו צורך), אלא התייחס, על פי הבנת מיתב, גם לתעריף הביוב (סעיפים 42-43 לסיכומי מיתב).

אינני סבורה כי ניתן להבין מפרוטוקולי ישיבות רשות המים, שאישור הרשות לגביית מע"מ על תעריפי האגרות ניתן הן באשר לאגרת המים והן באשר לאגרת הביוב. מפרוטוקול הישיבה עולה כי רשות המים היתה סבורה כי לאור ס' 152 לחוק לא ניתן להוסיף את רכיב המע"מ על אגרת הביוב (ר' הקטע המצוטט לעיל). זאת להבדיל מאגרת המים, בגינה רשאי התאגיד לגבות מע"מ. כך, בין היתר נכתב בפרוטוקול הדיון מיום 29.11.04:

"תאגיד מיתב - פתח תקווה, הגיש בקשה לרשות לאפשר לו גביית מע"מ על תעריפי המים שאינם לצריכה ביתית. האפשרות לגביית מע"מ קיימת בתקנות המים, הפניה לרשות היא לאישרור עפ"י מכתב שהוצאנו" (ההדגשה שלי - ר.ר.)

ובהמשך:

"לא מדובר על חוק תאגידי מים וביוב, אלא על תקנות לפי חוק המים, הקובעות את תעריפי המים" (ההדגשה שלי - ר.ר.).

טענת מיתב לפיה רשות המים למעשה אישרה לה להוסיף מע"מ על תעריפי אגרות הביוב הועלתה על ידיה לראשונה בסיכומים, והיא איננה עולה בקנה אחד עם תגובת מיתב מיום 22.2.10 להודעת ויצו מיום 1.2.10. בתגובה זו טענה מיתב כי בפרוטוקולי הרשות "אין כל התייחסות של הרשות לתעריפי הביוב", וכי אף הודגש בפרוטוקולים כי "לא מדובר בחוק תאגידי מים וביוב, אלא על תקנות המים, הקובעות את תעריפי המים" (סעיף 4 לתגובת מיתב).

טענתה העיקרית של מיתב היא כי הוצאותיה בקשר עם מתן השירותים גדולות יותר מאלה של עיריית פתח תקווה, והן יגדלו עוד יותר אם לא יותר לה לגבות את רכיב המע"מ מהתושבים, והיא תצטרך לספוג אותו בעצמה.

אולם, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי טענה זו אין בה כדי לשנות את האמור בס' 152 לחוק. כפי שצוין, המחוקק הסדיר את התעריפים לתקופת הביניים, הוא התייחס לנושא אחד - הצמדת התעריף, ומכאן שביחס לכול יתר העניינים, הוא קבע כי בתקופת הביניים לא יהיה שינוי של התעריפים - ללא קשר לעלויות ולהוצאות של מיתב, וזאת - עד לקביעת התעריפים הקבועים בכללים.

לטענת מיתב, בתעריף מיוחד וזמני שקבעה רשות המים ל"התנור", המפעיל את משק המים של המועצה המקומית מטולה, הוסיפה הרשות מע"מ על התעריף שקבעה. מכאן מבקשת מיתב ללמוד על מדיניות רשות המים להוסיף מע"מ לתעריפי אגרת הביוב. ואולם בהחלטתה בעניינו של תאגיד התנור מיום 21.7.08 (נספח ו' לתגובת מיתב לבקשה), קבעה רשות המים במפורש כי "מובהר בזאת, כי אין בהחלטת מועצת הרשות האמורה כדי להצביע על כוונתה ו/או על מדיניותה לדרך חישוב העלות המוכרת לכלל התאגידים על פי החוק".

יצויין, כי ספק בעיניי אם היתה לרשות המים סמכות לקבוע תעריפים זמניים בהתייחס לתקופת הביניים, כפי שעשתה במקרה של תאגיד "התנור". סעיפים 101-102 לחוק מסמיכים את רשות המים לקבוע כללים לקביעת תעריפים קבועים. ואילו סעיף 152 לחוק מסמיך את הרשות, בתקופת הביניים, לעדכן את התעריפים בהתאם למדדים המנויים בסעיף 112א' לחוק המים, או בהתאם למדד אחר.

אולם, גם לו היתה לרשות המים סמכות מכוח ס' 152 הנ"ל, לקבוע תעריפים זמניים ספציפיים ביחס לתאגידים שפנו אליה, הרי שמיתב עצמה לא פנתה לרשות המים, ולא ניתנה החלטה ספציפית בעניינה. ההחלטה שניתנה בענין תאגיד "התנור", היא החלטה ספציפית ביחס לתאגיד זה, אשר כעולה ממנה אין בה כדי להשליך על חישוב התעריפים ביחס לכול תאגידי המים.

ויצו טוענת, כי גם רשות המיסים היתה סבורה כי מיתב אמורה לחלץ את רכיב המע"מ מתוך התעריף הקיים ולא לחייב בו את הצרכנים, וכי כך עולה מדברי בא כוחה בישיבת יום 12.1.10 (ר' עמ' 3 לפרוטוקול).

בהקשר זה יש לציין כי רשות המיסים - בטרם נמחקה מהבקשה, העלתה טענה הפוכה בתגובתה לבקשת האישור (ר' ס' 79 לתגובה - "מכאן שבהוספת המע"מ לאגרת הביוב, ובחיוב ויצו בתשלום אגרת ביוב בתוספת מע"מ, נהגה מיתב כדין").

כך או אחרת, השאלה נושא הבקשה דנן היא שאלה פרשנית, שביחס אליה אין עדיפות לאופן בו סבורה רשות המיסים כי יש לפרש את ס' 152 לחוק. ההכרעה בשאלה הפרשנית צריכה להיות הכרעה של בית המשפט.

היחס בין סעיף 152 לחוק לבין חוק המע"מ

מיתב טוענת, כי בהתאם לסעיף 9א' לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), היא חייבת להוסיף מע"מ לתעריפי אגרת הביוב, בשל היותה עוסק.

סעיף 9א' קובע כי:

"9א'. בשירות שמשתלמת בשלו אגרה

מחירה של עסקת שירות שמשתלמת בשלו אגרה או תמורה אחרת על פי דין הוא האגרה או התמורה האחרת".

לטענת מיתב, הוראות חוק מע"מ דורשות כי עוסק ישלם מס על המוצר או השירות שהוא נותן, וכי אותו עוסק רשאי לדרוש מהצרכן לשאת בתשלום מס זה.

מיתב מפנה בעניין זה להוראות סעיפים 6 ו-16 לחוק מע"מ, הקובעים כדלקמן:

"6. גביית מס מהקונה

הוטל מס על עסקה או הועלה שיעור המס עליה אחרי שהוסכם על העסקה, רשאי העוסק לדרוש מהקונה שישלם לו את סכום המס או את סכום המס הנוסף שנתחייב בו העוסק, זולת אם נקבע אחרת בהסכם או בכל דין הדן בפיקוח על המחירים".

"16. החייב בתשלום המס

אלה חייבים בתשלום המס:

(1) במכר - המוכר;

(2) בשירות - נותן השירות;

(3) ביבוא לרבות יבוא טובין בלתי מוחשיים - בעל הטובין כמשמעותו בפקודת המכס; (4) בפעילות מלכ"ר או מוסד כספי - המלכ"ר או המוסד".

מנגד, טוענת ויצו בעניין זה, כי הכלל הוא שמחיר העסקה כולל מע"מ אם לא נקבע אחרת בין הצדדים; כי לפי סעיף 16(2) לחוק המע"מ, החייב במס הוא העוסק, ולא הצרכן; כי סעיף 9א' חל במישור שבין רשות המיסים לבין נותן השירות (מיתב), ואין בו כדי להסיט את החבות הקבועה בסעיף 16(2) מנותן השירות אל הלקוח. כן טוענת ויצו, כי סעיף 152(א) לחוק תאגידי מים וביוב הוא הסדר ספציפי ומאוחר יותר הגובר על כל הסדר אחר שנקבע בחוק המע"מ.

אני סבורה כי אין סתירה בין סעיפי חוק מע"מ לבין ההסדר הקבוע בסעיף 152 לחוק תאגידי מים וביוב

אכן, הכלל הוא כי בהעדר הוראה אחרת במפורש או במשתמע, נכלל מס ערך מוסף במחיר העסקה. כך נקבע בין היתר בע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 378 (להלן: "עניין נתן"), בעמ' 391: "התמורה לעסקה מקפלת בתוכה - מכח השתיקה - גם את מס הערך המוסף" (ור' גם את פסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 1113/09 עו"ד אבנר כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ, מיום 27.1.11, בפסקה 7 לפסק הדין והאיזכורים המצוינים שם).

סעיף 6 לחוק מע"מ הוא חריג, הדן במקרים בהם חל שינוי בשיעור המס לאחר העסקה. מדובר במקרה בו הוטל על העסקה מס או ששיעור המס לגביה עלה במועד כלשהו לאחר כריתת ההסכם. וכך נקבע ביחס לס' 6 הנ"ל בפס"ד נתן:

"הסעיף בא להגן על המוכר אך ורק מפני גורם הפתעה, שנולד לאחר שהוסכם על העסקה. גורם זה יכול שיתבטא בהחלת מס ערך מוסף על עסקה, שבעת כריתת החוזה לא חל עליה מס, או בהגדלת שיעורו דאז לאחר מעשה. לעומת זאת, אם המס כבר חל במלוא שיעורו בעת שנקשרה העסקה, יודע המוכר כיצד לכלכל את צעדיו ולחשב את המחיר עבור הזכות הנמכרת" (שם, בע' 390, ור' גם ע"א 9922/02 רשות השידור נ' שפ"מ שידורי פרסומות מאוחדים בע"מ, ניתן ביום 22.8.07).

בענייננו, אני סבורה כי ס' 6 לחוק מע"מ אינו חל. זאת משום ש"מחירה של העסקה" - מחיר האגרה - נקבע במועד חקיקתו של סעיף 152 לחוק תאגידי המים והביוב, שקבע כי התעריפים שהיו נהוגים עד כה יוותרו בעינם. מס הערך המוסף החל על "עסקה" זו היה ידוע במועד זה, מתוקף מהותם של תאגידי המים והביוב והיותם עוסקים. אין מדובר אם כן ב"גורם הפתעה", שקיים ביחס למס שהוטל לאחר מועד העסקה, או בעסקה ששיעור המס לגביה עלה לאחר מכן. מדובר בגורם שהיה ידוע מלכתחילה, וחרף זאת, החליט המחוקק לקבוע את שיעור האגרות הזמני בס' 152 כפי שהחליט.

מיתב טוענת עוד, כי על פי סעיף 9א' לחוק המע"מ, יש להסיק כי "התעריף שעל מיתב לגבות מצרכניה, על פי סעיף 152 לחוק התאגידים, אינו כולל מע"מ" (סעיף 7 לסיכומי מיתב).

אינני מקבלת פרשנות זו.

סעיף 9א' מגדיר מהו מחירה של עסקת שירות. הוא אינו קובע בהכרח כי סכום המע"מ איננו כלול במחיר העסקה. נהפוך הוא, על פי פסיקת בית המשפט שנזכרה לעיל, הכלל הוא כי מחיר העסקה כולל את רכיב המע"מ, אלא אם נקבע במפורש אחרת. נוכח סעיף 16(2) לחוק מע"מ, המטיל את החיוב במע"מ על נותן השירות, וכן לאור העובדה שסעיף 6 לחוק מע"מ, המטיל את החיוב על הקונה, הוא חריג שחל במקרים בהם הוטל המס לאחר שהוסכם על מחיר העסקה, אינני סבורה כי ניתן להסיק מסעיף 9א' שמחיר האגרה בהכרח איננו כולל מע"מ.

זאת ועוד, אף לו היתה סתירה כלשהי בין סעיף מסעיפי חוק המע"מ לבין סעיף 152 לחוק תאגידי מים וביוב, הרי שההסדר בחוק תאגידי מיום וביוב צריך היה לגבור על זה שבחוק מע"מ. חוק תאגידי מים וביוב הוא חוק מאוחר לחוק המע"מ, וסעיף 152 לחוק הוא הסדר ספציפי, הקובע כי התעריפים שנגבו על ידי הרשויות המקומיות יישארו בתוקפם, קרי, ללא תוספת מע"מ - כפי שהיו התעריפים שנגבו על ידי העירייה לפני חקיקת החוק וכניסתם של תאגידי המים והביוב לתמונה.

מיתב טוענת עוד, כי סעיף 27 לחוק תאגידי המים והביוב קובע, כי על תאגיד לפעול "בכפוף לכל דין, ככל שאינו סותר הוראה מפורשת של חוק זה". כאמור, אינני מוצאת סתירה בין הוראות חוק המע"מ לבין סעיף 152 לחוק תאגידי מים וביוב. אף לו היתה סתירה כזו - הרי שמכוח הוראת סעיף 27 לחוק, היה על מיתב לפעול בהתאם להוראות חוק תאגידי מים וביוב

ההבחנה בין משקי הבית לבין נכסים שאינם משמשים למגורים

ויצו טענה, כאמור, כי גביית תוספת המע"מ מבעלי נכסים שאינם משמשים למגורים, ולא מכלל הצרכנים כולל משקי הבית, שינתה את התמהיל של חלוקת אחזקת מערכת הביוב בין כלל הצרכנים באופן שרירותי וללא הצדקה.

מיתב הסבירה את האבחנה שערכה בין סוגי הנכסים, בכך שיישמה את מדיניות מחוקק המשנה, שלא לגרום לשינוי תעריפים אצל הצרכנים הביתיים, עם הפרטת משק המים והביוב. לטענתה, מדיניות זו באה לידי ביטוי בכללי המים תשנ"ד, שם נוסף מע"מ על התעריפים, למעט על תעריפי מים לצריכה ביתית (תקנות 3(ב) ו-(ג) לכללי המים תשנ"ד). לכן החליטה מיתב לגבות את המע"מ רק מצרכנים שאינם צורכים מים לצריכה ביתית - צרכנים שלגירסתה, ממילא זכאים ברובם לקזז את תשלום המע"מ.

אינני סבורה כי היה מקום להבחנה שערכה מיתב, בין נכסים המשמשים למגורים לבין כאלה שאינם משמשים למגורים. להבחנה זו אין כל זכר בחוק תאגידי מים וביוב ובפרט בסעיף 152 לו, הקובע כי תעריפי האגרה יישארו כפי שהיו ערב הקמת התאגידים. מאחר שתעריפי אגרת הביוב שנגבו על ידי עיריית פתח תקווה ערב הקמת מיתב לא הבחינו בין צריכה ביתית לבין נכסים שאינם משמשים למגורים, לא היה מקום לערוך הבחנה זו באשר לתעריפים שגבתה מיתב.

אינני סבורה כי מיתב היתה רשאית לקבוע הבחנה זו על דעת עצמה, מכח "היקש" מכללי המים תשנ"ד. באשר לגביית תעריפי המים הותקנו כללי המים האמורים, אשר התייחסו במפורש להוספת המע"מ וקבעו, כי על התעריפים לנכסים שאינם משמשים למגורים יתווסף מע"מ, ואילו התעריפים לצריכה ביתית כוללים מע"מ. כפי שצוין לעיל, ביחס לאגרת הביוב אין הוראה דומה, וסעיף 152 לחוק תאגידי מים וביוב איננו עורך כל הבחנה בין תעריפי הנכסים השונים.

לאור כל האמור לעיל אני סבורה, כי קיים סיכוי סביר שויצו תוכיח כי הוספת רכיב המע"מ על תעריפי אגרות הביוב על ידי מיתב, נעשתה שלא כדין.

אישור התובענה כייצוגית

סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות - הפסקת הגבייה הבלתי חוקית

סעיף 9 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן:

"בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע".

על פי סעיף 9(א) לחוק, המועד הקובע בסעיף זה הוא בתוך 90 יום מהמועד בו הוגשה הבקשה לאישור, אלא אם כן הוארך המועד על ידי בית המשפט מטעמים שיירשמו.

מיתב טוענת, כי עוד קודם לחלוף המועד הקובע, בחודש מאי 2009, פרסמה רשות המים טיוטות של כללי המים והביוב. כללים אלה נכנסו לתוקף ביום 1.1.10, והם מתייחסים לנושא הוספת המע"מ על אגרות הביוב. לטענת מיתב, החל מכניסתם של הכללים לתוקף, היא החלה לגבות את אגרות הביוב על פי כללים אלה, ולא על פי התעריפים הקודמים, שהיו תקפים ערב הקמתה. לפיכך, לטענתה, הפכה התובענה דנן לאקדמית גרידא, ומטרת חוק התובענות הייצוגיות הושגה.

אינני מקבלת את הטענה.

ביחס לתביעות ייצוגיות נגד רשויות ציבוריות, קבע המחוקק מספר הסדרים ספציפיים, שאינם חלים לגבי נתבעים ייצוגיים אחרים. אחד ההסדרים הללו קבוע, כאמור, בס' 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות

מסעיף זה ניתן להסיק כי רשות מנהלית שנתבעה בתביעה ייצוגית שעניינה גבייה שלא כדין של מס או אגרה, רשאית להודיע בתנאים הקבועים בסעיף, כי היא מתכוונת לחדול מהגבייה, ואם תעשה כן - בית המשפט לא יאשר את התביעה הייצוגית נגדה.

מכלל ההן שבסעיף, ניתן ללמוד את הלאו - אם הרשות בחרה שלא לפעול על פי ס' 9(ב) הנ"ל, כי אז העובדה כי היא חדלה בסופו של דבר מהגבייה הבלתי חוקית, אינה פוטרת אותה מהתביעה, ובדומה לכול נתבע אחר, יהיה עליה להשיב את הסכומים שהיא גבתה שלא כחוק בתקופת ההתיישנות (שביחס לרשויות מנהליות שנתבעות בתביעות ייצוגיות היא קצרה יותר, ועומדת על 24 חודשים).

לכן, אם מיתב לא ניצלה את האפשרות שעמדה לה מכוח סעיף 9(ב) הנ"ל, העובדה כי משעה שנכנסו לתוקף כללי המים והביוב, היא גובה את רכיב המע"מ כחוק, איננה הופכת את התביעה לאקדמית, משום שיש עדיין לבחון את השאלה האם על מיתב להשיב לנישומים או חלקם את אותו חלק באגרה שנגבה מהם שלא כדין.

בענייננו, מיתב לא ניצלה את האפשרות שניתנה לה במסגרת ס' 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות. היא לא הודיעה כי תחדל מהגבייה במסגרת הזמן שנקבעה במועד הקובע - קרי תוך 90 יום מיום שהוגשה הבקשה. מיתב טענה לאורך כל הדיון כי גביית תוספת המע"מ על ידיה נעשתה כדין. זאת ועוד, גם היום מיתב לא חזרה בה מעמדתה זאת. כל שאירע הוא שכללי המים והביוב נכנסו לתוקפם.

כפי שהובהר לעיל, ס' 152 לחוק נועד ממילא להסדיר את גביית האגרות במשך התקופה הזמנית, עד שייקבעו התעריפים לפי החוק. לכן, אין רבותא בכך שמיתב גובה כיום את האגרות כדין, בהתאם לתעריפים שנקבעו. התביעה דנן אינה מתייחסת לשאלת חוקיות הגבייה לאחר קביעת התעריפים, אלא לשאלת חוקיות הגבייה בתקופת הביניים. ביחס לתקופה זו, מיתב לא שינתה לא את עמדתה ולא את התנהלותה. אם יסתבר כי התנהלות זו היתה שלא כדין, וכי נגבו במסגרת תקופת הביניים סכומים שלא כדין, יהיה על מיתב להשיב אותם, ללא קשר לעובדה כי היום נקבעו כללי המים והביוב וכי האגרות נגבות היום מכוחם.

מיתב הפנתה בעניין זה לרע"א 7860/96 מדינת ישראל נ' ינובר (לא פורסם, ניתן ביום 23.3.08; להלן: "עניין ינובר"), שלטענתה מצדד בגישתה לפיה גם אם חדלה מהגבייה לאחר המועד הקובע, יש מקום להחיל את סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

אינני סבורה כי ניתן ללמוד מעניין ינובר הנ"ל לענייננו. באותו ענין, הוגשה בקשה לאישור התביעה כייצוגית עוד בשנת 1996, לפני שחוק תובענות ייצוגיות התקבל. חוק תובענות ייצוגיות התקבל שש שנים לאחר שהתקבל התיקון בחוק שהכשיר את הפגם בגבייה. לפיכך, כך קבע בית המשפט העליון, ברור שהרשות לא יכולה היתה להודיע על הפסקת פעולת הגבייה עם קבלתו של החוק, שכן בשלב זה כבר לא היה פגם כלשהו בגבייה. אין הדבר דומה לעניין דנן, בו חוק תובענות ייצוגיות היה תקף במועד הגשת בקשת האישור, וכאמור - לו ביקשה מיתב לעשות שימוש בסעיף 9(ב) לחוק, היה עליה לעשות כן על פי תנאי הסעיף במלואם, ובין היתר היה עליה להודיע על כך בתוך 90 ימים ממועד הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

זכותה של ויצו להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית

מיתב טענה כי ויצו איננה זכאית להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שכן עילת התובענה איננה בתחום אחת המטרות הציבוריות בהן עוסקת ויצו, כנדרש על פי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות. עוד נטען כי אין כל קשר בין עיסוקה של ויצו כארגון המפעיל מוסדות חינוך, לבין הגשת התובענה הייצוגית וניהולה. מיתב הוסיפה כי ויצו לא הוכיחה שקיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם, כאמור בסיפא לסעיף זה.

סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את הגופים הזכאים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית:

"4(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:

(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה.

(2)...

(3) ארגון בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), שבתחום אחת המטרות הציבוריות שבהן עוסק הארגון - בשם קבוצת בני אדם אשר אותה תביעה או אותו עניין מעוררים שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עמה, ובלבד שבית המשפט שוכנע כי, בנסיבות העניין, קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם כאמור בפסקה (1)".

אני סבורה כי ס' 4(א) הבחין בין שני סוגי מקרים - הראשון, שאליו מתייחס ס' 4(א)(1), הוא מקרה בו מוגשת תביעה ייצוגית על ידי "אדם" שיש לו עילה אישית בתביעה, כאשר עילה זו מעוררת שאלות משותפות לכול חברי הקבוצה.

אני סבורה, כי המונח "אדם" הנזכר בסעיף 4(א)(1) כולל גם ארגון, כדוגמת ויצו, אשר יש לו עילה אישית בתביעה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, לפיו "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד".

הסוג השני של המקרים, אליו מתייחס סעיף 4(א)(3) לחוק, הוא מקרים בהם המחוקק מאפשר הגשת תביעה על ידי מי שאין לו עילת תביעה אישית. כעולה מסעיף 4(א)(3) הנ"ל, ארגון יכול להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית, אם חלים ביחס אליו כל תנאי הסעיף, וזאת - חרף העובדה שלארגון אין עילה אישית בתביעה. אחד מהתנאים החלים על ארגון בנסיבות אלה, הוא כי התובענה עוסקת בעניין המצוי בתחום המטרות הציבוריות בהן עוסק הארגון.

מאחר שאין מחלוקת כי מיתב הוסיפה על אגרות הביוב שגבתה מויצו מע"מ, הרי שלמבקשת יש עילה אישית בתביעה, והיא נכללת בהגדרת סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. לכן אין היא נדרשת לעמוד בתנאי סעיף 4(א)(3) לחוק.

מיתב מוסיפה וטוענת, כי אין זה ראוי שויצו, שפעילותה מבוססת כולה על תרומות ותמיכה ממשלתית ועירונית, תקצה את משאביה לניהול הליכים משפטיים סבוכים בתובענה הייצוגית דנן, תוך ניסיון לייצג קבוצה הכוללת בעיקר עסקים הפועלים למטרות רווח. כתמיכה בטענותיה מפנה מיתב לע"א 1644/04 עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ, פ"ד ס(3) 330 (להלן: "עניין עיריית רמלה").

אינני סבורה כי ניתן ללמוד מפסה"ד בעניין עיריית רמלה לעניינו. בעניין עיריית רמלה, נדונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה על ידי רשות מקומית. בהקשר זה, קבע בית המשפט העליון כי "בהיעדר מקור נורמטיבי המסמיך את הרשות לנקוט במעשה כזה או אחר, אין בכוחה של זו האחרונה להוציאו אל הפועל". אולם, ויצו אינה רשות מקומית. היא ארגון שאוגד כחוק, וככזה לא נדרשת הסמכה מפורשת בחוק כדי לאפשר לו להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית - בכפוף לכך שהוא פעל בהתאם למנגנוני הפעולה החולשים על פעילותו. עוד יש לציין כי עניין עיריית רמלה נדון טרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות

מיתב טוענת, כי ויצו לא שילמה אגרת ביוב בגין הנכס הגדול ביותר שהיא מחזיקה בפתח תקווה, על אף שקיבלה שירותי ביוב. אינני סבורה כי מקומה של טענה זו בשלב הנוכחי של ההליך. כל עוד ויצו שילמה אגרות ביוב הכוללת מע"מ באשר לחלק מנכסיה (ודומה שעל כך אין מחלוקת), היא תובעת בעלת עילת תביעה אישית, הרשאית להגיש את התביעה ואת הבקשה לאישור. גובה ההשבה לה תהיה ויצו זכאית - אם בכלל, ייבחן על פי הצורך בשלב הבא של הדיון.

עוד יש לציין כי אינני סבורה שמיתב הוכיחה כי בענייננו חלות נסיבות ס' 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ולכן אין מקום לקבוע שאין לאשר את התביעה כייצוגית לאור הוראותיו של סעיף זה.

הגדרת הקבוצה

ויצו הגדירה את הקבוצה המיוצגת בבקשתה כ"כל צרכני שירותי הביוב בתחומה [של מיתב], שאינם [משמשים] למגורים" (סעיף 1 לסיכומי ויצו).

מיתב טוענת, כי רוב הקבוצה כולל בעלי עסקים, שכלל לא נפגעו מגביית המע"מ, שכן הם קיזזו תשלום זה כנגד מס תשומות. יתרת הקבוצה - כך טוענת מיתב - למעט פרטים בודדים כדוגמת בנקים, הינה מלכ"רים, אשר מספרם - 150 מלכ"רים בלבד - אינו מצדיק אישור של תובענה ייצוגית.

ויצו טוענת מנגד, כי הקבוצה כוללת גופים רבים שאינם מלכ"רים ואינם יכולים לנכות מע"מ, כדוגמת מוסדות כספיים (בנקים, חברות ביטוח), מוסדות ציבור (ממשלה, צה"ל, תאגידים סטטוטוריים, עוסקים זעירים, מקבצי דיור מוגן ועוד.

עוד טוענת ויצו, כי גם עסקים המנכים מס תשומות זכאים שלא להיות מחוייבים ביתר ותוך אפליה, וכי תוצאת המס כלפיהם רלוונטית, לכל היותר, לעניין ההשבה. לטענתה, מיתב לא בדקה מי מהגופים בקבוצה פעל לניכוי מס תשומות, ובאיזו מידה של הצלחה.

אני סבורה כי בעלי עסקים אשר קיזזו מס תשומות כנגד תשלום המע"מ, אינם זכאים להשבה, משום שלא נגרם להם נזק - העלות הכוללת שעסקים אלה שילמו לאחר שהאגרה נגבתה על ידי מיתב, היתה זהה לעלות הכוללת שהם שילמו לעיריית פתח תקווה לפני כן. לכן, גופים אלה לא ניזוקו לטעמי מפעולתה של מיתב (ודומה שגם ויצו אינה כופרת בכך).

לכן, הנפגעים העיקריים כתוצאה מגביית רכיב המע"מ ביתר הם המלכ"רים וגופים נוספים, אשר אינם זכאים לקזז מס תשומות כנגד תשלום המע"מ. אולם, אינני סבורה כי ניתן בשלב זה לקבוע כי כל העסקים אכן ניכו מס תשומות, וכי משום כך לא נגרם להם נזק למרות גביית המע"מ. שאלה זו תיבחן בשלב הבא של הדיון. יוער כי אף לו הייתי סבורה כי רק המלכ"רים זכאים להשבה, ואף אם היה מדובר בקבוצה של 150 מלכ"רים, כפי שטוענת מיתב, לא היה בכך כדי לדחות את הבקשה, רק מטעם זה של גודל הקבוצה.

הוראות ביחס לאישור הבקשה

לאור האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה כתובענה ייצוגית. אני קובעת כי הקבוצה תוגדר כ"כל הנכסים שאינם משמשים למגורים, אשר שילמו למיתב אגרת ביוב בתוספת מע"מ במשך שנתיים לפני יום 20.4.09, ולא הזדכו על רכיב המע"מ".

התובעת המייצגת תהיה ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, ובאי כוחה יהיו משרדי עוה"ד פלג, כהן, דויטש, מוסקוביץ, שכתובתם דרך מנחם בגין 52 תל אביב, וזיו שרון ושות' שכתובתם רחוב ז'בוטינסקי 7 רמת גן.

עילת התביעה היא הוספה שלא כדין של רכיב המע"מ לאגרת הביוב שנגבתה מנכסים שאינם משמשים למגורים.

בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק של ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.

בהתאם לסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות יפורסם הפרק האחרון להחלטה זו (שכותרתו "הוראות ביחס לאישור הבקשה") בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, כאשר בשלב זה תישא מיתב בהוצאות הפרסום.

אני מחייבת את מיתב לשאת בהוצאות ויצו בגין הבקשה בסכום כולל של 50,000 ₪.

ניתנה היום, ג' אדר א תשע"א, 07/02/2011, בהעדר הצדדים.