מבוא

1. העררים שבכותרת הוגשו כנגד עיריית כפר סבא. המשותף להם הוא טענת העוררות בדבר אי התקינות של תעריפי היטל הביוב על פי חוק עזר לכפר סבא (ביוב), התשל"ה - 1974 (מסמך ט"ז בתיק המוצגים של המשיבה; להלן: חוק העזר).

דרישות התשלום שהוצאו לעוררות דנן היו לגבי מרכיב מכון הטיהור שבהיטל הביוב, ועל כן נסבו העררים על מרכיב זה של היטל הביוב, אולם הטענות שהעלו העוררות כנגד תקינות התעריף נוגעות הן להיטל מכון הטיהור והן לרכיבים אחרים של תעריפי היטל הביוב (ביב ציבורי, ביב מאסף, מתקנים אחרים).

בהחלטתנו זו נדון בעיקר במרכיב ההיטל של מכון הטיהור, אך נדון גם בטענות העיקריות שהעלו העוררות, שיש להן השלכה אף על רכיבים אחרים של היטל הביוב.

2. תעריף ההיטל עבור מכון הטיהור נקבע בתיקון לחוק העזר, משנת 1994 (חוק עזר לכפר סבא (ביוב) (תיקון), התשנ"ד - 1994; המוצג ת/ 9; להלן: תיקון 1994; תעריף מכון הטיהור הוא לגבי מ"ר בנייה בלבד, ללא חיוב בגין מרכיב הקרקע).

לצורך הדיון בתעריף היטל הביוב, ובאופן ספציפי - בזה של מרכיב מכון הטיהור, הוגש מטעם הצדדים חומר רב, וכן חוות דעת מומחים: מטעם העוררות הוגשה חוות דעת של ד"ר יונה בר גור, ששימש מנהל היחידה הכלכלית במינהלת הביוב הארצית, בשנים 1993 - 1998. מטעם המשיבה הוגשה חוות דעת של ד"ר יאיר דוכין, שמשרדו ערך, בשנת 2003, את התחשיב לגבי היטל הביוב. שמענו את עדויותיהם של שני המומחים הללו.

בהתאם להחלטה מיום 2.3.10, החליף חבר ועדת הערר, השמאי מר בועז תענך, את חבר ועדת הערר בעבר, מר רמי דואני, שהשתתף במותב ועדת הערר במהלך שמיעת התיק אך חדל לכהן כחבר ועדת הערר.

תחשיבי התעריף של היטל הביוב

3. התעריף להיטל הביוב בגין מכון הטיהור נקבע על פי תחשיב שנערך בשנת 1993 על ידי משרד המהנדסים בלשה-ילון (מהנדס דורון). תחשיב זה מצוי במסמך ז' בתיק המוצגים של המשיבה, והוא ייקרא להלן: תחשיב 1993. אין בנמצא טקסט מילולי לגבי תחשיב 1993 (הסבר מסויים של פרטי החישוב, על פי המצוי במסמך התחשיב, ניתן בסעיף 28 לסיכומי ב"כ המשיבה).

בשנת 2003 ערך משרד דוכין אחזקות בע"מ, על פי הזמנת העירייה, תחשיב-ביקורת שבדק את תעריפי היטל הביוב לגבי כל המרכיבים של מערכת הביוב (הן מכון הטיהור והן יתר המרכיבים: ביב ציבורי, ביב מאסף, מתקנים אחרים); וזאת על מנת לבדוק אם יש צורך לשנות את תעריפי היטל הביוב. בתחשיב זה נבחנו ההכנסות וההוצאות של משק הביוב לתקופה של קרוב לשני העשורים הבאים, עד שנת 2021. תחשיב 2003 צורף כמסמך ט"ו בתיק המוצגים מטעם המשיבה, והוא ייקרא להלן: תחשיב 2003.

תחשיב 2003 עבר את ביקורת משרד הפנים (באמצעות חב' "יוזמה", חברת בקרה מטעם משרד הפנים). ביום 3.11.03 הודיע מר אילן פרייס, הממונה על המחלקה לשירותים מוניציפליים במשרד הפנים, למשיבה "כי התחשיב שנערך בפברואר 2003 לבדיקת תעריפי היטל הביוב נבדק על ידינו, ומקובל עלינו להשאיר את התעריפים הקיימים בעינם" (מכתבו של מר פרייס, מסמך ו' בתיק המוצגים של המשיבה).

בהתאם לאישור זה של משרד הפנים, על בסיס תחשיב 2003, הושארו בעינם התעריפים הקיימים של היטל הביוב.

4. ד"ר בר גור טען כי תחשיב 1993 לא נבדק כראוי על ידי משרד הפנים, כיוון שכפר סבא היתה הרשות המקומית הראשונה שביצעה שידרוג של מכון טיהור, ומינהלת הביוב הארצית טרם רכשה ניסיון בבדיקת תחשיב לגבי מכון טיהור, אך מאוחר יותר גילתה מינהלת הביוב עיוותים ושגיאות שנפלו בתחשיב זה (עדות ד"ר בר גור, בעמ' 62 לפר').

אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה כי אין לקבל דברים אלה. חזקה על משרד הפנים ועל מינהלת הביוב הארצית שנערכו כדי לבדוק, להנחת דעתם, את תחשיב התעריף שהוגש לאישור משרד הפנים. יתרה מזאת, בשנים 1993 - 1998 שימש ד"ר בר גור עצמו כלכלן ראשי במינהלת הביוב הארצית (כך, על פי פירוט ניסיונו המקצועי בחוות דעתו, וכן עדותו, בעמ' 7 לפר'). אם בתקופת כהונתו נתגלו, כטענתו, עיוותים ושגיאות בתחשיב 1993 ובתעריף מכון הטיהור שחוקק על פיו - אזי מדוע לא דרשה מינהלת הביוב הארצית מהמשיבה לתקן את העיוותים הללו? (יש תחושה לא נוחה של ניגוד אינטרסים למקרא הביקורת שמטיח ד"ר בר גור בתחשיב 1993, אשר גם אם אושר טרם כניסתו לתפקידו ככלכלן ראשי במינהלת הביוב הארצית - הרי העיוותים והשגיאות שהוא טוען להם נתגלו, לכאורה, על ידיו-עצמו עוד בשנות ה- 90).

זאת ועוד: כשאישר משרד הפנים את תחשיב 2003 - שנערך על ידי חברת ייעוץ כלכלי שונה מאשר תחשיב 1993 ובוקר על ידי חב' "יוזמה", שהיא מבקר שונה ממינהלת הביוב, שביקרה את תחשיב 1993 - אושר והושאר בעינו גם תעריף ההיטל בגין מכון הטיהור.

העוררות רשאיות כמובן לחלוק על תקינות התעריף, אך אין בסיס לטענתן כאילו תחשיב 1993 לא נבדק כראוי על ידי משרד הפנים, טרם שאישר לתקן את חוק העזר על בסיסו.

ב"כ העוררות טוען כי תחשיב 2003 אינו תחשיב "אמיתי", כיוון שלא הניב תיקון בחוק העזר, וכי אינו אלא מעין "תיקון" לתעריפי חוק העזר, אשר בוצע "בסתר", ללא פרסום, על מנת לתמוך בתעריפים שהיו קיימים בחוק העזר, ואשר לא היו תקינים, לטענתו. על כן מתאר הוא תחשיב זה "ככלי עזר בניסיון ל"צייר עיגול סביב מטרה ידועה" (סעיפים 1.35 ו- 1.43 של סיכומי ב"כ העוררות).

איננו מקבלים דברים אלה: הזמנת העבודה של עריכת תחשיב להיטל הביוב, על ידי חב' דוכין אחזקות בע"מ, לא היתה בגדר מעשה ש"בסתר". עריכת התחשיב הוזמנה לגבי כל המרכיבים של היטל הביוב, ולא רק לגבי המרכיב של מכון הטיהור, שהוא בלבד היה מושא העבודה של תחשיב 1993. ב"כ העוררות טוען (בסעיף 6.11 של סיכומיו) כי התחשיב האמיתי היחיד הוא תחשיב 1993, אולם בכך מתעלם הוא מהעובדה שתחשיב 1993 נערך רק לגבי מכון הטיהור החדש, בעוד שתחשיב 2003 נערך לגבי כל המרכיבים של תעריף היטל הביוב.

ד"ר דוכין העיד כי בעריכת תחשיב 2003 בחן משרדו את תעריפי היטל הביוב כפי שהיו אז בתוקף, וזאת באופן עצמאי לחלוטין וללא הכרה מראש של תחשיב 1993. התעריפים של מרכיבי היטל הביוב, אשר משרד דוכין מצא, במסגרת תחשיב 2003, כמתאימים לכיסוי ההוצאות של מערכת הביוב, היו זהים או קרובים מאד לתעריפים אשר היו אותה עת בתוקף, מכוח חוק העזר.

תחשיב 2003 הובא לפני הגורם המבקר במשרד הפנים (שהיא חב' "יוזמה"; עדות ד"ר דוכין, בעמ' 126 לפר'), דבר שסותר את הצגת הדברים על ידי ב"כ העוררות, כאילו נעשתה כאן פעולה "נסתרת" כלשהי, בעניין תחשיב 2003.

ב"כ המשיבה, בסעיפים 11 - 14 לסיכומיהם, מסתמכים על חזקת התקינות המינהלית בעניין תחשיבי 1993 ו- 2003, לאחר שהללו עמדו בביקורת משרד הפנים וזכו לאישורו. מבחינה זו, תהליך אישורם של התחשיבים היה אמנם תקין, אך אין בכך כדי לגרוע מזכותו של הנישום לטעון לאי תקינות, לגופו, של התעריף, פרי אותם תחשיבים. אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה, כי משאושרו התחשיבים על ידי משרד הפנים, אזי על הנישום הנטל להראות כי נפל פגם מהותי בתחשיבים ובתעריף שעל פיהם; ואם הראה הנישום פגם כזה, עובר הנטל אל הרשות המקומית להוכיח כי אין באותו פגם כדי לפסול את תעריף ההיטל.

5. על מנת להוכיח את הפגמים שנפלו בתחשיבים ביקש ב"כ העוררות להסתמך, בין היתר, על דו"חות כספיים של המשיבה לשנים 2003 - 2006 (המוצגים ת/ 10 - ת/ 13). הוא טוען, בפרק 13 של סיכומיו, כי הלכת ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח' נ. עיריית חולון (ע"א 2062/02; פ"ד נ"ח (5) 933; להלן: עניין ארגון הקבלנים חולון) - שם נפסק כי אין לבדוק את תקינות התעריף על פי נתונים אמפיריים שבדיעבד - חלה רק על הרשות המקומית אך אינה חלה על הנישום. לשיטתו של ב"כ העוררות, רשאי הנישום להסתייע בנתונים-שבדיעבד כדי להראות שתעריף ההיטל אינו תקין, למרות שהרשות המקומית אינה רשאית להסתייע בנתונים כאלה על מנת להראות שהתעריף תקין. איננו מקבלים טיעון זה, כיוון שהרציו של אותה פסיקה נסב על הסבירות של תחשיב התעריף, בתור שכזה. כידוע, תחשיב ההיטל נערך במידה רבה על בסיס תחזיות לעתיד, ועל כן יש בו מימד של אי-וודאות. לפיכך נפסק שיש לבחון את תקינות התעריף, בהתייחס לנתונים שהיו לנגד עיניהם של עורכי התחשיב בעת עריכתו, ולא לנתונים שבדיעבד. עוד הטעים ביהמ"ש, בעניין ארגון הקבלנים חולון, כי אין ניתן לבחון את סבירות התעריף על פי נתוני אמת שנאספו בנקודת זמן ספציפית, מאוחרת יותר, כיוון שנתונים כאלה משקפים את מאזן משק הביוב רק נכון לאותה נקודת-זמן, והם עשויים להיות מושפעים אף ממשתנים אחרים, שאינם מצביעים על אי-תקינות בחישוב תעריף ההיטל (הסבר דומה נתן ד"ר דוכין בעדותו, בעמ' 113 - 114 לפר').

ההיגיון שבבסיסה של הלכה זו אינו פועל באופן הפוך לגבי הנישום, מאשר לגבי הרשות. אנו מסכימים עם דברי ב"כ המשיבה (בסעיף 20 של סיכומיהם), כי אין לבדוק את תקינות התעריף על פי נתונים שבדיעבד, כפי שמבקש לעשות ב"כ העוררות.

לעוררות טענות רבות כנגד תקינות התחשיבים של תעריפי היטל הביוב, הן תחשיב 1993 והן תחשיב 2003, טענות שעוסקות בעקרונות ובהנחות-העבודה של התחשיבים עצמם. בהחלטתנו זו נדון בטענות אלה, אך כאמור - לא נבחן את תקינות התחשיבים על פי נתונים שבדיעבד.

6. לשם נוחות הדיון, להלן סכמה שילדית (ופשטנית) של תחשיב היטל הביוב שצריך להניב את התעריף של היטל הביוב למטר מרובע (מ"ר).

לפנינו שבר אשר במונה שלו העלות הכוללת (או ההשקעות וההוצאות הדרושות) להקמת מערכת הביוב, או חלק ממנה; ובמכנה - סך-כל המטראז' שניתן לחייב בהיטל הביוב, לצורך כיסוי העלויות שבמונה השבר. המנה של השניים היא תעריף היטל הביוב (להסבר נרחב בעניין זה, ראו פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב ב-עמ"נ 278/07 רוני דו השקעות בע"מ ואח' נ. עיריית הרצליה. תרשים זרימה של אופן עריכתו של תחשיב היטל הביוב מצוי גם במוצג נ/ 4).

למען הנוחות נכנה להלן את העלות: "מונה השבר", ואת המטראז' לחיוב: "מכנה השבר".

הפלייה פסולה - אי שיוויון והעדר "צדק חלוקתי"

7. העוררות העלו טענות רבות ומגוונות כלפי תעריף היטל הביוב-מכון טיהור, שהוא מושא העררים דנן. חלק מהטענות הללו נסבו על הנחות-העבודה שנוגעות לגוף התחשיבים של התעריף, וחלקן - על נושאים אחרים שיש להם, לטענתן, השלכה על גובה התעריף.

לאחר שבחנו את הטיעונים ואת חומר הראיות, הגענו למסקנה כי יש לקבל את טענת העוררות ולפיה נפל פגם מהותי בתעריף מכון הטיהור, בכך שהוצאות הקמתו של מכון הטיהור והמתקנים הקשורים אליו הושתו רק על הבנייה החדשה (היינו, על התושבים החדשים בלבד), מבלי לשתף כלל את התושבים הוותיקים בנשיאה בעלויות הללו.

נדון תחילה בסוגייה עיקרית זו, ולאחר מכן נדון גם בסוגיות נוספות שנתבררו בהרחבה במהלך שמיעת העררים.

8. מכון הטיהור שבו עסקינן נבנה כמרכיב חדש של מערכת הביוב העירונית. לפניו פעל אמנם מכון טיהור קודם, אך הוא פעל בשיטה של אגני חימצון, אשר נפסלה עם התפתחות הטכנולוגיה של טיהור שפכים. ב"כ המשיבה כותבים, בסעיף 22 של סיכומיהם, כי מכון הטיהור הישן "לא עמד עוד בתקנים המחמירים של משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה והיווה למעשה מפגע סביבתי ובריאותי". מטעמים אלה דרשו משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה מהעירייה להקים - במקום מכון הטיהור הישן - "מכון ביוב חדשני מסוג "בוצה משופעלת", בקיבולת כזו שתאפשר גם גידול בבנייה ובאוכלוסייה".

פרטים אודות החידושים והשכלולים שבמכון הטיהור החדש הובאו בסעיף 4.5 של תכנית אב לביוב לכפר סבא, מאוקטובר 2003 (מסמך י"ח בתיק המוצגים של המשיבה; להלן: תכנית האב. תכנית האב עצמה לא עוסקת אמנם בתכנון לגבי מכון הטיהור, אך בהצגת תכנית הביוב הכוללת של מערכת הביוב נמסרו בה הפרטים האמורים אודותיו).

ב"כ המשיבה הדגישה במהלך הדיון (בעמ' 50 לפר') כי מכון הטיהור החדש יגיע לרמה גבוהה של טיפול בשפכים: טיפול שלישוני (נוסף על טיפולי "קדם", ראשוני ושיניוני); וכל זאת - נוסף על הגדלת תפוקתו, על מנת לענות על צורכי גידול האוכלוסייה. מדובר במערכת שכוללת את מכון הטיהור החדש עצמו וכן מתקני תשתית-על של מערך-סילוק שכרוכים בהפעלתו.

מדובר איפוא בפרוייקט רחב היקף, שהיווה מרכיב חדש ומהותי במערכת הביוב העירונית. לשם הקמת מכון הטיהור החדש ומערך-הסילוק שקשור אליו נדרשו השקעות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים (בתחשיב 1993 נרשמה השקעה ראשונית של 23 מיליון ₪. על פי טבלה מס' 3 בתחשיב 2003, הרי בשנת 2003 עמד סכום ההשקעה במכון הטיהור ובמערך הסילוק שקשור אליו, לרבות יתרת הלוואות להחזר, על סך של קרוב ל- 73,000 מיליון ₪, במונחים הכספיים נכון לאותו מועד).

הסוגייה שבמחלוקת, שמצאנו מכרעת בענייננו, היא: העוררות טוענות כי על פי עיקרון-בסיס של מניעת הפלייה פסולה ושל קיום "צדק חלוקתי", היה על המשיבה לחלק את נטל העלויות של הקמת מכון הטיהור החדש בין כל תושבי העיר, וותיקים כחדשים, ולא להעמיס אותו רק על התושבים החדשים, כפי שנעשה בפועל, בתחשיב 1993 ובתיקון 1994 שהתבסס עליו. המשיבה מבקשת לדחות טענה זו.

9. בטרם ניכנס לעובי הקורה של מחלוקת זו, נסיר מעל לפרק מספר נושאי-משנה אשר בטיעוני ב"כ הצדדים "נלפתו" והתערבבו במחלוקת זו, ואשר עלולים ליצור בלבול או עירוב מושגים באופן שמפריע למיקוד הדיון בליבת המחלוקת.

הראשון בעניינים הללו הוא הטענה כאילו יש פסול בעצם השיעור הגבוה של ההעלאה בתעריף היטל מכון הטיהור.

בתיק המוצגים של המשיבה מצוי, כנספח ה', מסמך מיום 12.12.93 של מר אילן פרייס, ממונה על המחלקה לשירותים מוניציפליים במשרד הפנים, שמופנה אל מזכיר עיריית כפר סבא (להלן: מסמך פרייס), וממנו עולה כי לפני תיקון 1994 נגבה בגין מכון הטיהור תעריף של כ- 6 ₪ ל-מ"ר. בתיקון 1994 הועלה תעריף מכון הטיהור לסך 34.5 ₪ ל-מ"ר. בהסתמך על מסמך פרייס טוען ב"כ העוררות כי מדובר בהעלאה של תעריף מכון הטיהור בשיעור של קרוב ל-פי שישה. יש לציין כי בתיקון לחוק העזר-ביוב, משנת 1981, הועמד תעריף מכון הטיהור על סך 14.40 ₪ ל-מ"ר (חוק עזר לכפר סבא [ביוב] [תיקון], התשמ"ב - 1981); ובהתייחס לתעריף זה, ההעלאה היא בשיעור של פי 2.4 בקירוב.

ב"כ העוררות טוען כי העלאה, בבת אחת, של התעריף בשיעור כה גבוה מצביעה, על פניה, על אי-סבירות וצריכה לעורר סימני שאלה. ב"כ העוררות עימת את ד"ר דוכין עם עניין זה, אך ד"ר דוכין השיב כי לא בדק את שיעור ההעלאה בתעריף מכון הטיהור, והוא לא היה שותף לעמדתו של ב"כ העוררות (בעמ' 90 - 91 לפר').

אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה כי אין די בעצם העובדה, שהתעריף הועלה בשיעור ניכר, על מנת להצביע - על פני הדברים - על פגם שנפל בו. ב"כ המשיבה מסתמכים לעניין זה על עמ"נ (ת"א) 187/04 אליאב נ. עיריית הרצליה, שם נפסק כי בהעדר ראיות או תימוכין נוספים, אין בהעלאת התעריף בשיעור גבוה כדי ליצור ספק מהותי בכשרותו, באופן שמעביר את נטל הראייה אל הרשות.

ואמנם, לב המחלוקת שלפנינו אינו גובה התעריף, בתור שכזה, אלא הטענה כי היה על העירייה לשתף גם את התושבים הוותיקים במימון עלויות מכון הטיהור החדש, ואז היה מספר המטרים במכנה השבר גדל, באופן שהיה מקטין במידה משמעותית את התעריף פר מ"ר.

10. אין רבותא בטענת ב"כ המשיבה כי המועד הנכון לבחינת הטענה של "צדק חלוקתי" הוא בשלב של הכנת תחשיב 1993, שהוא אשר נתן ביטוי לעלות הפרוייקט של מכון הטיהור החדש, ובעקבותיו חוקק תיקון 1994 שבו הועלה פי שישה (בקירוב) תעריף ההיטל לגבי מכון הטיהור. בטענה זו פורצים ב"כ המשיבה דלת פתוחה, כיוון שברור שזה המועד הרלבנטי.

ב"כ המשיבה טוענים, בסעיף 56 של סיכומיהם, כי אין שחר לטענת העוררות בדבר העלאה ניכרת של תעריף מכון הטיהור, בין תחשיב 1993 לבין תחשיב 2003, כיוון ששיעור ההעלאה בין שני התחשיבים הללו היה "אפס", שהרי בתחשיב 2003 הושאר בעינו התעריף שנקבע בתחשיב 1993. זו טענה מתחכמת ומיותרת. ברור שטענת ההפלייה בשל אי צדק בחלוקת נטל ההשקעות במכון הטיהור נסבה, מבחינת "נקודת הזמן", על תחשיב 1993; ורק כפועל יוצא - על תחשיב 2003 שאישר והותיר בעינו את התעריף הגבוה של מרכיב מכון הטיהור.

11. יש להקפיד בדיוננו על האבחנה המהותית שבין היטל ביוב לבין אגרת ביוב ולהסיר את הבלבול ועירוב התחומין בין השניים, אשר מפריע למיקוד הדיון ב"ליבה" האמיתית של המחלוקת שבה עסקינן.

היטל הביוב נועד לכסות את ההוצאות של הקמת מערכת הביוב או חלקים מתוכה, להבדיל מהוצאות התחזוקה השוטפת של מערכת זו. היטל הביוב הוא, איפוא, בעל מהות של תשלום "הוני". בסיסו החקיקתי של היטל הביוב - בסעיפים 16 ו- 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב). בסעיף 17 לחוק הביוב מוגדר ההיטל כ"היטל התקנת הביוב", ונקבע בו כי "ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו".

לעומת זאת, נועדה אגרת הביוב לכסות הוצאות תחזוקה שוטפות של מערכת הביוב, לאחר שהמערכת הותקנה, והנכס חובר אליה. בסיסה החקיקתי של אגרת הביוב מצוי בסעיף

37 (א) לחוק הביוב: "רשות מקומית תטיל בחוק עזר על המחזיקים בנכסים המחוברים לביוב אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב שלה (להלן: אגרת ביוב); ואם לא נקבע שיעורו של ההיטל, רשאית היא לכלול בהוצאות ההחזקה גם את ההוצאות להתקנת הביוב" (ההדגשות אינן במקור).

מהרישא של הסעיף ברור כי אגרת הביוב נועדה לממן החזקה שוטפת של המערכת, לאחר שהנכס כבר חובר אליה, להבדיל מעלות הקמתה של מערכת הביוב.

הסיפא של הסעיף היא כנראה אחד הגורמים לעירוב-התחומין השכיח בין היטל הביוב לבין אגרת הביוב, ועל כן חשוב להבין אל נכון את האמור בה: האפשרות שניתנה בה לכלול באגרת הביוב גם תשלום של היטל - היינו: הוצאות להתקנת מערכת הביוב - חלה רק מקום שאין חוק עזר שקובע את שיעורו של היטל הביוב. ומכלל "הן" אתה שומע "לאו": מקום שנקבע שיעורו של היטל הביוב - אין הרשות המקומית רשאית לערב, במסגרת אגרת הביוב, בין הוצאות תחזוקה שוטפות לבין הוצאות התקנה.

האבחנה בין היטל ביוב לבין אגרת ביוב היא איפוא ברורה: ההיטל הוא תשלום הוני חד פעמי לכיסוי עלות ההתקנה של מערכת הביוב; ואילו האגרה היא תשלום עיתי, מידי חודשיים או תקופה דומה, שנועד לכיסוי צורכי התחזוקה השוטפים של מערכת הביוב.

שני התשלומים הללו שונים במהותם, ותכופות הם מוסדרים בחוקי עזר נפרדים. ההפרדה בין השניים באה לידי ביטוי אף בהקמתה של ועדת הערר, לפי סעיף 29 לחוק הביוב, ובסמכותה לדון בעררים שמוגשים לה, לגבי היטל ביוב בלבד, אך לא לגבי אגרת ביוב.

(יש לציין כי חברי מועצת העירייה ידעו היטב להבחין בין הייעוד של היטל ביוב לבין זה של

אגרת הביוב, כפי שעולה מדבריהם בפרוטוקול ישיבת מועצת העיר מיום 1.11.95 שמצוי במסמכי ט' בתיק המוצגים של המשיבה, למשל בעמ' 37 של אותו פרוטוקול).

12. מתוך אי אבחנה מספקת בין היטל הביוב לבין אגרת הביוב, ומתוך יישום באופן בלתי נכון של הסיפא של סעיף 37 (א) לחוק הביוב, נעשה לעיתים שימוש שגוי במושגים של היטל ואגרה, תוך עירוב ביניהם.

כך נעשה בסעיף 2 של מסמך נוהלים, מיום 7.6.2005, שהפיץ מנהל המינהל לשלטון מקומי במינהל לתקצוב ופיתוח במשרד הפנים (נספח 2 לחוות הדעת של ד"ר דוכין; להלן: נוהלי המינהל לתקצוב ופיתוח). בסעיף 2 האמור מצוטט סעיף 37 (א) לחוק הביוב, ובהמשך נאמר כי משמעותו המעשית - על פי הנחיות הלשכה המשפטית של משרד הפנים - היא: "אם הרשות המקומית התקינה וגבתה היטל ביוב עבור שלב מסויים במערכת (ביב ציבורי, ביב מאסף, מתקנים אחרים, מכון טיהור), היא איננה יכולה לקבוע אגרת ביוב למימון יתרת ההתקנה של אותו שלב.

כפועל יוצא מכך, אין אפשרות להטיל היטל ביוב על בעלי נכסים שייבנו בעתיד, ולהטיל אגרת החזר הון על בעלי נכסים או המחזיקים בנכסים קיימים, על מנת לממן פיתוח של שלב במערכת הביוב".

דברים אלה מהווים דוגמה ליישום שגוי של הסיפא של סעיף 37 (א) לחוק הביוב, אשר כל שנאמר בה הוא כי מקום שאין קביעה של היטל הביוב, רשאית הרשות המקומית לכלול הוצאות היטליות-הוניות במסגרת אגרת הביוב. אין קשר בין הוראה זו לבין האמור בקטע שצוטט לעיל, שמחיל עצמו גם במקום שבו כן נקבע שיעורו של היטל הביוב.

אשר להסתמכות לכאורה על הנחיות הלשכה המשפטית של משרד הפנים: הנחיות נטענות אלה לא צורפו לנוהלי המינהל לתיקצוב ופיתוח, ועל כן אין לדעת אם הפרפרזה שהובאה בסעיף 2 האמור אמנם תואמת ומשקפת אל נכון אותן הנחיות משפטיות. להלן נעמוד על הנחיות הלשכה המשפטית של משרד הפנים, כפי שמפרט אותן ד"ר דוכין בחוות דעתו, ונראה כי הן שונות מכפי שהוצגו בסעיף 2 של הנוהל האמור.

על כל פנים, בסעיף זה יש אי בהירות ועירוב מושגים בין ההיטל לבין האגרה. בחלק הראשון של הדברים שצוטטו אין רבותא, כיוון שהיטל הביוב נועד לכסות את הוצאות ההקמה של מרכיב מערכת הביוב, שלגביו נקבע אותו היטל. לאחר שהרשות המקומית גבתה את היטל הביוב, אינה מוסמכת עוד לגבות מאותו בעל נכס היטל ביוב נוסף, לצורך מימון "יתרת ההתקנה" של אותו שלב של מערכת הביוב, שלגביו גבתה כבר את ההיטל. הטעם לכך הוא שהוצאות "יתרת ההתקנה" - מונח בלתי ברור כשלעצמו - צריכות להיות מכוסות כולן על ידי היטל הביוב, ואין כל "יתרת התקנה" שבגינה מוסמכת הרשות המקומית לגבות שוב היטל ביוב. משכך, וככל שנותרה "יתרה" של הוצאות התקנה שלא כוסו - אין לרשות המקומית סמכות "לעקוף" גירעון זה בכיסוי ההוצאות ההוניות על ידי "העמסתן" על אגרת הביוב, שלא נועדה לממן סוג זה של הוצאות.

בסיפא של המשפט השני נאמר כי אין להטיל "אגרת הון" על בעלי נכסים קיימים לשם מימון פיתוח של שלב במערכת הביוב. ככל שמדובר בפיתוח של מרכיב של מערכת הביוב, שלגביו כבר נגבה היטל ביוב מבעלי נכסים וותיקים, אזי אין לגבות מהם היטל ביוב נוסף לשם פיתוח כזה, ואין אף סמכות להעמיס על אגרת הביוב "יתרת הוצאות" הקמה שלא כוסתה.

בנוהל המינהל לתקצוב ופיתוח לא מוגדר ההיקף הכספי או מאפיינים אחרים של "פיתוח של שלב" במערכת הביוב, שלא ניתן לסווגו כהתקנה או רכישה של ביוב, ואשר מהווה "אירוע מס", לעניין סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב.

על כל פנים, בענייננו אין מדובר ב"פיתוח שלב" אלא בפרוייקט רחב היקף של הקמת מרכיב חדש ויקר של מערכת הביוב.

העוררות צודקות בטענתן כי לנוכח השינוי בסטנדרטים של טכנולוגיה ואיכות הסביבה, שנדרשים כיום לגבי אופן פעולתו של מכון טיהור שפכים - דרישות של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, על פי דיני הבריאות ואיכות הסביבה - היתה העירייה המשיבה צריכה להקים מכון טיהור חדש זה, גם אלמלא היתה צפוייה בנייה חדשה בעיר. על כן מחייב עיקרון השיוויון לחלק את הנשיאה בעלות הקמתו, חלוקה מאוזנת והוגנת, בין כלל תושבי העיר, חדשים כוותיקים.

ב"כ המשיבה (בסעיף 56 של סיכומיהם) נאחזים בדברים שנכתבו בסעיף 2 של נוהלי המינהל לתקצוב ופיתוח כאסמכתא לכך שעל פי אותו נוהל, משרד הפנים אינו מאפשר להשתמש ב"אגרת החזר הון" על מנת לחייב תושבים וותיקים בעלות של מרכיב מכון הטיהור, ועל כן הדיון בטענתם האמורה של העוררות "אינו רלבנטי".

דא עקא, המומחה מטעם המשיבה, ד"ר דוכין, גורס אחרת: הוא רואה את ההסדר של "אגרת החזר הון" - היינו: תשלום הוני שנגבה מהתושבים הוותיקים עבור הקמה של מרכיב חדש של מערכת הביוב - כאחד ממקורות ההכנסה (התקבולים) של משק הביוב. הוא העיד כי אם משרד הפנים מאשר הסדר זה, תהווה "אגרת החזר ההון", לצד היטל הביוב שייגבה מהבונים החדשים, מקור הכנסה שישמש לכיסוי העלויות של המערכת החדשה, או של המרכיב החדש (מכון הטיהור, במקרה שלנו). כך העיד ד"ר דוכין (בעמ' 114 לפר'), ולהלן נראה כי הוא אף המליץ בחום על הסדר זה בתחשיב שערך להיטל ביוב בעיר אשקלון, בשנת 1998. ד"ר דוכין מפרט בחוות דעתו את הנחיות הלשכה המשפטית של משרד הפנים, אך גם הוא לא צירף אותן לחוות דעתו. תוכן ההנחיות הללו, כפי שהובאו על ידי ד"ר דוכין, הוא שונה מכפי שנכתב בסעיף 2 של נוהל המינהל לתקצוב ופיתוח.

עירוב התחומין בין היטל ביוב לבין אגרת ביוב לא נפקד גם מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר בר גור, המומחה מטעם העוררות. בחוות דעתו, ואף בדבריו (בעמ' 31 לפר'), ממליץ ד"ר בר דור "להמיר" את היטל הביוב-מכון טיהור באגרת ביוב, על מנת שניתן יהיה לחייב גם את התושבים הוותיקים בעלות מכון הטיהור. "המרה" סמנטית כזאת יוצרת אך ערפל ובלבול-מושגים, ואין בה כדי לשנות את מהותם של היטל הביוב ושל אגרת הביוב. ההוצאות על הקמת מכון הטיהור ומתקניו היו ונשארו הוצאות הוניות, ששיוכן הענייני הוא להיטל הביוב ולא לאגרת הביוב. הלבשתן במסווה סמנטי של "אגרה" לא תפתור את הסוגייה שלפנינו (אף ד"ר בר גור מודע לשוני שבין היטל ביוב לבין אגרת ביוב, כפי שעולה מדבריו, בעמ' 10 לפר').

המסמכים שב"כ העוררת מפנה אליהם (בעיקר בסעיף 3.6 של סיכומיו), שהם: מסמכים של גזבר העיר בעניין עדכון אגרת הביוב (נספח 11 לחוות הדעת של ד"ר בר גור, שצורף גם כמוצג ח' בתיק המוצגים של העירייה); ומכתב ממשרד הפנים אל משרד השיכון (נספח 15 לחוות הדעת של ד"ר בר גור) - עוסקים כולם בהוצאות תחזוקה שוטפת של מכון הטיהור, ובעלות הטיפול השוטף ב- מ"ק ביוב. כל אלה הם עניינים ששייכים לתחום אגרת הביוב, ולא להיטל הביוב שבו עסקינן.

יש להסיר את בלבול-המושגים. אם מחליטים לחייב את התושבים הוותיקים להשתתף במימון עלויות הקמתו של מכון הטיהור החדש, אזי חיוב כזה הוא על פי טיבו היטל ביוב, ולא אגרה, ומהותו זו אינה משתנה גם אם מנסים "לעקוף" את הבעייה בדרך "סמנטית", על ידי הסוואת ההיטל במונח "אגרה".

עניין נוסף שבו חל בלבול בין היטל ביוב לבין אגרת ביוב הוא עניין הקרן לחידוש ציוד

(סעיף 1.11 בחוות הדעת של ד"ר דוכין; ס' 127 לסיכומי ב"כ המשיבה). חידוש ציוד הוא, במובהק, עניין שבתחזוקה שוטפת, ולא עניין שבהוצאות-הקמה הוניות. על כן, ההוצאות לצורך חידוש הציוד שייכות לאגרת הביוב, ולא להיטל הביוב. לפיכך אין רבותא בדגש ששם ד"ר דוכין, וב"כ המשיבה בעקבותיו, כאילו העוררות הן שמבלבלות את עניינה של הקרן לחידוש ציוד עם "החזר אגרת הון". דברינו בסעיף זה יועדו להסרת "בלבולים" כאלה מעל שולחן הדיון. מקובל עלינו כי אין קשר בין תשלום לצורך הקרן לחידוש ציוד, שמושת במסגרת החיוב באגרת ביוב, לבין חיוב של תושבים וותיקים להשתתף במימון הקמתו של מכון הטיהור, אשר במהותו הוא חיוב בהיטל ביוב, ולא באגרת ביוב.

13. כפי שנראה להלן, משרד הפנים מכיר באפשרות לגבות גם מתושב וותיק, שכבר שילם בעבר היטל ביוב, תשלום נוסף לכיסוי הוצאות ההתקנה - ולא תחזוקה שוטפת - של מרכיבים חדשים במערכת הביוב. תשלום כזה הוא על פי מהותו היטל ביוב, ולא אגרת ביוב, כפי שהובהר לעיל.

למרות זאת זכה אותו תשלום, במסגרת ההסדר המוכר על ידי משרד הפנים, לכינוי המבלבל "אגרת החזר הון" (סעיפים 2.5 ו- 3.6 בחוות דעתו של ד"ר דוכין; עדותו, בעמ' 114 לפר').

בכינוי זה יש סתירה פנימית, שהרי אגרת הביוב מיועדת לכיסוי תחזוקה שוטפת, ולא למימון "הוני" של הקמת מערכת הביוב או חלק ממנה. הכללת ה"אגרה" וה"הון", בנשימה אחת, בשמו של ההסדר לחיוב תושבים וותיקים בהוצאות הוניות של מערכת הביוב, תרמה לבלבול המושגים ולעירוב התחומין בין היטל הביוב לבין אגרת הביוב, הן אצל הרשויות המקומיות והן במשרד הפנים. ד"ר דוכין עומד בחוות דעתו על האבחנה בין שני סוגי התשלומים, למרות הסתירה הפנימית בכינוי שניתן להסדר של חיוב תושבים וותיקים. הוא מבהיר כי אותה "אגרה הונית" היא "אגרת ביוב המיועדת למימון מרכיבים הוניים" (בסעיף 3.6 של חוות דעתו). ניתן "לחיות" עם הכותר "אגרת החזר הון", כל עוד מבחינים בבירור בין ההיטל וייעודו לבין האגרה וייעודה.

הקדמנו דברים אלה לדיון בגוף המחלוקת העקרונית בעניין השיוויון והצדק החלוקתי, כיוון שבדיון באותה מחלוקת יש להימנע מעירוב-תחומין ומבלבול בין היטל ביוב לבין אגרת ביוב.

14. אין מחלוקת כי בתחשיב 1993 - ובתחשיב 2003 בעקבותיו - הועמסו הוצאות ההקמה של מכון הטיהור החדש ומתקניו רק על הבנייה החדשה החזוייה, קרי: רק על התושבים העתידיים של העיר, ושום חלק של העלויות הללו לא הושת על התושבים הוותיקים.

השאלה שבמחלוקת: האם עיקרון השיוויון והצדק החלוקתי חייב שיתוף גם של התושבים הוותיקים בנשיאה בעלות של הקמת מכון הטיהור; או שאין הפלייה פסולה בהחלטתה של המשיבה לחייב בעלויות הללו רק את התושבים החדשים.

כשמדובר במרכיב חדש (או מחודש באופן מהותי) של מערכת הביוב, כמו מכון הטיהור שבו עסקינן, אזי ניתן לראות בהקמתו "אירוע-מס" לגביית היטל ביוב, לצורך הוראות הסעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב; ועל בסיס זה - לגבות גם מתושבים וותיקים היטל ביוב, כהשתתפותם במימון הקמתו של אותו מרכיב חדש. היטל ביוב כזה נוסף על היטל ביוב, שתושבים כאלה שילמו בעבר עבור מרכיבים אחרים של מערכת הביוב; ואפילו עבור מרכיב דומה, כמו מכון הטיהור, כאשר מדובר בהקמה של מכון טיהור חדש, שיפעל בשיטה חדשה, במקום מכון הטיהור הישן, וכאשר הקמת המכון החדש נדרשה מהעירייה, גם אלמלא הבנייה החדשה החזוייה.

אנו סבורים כי נכון היה לקרוא להיטל ביוב כזה בשם שהעניק לו המחוקק, קרי: היטל ביוב (ולא "אגרת החזר הון"). ניתן אולי לדייק ולכנותו "היטל ביוב משלים", להבדילו מהיטל ביוב ראשוני ומלא, שמוטל על בנייה חדשה בעיר (היינו: על התושבים החדשים).

נחזור ונדגיש כי ראיית הפרוייקט מושא החיוב כ"אירוע מס", שיש בו כדי לבסס גביית היטל ביוב נוסף או "משלים" מתושבים, שכבר שילמו היטל בעבר, יכולה לבוא בחשבון רק לגבי פרוייקט מהותי, רחב היקף, של הוספת מרכיב למערכת הביוב, או של החלפה מסיבית של מרכיבים שלה במרכיבים חדשים ומשוכללים. כפי שנראה להלן, זה הוא אמנם אחד התנאים שמציב משרד הפנים לעניין זה, וכמובן שישלבחון כל מקרה לגופו.

על כל פנים, חיוב בהיטל ביוב "משלים" מסוג זה הוא בכל מקרה חיוב הוני, ואיננו "אגרה".

15. מקובל עלינו כי בנסיבות מתאימות יש הצדקה להעמיד את ההיטל "המשלים", שנגבה מתושבים שכבר שילמו היטל בעבר, על סכום נמוך יותר או אולי אף על תעריף נמוך יותר מזה שיידרש מהתושבים החדשים.

כך, במקרה שלנו נראה שיש מקום להפחתת סכום היטל מכון-הטיהור, לגבי התושבים הוותיקים, בשני רכיבים:

א. הפחתת תשלום-עבר, ככל שבוצע, בגין מכון הטיהור הישן. כפי שצויין, תעריף מכון הטיהור הקודם היה כ- 6 ₪ ל-מ"ר. אם תושב וותיק מחוייב בהיטל ביוב בגין מכון הטיהור החדש, וודאי שיש להפחית מחיוב זה את ההיטל שאותו תושב שילם עבור המכון הישן.

ב. נראה כי במקרה דנן יש מקום להפחתה נוספת בסכום ההיטל, שיידרש מתושב וותיק, וזאת בהתחשב בכך שחלק מהעלויות של מכון הטיהור החדש ומתקניו נובעות מהגדלת תפוקתו, על מנת שיוכל לענות על הצרכים שיגדלו עם גידול האוכלוסייה. חלק-העלויות שנובע מהגדלת תפוקתו של מכון הטיהור צריך להיות מושת על התושבים החדשים בלבד. אנו סבורים כי בתחשיב של היטל מכון הטיהור - שמושת גם על התושבים הוותיקים - יש לשקלל את חלוקת העלויות באופן שייתן ביטוי גם לעניין זה.

בהתאם לכך, סבורים אנו כי במקרה שלנו, הסכום שהיה נדרש מתושב וותיק עבור "היטל ביוב משלים" בגין מכון הטיהור החדש, היה נמוך מזה שנדרש מתושב "חדש".

עם זאת, הצטרפותם של התושבים הוותיקים לנשיאה בעול של עלויות מכון הטיהור היתה מוסיפה למכנה השבר מספר רב של מטרים רבועים. גם אם סכום ההיטל, שייגבה מכל מ"ר "וותיק", הוא נמוך מזה שייגבה מ-מ"ר "חדש" - עדיין היה בהשתתפותם של הוותיקים בתשלום העלויות כדי להפחית במידה משמעותית את תעריף ההיטל ל-מ"ר, עבור המטרים הרבועים ה"חדשים".

16. חוק הביוב נחקק לפני קרוב ל- 50 שנים (בשנת 1962), והוראותיו העיקריות כמעט שלא תוקנו מאז. על כן אין תמה בכך שהוראות חוק הביוב אינן משקפות את המורכבות של מערכות ביוב מודרניות ומשוכללות ואף לא את היותן פרוייקטים "מתגלגלים", שנמשכים לאורך עשרות שנים, אשר במהלכן עשויים לחול שינויים בתכנון המקורי ואף בעלות של ההשקעות הנדרשות. בהוראות חוק הביוב אין הגדרה ברורה של "גבולות אירוע המס" - לעניין סעיפים 16 ו- 17

לחוק - כאשר מדובר על הוספת מרכיב חדש למערכת הביוב העירונית או היישובית.

מה שאינו מוטל בספק הוא כי בונה "חדש", שלא שילם בעבר כלל היטל ביוב, צריך לשלם היטל ביוב בגין כל המרכיבים של מערכת הביוב, לרבות המרכיב החדש שהוסף. אך כשמדובר במרכיב חדש, כמו מכון הטיהור דנן - שהוא מרכיב מהותי במערכת הביוב, ואשר העירייה היתה חייבת ממילא להקימו, גם אלמלא נוספה לעיר בנייה חדשה - אזי מתעוררת השאלה: האין עיקרון השיוויון בין תושבי העיר מחייב לשתף את התושבים הוותיקים בתשלום העלויות של הקמת מכון הטיהור החדש, גם אם בסכום נמוך מהתושבים החדשים, בהתחשב בשיקולי-ההפחתה שצויינו לעיל; אך בכל זאת - לא לפוטרם לחלוטין מהשתתפות זו ולא להשית את עלותו של מכון הטיהור החדש על התושבים החדשים בלבד?

ההכרעה בשאלת-תשתית (תרתי משמע) זו היא בידי הרשות המקומית. הרשות המקומית היא המופקדת על ניהול ענייני העיר על כל היבטיהם, ובידיה ההחלטה אם לגבות גם מהתושבים הוותיקים את חלקם המתאים בהקמת מכון הטיהור החדש; או אם להטיל מעמסה זו על התושבים העתידיים בלבד.

בחירה באפשרות השנייה, כפי שנעשתה במקרה דנן, משמעה כי התושבים החדשים נדרשים לשלם את מלוא העלות של מרכיב מרכזי של מערכת הביוב, למרות שמדובר במרכיב מהותי וחדש של המערכת, אשר ניתן לראות את הקמתו כ"אירוע מס" גם לגבי התושבים הוותיקים. מאידך, בחירה באפשרות הראשונה עלולה לעורר קושי: היכן עובר הגבול לסיווג של תוספת למערכת הביוב ככזו שמהווה "אירוע מס", אשר מאפשר לחייב בגינה גם תושבים וותיקים, שכבר שילמו בעבר היטל ביוב? הרי טיבו ה"הוני" של היטל הביוב משמעו כי תשלומו אמור להיות חד פעמי, וכי מי ששילם היטל ביוב לא יידרש לשלם היטל ביוב נוסף בגין אותו נכס, אלא עבור בנייה חדשה בו.

על חלק מהשאלות הללו ניתן למצוא תשובה בהנחיות של משרד הפנים, שיפורטו להלן, אשר יכולות להתוות קווים מנחים עבור הרשות המקומית, לגבי הסוגיייה שבה מדובר. אולם כאשר מתקיימים תנאי-הסף, על פי הנחיות משרד הפנים, לצורך חיוב התושבים הוותיקים בגין המרכיב החדש (מכון הטיהור) - אזי שבה השאלה לפתחה של הרשות המקומית, והיא זו שצריכה להחליט אם לחייב גם את התושבים הוותיקים, אם לאו.

היועצים הכלכליים, שעורכים את התחשיב של פרוייקט הביוב ושל תעריף היטל הביוב, שצריך לכסות את ההשקעות בו, יכולים להמליץ על אופן פתרונה של סוגייה זו, אך ההחלטה בעניין זה היא כאמור החלטתה של הרשות המקומית.

גם משרד הפנים אינו אחראי להחלטה העקרונית בעניין זה. כידוע, תחשיב של היטל פיתוח של רשות מקומית - כמו היטל הביוב - טעון אישור של משרד הפנים, לצורך תיקון חוק העזר על בסיסו של אותו תחשיב. משרד הפנים עורך בקרה כלכלית-אקטוארית של התחשיב, באמצעות חברת-בקרה מטעמו. במסגרת בקרת התחשיב יערוך משרד הפנים ביקורת גם לגבי החלטה של הרשות המקומית לממן את עלויות מכון הטיהור (במקרה שלנו) באמצעות גביית היטל הוני גם מתושבים וותיקים, ששילמו בעבר היטל ביוב. בשל הקושי שבסוגייה זו, כפי שבואר לעיל, העמיד משרד הפנים (באמצעות המחלקה המשפטית שלו) תנאי-סף מסויימים, שבלעדיהם הוא לא יאשר גביית תשלום כזה מתושבים וותיקים. אולם אם התקיימו אותם תנאי-סף, עשוי משרד הפנים לאשר את מרכיב הגבייה-מתושבים-וותיקים, שנכלל בתחשיב הפרוייקט, כפוף כמובן לאישור סכומו של תעריף ההיטל, אופן חישובו לגבי התושבים הוותיקים, ופרטים כיוצ"ב.

משרד הפנים לא ינקוט יוזמה מצידו לחייב גם תושבים וותיקים בהיטל ביוב. עניינה של הרשות המקומית הוא להביא חיוב כזה לאישורו של משרד הפנים, אם קיבלה החלטה לעשות כן, ובהתאם לכך - הנחתה את עורכי התחשיב לחשב את תעריף היטל הביוב בהתחשב בכך שגבייה מתושבים וותיקים תהווה אחד ממקורות התקבולים לכיסוי עלות הפרוייקט. משמעותה של הנחייה עקרונית כזאת היא הבאה בחשבון, במכנה השבר, גם של בנייה וותיקה.

חזרנו, איפוא, לפתחה של הרשות המקומית. היא שצריכה לבדוק, ראשית: האם מתקיימים תנאי-הסף של משרד הפנים לשיתוף התושבים הוותיקים במימון המרכיב החדש של מערכת הביוב; ואם כן - עליה מוטלת ההכרעה ב"ליבה" של הסוגייה שבה עסקינן: יישום עיקרון השיוויון ו"הצדק החלוקתי" בין התושבים; או שמא יש טעמים מוצדקים שלא לעשות כן.

בדומה לכל מעשה של רשות מינהלית, עומדת הכרעתה של הרשות המקומית בסוגייה זו לביקורת על ידי תושביה-הנישומים, על ידי ערכאות שיפוט, על ידי הציבור, וכד'.

במסגרת העררים דנן העלו העוררות בפנינו את הטענה כי בחירתה של המשיבה להשית את מלוא ההוצאות של מכון הטיהור החדש על התושבים החדשים בלבד, מבלי לשתף בהן כלל את התושבים הוותיקים, היא בגדר הפלייה פסולה שפוגמת באופן מהותי בתקינות התעריף של היטל הביוב-מכון הטיהור ומצדיקה לקבוע שהוא בטל. להלן נדון בטענה זו.

17. ד"ר דוכין מפרט, בשלושה מקומות נפרדים בחוות דעתו (בסעיפים 1.4, 2.5, 3.6), את התנאים המצטברים, שנקבעו על פי הנחיות המחלקה המשפטית של משרד הפנים, על מנת לקבל אישור לחיוב תושבים וותיקים להשתתף במימון מרכיב חדש של מערכת הביוב. על פי פירוט זה, התנאים הללו הם:

א. מדובר בשידרוג טכנולוגי של מערכות ההולכה והטיהור, שנועד עבור כלל התושבים ולא רק עבור הבנייה החדשה.

ב. העלויות שכרוכות בפרוייקט מחייבות העלאה משמעותית בתעריף הכולל של היטל הביוב (ולא רק בתעריף של מרכיב מערכת הביוב שהוסף או חודש).

ג. מסכום ההיטל שמושת על נכסים, שבגינם כבר שולם בעבר היטל ביוב, ינוכה תשלום-העבר.

במקרה שלנו מתקיימים כל התנאים הללו:

א. מדובר במכון טיהור חדש, ומתקנים נלווים בהתאם, שיפעל בשיטה חדישה, שיש בה בהחלט שידרוג טכנולוגי, כפי שנדרש על ידי משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה. מכון הטיהור החדש והמשודרג ישרת את כלל התושבים בעיר. יתרה מזאת, משרדי הבריאות ואיכות הסביבה היו מחייבים את העירייה להקימו, גם ללא קשר לבנייה החדשה.

ב. תעריף ההיטל של מכון הטיהור הועלה פי 2.4 (ולשיטתו של ב"כ העוררות, פי שישה בקירוב, לאור האמור במסמך פרייס שנזכר בסעיף 9 לעיל). אולם התנאי הוא כי מדובר בהעלאה משמעותית בתעריף הכולל של היטל הביוב, ולא רק במרכיב-התעריף של מכון הטיהור.

ניתן לחשב את שיעור ההעלאה של התעריף הכולל של היטל הביוב על פי התעריפים, ל-מ"ר בנייה, של ביב ציבורי, ביב מאסף, מתקנים אחרים, והתעריף הקודם של מרכיב מכון הטיהור. התעריף הכולל ל-מ"ר בנייה (שכולל גם את התעריף הקודם של מכון הטיהור) היה 73.9 ₪. התוספת של ההעלאה בתעריף מכון הטיהור היא בסך 20.1 ₪. שיעור ההעלאה, ביחס לתעריף הכולל של היטל הביוב ל-מ"ר בנייה, עומד איפוא על כ- 27.2%.

זה הוא שיעור משמעותי של העלאה, גם לשיטתו של ד"ר דוכין: במהלך עדותו התבקש ד"ר דוכין לכמת את "ההעלאה המשמעותית" בתעריף הכולל של ההיטל, שאותה ציין (בסעיף 1.4 של חוות דעתו) כתנאי שמעמיד משרד הפנים לאישור שיתופם של תושבים וותיקים בעלות מכון הטיהור, אך לא כתב בחוות דעתו מה הוא השיעור שייחשב כ"העלאה משמעותית". ד"ר דוכין השיב: ""משמעותי" זה 20% - 30% לפחות. אני אומר זאת מניסיוני" (בעמ' 90 לפר').

על פי הקריטריון שהעמיד המומחה מטעם המשיבה, מדובר איפוא בשיעור משמעותי בהחלט של העלאה בתעריף הכולל של היטל הביוב.

[ייתכן ששיעור זה היה מצטמצם בחישוב של תעריפים מוצמדים, אך ב"כ המשיבה לא העלו כלל טענה זו. לו עשו כן, היה עליהם להמציא נתונים מדוייקים לעניין זה, באופן שיאפשר לב"כ העוררות להגיב על טענה כזאת. משלא הועלתה הטענה, ממילא לא הונחה לה תשתית עובדתית].

ב"כ המשיבה נזעקו, בסיכומיהם, כנגד ניסיונו של ב"כ העוררות לבצע, כביכול, "מחטף" של "הודאת בעל דין" מתשובתו זו של ד"ר דוכין. ב"כ המשיבה טוענים כי מדובר בתשובה "תיאורטית" בלבד, ואין לראות בה "הודאת בעל דין" כאילו היתה במקרה זה הצדקה לשתף את התושבים הוותיקים בנשיאה בעלויות מכון הטיהור.

איננו רואים כאן "דרמה" או "מחטף". השאלה שהוצגה לד"ר דוכין לא היתה "תיאורטית" אלא התייחסה באופן ישיר להנחיות משרד הפנים, שהוא-עצמו פירט בחוות דעתו, אך ללא הכימות המתבקש. וודאי שעל מנת לבדוק אם במקרה שלנו התקיימו התנאים שהציב משרד הפנים לצורך אישור חיובם בהיטל ביוב של תושבים וותיקים, היה צורך בכימות קונקרטי של "העלאה משמעותית" בתעריף היטל הביוב, שהיא אחד מאותם תנאים. מצופה היה שד"ר דוכין יציין בחוות דעתו את שיעור ההעלאה הנדרש. הוא השלים חסר זה באופן טבעי מאד, כשנשאל על כך בעדותו, ואף ציין כי הוא קובע את השיעור שציין על סמך ניסיונו המקצועי.

אנו מסכימים עם ב"כ העוררות כי אין מדובר בתשובה "תיאורטית". אנו סבורים כי אין צורך במומחיות מיוחדת על מנת לומר שהעלאה בשיעור של 20% - 30% היא משמעותית. נראה כי די לשם כך בשכל הישר. כך או כך, תנאי "ההעלאה המשמעותית" מתקיים במקרה דנן.

ג. התנאי השלישי של משרד הפנים הוא: ניכוי תשלומי-עבר. זה אינו תנאי-מקדים לקבלת אישור משרד הפנים, אלא תנאי שיש לקיים כאשר מיישמים את חיובם של התושבים הוותיקים בהיטל הביוב. אין קושי לקיים תנאי זה, וחזקה על המשיבה שהיתה מקיימת אותו (ציינו לעיל כי ייתכן שבמקרה זה היה מקום אף להפחתה נוספת בסכום ההיטל, שיושת על התושבים הוותיקים).

18. מצינו איפוא כי על פני הדברים, לא זו בלבד שיש טעם בטענתן של העוררות בדבר אי-שיוויון בחלוקת הנטל, בכך שהתושבים הוותיקים לא חוייבו כלל להשתתף בעלויות מכון הטיהור; אלא אף התקיימו כל התנאים, אשר אליבא דד"ר דוכין נדרשו על פי הנחיות המחלקה המשפטית של משרד הפנים, על מנת שמשרד הפנים יאשר השתת החיוב בהיטל גם על התושבים הוותיקים.

מדוע איפוא נמנעה העירייה מלבקש כל עיקר ממשרד הפנים לאשר חלוקת היטל הביוב בגין מכון הטיהור בין כלל התושבים, ומדוע החליטה לחייב בעלויות מכון הטיהור רק את התושבים החדשים?

תשובות לכך ניתנו בסעיף 56 של סיכומי ב"כ המשיבה:

ראשית, חוות הדעת של ד"ר דוכין נכתבה לגבי תחשיב 2003. בתחשיב זה לא הועלה כלל התעריף, לעומת תחשיב 1993, כך ששיעור ההעלאה הוא "אפס", ותשובתו של ד"ר דוכין, לכימות הקריטריון שצויין בסעיף 1.4 לחוות דעתו - היא תיאורטית בלבד, ואינה נוגעת לענייננו.

הבענו לעיל את דעתנו על הטיעונים הללו, שהם מתחכמים ומיותרים, ומוטב היה אלמלא הועלו.

שנית - כותבים ב"כ המשיבה - ד"ר דוכין חיווה את דעתו כי "משרד הפנים אינו מאפשר להשתמש באגרת החזר הון כדי לשתף תושבים וותיקים, ולכן הדיון כולו איננו רלבנטי" (ההדגשה במקור). ב"כ המשיבה מסתמכים בדבריהם אלה על סעיף 2 של נוהל המינהל לתקצוב ופיתוח, שנדון לעיל.

דנו קודם לכן בסעיף זה של הנוהל והבהרנו כי יש בו הסתמכות שגוייה על סעיף 37 (א) לחוק הביוב, תוך עירוב ובלבול בין היטל ביוב לבין אגרת ביוב. על כל פנים, אין זה נכון שד"ר דוכין מסתמך על אותו סעיף בלתי ברור של נוהל המינהל לתקצוב ופיתוח, וודאי שאין זה נכון כלל שד"ר דוכין חיווה דעתו כאילו "משרד הפנים אינו מאפשר" שיתוף התושבים הוותיקים בנשיאה בעלות מכון הטיהור.

ההיפך הוא הנכון: ד"ר דוכין מציין - הן בחוות דעתו והן בעדותו לפנינו - את קיומה של האפשרות לשתף את התושבים הוותיקים במימון הקמתו של מכון הטיהור, באמצעות ההסדר שמכונה "אגרת החזר הון" ואשר טעון אישור של משרד הפנים. ד"ר דוכין אף מפרט בחוות דעתו את התנאים שמעמיד משרד הפנים (על פי הנחיות לשכתו המשפטית), אשר בהתקיימם - ניתן יהיה לקבל את אישורו לחיוב התושבים הוותיקים.

ד"ר דוכין ניסה אמנם לסייע למשיבה להציג כאילו יש קושי בקבלת אישור כזה ממשרד הפנים: הוא צירף לחוות דעתו, כנספח 3, מכתב מיום 5.5.2003, מאת עו"ד זמרת מהלשכה המשפטית של משרד הפנים, אל מר אילן פרייס, הממונה על פיתוח שירותים מוניציפליים, אשר נושאו: "מו"מ ראש פינה - היטל ואגרת ביוב" (להלן: מסמך ראש פינה). מסמך ראש פינה הוא תשובה של עו"ד זמרת לפנייה של מר פרייס אליו. ד"ר דוכין לא צירף את הפנייה, אלא רק את התשובה עליה. בתשובה נאמר - לגבי ראש פינה - כי לא מתקיימת אבחנה בין תושבים וותיקים לחדשים, "שיש בה כדי להצדיק החלת כללים שונים עליהם (אגרת החזר הון-היטל)". [במאמר מוסגר: גם עו"ד זמרת רואה את "אגרת החזר ההון" - כהיטל].

למותר לומר כי בהעדר המסמך, שעליו ניתנה התשובה במסמך ראש פינה (ואולי חומר רלבנטי נוסף), אין בידינו כל מידע שיאפשר להשוות בין ראש פינה לכפר סבא: לגבי איזה פרוייקט של הביוב התבקש חיוב תושבים וותיקים בראש פינה - מהות הפרוייקט והיקפו הכספי; האם התקיימו בו כל התנאים שקבע משרד הפנים; מה היה השיעור של העלאת התעריף הכולל של היטל הביוב בשל ההעלאה שנגרמה על ידי אותו פרוייקט? ושאלות כיוצ"ב. ללא מידע זה אין לדעת, רק מתוך התשובה שבמסמך ראש פינה, מה היתה הסיבה לכך שעו"ד זמרת לא אישר חיוב של התושבים הוותיקים בראש פינה להשתתף בעלותו של אותו פרוייקט עלום.

צירופו של מסמך ראש פינה לחוות דעתו של ד"ר דוכין, ללא המסמכים הרלבנטיים שקדמו לו, נראה איפוא כניסיון שלא צלח לספק למשיבה מעין בדל-ראייה לכך שמשרד הפנים אינו נוטה לאשר חיוב של התושבים הוותיקים.

המשיבה לא טענה כי היא פנתה כל עיקר למשרד הפנים בבקשה לאשר חיוב כזה עבור מכון הטיהור דנן. על פי החומר והנתונים שפרטנו לעיל, עולה כי לו פנתה המשיבה אל משרד הפנים, אפשר שהיה נעתר לה, כיוון שבמקרה שלנו מתקיימים התנאים שמשרד הפנים דורש.

על כל פנים, על פי הראיות שלפנינו - במיוחד מטעם המשיבה עצמה - אנו דוחים כבלתי מבוסס את הנימוק השני שנתנה המשיבה לאי-שיתופם של התושבים הוותיקים: כאילו משרד הפנים אינו מאשר זאת.

הנימוק השלישי שהעלו ב"כ המשיבה הוא כי ד"ר דוכין אינו סבור שיש הצדקה לשתף גם את התושבים הוותיקים, וכן - כפי שכתב בסעיף 2.5 של חוות דעתו: "במקרה שלפנינו, בעיריית כפר סבא נמצאו תעריפי ההיטלים הקיימים כמתאימים לאיזון תזרים המזומנים בעתיד. מצב זה משקף קיום של שיווי משקל כלכלי בניהול משק הביוב לאורך הזמן ומוכיח כי אין הצדקה לגבות היטל נוסף בגין שטחי בנייה וקרקע ששולם עבורם היטל בעבר".

הסבר זה משול לאדם ש"מרים עצמו" באמצעות משיכה בציצית ראשו: ד"ר דוכין אישר כי חוות דעתו, שנכתבה בשנת 2006, נועדה לתמוך בתחשיב 2003 שנערך במשרדו.

כזכור, בתחשיב 2003 נמצאו תעריפי היטל הביוב, ובהם גם תעריף מכון הטיהור, כ"מתאימים לאיזון תזרים המזומנים בעתיד", כפי שכותב ד"ר דוכין בטקסט דלעיל.

ובכך טמונה הרמת-עצמו בציצית ראשו: כפי שצויין, התחשיב שלגביו מועלית טענת ההפלייה הוא תחשיב 1993, שבו נקבע התעריף של מכון הטיהור שנתקף כעת. נקודת המוצא היא כי תחשיב 1993 הציג תכנית של השקעות והכנסות אשר בסוף תקופת התחשיב שלה מוצג איזון של משק הביוב. ללא הצגת איזון כזה, לא היה משרד הפנים מאשר את תחשיב 1993.

על כן, אמירתו של ד"ר דוכין, כי בשנת 2003, כשבדק את תעריפי היטל הביוב, הוא מצא אותם "מתאימים לאיזון תזרים המזומנים בעתיד"; ואף מאפשרים "שיווי משקל כלכלי בניהול משק הביוב לאורך הזמן" - כל אלה הן מליצות-זורות-ערפל ונטולות רבותא. הרי אותם תעריפים, שנקבעו על פי תחשיב 1993, נועדו מלכתחילה להבטיח את איזון תזרים המזומנים של משק הביוב בעתיד, וכך אמנם מצאם ד"ר דוכין, כשבדק אותם כעשר שנים לאחר שנקבעו.

אולם לא זאת השאלה שעל המדוכה לפנינו. השאלה היא: מדוע אותו תעריף "מתאים" ו"מאזן" של היטל הביוב-מכון טיהור צריך להיות משולם כולו רק על ידי התושבים החדשים, ללא כל השתתפות בעול של התושבים הוותיקים; וזאת למרות שמכון הטיהור החדש היה מוקם גם ללא התושבים החדשים, ואז היו הוותיקים צריכים לשלם עבור הקמתו (אם כי אולי לא עבור הגדלת התפוקה במידה ניכרת, לעומת התפוקה של מכון הטיהור הישן).

על שאלה זו לא ניתנה כל תשובה על ידי ד"ר דוכין, לא בחוות דעתו ולא בעדותו.

אולם כפי שאמרנו קודם לכן, ד"ר דוכין אינו הכתובת הנכונה למתן תשובה על שאלה זו. התשובה צריכה לבוא מהמשיבה עצמה, ולא מהיועץ הכלכלי, אשר הכין תחשיב על פי הזמנתה, אך לא הוא בעל התפקיד שקובע את המדיניות בסוגייה של חלוקת הנטל של עלות מכון הטיהור בין תושבי העיר.

ככל שמדובר בד"ר דוכין כיועץ כלכלי-ממליץ, הרי אין זה נכון לומר שאינו מצדד בפתרון של כיסוי חלק מהוצאות ההתקנה של מערכת הביוב באמצעות שיתוף גם של התושבים הוותיקים. כך, בתחשיב היטל ביוב שערך ד"ר דוכין, בשנת 1998, עבור עיריית אשקלון (המוצג ת/3; להלן: תחשיב אשקלון) הוא ראה את "אגרת החזר ההון" כמקור ברור, ואף מומלץ, להכנסות מהיטל הביוב לשם מימון ההשקעות במערכת הביוב. עיון בתחשיב אשקלון מעלה כי היה מדובר בתכנית מקפת של השקעות ושיפורים בכל המרכיבים של מערכת הביוב.

בסעיף 4 (בעמ' 7) של תחשיב אשקלון כותב ד"ר דוכין כי לנוכח תשלומי-עבר של היטלי ביוב בגין מרכיבים שונים של מערכת הביוב, חושבו היטלי הביוב בגין שטחים מבונים עתידיים בלבד, אולם - "לכיסוי הוצאות המימון הנובעות מההשקעה תגבה עיריית אשקלון אגרת החזר הון מכל התושבים" (ההדגשות אינן במקור); ושוב - "העירייה תגבה מכל התושבים (וותיקים וחדשים) אגרת החזר הון לכיסוי הוצאות המימון הנובעות מההשקעה" (שם, בעמ' 23). בעמ' 24 של תחשיב אשקלון חוזר ד"ר דוכין ומונה את גביית "אגרת החזר ההון" מהתושבים הוותיקים כאחד ממקורות המימון של תכנית פיתוח הביוב, מושא תחשיב אשקלון.

בתחשיב אשקלון ממליץ איפוא ד"ר דוכין לגבות מהתושבים הוותיקים את התשלום ההוני שמכונה "אגרת החזר הון", לשם כיסוי הוצאות המימון של ההשקעות בשיפור ובהרחבה של מערכת הביוב בעיר. על פי האמור בעמ' 8 של תחשיב אשקלון, ההשקעה היא בשידרוג של כל חלקי המערכת, החל מביבים ומאספים שכונתיים, ועבור למאספים ראשיים, קווי סניקה, מתקני שאיבה ומכון טיהור. לא ברור אם "שיפוץ כללי" כזה של מערכת הביוב צריך לבוא בגדר "אירוע מס" לצורך היטל ביוב, לעניין סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב, ולא ברור אם הוא מתיישב עם האמור בסעיף 2 של נוהלי המינהל לתקצוב ופיתוח, אשר חוזר ומזכיר כי אין לחייב תושבים וותיקים בהיטל ביוב נוסף לשם מימון "יתרת התקנה".

על כל פנים, נראה כי מעמדו כ"אירוע מס" של השיפוץ הכללי במערכת הביוב - מושא תחשיב אשקלון - הוא פחות מובהק מזה של מכון הטיהור החדש שבו עסקינן. למרות זאת ממליץ ד"ר דוכין במפורש על מימון ההשקעה, בין היתר, באמצעות חיוב של התושבים הוותיקים בהוצאות המימון בגין ההלוואות לצורך אותה השקעה, וזאת למרות ששילמו בעבר היטל ביוב.

יש לזכור כי במקרה שלנו העיתוי הרלבנטי לעניין ההחלטה אם לשתף את התושבים הוותיקים בעלות ההקמה של מכון הטיהור, אם לאו, היה בתחשיב 1993, ורק עשר שנים לאחר מכן הזמינה המשיבה אצל משרד דוכין את עריכת תחשיב 2003, אשר לא התייחס רק למכון הטיהור אלא לכל רכיבי היטל הביוב.

המשיבה אינה יכולה, איפוא, "להסתתר מאחורי גבו" של ד"ר דוכין, בטענה כאילו הוא לא המליץ על שיתוף התושבים הוותיקים במימון עלות מכון הטיהור.

ראשית, על פי חוות דעתו ועדותו של ד"ר דוכין; וודאי על פי תחשיב אשקלון - ד"ר דוכין אינו שולל (בלשון המעטה) את "אגרת החזר ההון" כמקור מימון להשקעות במערכת הביוב.

שנית, ההחלטה העקרונית בשאלה אם לשתף גם את התושבים הוותיקים בנטל מכון הטיהור אם לאו, היא החלטתה של העירייה ולא של היועץ הכלכלי.

19. משנמצא שהנסיבות לגבי היטל מכון הטיהור דנן "קוראות" לחלוקת הנטל, באופן שלא ייפול רק על התושבים החדשים; ומשנמצא שמתקיימים תנאי הסף שדורש משרד הפנים, על מנת לאשר שיתופם של התושבים הוותיקים - הדרא קושיא לדוכתא: שבים אנו לפתחה של המשיבה ומצפים ממנה להסבר מדוע נמנעה מלפעול לשיתופם של התושבים הוותיקים, על מנת ליצור חלוקה שיוויונית יותר של הנטל, במיוחד לנוכח העלות הגבוהה במיוחד של פרוייקט מכון הטיהור החדש ומתקניו.

המשיבה לא נתנה כל הסבר ענייני. תשובותיה שפורטו לעיל - לבד מהביקורת עליהן

כשלעצמן - אינן מתייחסות כלל ל"לב" השאלה, היינו: מה הטעמים שבגינם החליטה המשיבה שלא לקיים חלוקה שיוויונית יותר של נטל מכון הטיהור ושלא לשתף בו כלל את התושבים הוותיקים.

ואמנם, בפרוטוקול של ישיבת מועצת העירייה מיום 4.1.1993 - הישיבה שבה הוצג לפני המועצה ההיטל הגבוה עבור מכון הטיהור - שאל חבר המועצה, מר יוסי מטקוביץ: "האם נבדק הנושא מבחינה משפטית, מאחר והנטל רב יותר על דירות חדשות"?

ראש העיר, מר יצחק ולד, השיב כי התושבים הוותיקים אינם צריכים לשלם את התוספת שנובעת מגידול האוכלוסייה (הפרוטוקול האמור מצוי במוצגי ט' בתיק המוצגים של המשיבה).

תשובתו האמורה של ראש העיר מתייחסת רק למרכיב העלויות שנובע מהרחבת התפוקה, לצורך הבנייה החדשה (אף אנו מסכימים שהיה מקום להפחית מרכיב זה מההיטל "המשלים" שהיה צריך להשית על התושבים הוותיקים, לו כך החליטה העירייה; ראו בסעיף 15 לעיל). אולם תשובה זו של ראש העיר לא התייחסה לכך שלא רק תפוקתו של מכון הטיהור תוגדל, אלא שאין מדובר בהרחבה של המכון הישן אלא בבנייה של מכון טיהור חדש, עם מערך איסוף מותאם, שפועל על פי שיטה חדשה. השאלה אם התושבים הוותיקים אינם צריכים להשתתף אף הם במימון הקמתו של מכון הטיהור החדש - ולו תוך הפרדת העלויות שנובעות רק מגידול התפוקה - לא הועמדה לדיון במועצת העירייה.

כאמור, ההחלטה בשאלה עקרונית זו היא החלטתה של העירייה. לא נמסר לנו מידע כיצד התקבלה אותה החלטה, ובמיוחד - מאילו טעמים. העירייה, כרשות מינהלית, חייבת לנהוג בהגינות ובסבירות כלפי תושביה. בהתאם לכך עליה להפעיל את שיקול דעתה על בסיס טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים.

על פי החומר שלפנינו, נהגה העירייה המשיבה תוך הפלייה פסולה ואי-שיוויון, בכך שהטילה את הנשיאה בעלות הקמתו של מכון הטיהור החדש רק על התושבים העתידיים של העיר, מבלי לשתף בה כלל גם את התושבים הוותיקים. לנוכח ההיקף הנרחב של הפרוייקט ועלותו הגבוהה, "מתבקשת" חלוקת הנטל באופן מאוזן ושיוויוני יותר, תוך שיתוף גם של התושבים הוותיקים, אף אם השתתפותם תהיה בשיעור קטן מזה שיושת על התושבים החדשים.

בניית מכון הטיהור החדש הביאה להעלאת היטל הביוב הכולל, בשנת 1994, בשיעור של

כ- 27.2%, שיעור משמעותי לכל הדעות, דבר שתומך בחלוקת הנטל באופן שגם התושבים הוותיקים ישתתפו בו. הדבר מתבקש ביתר תוקף, בהתחשב בכך שמטעמים של בריאות ואיכות הסביבה, נדרשה העירייה ממילא על ידי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר להקים את מכון הטיהור החדש, גם אלמלא הבנייה החדשה בעיר.

משרד הפנים מתיר, בנסיבות כאלה, לשתף גם את התושבים הוותיקים בעלות של הקמת הפרוייקט, בכפוף להפחתת תשלומי-עבר והתחשבות אולי גם בשיקולים רלבנטיים נוספים.

במצב דברים זה התבקש הסבר מהמשיבה, על מנת להראות כי החלטתה להשית את מלוא העלות של הקמת מכון הטיהור על התושבים החדשים בלבד, מושתתת של שיקולים ענייניים ומצוייה במיתחם הסבירות.

אולם המשיבה פטרה טענה זו של העוררות כלאחר יד, כטענה "בלתי רלבנטית", ולא נתנה עליה כל תשובה עניינית, לגופה.

בדרך כלל יימנע ביהמ"ש מלהתערב בשיקול דעתה ובהחלטותיה של הרשות, "והוא אך בוחן את ההחלטה העומדת לביקורת ומבקש להשתכנע כי החלטה זו נופלת במיתחם הסבירות" (מתוך פס"ד ארגון הקבלנים חולון, פ"ד נ"ח (5), בעמ' 946). עוד נאמר שם כי התערבות ביהמ"ש בהחלטה של רשות מינהלית תיעשה רק כאשר הסטייה ממיתחם הסבירות היא קיצונית (הלכות אלה נקבעו כמובן אף בפסקי דין רבים נוספים).

20. על פי כל המפורט לעיל, אנו מקבלים את טענת העוררות כי החלטתה של העירייה להשית את מלוא העלות של מכון הטיהור החדש על התושבים החדשים בלבד, נגועה בהפלייה פסולה, בשל החלוקה הבלתי שיוויונית של הנטל, ללא הצדקה.

אין בפי המשיבה כל הסבר ענייני לאותה החלטה, והיא לא הציגה כל טעם סביר ומוצדק לגביה. אנו סבורים כי החלטה זו של המשיבה סוטה באופן מהותי וקיצוני ממיתחם הסבירות, ועל כן אינה יכולה לעמוד.

לפיכך אנו מקבלים את העררים ומבטלים את דרישות התשלום שהוצאו לעוררות להיטל ביוב-מכון טיהור, שהן מושא העררים דנן.

[הערה: ע"א 276/02, שנסב תחילה על דרישות תשלום לגבי 13 בניינים, צומצם ל- 11 בניינים, לאחר שהוסכם בין הצדדים לדחות את הערר לגבי שניים מן הבניינים, כך שהחלטה זו חלה רק על 11 המבנים שנותרו מושא ערר זה].

ככל שהעוררות שילמו את הסכומים על פי דרישות התשלום, תשיב להם המשיבה סכומים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם.

טענות לגבי הנחות העבודה שבתחשיבי ההיטל

21. להלן נדון במספר טענות נוספות שהועלו ונדונו בהרחבה במהלך הדיון בעררים. החלטנו לעשות כן, למרות החלטתנו לקבל את העררים בשל ההפלייה הפסולה שבאי-חלוקת הנטל של עלות מכון הטיהור. הטעם לכך הוא כי מדובר בטענות מהותיות כנגד תעריפי היטל הביוב, לא רק של מכון הטיהור, אשר הוצגו ונדונו בהרחבה בשמיעת ההוכחות. לפיכך מצאנו לנכון לדון בטענות הללו ולכלול בהחלטה זו את מסקנותינו לגביהן.

נפתח בשלוש טענות עיקריות לגבי הנחות העבודה שבתחשיבי ההיטל:

א. הנחת העבודה בתחשיב 2003 היתה כי ימומשו רק 75% מתוך "פוטנציאל התב"ע", שהוא פוטנציאל השטחים שניתן לבנות, על פי תכניות בניין עיר הרלבנטיות (תב"ע), ולא 100% של הפוטנציאל. בהתאם לכך קטן מספר המטרים הרבועים שבמכנה השבר, וכפועל יוצא - התעריף ל-מ"ר גבוה משהיה, לו הובאו בחשבון 100% של פוטנציאל התב"ע.

לעומת זאת טוען ד"ר דוכין כי אין זה נכון לנהוג כך, כיוון שהניסיון מראה כי במקרים רבים אין ממומשים 100% של פוטנציאל התב"ע, במיוחד בתקופות של שפל בבנייה. אם מכנה השבר ייבנה על ההנחה של 100% מימוש, יש חשש של ממש שהתעריף יהיה נמוך מדי, ויווצר גירעון תקציבי הולך ומעמיק.

ב. אופן הפריסה, לאורך שנות התחשיב, של הגדילה בהיקף הבנייה בעיר: בתחשיבים שבהם עסקינן ננקט אופן פריסה משתנה, היינו - מספר המטרים הרבועים של הבנייה, שנוספים מידי שנה, לא חולק באופן שווה לאורך כל שנות התחשיב. בתחשיב 2003 הוא קטן יותר בשנים הראשונות וגדל בשנים שלאחר מכן, וההיפך מכך - בתחשיב 1993: גדילה רבה יותר של הבנייה בשנים הראשונות, וקטנה יותר - בשנים שלאחר מכן.

לעומת זאת גורס ד"ר בר גור פריסה לניארית של גדילת הבנייה, היינו - חלוקת סך-כל מספר המטרים הרבועים, שצפויים להיווסף לאורך שנות התחשיב, במספר השנים, והוספה של הגדילה בבנייה בהיקף שווה לכל שנה.

אופן הפריסה שננקט בתחשיב 2003 מביא לתוצאה של תעריף-היטל גבוה יותר מאשר בפריסה לניארית של גדילת הבנייה. ד"ר בר גור טוען כי אין הצדקה לפריסה משתנה, דבר שמעלה את תעריף ההיטל מעבר לתעריף שנדרש לצורך משק ביוב מאוזן.

לעומת זאת גורס ד"ר דוכין כי הצטברות הנסיבות של שפל בבנייה, בשנים הראשונות של תקופת התחשיב, ביחד עם הצורך לבצע את עיקר ההשקעות בשנים הללו, הצריכו חישוב משתנה, ותואם יותר את המציאות, לגבי קצב הגדילה של הבנייה. גובה תעריף ההיטל, שהוא פועל יוצא של מודל-תחשיב זה, נחוץ כדי לכסות את ההוצאות על מערכת הביוב באופן שישמור על איזון במשק הביוב.

ג. נושא ההשקעות במערכת הביוב (מונה השבר): ד"ר בר גור טוען שהיקף ההשקעות, על פי תחשיב 2003, עולה ביותר מפי שניים על היקף ההשקעות במערכת הביוב בהתאם לתכנית האב. עוד טוען הוא כי ריכוז חלק הארי של היקף ההשקעות בשנתיים-שלוש הראשונות של תקופת התחשיב, במקום לפזרן על פני שנים רבות יותר, גרם לגירעון מצטבר במשק הביוב, לאורך כל תקופת התחשיב; ואף זאת בניגוד לפיזור ההשקעות על פני השנים, על פי תכנית האב.

ד"ר בר גור טוען כי לו פוזרו ההשקעות לאורך השנים, ניתן היה לחסוך כמה עשרות מיליוני שקלים מתוך העלות שבמונה השבר (בעיקר - הוצאות מימון). ד"ר בר גור טוען כי טיפול שגוי זה בהשקעות הוא אחד הגורמים לכך שתעריף היטל הביוב גבוה באופן מלאכותי, הרבה מעל לנדרש לשם כיסוי הוצאות מערכת הביוב, לו נעשה תחשיב נכון לגבי היקף ההשקעות ולגבי פיזורן.

לעומת זאת טוען ד"ר דוכין כי היה צורך בחלק העיקרי של ההשקעות בשנים הראשונות של תקופת התחשיב, בשל כך שמדובר בתשתיות-על, אשר ההשקעה בהן אינה ניתנת לחלוקה. המרכיב היחיד של מערכת הביוב, שלגביו ניתן לפזר את ההשקעה, הם ביבים ציבוריים, ולגביהם פוזרו ההשקעות. לגבי יתר מרכיבי מערכת הביוב, שתופסים את מרבית ההשקעות, לא היתה אפשרות מעשית לפזר את ההשקעות על פני שנים רבות יותר.

22. לגבי תחזית היקף הבנייה:

ד"ר בר גור חזר בו אמנם מהעירוב שנקט בין תחזית היקף הבנייה הצפוייה לבין תחזית היקף הגבייה של היטל הביוב (ראו סעיף 2.3 של חוות דעתו, לעומת דבריו בעמ' 21 לפר'); אולם נותר בדעתו כי תחזית היקף הבנייה צריכה לעמוד על 100% פוטנציאל התב"ע, ואין הצדקה לנקוט "אמצעי זהירות" של הבאה בחשבון של שיעור מימוש בנייה פחות ממלוא פוטנציאל התב"ע: "לשיטתי יש להכניס למכנה 100% שטח חזוי. אין הנחייה אחרת בשום מקום" (בעמ' 18 לפר'; ודברים דומים, בעמ' 58 לפר').

לעומתו טוען ד"ר דוכין: "השכל הישר (ובמקרה זה גם הניסיון המר של השפל בבנייה) גורס, בניגוד לכך, כי יש לקחת מקדם ביטחון סביר לגבי מימוש תחזית הבנייה, כדי להימנע מגירעון תקציבי הולך ומעמיק בעתיד" (סעיף 1.2 של חוות דעתו).

על פי חישובו של ב"כ העוררות (בסעיפים 1.17, 1.18, 1.24, 1.25 של סיכומיו), לו נכלל במכנה השבר היקף בנייה חזוי של 100% פוטנציאל תב"ע, היה הדבר מביא להפחתת תעריף היטל הביוב בשיעור של כ- 21.8% שהוא שיעור משמעותי.

השאלה היא: האם תעריף מופחת כזה יספיק כדי לכסות את הגירעון המצטבר, בעיקר של הוצאות המימון, כתוצאה מכך שהיקף המימוש של הבנייה יהיה בפועל קטן במידה ניכרת מכפי שחושב בתחשיב.

ד"ר דוכין הסביר את החשיבות שבעריכת התחשיב לפי תחזית ריאלית של גדילת הבנייה, לבל יווצר גירעון עמוק בשל הוצאות המימון: "... בהלוואה אין הוצאות מימון. ההלוואה ניתנת, ובהלוואה כבר גלומה הריבית. אם נוצר פער בין תחזית התקבולים, שנובעת מתחזית הבנייה, לבין החזרי ההלוואות, נוצרות הוצאות מימון נוספות" (בעמ' 97 לפר').

לד"ר בר גור לא היתה תשובה לשאלה: כיצד תתגבר העירייה על הוצאות המימון הגדלות ועל הגירעון, בשנים שבהן יווצר פער בהחזרי ההלוואות, בשל ההבאה בחשבון של מטראז' בנייה גבוה באופן בלתי ריאלי. הוא השיב לשאלה זו: "כאן יצטרכו לפתור את זה" (בעמ' 58 לפר'). למותר לומר כי אין בתשובה כזאת כדי לשכנע כי הפתרון הנכון אינו על פי גישתו של ד"ר דוכין, היינו: להביא בחשבון היקף בנייה ריאלי, ובעקבותיו - תעריף היטל ביוב שמתוחשב באופן שמגדיל את הסיכוי לכיסוי הוצאות מערכת הביוב באמצעות ההיטל.

ד"ר דוכין עומת עם כך שבתחשיב אשקלון, שנערך על ידו, וכן בתחשיב 1993, לא נלקח כל "מקדם ביטחון" בתחזית הבנייה הצפוייה. הוא השיב כי בשני התחשיבים הללו ההתייחסות היתה לנתון של היקף הבנייה הצפוייה בפועל, כפי שנמסר לעורכי התחשיבים על ידי מהנדס העיר. ד"ר דוכין העיד כי רק כשנערך תחשיב 2003 דרשה חב' "יוזמה" לייחס את תחזית הבנייה הצפוייה בפועל אל פוטנציאל התב"ע, ולכן בתחשיב זה נלקח אותו מקדם ביטחון, בעוד שבשני התחשיבים האחרים לא נדרש ייחוס של הבנייה הצפוייה בפועל אל פוטנציאל התב"ע, ועל כן לא היה צורך ב"מקדם" כזה בתחשיבים הללו (ראו עדותו של ד"ר דוכין, בעמ' 85; 88; 125 - 126 לפר').

ב"כ העוררות טען כי אין אסמכתא להבאה בחשבון של 75% בלבד מפוטנציאל התב"ע וכי הדבר מנוגד לאמור בסעיף ג' 2 של הנחיות של משרד הפנים, משנת 1973, בדבר אופן עריכת תחשיב היטל ביוב ברשויות המקומיות (המוצג ת/ 2; להלן: הנחיות משרד הפנים 1973).

באותו סעיף נאמר: "בחישוב ההכנסות הצפויות מן ההיטל על בנייה יש להתחשב בכל הבנייה (כולל בנייה ציבורית ותעשייה) שתהיה ברשות המקומית ושעתידה להתחבר למערכת הביוב שלגביה חושבו ההוצאות".

איננו בטוחים אם הפרשנות היחידה הנכונה לדברים אלה היא התחשבות במלוא פוטנציאל התב"ע, או שנכון יותר לפרשם כהנחייה להתחשב בכל הבנייה שתהיה בפועל ברשות המקומית, בנייה שתחובר למערכת הביוב. פרשנות אחרונה זו נתמכת על ידי הדגש על סוגי הבנייה שבסוגריים, בטקסט ההנחייה "(כולל בנייה ציבורית ותעשייה)".

ב"כ העוררות טען כי הנחיות משרד הפנים 1973 עמדו בתוקפן גם בשנות ה- 90 וגם לאחר מכן, עד שהוחלפו על ידי נוהל שהוציא משרד הפנים בשנת 2006: "נוהל עריכת תחשיב היטל ביוב ברשויות המקומיות" (המוצג נ/ 1; להלן: נוהל משרד הפנים 2006). אולם כנגד טענה זו עומדת עדותו של המומחה מטעם העוררות-עצמן, ד"ר בר גור, ולפיה החל מנובמבר 1994 נכנס לתוקף קובץ נוהלים, שהוכן על ידי מינהלת הביוב הארצית, בתקופה שד"ר בר גור כיהן בה ככלכלן ראשי. שמו של נוהל זה היה: "מדריך להכנת חוקי עזר, אגרות והיטלים", והוא שימש בידי אנשי מינהלת הביוב כ- "תנ"ך" לבדיקת היטלים ואגרות ברשויות המקומיות, ובהם היטלי ביוב (עדות ד"ר בר גור, בעמ' 8 לפר').

גם בנוהלי המינהל לתקצוב ופיתוח משנת 2005 (נספח 2 לחוות דעתו של ד"ר דוכין; נזכרו בסעיף 12 לעיל), בסעיף ה' 3 של הנוהל, יש הנחייה ליידע את משרד הפנים "על מה מסתמכת התחזית לאחוז המימוש של זכויות בנייה שאושרו בתכניות בינוי" (ההדגשה אינה במקור).

מכאן עולה כי לפחות בשנת 2005 כבר היה נהוג להתחשב, במסגרת תחשיבי היטלים, באחוז המימוש של זכויות בנייה על פי תב"עות מאושרות. לו היתה המציאות מצביעה על מימוש, בדרך כלל, של מלוא הבנייה על פי פוטנציאל התב"ע, לא היה מקום לדבר על תחזית של "אחוז מימוש" של זכויות מתוך פוטנציאל התב"ע.

עולה איפוא כי הנחיות משרד הפנים 1973 לא היו ההנחיות הפנימיות היחידות שהיו קיימות במשך כשלושים שנה, כפי שטוען ב"כ העוררות (ד"ר דוכין העיד, בעמ' 85 לפר', כי הוא לא ידע כלל על קיומן של ההנחיות הללו).

גם בסעיף 8.3 של נוהל משרד הפנים 2006 יש הכרה באפשרות שהמטראז' לחיוב, במכנה השבר, לא יהיה במלוא ההיקף של פוטנציאל התב"ע: "במקרה של הערכת הגורמים המוסמכים ברשות המקומית, כי לא כל זכויות הבנייה המופיעות בתב"עות אכן ימומשו, ניתן להקטין את בסיס החיוב בהתאם לתחזית, אך יש להקפיד על היחס בין בסיס החיוב שייקבע לאומדן עלויות ההשקעה בתשתיות".

ד"ר דוכין העיד כי ההנחיות שפורסמו בנוהל משרד הפנים 2006 היו נהוגות על ידי גורמי-הבקרה של משרד הפנים גם בשנים שקדמו לפרסומו של נוהל זה, ועורכי תחשיבי ההיטלים נדרשו לפעול על פיהן. ב"כ העוררות מבקש לדחות עדות זו על מעין "תורה בעל-פה" שהפכה ל"תורה שבכתב", אך מצב דברים כזה הוא שכיח במציאות, ומדובר בהנחיות פנימיות ולא בדברי חקיקה.

על פי האמור לעיל, התחשבות בתחזית בנייה מצומצמת ממלוא פוטנציאל התב"ע היא הנחת-עבודה מוכרת ואפשרית.

לאחר שעיינו בחוות דעתם של שני המומחים ושמענו את עדויותיהם, לא שוכנענו מעמדתו של ד"ר בר גור: בתחשיבים רבים של היטל ביוב, שנדונו לפנינו בשנים האחרונות, נלקח בחשבון פוטנציאל בנייה בשיעור של פחות מ- 100%, כיוון שניסיון שהצטבר במשך עשרות שנים מראה שתכופות אין ממומש מלוא פוטנציאל התב"ע. לפיכך, אם יועמד מכנה השבר על 100% של פוטנציאל התב"ע, עלול תעריף היטל הביוב להיות נמוך מדי, והפועל היוצא - גירעון במשק הביוב. ד"ר בר גור אישר בעדותו (בעמ' 26 לפר'), כי זו תהיה התוצאה אם פוטנציאל התב"ע לא ימומש במלואו. ד"ר בר גור לא המציא נתונים שמראים כי השכיח הוא שפוטנציאל התב"ע כן ממומש במלואו. על כן לא שוכנענו מעמדתו כי אין צורך כלל במקדם ביטחון שיתחשב באפשרות, אשר הוכיחה עצמה במציאות, כי לא יהיה מימוש בפועל של מלוא פוטנציאל התב"ע.

לעומת זאת, ד"ר דוכין הסתמך על נתוני תחזית בנייה שקיבל ממהנדס העיר ואשר עמדו גם בביקורת חברת הבקרה מטעם משרד הפנים. לא מצאנו פגם בנטילת מקדם הביטחון של התחשבות ב- 75% של פוטנציאל התב"ע.

על כן אנו דוחים את עמדתו של ד"ר בר גור, כי יש להגדיל את מכנה השבר על ידי הוספת שיעור של 25% להיקף הבנייה.

23. נושא נוסף שבמחלוקת בין המומחים הוא אופן הפריסה של גדילת הבנייה: האם יש לערכו באופן לניארי, בכמות שווה מידי שנה, כעמדתו של ד"ר בר גור; או באופן משתנה - בין "פרוגרסיבי" ובין "רגרסיבי" - כעמדתו של ד"ר דוכין.

בהנחיות משרד הפנים, הן משנת 1973 והן משנת 2006, אין הנחייה מפורשת בעניין זה.

ד"ר בר גור טוען כי הדרך הטבעית והנכונה היא להוסיף מידי שנה כמות שווה של בנייה חדשה, עד תום מלוא פוטנציאל התב"ע, לאורך שנות התחשיב. לעומת זאת טוען ד"ר דוכין כי נכון יותר להתחשב בשפל או בגיאות במשק הבנייה, ובהתאם לכך - להוסיף מידי שנה כמות משתנה של מטראז' של בנייה חדשה, באופן שישקף במידה קרובה יותר למציאות את סכומי היטל הביוב שניתן יהיה לגבות מידי שנה. ואמנם, בתחשיב 2003 נקט משרד דוכין שיטה "פרוגרסיבית": הוספת פחות מטראז' בנייה בשנים הראשונות, ומטראז' גבוה יותר - בשנים שלאחר מכן.

ב"כ העוררות מצביע על כך שבתחשיב אשקלון נקט ד"ר דוכין גישה הפוכה, של פריסה לניארית, ואף הציג אותה בטקסט התחשיב (בעמ' 13 ובעמ' 24) כהנחת-עבודה כללית שיש לנקוט. הגישה שנקט ד"ר דוכין בתחשיב אשקלון זהה איפוא לגישתו של ד"ר בר גור, והנה - בתחשיב 2003 נקט ד"ר דוכין גישה הפוכה, מבלי שנתן כל "אסמכתא" או הסבר מדוע שינה את טעמו בנושא זה באופן כה מהותי. ב"כ העוררות סבור כי ההסבר טמון ב"מגמה", לשיטתו, אשר בתחשיב 2003: לתת לגיטימציה לתעריף גבוה מדי של היטל הביוב. במה דברים אמורים? ההשלכות של השוני באופן פריסת הבנייה על גובה תעריף ההיטל מתבטאות בעיקר בהוצאות מימון של ההלוואות, אשר הרשות המקומית נטלה לשם ביצוע ההשקעות במערכת הביוב. במקרה דנן היה צורך לבצע את מרבית ההשקעות בשנים הראשונות של תקופת התחשיב. ככל שתוספת הבנייה שתחושב לגבי שנים אלה תהיה קטנה יותר, כך יגדל ההיקף של הלוואות-הגישור הנדרשות, ויגדלו הוצאות המימון לגביהן, לעומת הוצאות מימון נמוכות יותר, שהיו מחושבות לו נוספה מידי שנה למטראז' הבנוי תוספת על פי העיקרון הלניארי. ב"כ העוררות טוען כי הפריסה "הפרוגרסיבית" של הבנייה, שנקט משרד דוכין בתחשיב 2003 - ואשר משמעותה היא "הסטה" של עיקר היקף-הגבייה של היטל הביוב לשנים האחרונות של תקופת התחשיב, בעוד שעיקר ההוצאות מבוצעות בשנים הראשונות - היא בלתי תקינה ונועדה "לנפח" באופן מלאכותי את הוצאות המימון שבמונה השבר, על מנת לתת הכשר לתעריף היטל הביוב הגבוה מדי, על פי חוק העזר.

מנגד טוען ד"ר דוכין כי לנוכח השפל המתמשך בענף הבנייה, יש צורך להתחשב במציאות זו, שבה תוספת הבנייה בשנות השפל היא נמוכה. ד"ר דוכין טוען כי תיחשוב של גדילה לניארית בבנייה, תוך התעלמות מהמציאות של שנות השפל בענף הבנייה - תופעה שהוא מדגיש בסעיפים 1.2 ו - 1.3 של חוות דעתו - ואי נטילת מקדם ביטחון סביר לגבי מימוש בנייה, עלולים לגרום לגירעון תקציבי הולך ומעמיק, שיקשה להיחלץ ממנו.

הגישה של תיחשוב על פי תוספת בנייה שנתית משתנה (ולא לניארית) - שמתחשבת במצב בענף הבנייה בתקופת עריכת התחשיב - אינה ייחודית לד"ר דוכין. היא ננקטה גם על ידי עורכי תחשיב 1993, אם כי ב"כיוון ההפוך", ביחס לתחשיב 2003: בשנת 1993 היתה גיאות בענף הבנייה (עדות ד"ר דוכין, בעמ' 89 לפר'); ובהתאם לכך נקט עורך תחשיב 1993 פריסה "רגרסיבית" של תוספת הבנייה מידי שנה, היינו: כמות גבוהה יותר של תוספת בנייה בשנים הראשונות מאשר בשנים שלאחר מכן (ראו בעמודת גידול הבנייה בתחשיב 1993, מסמך ז' בתיק המוצגים של המשיבה).

ד"ר דוכין מאשר (בעמ' 120 לפר') כי פריסה לניארית של תוספות הבנייה תביא לתוצאה של תעריף נמוך יותר של היטל הביוב, מאשר פריסה משתנה. השאלה היא, כמובן, אם התעריף הנמוך יותר, שמתקבל מאופן חישוב שבו תוספות הבנייה הן לניאריות, יספיק כדי למנוע גירעון מצטבר במשק הביוב, אם תוספות הבנייה במציאות יהיו משתנות ותנודתיות.

אפשר כי שתי העמדות בעניין אופן הפריסה של תוספות הבנייה הן לגיטימיות, ואפשר כי הלגיטימיות של כל אחת מהן צריכה להיגזר מהמציאות הידועה או החזוייה בענף הבנייה, לפחות בשנים הראשונות של תקופת התחשיב. כלומר, כאשר יש תקופה של יציבות בענף הבנייה, אפשר שנכון יהיה לנקוט בתחשיב תוספת בנייה "לניארית". לעומת זאת, כאשר יש תנודות בענף הבנייה, ובמיוחד כשיש תקופת שפל, נראה כי לא יהא זה נכון להתעלם ממציאות זו ולהביא בחשבון תוספות בנייה שנתיות גדולות מאלה שצפויות בפועל, דבר שעלול ליצור גירעון מצטבר במשק הביוב.

עוד יש לזכור כי בכל תחשיב נשקלים, בין היתר, הנתונים הספציפיים של היישוב או העיר, שעבורם נערך התחשיב. אפשר שפריסה לניארית התאימה למכלול הנתונים לגבי אשקלון, בשנת 1998, אך לא התאימה לכפר סבא, בשנת 2003, במיוחד בשל השפל העמוק בענף הבנייה, שעליו עומד ד"ר דוכין בחוות דעתו. כפי שצויין, בשנת 1993 שררה גיאות בענף הבנייה, ובהתאם לכך נקטו עורכי תחשיב 1993 פריסה משתנה "רגרסיבית".

לסיכום עניין זה, לא מצאנו פגם בפריסת הבנייה המשתנה שננקטה בתחשיב 2003.

24. נקודת מחלוקת נוספת נסבה על עניין פריסת ההשקעות שבמונה השבר: אין מחלוקת כי חלק מהותי של מרכיבי מערכת הביוב אינו "חליק", היינו - אין ניתן להפריד אותו למרכיבים אשר ניתן לפרוס את בנייתם ואת ההשקעה בהם, וכי למעשה המרכיב ה"חליק" הוא רק ביב ציבורי. אף ד"ר בר גור אישר בעדותו (בעמ' 11 - 12 לפר') כי הקמת מכון הטיהור מצריכה השקעה ראשונית של סכומים גדולים, וכי זו "מערכת בלתי חליקה" (ראו גם דבריו בעמ' 31 לפר' וכן בעמ' 50 - בעניין שידרוג מכון הטיהור לטיפול שלישוני. ראו אף הודעת ב"כ המשיבה, בעמ' 50 לפר', בעניין מהות השינויים במכון הטיהור; וכן עדות ד"ר דוכין, בעמ' 127 לפר'; ואף פרק 10 לסיכומיו של ב"כ העוררות).

ב"כ העוררות טוען כי לא היתה הצדקה לרכז את כל ההשקעות רק בשנים הראשונות של תקופת התחשיב, דבר שמגדיל את הוצאות המימון, במיוחד כאשר בד בבד עם ריכוז זה של ההשקעות חושבה גדילת הבנייה באופן משתנה-"פרוגרסיבי", עם כמות קטנה של תוספת-בנייה בשנים הראשונות. הצירוף של שתי הנחות-העבודה הללו גרם, לטענת ב"כ העוררות, להגדלה בלתי מוצדקת של הוצאות המימון שבמונה השבר.

[הערה: ד"ר בר גור מבקר גם את ההשקעות עצמן, בטענה שחלק מהן מיותרות (למשל,

בעמ' 26 - 27 לפר'), אך אין זה בתחום ענייננו לערוך ביקורת כלכלית או אחרת על עצם הצורך במרכיב כזה או אחר בהשקעות. ד"ר בר גור אינו חולק על כך שההשקעות בוצעו בפועל (ראו למשל בעמ' 50 לפר'), ועל כן יש צורך לכסותן].

ב"כ העוררות טוען כי גם אם המרכיב של ביב ציבורי הוא היחיד שניתן לחלוקה ולפריסה, הרי מרכיב זה מהווה כ- 26% מסך ההשקעות, שהוא שיעור ניכר. לטענתו, היה צריך לפרוס את ההשקעות, ולו בביב ציבורי, על פני יותר משלוש שנים ולהפחית על ידי כך את הוצאות המימון. זו טענה כללית מכדי לאפשר ממצא עובדתי בדבר השפעה מהותית על גובה תעריף ההיטל. בהנחה שגם חלק מהביבים הציבוריים היה צורך לבנות בשנים הראשונות של תקופת התחשיב - לא ברור איזה שיעור מתוך מרכיב זה היה צריך, לטענת העוררות, לפרוס לשנים מאוחרות יותר; לכמה שנים ובאיזה אופן של פריסה; ומה שיעור ההפחתה בתעריף ההיטל שיכול לנבוע מכך. בהעדר פרטים ספציפיים בעניין זה, אין ניתן להגיע למסקנה כי אי פריסה של השקעות במרכיב הביב הציבורי גרמה להעלאת הוצאות המימון באופן שגוי, עד כדי השפעה משמעותית על גובה התעריף.

טענה נוספת של ב"כ העוררות היא כי מההוצאות שבמונה השבר לא נוכה מענק שקיבלה העירייה להקמת מכון הטיהור. ד"ר בר גור סומך את טענת המענק על מסמך שצורף כנספח 6 לחוות דעתו (בנספח זה שלושה דפים. רק בראשון בהם מצויין מענק, ובשני הדפים האחרים רשומות רק הלוואות). אותו עמוד ראשון הוא דף חלק שבראשו מודפס: "הלוואות ומענקים למכון טיהור כפר -סבא הוד-השרון", ומתחת לכותרת זו טורים שונים שבהם נרשמו סכומי הלוואות ומענקים. ד"ר בר גור אינו מציין מאיזה מסמך נלקח דף זה; מי הגורם שכתב נתונים אלה; מתי כתב אותם ועל סמך מה; האם סכומי ההלוואות והמענקים שרשומים שם הם בתכנון, או שבוצעו בפועל; וכד'. ד"ר בר גור אינו מציין זאת גם במסגרת הביאורים שבחוות דעתו (ביאור א - 1.4). אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה כי אותו מסמך עלום, נספח 6 לחוות הדעת של ד"ר בר גור, אינו יכול לשמש אסמכתא לקבלת מענקים. ב"כ המשיבה מפנים, בסעיף 132 של סיכומיהם, לדברי סגן ראש העיר, מר עמירם מילר, בפרוטוקול ישיבה מיום 1.11.95, ולפיהם קיבלה המשיבה מהמדינה הלוואות ו"חלק מענק", אך המענק בוטל (או הופסק) בשנת 1996 (הפרוטוקול מצוי במסמכי ט' בתיק המוצגים של המשיבה). ב"כ העוררות טוען בסיכומי התגובה שלו, כי דברים אלה תואמים דווקא את הנתונים שבנספח 6 לחוות דעתו של ד"ר בר גור, אך כאמור, אותו דף עלום אינו יכול לשמש אסמכתא, ולא הוצגה כל אסמכתא אילו מענקים התקבלו בפועל. בהעדר נתונים ואסמכתאות ברורות, אין בידינו לקבוע כי ניתן בפועל מענק שהיה צריך לנכות ממונה השבר, באופן שהיה בניכוי כזה כדי להשפיע באופן משמעותי על תעריף היטל הביוב.

ב"כ העוררות טען עוד כי קצב ההשקעות על פי תחשיב 2003 אינו תואם גם את קצב ההשקעות המפוזר יותר, שעל פי תכנית האב (מסמך י"ח בתיק המוצגים של המשיבה). נוסף על כך טען ב"כ העוררות כי בתחשיב 2003 היקף ההשקעות ברכיבי מערכת הביוב: ביבים ציבוריים וביבים מאספים הוא גדול בהרבה מזה שבתכנית האב, לגבי אותם רכיבים, והדבר מצביע על הגדלה באופן בלתי תקין של מרכיב ההוצאות, בתחשיב 2003. ב"כ המשיבה טוענים בסיכומיהם כי אין אפשרות להשוות בין תחשיב 2003 לבין תכנית האב, בשל מהותן המקצועית השונה של שתי העבודות הללו.

במסגרת החלטה זו לא נכנסנו לעובי הקורה של הטענות שנוגעות לתכנית האב, כיוון שההחלטה מתמקדת בהיטל מכון הטיהור, שעליו נסבו העררים שבכותרת; ואילו תכנית האב אינה עוסקת כלל במכון הטיהור (ראו בעמ' 8 של תכנית האב). על כן לא נדון כאן בטענות שמתייחסות לתכנית האב.

לסיכום נושא זה, לא מצאנו פגם בחישוב ובאופן הפריסה של ההשקעות בתחשיבים שבהם עסקינן ולא מצאנו כי יש בעניין זה כדי להשליך על תעריף מכון הטיהור.

טענות נוספות

25. נדון כעת בקצרה בטענות של העוררות לגבי מספר נושאים נוספים, אשר לשיטתן היו צריכים להביא להפחתת תעריף ההיטל.

הראשון בהם - עניין המידה של "יחידת דיור" (יח"ד) בתחשיב 1993: ב"כ העוררות טוען כי מספר המטרים במכנה השבר, בתחשיב 1993, נקבע על פי אמת המידה של מספר יחידות הדיור, ולפי שטח של 100 מ"ר ליחידת דיור. העוררות טוענות כי שטח זה קטן מדי, כיוון ששטחה הממוצע של יחידת דיור היה בשנות ה- 90 גדול מ- 100 מ"ר ועמד על 150 מ"ר.

בהתאם לכך צריך היה מכנה השבר להיות גדול יותר; וכפועל יוצא צריך תעריף ההיטל לקטון.

בתחשיב 2003 יחידת המידה היא מ"ר, ולא "יחידת דיור", אך ב"כ העוררות טוען כי המעבר מ"יחידת הדיור" של תחשיב 1993 אל מספר ה-מ"ר, בתחשיב 2003, נעשה על פי 100 מ"ר פר "יחידת דיור", חלף 150 מ"ר, כפי שהיה צריך להיעשות, ועל כן נותר בעינו העיוות של מספר קטן מדי במכנה השבר, ותעריף-היטל גבוה מדי, כתוצאה מכך.

את הטענה כי שטח יחידת דיור חושב כ- 100 מ"ר סומך ד"ר בר גור על מסמך פרייס שנזכר בסעיף 9 לעיל. בסעיף 3 של מסמך פרייס נאמר: "גודל יחידה ממוצעת הוא 100 מ"ר, כאשר נכסים שאינם משמשים למגורים כלולים בנתונים על מספר היחידות".

ד"ר דוכין טוען כי פרשנותו של ד"ר בר גור, כאילו דברים אלה מתייחסים לגודל ממוצע של דירת מגורים, היא מוטעית לחלוטין. בעמ' 19 - 20 של חוות דעתו מסביר ד"ר דוכין כי תכנון קיבולת מכון הטיהור - בתחשיב 1993 - נעשה על בסיס תחזית של שטחי בנייה, הן למגורים

והן לשימושים אחרים. ד"ר דוכין מסביר כי הנתון של 100 מ"ר שימש כבסיס ליחידה של צריכת מים ששקולה לצריכת מים של ארבע נפשות, וזאת לצורך תחזית צריכת המים שנדרשה על מנת לקבוע את ספיקת השפכים שנגזרת מצריכת המים, ובהתאם לכך - לאמוד את ההשקעות שיידרשו במכון הטיהור (ראו אף בסעיף 28 לסיכומי ב"כ המשיבה).

ד"ר דוכין מסביר (בעמ' 20 של חוות דעתו) כי לנוכח השוני בין מהותם ויעודיהם של שטחי הבנייה השונים, לא ניתן היה לקבוע גודל ממוצע של "יחידת דיור" ולא ניתן היה להשתמש ביחידת-מידה שמתייחסת לגודל ממוצע של דירת מגורים. ד"ר דוכין כותב כי הכוונה ב- יח"ד היתה "ליחידות צריכת מים שקולות בכל מגזרי הבנייה במגמה לחשב את ספיקת השפכים הצפוייה בכל שנה בתקופת התחזית" (ההדגשה במקור; ראו אף בעדותו של ד"ר דוכין,

בעמ' 87, 119 ו- 127 לפר'). בהתאם לכך טוען ד"ר דוכין כי יש לדחות את פרשנותו של ד"ר בר גור למסמך פרייס, כאילו נובע ממנו אישור לכך שהמטראז' שבמכנה השבר, בתחשיב 1993, חושב על פי מכפלה של 100 מ"ר במספר יחידות דיור. טענה זו נתמכת גם בכך שבסיפא של סעיף 3 של מסמך פרייס מדובר בנכסים שאינם משמשים למגורים. הדבר תומך בפרשנות ולפיה "יחידת דיור" אינה מבטאת דירת מגורים אלא יחידה של צריכת מים.

ד"ר דוכין שולל אף את טענתו של ד"ר בר גור כי חישוב מטראז' הבנייה, לצורך תחשיב 2003, נעשה תוך "תרגום" או העברה של הנתון של "יחידת דיור" מתחשיב 1993. ד"ר דוכין העיד כי את מטראז' הבנייה, לצורך תחשיב 2003, הוא שאב מנתונים שמסר לו מהנדס העיר, מר מאיר, אשר רשם נתונים אלה בטבלה שבעמוד הראשון של הנספחים לתחשיב 2003.

בתחשיב 2003 לא נעשה, איפוא, "תרגום" - ליחידת מידה של מ"ר - על בסיס יחידת המידה של צריכת מים ששימשה בתחשיב 1993; אלא מספר ה- מ"ר של בנייה נשאב מהנתונים שמסר מהנדס העיר.

טענתו של ד"ר בר גור, כאילו מכנה השבר - הן בתחשיב 1993 והן בתחשיב 2003 - נמוך בעשרות אחוזים מהנכון, בשל כך שבוסס על מכפלה של יחידות דיור בשטח ממוצע של 100 מ"ר; טענה זו התבססה כל כולה על פרשנות של אותו משפט לאקוני שברישא של סעיף 3 של מסמך פרייס. אנו מקבלים את הסבריו של ד"ר דוכין, בחוות דעתו ובעדותו, כי פרשנות זו שגוייה. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענת העוררות כי די בעיוות, לשיטתן, לגבי הנתון של שטח ממוצע של דירת מגורים, כדי להראות כי המטראז' שבמכנה השבר - בשני התחשיבים שבהם מדובר - הוא קטן במידה משמעותית מהמטראז' הנכון, באופן שעניין זה כשלעצמו גרם לתעריף גבוה מדי של היטל הביוב.

26. עניין נוסף הוא שטחי החנייה: על פי חוק העזר נכללים שטחי חנייה בין השטחים המבונים, היינו - יש לחייבם בהיטל ביוב. בתחשיב 2003 (סעיף 3.2, בעמ' 15) נאמר כי השטחים המבונים כוללים שטחי שירות אך אינם כוללים שטחי חנייה. ד"ר דוכין מציין בחוות דעתו (בסעיף 1.8) כי בעת הכנת תחשיב 2003 אימצה עיריית כפר סבא את הנחיית משרד הפנים שלא לכלול שטחי חנייה בתחשיב היטל הביוב. בהתאם לכך לא נכללו שטחי חנייה במכנה השבר, בתחשיב 2003, כשטחים לחיוב בהיטל הביוב. לעומת זאת, הם כן נכללו כשטחים לחיוב בתחשיב 1993.

אין מחלוקת כי עריכת תחשיב 2003 לא הביאה לשינוי תעריפי היטל הביוב שבחוק העזר.

ב"כ העוררות טוען כי לא ייתכן שתעריפי היטל הביוב, שבעבר כללו חיוב בגין שטחי חנייה, ימשיכו להיות מתאימים גם לאחר ששטחי החנייה "נמחקו" ממכנה השבר; היינו - התקבולים מהם נגרעים, החל משנת 2003, מהכנסות משק הביוב. השמטתם של שטחי החנייה מהמטראז' שבמכנה השבר נעשתה, לשיטתו של ד"ר דוכין, בתחשיב 2003, לנוכח קבלת ההנחייה החדשה של משרד הפנים, אך שינוי זה לעומת העבר לא מצא ביטוי בשינוי התעריפים בחוק העזר. מכאן, טוען ב"כ העוררת, שהתעריף שהיה תקף בשנת 2003, היה גבוה מדי. לאחר השמטתם של שטחי החנייה ממכנה השבר נמצא - בתחשיב 2003 - כי התעריף הקיים תקין, ואין צורך לשנותו. משמעות הדבר היא כי אותו תעריף היה גבוה מדי לפני 2003, כאשר מספר המטרים שבמכנה השבר היה גדול יותר, כדי היקפם של שטחי החנייה (כך טוען אף ד"ר בר גור בביאור מס' ב - 1.1 בחוות דעתו). ב"כ העוררות מציג עניין זה כדוגמה מובהקת לאופן הבלתי תקין, לטענתו, שבו אושרה, על בסיס תחשיב 2003, תקפותם של תעריפי היטל הביוב הקיימים.

ד"ר דוכין עומת עם התמיהה שבהשמטת שטחי החנייה מתחשיב 2003, בניגוד להכללתם בתחשיב 1993, וזאת ללא שינוי בתעריף ההיטל; אך לא היתה בפיו תשובה עניינית לתמיהה זו (ראו בעמ' 116 - 117 לפר').

ניתן אולי ליישב את הפירכה לכאורה שבאישור התעריף הקיים, בשנת 2003, למרות השמטת שטחי החנייה, אם היקפם הכמותי של שטחי החנייה הוא כזה, שהשמטתם ממכנה השבר אין בה כדי להשפיע באופן משמעותי על המנה (שהיא תעריף ההיטל). איש מהצדדים לא המציא את הנתון המספרי הדרוש. ד"ר בר גור כותב בחוות דעתו כי אין ספק שלו נותרו שטחי החנייה במכנה השבר, היה תעריף ההיטל פוחת, אך הוא אינו תומך הצהרה זו בנתונים מספריים, ואין לפנינו ראייה כי פחיתת התעריף - רק בשל הותרת שטחי החנייה במכנה - היא עובדה שאין בה כל ספק. אף ד"ר דוכין לא טרח להמציא את הנתון בדבר היקף שטחי החנייה, ועניין זה נותר ללא אותו מידע. אנו מסכימים עם ב"כ העוררות, כי הדין והסדר הטוב חייבו תיקון של הגדרת השטחים לחיוב, בחוק העזר, על מנת לשקף אותה הנחייה של משרד הפנים בדבר השמטת שטחי החנייה. אולם תיקון המלל של ההגדרה לא היה בו כדי לשנות את העובדות ה"חשבונאיות".

בהעדר הנתונים הדרושים לגבי היקפם המספרי של שטחי החנייה ולגבי ההשלכה על תעריף ההיטל של השמטתם ממכנה השבר, אין לפנינו תשתית עובדתית שיהא בה כדי לבסס ממצא כי תעריפי היטל הביוב עד שנת 2003 היו גבוהים מדי, בשל הכללתם עד אז של שטחי החנייה במכנה השבר.

27. עניין נוסף - מבני ציבור: ד"ר בר גור מבקר את אי ההכללה, במכנה השבר, של שטחים של מבני ציבור, בהיקף של כ- 185,000 מ"ר. על פי הנחיות משרד הפנים 1973 (המוצג ת/ 2), יש לכלול שטחי ציבור בשטחים שמחוייבים בהיטל ביוב. ד"ר בר גור אינו חולק על כך שאין טעם לחשב גבייה של היטל ביוב משטחים של מבני ציבור, ששייכים לעירייה עצמה, אלא רק משטחים כאלה ששייכים לגופים אחרים (עדותו, בעמ' 14 - 15 לפר'). ד"ר בר גור אינו מביא את הנתון: כמה מתוך השטח האמור שייך לעירייה. ב"כ העוררות מדגיש בסיכומיו, לעניין זה, את בית החולים "מאיר", ששייך לקופת חולים כללית (סעיף 11.1 והערת שוליים 105), אך לא הוצג כל נתון אודות תוספות בנייה בבית החולים "מאיר" בתקופת התחשיב שבה מדובר. ד"ר בר גור עצמו ציין כי מדובר במטראז' בהיקף שולי (מה גם שאפשר כי חלק ממנו שייך לעירייה). לא שוכנענו כי יש בהפרש שולי זה כדי להשפיע על גובה תעריף ההיטל.

28. עניין נוסף - השתתפות המועצה האזורית דרום השרון במימון מכון הטיהור:

אין מחלוקת כי הבעלות על מכון הטיהור מתחלקת בין עיריית כפר סבא (69%) לבין עיריית הוד השרון (31%). בזמנו נערכו מגעים בין עיריית כפר סבא לבין המועצה האזורית דרום השרון (להלן: דרום השרון) בדבר התחברות של חלק מיישובי דרום השרון למכון הטיהור.

ד"ר בר גור צירף לחוות דעתו מסמך-מתווה בעניין זה שנערך באפריל 1998 על ידי מר שאול שטרייט, סמנכ"ל הנדסה במינהל לתשתיות ביוב במשרד התשתיות הלאומיות (נספח 5 לחוות הדעת). עוד צורפה לחוות דעתו של ד"ר בר גור טיוטה של הסכם בעניין זה, מדצמבר 1998 (נספח 16 לחוות הדעת). בטיוטת ההסכם מדובר על התחברות למכון הטיהור של עשרה יישובים וכן אזור תעשייה שבתחום דרום השרון. על פי סעיף 9 א' לטיוטת ההסכם, היתה דרום השרון אמורה לשלם עבור התחברות זו סכום של 7,236,250 ₪.

על בסיס טיוטת הסכם זו טוען ד"ר בר גור בחוות דעתו כי יש להפחית מההוצאות שבמונה השבר את הסכום של כ- 7 מיליון ₪ - התשלום על ידי דרום השרון - הפחתה שלא בוצעה בתחשיב.

מנגד כותב ד"ר דוכין בחוות דעתו (בסעיף 3.7) כי על פי הנתונים שנמסרו לו על ידי עיריית כפר סבא בעת הכנת תחשיב 2003 - התחברו רק מספר יישובים של דרום השרון אל מכון הטיהור. תמורת התחברות זו שילמה דרום השרון רק 350,000 ₪ כהשתתפותה בעלויות הפיתוח של מכון הטיהור. ד"ר דוכין טוען כי גם אם לא הופחת הסכום של 350,000 ₪ מההשקעות במכון הטיהור, הרי מדובר בסכום זניח שאין בו כדי להשפיע על תוצאת התחשיב.

במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר בר גור בעניין זה (בעמ' 51 - 52 לפר') טענה ב"כ המשיבה כי דרום השרון לא התחברה למכון הטיהור על פי המתכונת שבמתווה של מר שטרייט ושבטיוטת ההסכם שנזכרה לעיל, אלא בסופו של דבר התחברו שני יישובים בלבד (צופית וגן חיים). ד"ר בר גור, מצידו, הסתמך על מסמך-המתווה של מר שטרייט ועל טיוטת ההסכם עם דרום השרון - שניהם משנת 1998 - וסבר כי אותו מתווה אמנם בוצע בפועל, אך אישר כי אין בידו אסמכתא שכך אמנם נעשה (נכון לשנת 2003).

אין מחלוקת כי טיוטת ההסכם, נספח 16 לחוות הדעת של ד"ר בר גור, לא נחתמה ולא הוצגה כהסכם חתום ומחייב. למותר לומר כי כשמדובר בפרוייקט תשתית מסוג זה, בהיקף כספי של מיליוני שקלים, אין די בטיוטה של מתווה או של הסכם כבסיס מספיק לממצא עובדתי, כי אותה טיוטה - כמות שהיא - הפכה להסכם סופי ומחייב; מה גם שב"כ העירייה הצהירה ופירטה כי ההתחברות בפועל נעשתה בסופו של דבר לשני יישובים בלבד של דרום השרון.

אף ד"ר דוכין ציין, בסעיף 3.7 של חוות דעתו, את הנתונים שנמסרו לו בעניין זה על ידי עיריית כפר סבא, ואשר תואמים את ההיקף המצומצם של ההתחברות בפועל של דרום השרון למכון הטיהור, כפי שמסרה לנו ב"כ המשיבה. נכון שדבריה של ב"כ המשיבה אינם בגדר עדות, אך מאידך - אי אפשר להתעלם מדברים כאלה של ב"כ העירייה, שמוצהרים לפרוטוקול, אל מול הסתמכות של המומחה מטעם העוררות רק על מתווה ועל טיוטת-הסכם משנת 1998, כאשר בפועל לא בוצעה ההתחברות של דרום השרון בהתאם לאותו הסדר, אלא בהיקף מצומצם בהרבה. על כן איננו מקבלים את טענת ב"כ העוררות כי יש להפחית ממונה השבר סכום של למעלה מ- 7 מיליון ₪, אשר דרום השרון היתה אמורה לשלם עבור התחברות למכון הטיהור בהיקף שעליו דנו בשנת 1998.

סיכום

29. על פי המפורט לעיל, דחינו את טענותיהן של העוררות, הן לגבי הנחות העבודה שבתחשיבי 1993 ו- 2003 והן לגבי הנושאים האחרים, אשר לטענת העוררות פעלה בהם המשיבה שלא כשורה, באופן שגרם להעלאה בלתי מוצדקת בתעריפי היטל הביוב.

מבין טענותיהן הרבות של העוררות, קיבלנו את טענתן בדבר הפלייה פסולה באי-השיוויון שנהגה המשיבה בכך שהשיתה את היטל מכון הטיהור רק על התושבים החדשים, ובשל קבלת טענה זו ביטלנו את דרישות התשלום מושא העררים שבכותרת. זה החלק האופרטיבי של החלטתנו, שחל על הרכיב של היטל מכון הטיהור, אשר לגביו הוצאו דרישות התשלום האמורות.

למען הסר ספק: אם תחליט המשיבה לערוך תחשיב חדש לגבי העלויות של מכון הטיהור ומתקניו, באופן שגם התושבים הוותיקים ישותפו בהן; אזי אין בהחלטתנו זו כדי למנוע בעד המשיבה לשוב ולחייב את העוררות במרכיב מכון הטיהור של היטל הביוב, לאחר שהתעריף של מרכיב זה יתוקן בהתאם להחלטה זו.

דחינו, כאמור, את יתר טענותיהן של העוררות.

לנוכח קבלת העררים, מתייתר הצורך לברר פלוגתאות נוספות (סעיף 2 להחלטה בתום דיון ההוכחות, בעמ' 128 לפר').

לאור התוצאות שהגענו אליהן, אנו מחייבים את המשיבה לשלם לעוררות, יחדיו, הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

30. המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר א תשע"א, 15/02/2011, בהעדר הצדדים.