2. כנגד התובעת, גב' נלה המר, הוגש דו"ח בגין עבירת חנייה מיום 8.9.96. בקשתה של התובעת לבטל את הדו"ח נדחתה, והודעה על כך הומצאה לה. משלא שילמה התובעת את הקנס, נשלחה אליה, ביום 7.12.00, הודעת תשלום נוספת, אך התובעת לא שילמה את הקנס.

בשנת 2001 פנתה התובעת שוב אל העירייה בבקשה לבטל את הקנס. ביום 8.11.01 נשלחה אל התובעת תשובה מאגף הגבייה, כי התובע העירוני החליט, לפנים משורת הדין, להפחית את סכום החוב בגין הקנס ולהעמידו על סכום הקרן, בסך 130 ₪, ולהודעה זו צורף שובר לתשלום הקנס.

ביום 20.11.01 שילמה התובעת בבנק הפועלים את סכום הקנס, על פי אותו שובר, אך בשל תקלה כלשהי לא הועבר הדיווח על התשלום אל העירייה ולא נקלט אצלה.

3. ביום 21.8.07 בוצע בבית התובעת הליך גבייה של הוצאת מעוקלים. התובעת טוענת כי להליך זה לא קדם עיקול ברישום, וכי הופתעה לחלוטין מהליך הוצאת המעוקלים. ביום שבו בוצע הליך זה היה בעלה ז"ל של התובעת בבית החולים, על ערש דווי, ולמרבה הצער נפטר אותו יום. התובעת טוענת כי היא הופתעה על ידי הופעת המעקלים בביתה, כאשר הגיעה לשם כדי להצטייד במספר פריטים, כיוון ששהתה בבית החולים, לצד בעלה. התובעת טוענת כי הליך העיקול היה כוחני ואכזרי, וכי המעקלים לא שעו לטענתה, כי פרעה את סכום הקנס כשש שנים קודם לכן, ולטענתה - הציגה למעקלים קבלה על תשלום הקנס. על מנת למנוע הוצאת חפצים מביתה מסרה התובעת למעקלים שיק דחוי ע"ס 1725 ₪, למועד פירעון: 30.9.07, שאותו ביטלה לאחר מכן.

בתביעה דנן תבעה התובעת מהנתבעות 49,900 ₪, שעיקרם - פיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה כתוצאה מהליך העיקול.

הנתבעת 2 (הדס) הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 1 (העירייה).

4. הנתבעות טוענות כי משלא התקבל תשלום הקנס המופחת, נשלחו לתובעת התראות, בשנים 2002, 2004 ו- 2007, והתנהלה התכתבות בין הצדדים גם בשנת 2005 (המוצגים נ/ 1 ו- נ/ 2); אך התובעת לא הציגה את הקבלה המקורית לגבי תשלום הקנס שביצעה בשנת 2001.

הנתבעות טוענות כי הליך הוצאת המעוקלים בוצע, לאחר שביום 7.6.07 בוצע בבית התובעת עיקול ברישום, בנוכחותה, ועל כן יש לדחות את טענתה כאילו הופתעה מהליך הוצאת המעוקלים.

את השיק ע"ס 1725 ₪, שמסרה למעקלים, ביטלה התובעת לאחר מכן, והוא לא נגבה, ועל כן טוענות הנתבעות שהתובעת אינה זכאית להחזר הסכום האמור, כפי שתבעה בתביעה דנן.

עוד טוענות הנתבעות כי הן פעלו כדין לגביית סכום הקנס, אשר לדידן לא שולם, כיוון שלא התקבל אצלן, והתובעת לא הציגה את הקבלה המקורית בדבר ביצועו, למרות שבדיעבד הסתבר שקבלה זו היתה ברשותה. יש לציין כי הקבלה לא צורפה גם למכתבו של ב"כ התובעת אל הנתבעות, מיום 6.9.07, לאחר הליך העיקול. לתצהירה של התובעת צורף תצלום של קבלת התשלום, תצלום שאינו קריא, וצורף גם דף פירוט התנועות בחשבון הבנק שלה, ובו תועד ביצוע התשלום בסך 130 ₪, ביום 20.11.01. הנתבעות טוענות כי התובעת לא המציאה להן קודם לכן ראייה לביצוע התשלום.

על כן מבקשות הנתבעות לדחות את התביעה, ולחלופין - לזקוף לחובת התובעת אשם תורם משמעותי, משלא הציגה טעם מדוע לא המציאה, לאורך כל אותן שנים, את הקבלה בדבר ביצוע התשלום בשנת 2001.

5. מבצע העיקול, מר יוסי הראל, הכחיש בתצהירו את טענת התובעת, כי הוא ומלווהו התנהגו כלפיה בגסות רוח, בזלזול ובאופן ברוטלי ולא שעו לטענתה כי שילמה את הקנס, ואף לא לתחנוניה כי בעלה גוסס בבית החולים, וכי יאפשרו לה לחזור אליו.

מר הראל הצהיר כי נהג כלפי התובעת בנימוס, וכי היא הזמינה אותו להיכנס לביתה ואף הציעה לכבדו בשתיה. בתצהירו מסר כי התובעת אמנם טענה כי שילמה את הקנס עוד בשנת 2001 והראתה לו מסמך קבלה. לדבריו, הוא התקשר אל עו"ד חן שחר מטעם הדס ומסר לה את דברי התובעת. עו"ד שחר בדקה והשיבה לו, כי ברישומים אין תיעוד אודות התשלום הנטען, אך בנסיבות העניין אישרה לו לקבל מהתובעת שיק דחוי, למועד פירעון בעוד כחודש, על מנת לאפשר לתובעת להוכיח בתקופה זו את טענת הפירעון, ואם תתאמת - יושב לה השיק. מר הראל מצהיר כי שהה בבית התובעת כשעה, עד שנערך הבירור והושג הסיכום האמור, וכי השיחה ביניהם התנהלה בנחת ובנועם. עוד מצהיר הוא כי התובעת לא טענה בפניו שבעלה חולה אנוש, וודאי שלא - כי הוא מצוי על ערש דווי.

התובעת, בתצהיר עדותה הראשית, טוענת כי דברי הראל בתצהירו הם שקריים, וכי הוא נהג כלפיה באופן מזלזל ואף מאיים והפגין אטימות גם לנוכח המצוקה שהעלתה בפניו, בעניין מצבו של בעלה. עוד חוזרת התובעת ומכחישה את טענת הנתבעות, כי ביום 7.6.07 בוצע בביתה עיקול ברישום, בנוכחותה.

6. במהלך עדותה של התובעת בביהמ"ש הוצג מסמך הקבלה המקורי לגבי ביצוע התשלום על ידי התובעת, שהוא שובר התשלום ועליו הטבעת אישור הבנק (ראו בעמ' 4 לפר'; ב"כ העירייה מסר, בעמ' 7 לפר', כי מסמך זה הוצג לפניו לראשונה רק בישיבה המקדמית בתיק). תצלומו של מסמך אישור התשלום, שצורף לתצהירה של התובעת, ואף למכתב נ/ 1, שהתובעת שלחה לעירייה ביום 3.4.05 - אינו ניתן לקריאה. התובעת אישרה בעדותה כי התבקשה מספר פעמים על ידי פקידי העירייה להציג את המסמך המקורי, אך לדבריה, היא חששה לשלוח את המסמך המקורי לעירייה "כיוון שעיריית פתח תקווה לא עקבית" (בעמ' 4 לפר'). לשאלה מדוע לא הגיעה אל העירייה עם המסמך המקורי, על מנת להציגו, השיבה התובעת כי מצב בריאותה מנע ממנה לעשות כן. התובעת טענה (בעמ' 7 לפר') כי בשנת 2006 היא שלחה את בנה לעירייה עם מסמך האישור המקורי, על מנת שיציגו שם, אך לדבריה, הבן לא הצליח לדבר עם איש בעירייה. טענה זו לא הועלתה בתצהירה של התובעת, אלא רק בעדותה בביהמ"ש, והתובעת לא הביאה את בנה לעדות. על כן לא נתתי משקל לטענה כבושה זו.

התובעת אישרה כי במהלך השנים נשלחו אליה מספר פעמים התראות בעניין הקנס. לשאלה אם ביררה בבנק, האם התשלום שביצעה הועבר לעירייה, השיבה התובעת כי העירייה פנתה אליה רק בשנת 2005 בטענה כי התשלום לא בוצע, וכי אז נענתה על ידי הבנק כי עלותה של בדיקה לגבי תשלום זה, שבוצע מספר שנים קודם לכן, היא גבוהה ועולה על סכום הקנס.

אשר לעיקול ברישום, העידה התובעת כי במועד ביצועו הנטען: 7.6.07, היא שהתה עם בעלה בהונגריה, ואף בנה, ששמו ליאור המר, לא היה אז בארץ. התובעת העידה כי אותה עת היא התגוררה בביתה עם בעלה ובנה. כאשר שהו בהונגריה, במועד אשר נטען שבוצע העיקול ברישום, לא היה איש בביתם. ב"כ התובעת הציג דרכונים לאימות טענתה בדבר שהותם של בני המשפחה בחו"ל במועד האמור.

פעולת העיקול ברישום תועדה בדו"ח של המבצע, מר משה איבגי, שצורף לכתבי הטענות של הנתבעות. בדו"ח זה נרשם ביצוע עיקול ברישום לגבי מכונת כביסה "אקליפסה", אך התובעת העידה כי מכונת הכביסה שלה אינה נושאת שם, ואינה מתוצרת "אקליפסה". עוד נרשם בדו"ח זה כי הוא נמסר לאדם בשם אלדרן, ובדף אחר של הדו"ח נרשם כי הצו נמסר לאדם בשם אלבין. התובעת העידה כי אינה מכירה אדם בשם כזה.

התובעת העידה כי בעת פעולת העיקול מושא התביעה, היא הראתה למעקל, מר הראל, את קבלת הבנק בדבר ביצוע התשלום וגם את דף חשבון הבנק שלה, שצורף לתצהירה, ובו מתועד ביצוע התשלום. לדבריה, כאשר התקשר המעקל מביתה אל עורכת-דין במשרדי הדס, הוא אמר לה שמצוי בידי התובעת מסמך האישור המקורי. כפי שצויין, הראל אמנם מוסר בתצהירו כי התובעת הראתה לו אישור על ביצוע התשלום. מהתצהיר עולה כי הצגת מסמך זה לפני המעקל היא שהניעה את עו"ד שחר מהדס להסכים לקבל מהתובעת שיק דחוי.

לגבי הליך העיקול מושא התביעה העידה התובעת כי היא הגיעה לביתה מבית החולים, ביחד עם בנה, כעשר דקות לפני בוא המעקלים. לדבריה, היא ביקשה מהמעקלים שימתינו ליד הדלת ונחפזה להביא את מסמך אישור התשלום כדי להראותו להם, אך המעקלים התקדמו אל תוך הדירה. התובעת אישרה כי לאחר שהציגה את המסמך, המעקל התקשר אל עורכת דין. היא העידה כי בתגובה נאמר למעקל לא להתייחס למסמך שבידי התובעת, אך התובעת לא העידה כי שמעה באוזניה את הדברים שנאמרו למעקל על ידי עורכת הדין. כמו כן, טענתה זו אינה מתיישבת עם העובדה, שהמעקל הונחה לקבל מהתובעת שיק דחוי למועד כעבור כחודש ימים (ואף למעלה מכך: מועד פירעונו של השיק הדחוי היה 30.9.07). התובעת העידה כי באותם רגעים היתה נסערת מאד, בשל ההפתעה שבהופעת המעקלים, אל מול מצב בעלה ובהילותה לשוב אל בית החולים. על כן, לדבריה, כל מילה שאמר המעקל היתה עבורה "כמו מכה", והיא לא זכרה מה אמר. התובעת השיבה לב"כ הדס, כי הנזקים הנפשיים, אשר היא טוענת שנגרמו לה, נגרמו בשל הנסיבות המצערות של אותו יום, אשר כאמור - בו נפטר בעלה. עוד השיבה: "איני יכולה לענות בכנות איך הייתי מקבלת זאת, לו הכל היה בסדר" (בעמ' 9 לפר'). לשאלה במה התבטאה התנהגותו הברוטאלית, לטענתה, של המעקל השיבה התובעת, כי המעקל אמר שהיא רשאית לעשות כרצונה, אך הוא יוציא את הכל מהבית, אם לא תשלם.

התובעת אישרה כי המעקל התקשר לעורכי דין והמתין לאישורם לגבי השיק הדחוי. עוד אישרה כי המתנה זו נמשכה כשעה, שבה שהה המעקל בדירתה. התובעת לא זכרה כי הציעה למעקל כוס מים. התובעת לא זכרה אם המעקל הרים את קולו.

התובעת אישרה כי ביטלה את השיק ע"ס 1725 ₪, שמסרה למעקל, וכי בסופו של דבר לא נגבה ממנה סכומו.

לשאלה מדוע לאחר פעולת העיקול לא הציגה לפני פקידי העירייה את מסמך התשלום המקורי, השיבה התובעת כי לאחר פטירת בעלה היתה במצב קשה.

7. מטעם העירייה הצהיר והעיד מר מישל אוקנין, סגן מנהל רשות החנייה. הוא העיד כי בדרך כלל מעביר הבנק לעירייה את תשלומי הקנסות שמבוצעים אצלו, אך כאשר חלפו מספר שנים מאז ביצוע התשלום, מתקשה העירייה לברר זאת עם הבנק, ועל כן מתבקש האזרח שפונה להציג את הקבלה המקורית בדבר התשלום. אוקנין העיד כי לדידה של העירייה, תשלום הקנס נחשב כמבוצע, כאשר מתקבלת העברת הסכום מהדואר או מבנק; ולחלופין - אם החייב מציג מסמך קבלה מקורי. בהעדר אחת משתי אלה, נחשב הקנס כבלתי משולם, וננקטות פעולות גבייה.

ב"כ הדס שאלה את העד מדוע העבירה העירייה את הדו"ח אל הדס לשם גבייה, למרות ההתכתבות שהתנהלה במשך השנים בין העירייה לבין התובעת. העד השיב כי מבחינת רשות החנייה והעירייה, הדו"ח לא שולם. העד אישר כי הדס מקבלת מהעירייה כתב הרשאה לגבי כל פעולת גבייה.

לגבי מכתבה של התובעת אל העירייה, מיום 3.4.05 (המוצג נ/ 1), מסר אוקנין עותק של תשובת רשות החנייה, שנשלחה אל התובעת ביום 21.12.05 (המוצג נ/ 2), ובה נאמר כי ללא קבלה מקורית, או תצהיר שמאמת את טענת התובעת, היא לא תזוכה בגין הקנס. אוקנין טען כי טרם ביצוע עיקול, על הדס לבדוק אם התהליך שבוצע על ידי העירייה היה תקין. כמו כן, אם מתעוררת בעיה במהלך ביצוע העיקול, מתקשרים אליו מהדס, אך במקרה של התובעת - לא התקשרו.

8. מטעם הדס העידו עו"ד חן שחר והמעקל, מר יוסי הראל.

עו"ד שחר העידה כי בתפקידה כגובת מס מטעם העירייה, היא שלחה אל התובעת דרישת תשלום, ביום 21.3.07, והיתה אחראית על הליך הגבייה, ברמת הפיקוח. עו"ד שחר העידה כי לאחר משלוח ההתראה האמורה, התקשרה התובעת למשרדי הדס, בטענה כי שילמה את הקנס, ובתגובה התבקשה להציג קבלה מקורית, לפני הדס או לפני העירייה. התובעת סירבה לעשות כן, ובכך הסתיים הקשר עמה, והליכי הגבייה נמשכו, בהתאם לאישור העירייה.

לאחר ביצוע העיקול ברישום, ביום 7.6.07, התקבל אישור מהעירייה להמשיך בהליכי הגבייה, ובהתאם לכך נשלח המעקל לבית התובעת לביצוע העיקול מושא התביעה דנן.

עו"ד שחר העידה כי כשהדס מקבלת דו"ח על עיקול ברישום, דוגמת זה שערך משה איבגי, אזי לדידה משמעות הרשום בו היא כי המעקל נכנס לבית החייב ומסר את צו העיקול לאדם שנמצא בתוך הבית. לדבריה, משה איבגי הוא בעל תעודת גובה מס מטעם העירייה, ומעולם לא הועלתה טענה כנגד דו"חות העיקול שערך. עו"ד שחר אישרה (בעמ' 21 לפר') כי המעקל משה איבגי נשלח אף הוא מטעם הדס.

לשאלה לגבי חוסר-התואם שבין שני השמות של מקבל הצו, שרשם איבגי: פעם אחת - אלבין, ופעם אחרת - אלדרן (או אלדרין?), השיבה עו"ד שחר כי היא אינה רואה בכך שני שמות שונים. עו"ד שחר לא יכלה להשיב על השאלה: מדוע לא הוגש מטעם הדס תצהיר של משה איבגי, ומדוע לא זומן לעדות, לנוכח טענת התובעת כי לא היא ולא מי מטעמה נכחו בעת הביצוע הנטען של העיקול ברישום.

עו"ד שחר העידה כי המעקל (הראל) אמנם התקשר אליה מבית התובעת ומסר לה שהוצג לפניו העתק קבלה לגבי תשלום קנס. מהשיחה עם המעקל לא למדה עו"ד שחר אם מדובר בקבלה בגין הקנס הספציפי, שלגביו נערך הליך העיקול. במצב דברים זה, היא הנחתה את המעקל לקבל מהתובעת שיק דחוי, על מנת שיהיה לתובעת זמן סביר להציג את המסמכים להוכחת ביצוע התשלום, ואם אמנם יוכח - לא ייגבה השיק. עו"ד שחר ציינה כי סכום השיק שנלקח מהתובעת היה הסכום על פי צו העיקול הרלבנטי.

לשאלות ב"כ התובעת, אם בדקה לגבי מספר הדו"ח, שצריך להיות מצויין על גבי שובר התשלום, השיבה עו"ד שחר כי בסיטואציה שבה דובר, כל שיכלה לעשות הוא לאשר קבלת שיק דחוי, על מנת לאפשר בדיקה מדוקדקת יותר של טענת התובעת. לדידה, משקיבלה הדס מהעירייה הרשאה לבצע את פעולת העיקול, על בסיס הקביעה כי הקנס לא שולם - לא היה ביכולתה למצות את הבירור באותה שיחת טלפון עם המעקל. הפתרון של מתן השיק הדחוי נועד, מחד - לאפשר בירור טענתה של התובעת; ומאידך - למנוע את הצורך לשלוח אליה שוב מעקלים, אם יסתבר כי טענתה אינה נכונה. אם יסתבר שטענת התובעת נכונה - יושב לה השיק ולא ייגבה. התובעת לא פעלה כפי שהוסבר לה, היינו - היא לא הציגה לפני הדס, או לפני העירייה, את מסמך הקבלה המקורי. קבלה זו לא צורפה גם למכתבו של ב"כ התובעת מיום 6.9.07, שנשלח אל העירייה ואל הדס. על כן הוצג השיק הדחוי לפירעון, אך חולל, כיוון שהתובעת ביטלה אותו.

עו"ד שחר העידה כי הדרישה לראות את מסמך הקבלה המקורי, ולא העתק, היתה דרישה של העירייה ולא של הדס. עוד העידה כי טרם ביצוע הליך העיקול, התקבל לגביו אישור ספציפי מהממונה על הגבייה בעירייה, וזאת כיוון שבעירייה היה החוב רשום עדיין כחוב פתוח. עוד ציינה כי המעקל אינו יוצא לבצע עיקול, אלא לאחר קבלת אישור ספציפי לפעולה, ביום שבו היא מבוצעת.

9. מר יוסי הראל, שביצע את פעולת העיקול מושא התביעה, הוא גובה מס מורשה ומשמש בתפקיד זה כ- 14 שנים. הוא העיד כי נעזר בפעולת העיקול במתלווה שלו, בשם צ'ארלי.

הראל העיד כי הקיש על דלת התובעת, וכשפתחה, הזדהה כגובה מס מטעם עיריית פתח תקווה, הציג לפני התובעת את תעודתו ואת צו העיקול והסביר את מטרת בואו. התובעת הזמינה אותם להיכנס, והם ישבו בסלון דירתה. אף בנה של התובעת נכח במקום.

התובעת טענה שביצעה את התשלום והציגה לפני הראל מסמך כלשהו של עיריית פתח תקווה. אז התקשר הראל אל עו"ד שחר והמתין בבית התובעת כשעה, עד לבדיקה על ידי עו"ד שחר וקבלת הנחייתה בדבר השיק הדחוי. הראל העיד כי הסביר לתובעת, שאם תתאמת טענתה יושב לה השיק.

ב"כ התובעת שאל את הראל: "איך התרשמת מהתובעת: האם פחדה, כעסה, התלוננה?"

הוא השיב: "לא נראה לי שהיא פחדה. היא הציעה לי לשתות. אמנם אני בחור גדול ונראה מפחיד, אך דיברנו ממש בגובה העיניים" (בעמ' 25 לפר').

הראל לא זכר כי התובעת אמרה לו, שבעלה נמצא בבית חולים.

הראל ציין כי תגובה של כעס וטענות כנגד ההליך אופייניות לכל החייבים. עוד העיד כי תוקפו וחוקיותו של צו העיקול נבדקו אותו בוקר, טרם יציאתו לביצוע העיקול.

10. לאחר שעיינתי בעדויות ובחומר שבכתב מסקנתי היא כי ככל שמדובר בהליך העיקול על ידי מר הראל, ביום 21.8.07, לא היתה בו - כשלעצמו - חריגה מהסביר.

בניגוד לטענות הקשות, שהועלו בתצהירה של התובעת, הרי מעדותה בביהמ"ש אודות מה שהתרחש במהלך פעולת העיקול עלה כי אין למעשה פער בין גירסתה לבין גירסתו של הראל.

אין ספק כי הליך עיקול, על פי טיבו, גורם עוגמת נפש רבה לאדם שאצלו מבוצע ההליך, וביתר שאת - כאשר החוב שבו מדובר שולם בפועל כשש שנים לפני ביצוע העיקול.

אולם במקרה דנן היה החוב עדיין פתוח בעירייה, וזאת לא במעט בשל רשלנותה התורמת של התובעת עצמה, אשר לאורך כל השנים הללו לא הציגה לפני העירייה את מסמך הקבלה המקורי, כפי שהתבקשה.

מנקודת המבט של מר הראל, מבצע העיקול - הוא עצמו פעל כחוק ועל פי הנוהלים: תקפותו של צו העיקול, על פי ההרשאה מהעירייה להדס, נבדקה בבוקרו של אותו מועד, טרם ביצוע ההליך. הראל הציג לפני התובעת את תעודתו ואת צו העיקול. אין מחלוקת כי משהציגה לפניו התובעת מסמך, אשר לטענתה היווה אישור כי שילמה את הקנס, הראל לא התעלם מכך, כפי שטענה התובעת בתצהירה, אלא התקשר אל משרדי הדס ומסר לעו"ד שחר אודות טענת התובעת והמסמך שהציגה לפניו. עוד אין מחלוקת כי הראל המתין בבית התובעת במשך כשעה, עד שקיבל מעו"ד שחר את ההנחייה לקבל מהתובעת שיק דחוי.

התובעת לא העידה על כל אלימות, אף לא מילולית, או על התנהגות "ברוטאלית" על ידי הראל. בעדותה בביהמ"ש היא אמרה בכנות, כי בשל הנסיבות המיוחדות אותו יום: היותו של בעלה על ערש דווי, והיות כל מעייניה נתונים למצבו ולצורך למהר בחזרה אל בית החולים - היא קיבלה כל מילה של הראל "כמו מכה", אך עלה מעדותה כי הדבר נבע מהמצב שבו היתה נתונה, ולא מאופן התנהגותו של הראל.

הן התובעת והן הראל העידו כי אף בנה של התובעת נכח בדירה. התובעת לא העידה את בנה מטעמה, דבר ששוקל אף הוא כנגד טענותיה בדבר התנהגות ברוטאלית או בלתי נאותה על ידי הראל.

מסקנתי היא איפוא כי באופן ביצוע פעולת העיקול על ידי הראל לא היתה חריגה מהתנהלות תקינה.

בסופו של דבר, הנחייתה של עו"ד שחר בדבר השיק הדחוי היתה פיתרון סביר ומאוזן במצב הדברים אותו רגע: מחד - היה בכך כדי להניב פרי מפעולת העיקול; ומאידך - היתה בפיתרון זה התחשבות בטענת התובעת ומתן שהות סבירה לבירורה המלא, טרם שיחול מועד פירעונו של השיק הדחוי.

ב"כ התובעת טוען כי היה על עו"ד שחר לברר, בשיחת הטלפון עם הראל במעמד פעולת העיקול, אם המסמך שבידי התובעת הוא הקבלה המקורית, אם לאו, וזאת חלף גביית השיק הדחוי. לעניין זה מקבלת אני את תשובתה של עו"ד שחר כי לא מצאה לברר זאת בשיחת הטלפון, אלא החליטה על מתן שיק דחוי, באופן שיאפשר לתובעת להגיע למשרדי הדס או למשרדי העירייה ולהציג את הקבלה המקורית. כפי שצויין, עו"ד שחר העידה כי התובעת התקשרה אל הדס סמוך לאחר קבלת דרישת התשלום, ששלחה לה הדס ביום 21.3.07, ואז התבקשה פעם נוספת להציג את מסמך הקבלה המקורי. בנסיבות אלה, סביר שעו"ד שחר לא תסתפק בהתרשמותו של המעקל מהמסמך, לאחר שעל אף דרישות חוזרות ונשנות - התובעת טרם הציגה את המסמך המקורי. קביעת מועד פירעון דחוי לשיק היתה איפוא פיתרון מאוזן וסביר.

מצוקתה של התובעת אותו יום, שבו למרבה הצער נפטר בעלה ז"ל, היא מובנת; אך התובעת לא הוכיחה את טענתה כי נגרם לה נזק ספציפי כתוצאה מהליך העיקול שביצע מר הראל. מסקנתי היא כי באופן הביצוע של הליך זה - כשהוא לעצמו - לא נפל פגם.

כפי שיפורט להלן, הפגם היה בעצם אישורו של הליך הוצאת המעוקלים, אך פגם זה אינו באחריותו של הגובה, מר הראל.

11. בבחינת השתלשלות הדברים הממושכת, שהניבה את האירוע המצער של הליך העיקול, מצאתי כי הצדדים משני צידי המתרס תרמו למצב הדברים שנוצר.

לא אתעכב על השתלשלות הדברים בשנים שבין הגשת הדו"ח כנגד התובעת, ב- 1996, ועד נובמבר 2001, כיווןשסיומו של "פרק" זה היה בהודעת העירייה לתובעת, מיום 8.11.01, כי סכום הקנס הופחת לסכום הקרן, ובתשלום הקנס בסך 130 ₪ על ידי התובעת ביום 20.11.01, סמוך לאחר שקיבלה הודעה זו. בכך היתה אמורה להסתיים הפרשה כולה, אלמלא התקלה שבאי-העברת התשלום לעירייה ומחדליהם המצטברים של הצדדים במשך כשש השנים שלאחר מכן.

מצד העירייה יש מחדל, במרווח הזמן הניכר שבין פניותיה החוזרות ונשנות אל התובעת. הפנייה הראשונה נעשתה אמנם ביום 25.1.02, כחודשיים לאחר ביצוע התשלום על ידי התובעת, אך הפנייה שלאחריה - רק בשנת 2004, ולאחר מכן - רק בשנת 2007, שאז העבירה העירייה את החוב לגבייה על ידי הדס, והדס שלחה לתובעת דרישת תשלום, ביום 21.3.07 (סעיף 9 לתצהירו של מר אוקנין; עדותה של עו"ד שחר, בעמ' 15 לפר'). אין מחלוקת כי באפריל 2005 פנתה התובעת אל העירייה, במסמך נ/ 1, אך תשובת העירייה על פנייה זו ניתנה רק לאחר כשמונה חודשים (המסמך נ/ 2). כשמדובר בקנס בסך 130 ₪, ששולם על פי שובר התשלום של העירייה עוד בשנת 2001, הרי לדידו של המשלם (התובעת) לא נותר עוד חוב, ועניין הקנס הסתיים. כשאדם מקבל - בהפרש של חודשים רבים ואף של שנים - הודעות בדבר קנס, שאותו שילם זה מכבר, טבעי שיתקשה לשוב ולהידרש לאותו עניין פעוט ונושן. במחדל-השיהוי אשר בהתנהלותה תרמה העירייה ל"הסתבכות" שהביאה להגשת התביעה.

התרומה הנגדית היא תרומתה של התובעת עצמה. התובעת אישרה כי לאורך השנים הללו היא קיבלה את התראות העירייה ואת דרישת התשלום של הדס. בתשובה לטענת הפירעון, שהתובעת העלתה מספר פעמים, היא התבקשה שוב ושוב להמציא את מסמך הקבלה המקורי. התובעת לא נתנה הסבר שיצדיק את מחדלה לעשות כן.

גם אם חששה למסור את המסמך המקורי למי מפקידי העירייה, הרי יכלה להגיע אל העירייה ולהציג את המסמך, ואף את דף חשבון הבנק שלה, שבו מתועד באופן ברור וקריא דבר ביצוע התשלום, ביום 20.11.01. התובעת טענה כי מחדלה זה נבע ממצב בריאות לקוי, אך טענה זו לא נתמכה במסמך רפואי כלשהו, במיוחד כשמדובר בתקופה בת שנים לא מעטות.

לאורך השנים הללו הועמדה התובעת מספר פעמים על כך שלפי רישומי העירייה, תשלום הקנס לא הועבר אליה, והוא נזקף עדיין לחובת התובעת. התובעת טענה כי בשנת 2005 היא ניסתה לברר עניין זה עם הבנק, אך הסתבר כי עלות החיפוש אחר המסמך הישן עולה על סכום הקנס. אולם התובעת אינה מכחישה, שפקידי העירייה הבהירו לה כיצד ניתן לפתור את הבעייה: על ידי כך שתציג לפניהם את מסמך הקבלה על גבי השובר המקורי. מסמך זה היה ברשות התובעת, וכל שהיה עליה לעשות הוא להציגו. לו הציגה התובעת מסמך זה, בצירוף דף חשבון הבנק, שאף הוא היה ברשותה - היתה העירייה מקבלת את טענתה בדבר פירעון סכום הקנס (עדות מר אוקנין, בעמ' 13 לפר'; כאמור, אין מחלוקת כי דברים אלה הובהרו לתובעת).

התרשמותי היא כי היתה כאן התעקשות בלתי ברורה מצד התובעת. לו היתה התובעת מתגברת על כעסה או הסתייגותה ודואגת להציג את המסמכים הרלבנטיים לפני פקידי רשות החנייה - לא היה החוב מועבר לגבייה על ידי הדס, והתביעה דנן לא היתה באה לעולם.

ב"כ התובעת טוען כי אין לזקוף לחובתה אשם תורם, כיוון שאין זה מחובתה להוכיח שפרעה את סכום הקנס, אלא חובתן של הנתבעות היא לבדוק את טענת הפירעון. לשיטתו, מששילמה התובעת את סכום הקנס, היא יצאה ידי חובתה, והנתבעות אינן יכולות לחייב אותה לבדוק עם הבנק מדוע לא הועבר סכום הפירעון אל העירייה.

איני מקבלת טענה זו, באופן הגורף שבו נטענה. כידוע, הנטל להוכיח טענת "פרעתי" מוטל על הטוען. הנתבעות לא דרשו מהתובעת לבדוק את פשר התקלה, שבגינה לא הועבר התשלום מהבנק לעירייה, ולא דרשו ממנה - כתנאי לראיית הקנס כמשולם - לבדוק עם הבנק מדוע לא הועבר הסכום אל העירייה. כל שדרשו היה לראות את מסמך הקבלה המקורי, שמעיד כי התובעת שילמה את הסכום בבנק, ובכך הסתפקו, כהוכחה לפירעון סכום הקנס. כל שנדרש מהתובעת היה, איפוא, להציג אותו מסמך קבלה, שאמנם היה ברשותה (התובעת יכלה להסתייע להוכחת טענתה גם בדף חשבון הבנק שלה, כפי שעשתה במהלך המשפט). כאשר על פי רישומי העירייה הקנס לא שולם, אזי הדרישה מהטוען "שילמתי", להציג את מסמך הקבלה המקורי (או ראייה דומה לתשלום), היא דרישה סבירה, אשר לא היתה סיבה שלא להיענות לה.

אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי מחדלה זה של התובעת תרם באופן משמעותי למצב הדברים שנוצר, וכי יש לזקוף אותו לחובתה.

יש להצטער על כי גם לאחר פעולת הוצאת המעוקלים לא מצאה התובעת, שאז כבר יוצגה על ידי בא-כוחה, להציג לפני הנתבעות את מסמך הקבלה המקורי אודות התשלום. אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי משלא עשתה התובעת כן, אין מקום לטרונייתה על כי הנתבעות הציגו לפירעון את השיק הדחוי שמסרה למעקלים (כאמור, שיק זה לא נפרע, וכיום אין פירעונו נדרש).

12. כאשר לדידה של העירייה לא נפרע הקנס, הרי בדין פעלה לגבייתו.

משהועברה גביית החוב אל הדס, עובר מסלול-הגבייה - לאחר משלוח דרישת תשלום נוספת - דרך פעולת עיקול ברישום. רק אם העיקול ברישום לא הביא לפירעון החוב, מבוצע השלב הבא במסלול-הגבייה: הוצאת מעוקלים, שהיא הפעולה שהניבה את התביעה דנן.

על פי הראיות שלפני, נפלה במקרה דנן תקלה חמורה לגבי פעולת העיקול ברישום: הנתבעות צירפו לכתבי הטענות שלהן דו"ח-עיקול בן מספר עמודים אודות פעולה זו, שבוצעה - על פי הרשום בדו"ח - ביום 7.6.07, בשעה 13:00, על ידי גובה מס בשם משה איבגי.

בדף מס' 2 של דו"ח העיקול מוקצה מקום לרישום פרטי זהותם המלאים של הנוכחים בפעולת העיקול. מקום זה ריק לחלוטין, ולא נרשם בו דבר. בהמשך מוקצה מקום לתיאור המיטלטלין שעוקלו ברישום, ושם נרשם: "מכונת כביסה אקליפסה" (כזכור, התובעת טענה כי אין לה מכונת כביסה עם שם כזה).

בשולי הדף מודפסות ארבע אפשרוית, ולצד כל אחת מהן מקום לסימון. אפשרויות אלה הן (בתמצית, לא בנוסח מלא): המיטלטלין הושארו במקום על אחריותו של החייב; המיטלטלין נמסרו למעקל; החייב הותרה בדבר מועד מכירתם של המעוקלים; חצרי החייב נמצאו סגורים, והדו"ח הודבק.... (כאן יש מקום לרשום את מקום ההדבקה).

בדו"ח המדובר לא סימן המעקל, מר איבגי, אף אחת מהחלופות הללו. לצד החלופה של חצרים סגורים נרשם: "נמסר לאלדרן... (מילה לא ברורה).

בדף מס' 4 של הדו"ח נרשם, לצד "הערות": "בוצע רישום מלא בבית החייבת. אלבין קיבל את הצו". גם על דף זה נרשם שמו של משה איבגי, ולצידו חתימה.

עו"ד שחר מחב' הדס העידה לגבי דו"ח זה אודות העיקול ברישום: "כשאני מקבלת דו"ח כזה, מבחינתי זה אומר שנכנסו לביתו של החייב ומסרו למישהו שבתוך הבית את צו העיקול" (בעמ' 15 לפר').

האמנם? כבר מהעדר מוחלט של שמות הנוכחים בעיקול, שהיה על המעקל למלא בדף מס' 2 של הדו"ח, עולה סימן שאלה גדול לגבי כניסה לבית החייב וזיהוי אדם כלשהו בתוך הבית.

סימן שאלה זה מתחזק, לנוכח העדר כל סימון, על ידי המעקל, לגבי איזו מהחלופות שבשוליו של דף זה. לו אמנם בוצע עיקול ברישום בתוך הבית, היה על המעקל לסמן את החלופה הראשונה, וזאת ביחד עם רישום מלא של פרטי הזיהוי של הנוכחים בבית, באותו דף.

לנוכח העדרם המצטבר של הפרטים הדרושים הללו, אני דוחה את עדותה של עו"ד שחר, כאילו דו"ח זה מעיד, על פניו, על "ביצוע רישום מלא" בבית החייבת, כפי שכתב המעקל בטקסט ההערות. טקסט זה עומד בסתירה חזיתית לדו"ח החסר מאד. וודאי שבהעדרם של הפרטים, שנדרשים על פי הסעיפים שמודפסים - ולא בכדי - על גבי טופס הדו"ח, אין לומר שדו"ח לקוי זה מעיד על כניסה של המעקל לבית החייב ומסירת הדו"ח למאן דהוא בתוך הבית, כפי שהציגה עו"ד שחר את האופן שבו היא רואה דו"ח כזה. עו"ד שחר עומתה עם השוני גם ברישום שמו של האדם שקיבל, כביכול, את צו העיקול: פעם "אלדרן" ופעם "אלבין", ללא פרטים מזהים נוספים, שרישומם נדרש על פי המודפס בטופס הדו"ח. היא השיבה כי בעיניה אין שוני בין השמות, תשובה שאינה מתיישבת היטב עם השוני הנראה לעין. לו למצער רשם המעקל, באופן ברור, את שמו המלא של מקבל הצו הנטען, בצירוף שם משפחתו ומספר תעודת הזהות שלו, ניתן היה אולי לברר במי מדובר. אולם בהעדרם של פרטים אלה, ומשהעידה התובעת כי אינה מכירה כלל אדם בשם כזה - נותרה זהותו עלומה.

כיצד יכלו עדי הנתבעות לטעון, כטענה עובדתית - בהסתמך על דו"ח זה בלבד - כי ביום 7.6.07 בוצע בבית התובעת עיקול ברישום, בנוכחותה?!

התובעת הוכיחה במהלך עדותה, באמצעות הצגת דרכונים, את טענתה כי במועד הנטען של ביצוע העיקול ברישום שהו היא ובני משפחתה בחו"ל. בתשובה לשאלה נוספת העידה, כי איש לא שהה בדירתם אותה עת.

ב"כ הדס טוענת כי הדרכונים לא צורפו לתצהירה של התובעת, וכי אפשר שהם חסרים ברישומיהם. נכון כי ב"כ התובעת היה מיטיב לעשות, לו צירף את תצלומי הדרכונים לתצהירה של התובעת, אך על אף פגם פרוצדורלי זה, הדרכונים הוצגו במהלך הדיון.

כמו כן, גם אם לא אייחס משקל מכריע לדרכונים, הרי הצירוף של הדו"ח הלקוי מאד, על פניו, ביחד עם עדות התובעת והצגת הדרכונים לאימות השהות בחו"ל - מביאים אותי לקבל את טענת התובעת כי לא בוצע עיקול ברישום בנוכחותה, או בנוכחות מי מטעמה.

כפועל יוצא, אני מקבלת את גירסת התובעת, כי פעולת הוצאת המעוקלים, ביום 21.8.07, נפלה עליה כרעם ביום בהיר, ובהפתעה גמורה. הנתבעות אינן אחראיות, כמובן, לנסיבות הקשות במיוחד של התובעת אותו יום, בשל מצבו של בעלה, אך הן אחראיות לכך שלא בוצע אצל התובעת עיקול ברישום כנדרש, ועל כן לא יכלה התובעת לצפות את פעולת הגבייה הבאה, של הוצאת המעוקלים, והופתעה הפתעה כה מרה מפעולה זו.

חומרת מחדלן של הנתבעות, לגבי העיקול ברישום, מודגשת עוד, לנוכח אי הבאתו לעדות מטעמן של גובה המס, מר משה איבגי, אשר לכאורה ערך את דו"ח העיקול ברישום.

טענתה של התובעת, כי לא נערך עיקול ברישום כנטען על ידי הנתבעות, הועלתה מלכתחילה, ולא הפתיעה את הנתבעות. למרות זאת, הן לא מצאו לנכון להמציא תצהיר של איבגי ולהביאו לעדות מטעמן. עו"ד שחר העידה כי איבגי הוא גובה מס, שמועסק מטעם הדס בהליכי גבייה, ואף דיברה בשבחו. אם כך, מדוע לא הובא איבגי לעדות, על מנת להסביר את דו"ח העיקול ברישום שלו, אשר מראיתו כה חסרה ומעוררת דאגה? על כך לא ניתנה כל תשובה (ראו עדות עו"ד שחר, בעמ' 16 ובעמ' 21 לפר'). למותר לומר שזו "שתיקה רועמת".

ב"כ הדס טוענת כי היה על התובעת לזמן את איבגי לעדות, וכי משלא עשתה כן - היא לא הזימה את אמיתות דו"ח העיקול ברישום. אני דוחה טענה זו: התובעת טענה מלכתחילה, ואף הצהירה בתצהירה, כי אותו הליך כלל לא נערך בנוכחותה, וכי היא כופרת בעצם קיומו.

המעקל איבגי פעל מטעם הדס. בנסיבות אלה, מצופה היתה הדס לזמנו לעדות (ואף העירייה יכלה לעשות כן), אך וודאי שאין לזקוף את אי זימונו לחובת התובעת.

13. סמכות הגבייה המינהלית, שהוענקה לעירייה על פי פקודת המיסים (גבייה), היא סמכות מרחיקת לכת, אשר פגיעתה בפרט קשה ומכאיבה. אציין לעניין זה את דבריו של סגן הנשיא, כב' השופט גינת, ב- עת"מ 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ. עיריית חדרה, כי ספק אם סמכות זו עומדת בעקרונות של המשפט המינהלי-חוקתי, בעידן שלאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כל פנים, יש לפרש סמכות זו בצמצום ולהפעילה במשורה ובקפידה יתרה.

ב"כ הדס טוענת כי בעניין רכבת ישראל היה מדובר בחוב ארנונה, שהיה שנוי במחלוקת, שלא כמו חוב הקנס במקרה דנן. ב"כ העירייה צירף לסיכומיו את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעורה של עיריית חדרה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (עע"ם 8380/07 עיריית חדרה נ. רכבת ישראל ואח'). שם נאמר כי עניין הגבייה המינהלית לא עלה בעתירה שהגישה רכבת ישראל, ולא היה מקום להעלותו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי; וכן - כי יש טעמים רבי משקל ועוצמה בזכות הגבייה המינהלית (ב"כ העירייה צירף לסיכומיו אף את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה לביהמ"ש העליון בהליך הערעור האמור).

סמכות הגבייה המינהלית אמנם מעוגנת בדין (פקודת המיסים [גבייה] וחוקים אחרים). אין ספק כי סמכות זו נועדה ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, חובות שמגיעים לקופה הציבורית. עם זאת - וכמו לגבי הפעלה של כל סמכות מינהלית, שמוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי - שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על העירייה, בעלת סמכות הגבייה המינהלית, וגם על חברת הגבייה שפועלת מטעמה (ובמיוחד הדס, שהיא חברת עורכי-דין), חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המינהלית. על שני הגורמים הללו מוטלת החובה לשמור על האיזון הנכון בין ההכרח לגבות מחייבים סרבנים לבין הקפדה דווקנית על הוראות הדין ועל נוהלי הגבייה, על מנת שהפגיעה בזכויות הפרט, באמצעות גבייה מינהלית, אמנם תושתת על אדנים מוצקים.

שלב העיקול ברישום הוא נקודה מכרעת לאורך ציר הליכי הגבייה: הוא נועד להמחיש לחייב כי תהליך גביית החוב עבר מ"שלב המכתבים" - אשר אפשר שישתרע על פני שנים, כפי שאירע בענייננו - לשלב של נקיטת אמצעים ממשיים לשם גביית החוב. הליך העיקול ברישום נועד להתרות בחייב התראה אחרונה, כי אם לא יפרע את החוב, יבוצע הפירעון באמצעות עיקול ומכירה של נכסיו.

העדים מטעם הנתבעות הדגישו כי לכל פעולת עיקול קודמת הרשאה מאת העירייה להדס, לגבי אותה פעולה ספציפית, והרשאה כזאת ניתנת רק לאחר בדיקה. לא בכדי ערכה העירייה טופס דיווח בן מספר עמודים, שצריך להיות ערוך וממולא כנדרש, לשם דיווח על כל פעולת עיקול.

למרבה הצער, במקרה דנן "נרדמו" הבודקים "בשמירה" ולא נתנו דעתם על הליקויים החמורים בדו"ח העיקול ברישום, אשר על פניו מעורר ספק רב בדבר תקינות הפעולה של העיקול ברישום ובדבר מודעותה של החייבת (התובעת) לעצם קיומה.

לו אמנם קויימו, הלכה למעשה, אותם נוהלי בדיקה, הן אצל העירייה והן אצל הדס - לא היתה העירייה אמורה לאשר את המעבר משלב העיקול ברישום אל פעולה של הוצאת מעוקלים מבית התובעת; והדס לא היתה אמורה לשגר את גובה המס, מר הראל, לביצוע הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אלמלא עבר הדו"ח הלקוי, על פניו, של מר איבגי "בהצלחה" את נקודות הבקרה של העירייה ושל הדס - לא היתה התובעת מופתעת באופן כה קשה על ידי הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אני רואה בחומרה את מתן האישור לפעולה זו, על ידי העירייה, ואת ביצועה על ידי הדס, לאחר התרשלותן בבדיקה נאותה של דו"ח העיקול ברישום. טרם אישור הפעולה של הוצאת המעוקלים, היה על הנתבעות לדחות את הדו"ח של העיקול ברישום, כפי שהוגש, ולהורות על ביצוע מחודש של פעולת העיקול ברישום, תוך דיווח מלא ונאות, שאמנם ניתן להסתמך עליו.

מחדלן זה של הנתבעות, לגבי שלב העיקול ברישום, תרם תרומה נכבדה מאד למצב הדברים שנוצר בעת פעולת הוצאת המעוקלים, אשר הניב בסופו של דבר את התביעה דנן.

14. אחריותן בנזיקין של הנתבעות כלפי התובעת היא במסגרת עוולת הרשלנות: "כבר נפסק כי רשויות השלטון ועובדיהן חבים, ברמה העקרונית, חובת זהירות כלפי הציבור אשר בשירותו ולמענו הם פועלים. מהותה של חובה זו מעוגנת בסעיף 36 - 35 לפקודת הנזיקין, ועניינה בהתנהגות סבירה מצד הרשות בפעולותיה, הן כאחראית ישירה לפעולות האורגנים שלה והן על פי דיני האחריות השילוחית, כשולחתם של עובדיה" (עו"ד משה וייסמן: תביעות רשלנות בנזיקין, בעמ' 743 - 745; ראו אף פסה"ד שמובא שם כדוגמה, בה"ש 1081, שבו נפסק פיצוי בגין עוגמת נפש בשל פעולה בלתי תקינה של חברת "סינדול" גלגלי רכב, שפעלה מטעם העירייה).

ב"כ התובעת צירף לסיכומיו קטעי עיתונות ובהם דיווחים על פעולה בלתי תקינה, כנטען, של רשויות מקומיות ושל חברות גבייה שפועלות מטעמן. אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי קטעי עיתונות כאלה אינם יכולים להוות כל אסמכתא, והתעלמתי מהם. התחשבתי רק בחומר הראיות שבתיק ובעדויות שנשמעו.

15. על פי המפורט לעיל, במקרה זה תרמו הצדדים משני צידי המתרס, כל אחד את תרומתו, להתהוות מצב הדברים שהניב את התביעה.

במאזן הנסיבות, אני סבורה כי מגיע לתובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש הקשה שנגרמה לה כתוצאה מהפעולה של הוצאת המעוקלים, שהסתיימה במתן השיק הדחוי במקומם (כאמור, שיק זה לא נפרע, וסכומו אינו נדרש עוד מהתובעת, ועל כן אין מגיע לה החזר בגינו).

תרומתן המכרעת של הנתבעות לעוגמת הנפש המיותרת היתה בהכשר שנתנו לדו"ח אודות העיקול ברישום, שעליו התבססו לצורך ביצוע הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי סכום הפיצוי שנתבע הוא מופרז. בפסיקת הפיצוי התחשבתי בתרומתה הנכבדה של התובעת למצב הדברים שנוצר בשלב שלפני העיקול ברישום. אלמלא תרומת-אשם זו, הייתי פוסקת לתובעת פיצוי גבוה יותר, אך בהתחשב באשם התורם, אני מעמידה את הפיצוי על סך 7,500 ₪.

16. אשר להודעה לצד שלישי שהגישה הדס כנגד העירייה: אני רואה את הנתבעות כאחראיות במידה שווה לפעולה של הוצאת המעוקלים, שננקטה בהתבסס על דו"ח העיקול ברישום. אין מחלוקת כי המעבר בין שני השלבים הללו היה טעון אישור העירייה. עוד אין מחלוקת כי הדס אינה פועלת כ"אוטומט", על פי אישור העירייה. אישור העירייה הוא תנאי הכרחי למעבר לשלב הבא של פעולות הגבייה, אך אין הוא תנאי מספיק. על פי עדותה של עו"ד שחר, מקיימת הדס "נקודת בקרה" משלה ובודקת את העניין פעם נוספת, לרבות ביום הביצוע עצמו, טרם שהיא משגרת את גובה המס מטעמה לביצוע הפעולה.

זה הוא אמנם נוהל ראוי, וכך יש לעשות, אלא שאין די בקיומו של הנוהל התקין "על הנייר".

יש לקיים אותו גם הלכה למעשה: יש להישמר משאננות ומשיגרה של "הכל בסדר", ויש לקיים בקרה ספציפית ומדוקדקת, הן לגבי מצב הדברים המעודכן בעניין החוב והן לגבי התקינות המלאה של השלב הקודם של הליכי הגבייה; ובמקרה דנן - הליך העיקול ברישום.

כל אחת משתי הנתבעות כשלה ב"נקודת הבקרה" שלה, לגבי תקינותו של העיקול ברישום, ובעניין זה מידת אחריותן של הנתבעות שווה. על כן אני דוחה את ההודעה לצד שלישי.

17. על פי האמור אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 7,500 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 24.10.07, ועד לתשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן; וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ (כולל מע"מ), שישולם תוך 30 יום, ולא - יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

לא מצאתי לחייב את הדס בהוצאות כלפי העירייה, בגין דחיית ההודעה לצד שלישי, כיוון שעניינה של זו תפס מקום שולי בלבד בבירור התביעה, וכך אף בסיכומי ב"כ הצדדים.

18. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21/02/2011, בהעדר הצדדים.

2. כנגד התובעת, גב' נלה המר, הוגש דו"ח בגין עבירת חנייה מיום 8.9.96. בקשתה של התובעת לבטל את הדו"ח נדחתה, והודעה על כך הומצאה לה. משלא שילמה התובעת את הקנס, נשלחה אליה, ביום 7.12.00, הודעת תשלום נוספת, אך התובעת לא שילמה את הקנס.

בשנת 2001 פנתה התובעת שוב אל העירייה בבקשה לבטל את הקנס. ביום 8.11.01 נשלחה אל התובעת תשובה מאגף הגבייה, כי התובע העירוני החליט, לפנים משורת הדין, להפחית את סכום החוב בגין הקנס ולהעמידו על סכום הקרן, בסך 130 ₪, ולהודעה זו צורף שובר לתשלום הקנס.

ביום 20.11.01 שילמה התובעת בבנק הפועלים את סכום הקנס, על פי אותו שובר, אך בשל תקלה כלשהי לא הועבר הדיווח על התשלום אל העירייה ולא נקלט אצלה.

3. ביום 21.8.07 בוצע בבית התובעת הליך גבייה של הוצאת מעוקלים. התובעת טוענת כי להליך זה לא קדם עיקול ברישום, וכי הופתעה לחלוטין מהליך הוצאת המעוקלים. ביום שבו בוצע הליך זה היה בעלה ז"ל של התובעת בבית החולים, על ערש דווי, ולמרבה הצער נפטר אותו יום. התובעת טוענת כי היא הופתעה על ידי הופעת המעקלים בביתה, כאשר הגיעה לשם כדי להצטייד במספר פריטים, כיוון ששהתה בבית החולים, לצד בעלה. התובעת טוענת כי הליך העיקול היה כוחני ואכזרי, וכי המעקלים לא שעו לטענתה, כי פרעה את סכום הקנס כשש שנים קודם לכן, ולטענתה - הציגה למעקלים קבלה על תשלום הקנס. על מנת למנוע הוצאת חפצים מביתה מסרה התובעת למעקלים שיק דחוי ע"ס 1725 ₪, למועד פירעון: 30.9.07, שאותו ביטלה לאחר מכן.

בתביעה דנן תבעה התובעת מהנתבעות 49,900 ₪, שעיקרם - פיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה כתוצאה מהליך העיקול.

הנתבעת 2 (הדס) הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 1 (העירייה).

4. הנתבעות טוענות כי משלא התקבל תשלום הקנס המופחת, נשלחו לתובעת התראות, בשנים 2002, 2004 ו- 2007, והתנהלה התכתבות בין הצדדים גם בשנת 2005 (המוצגים נ/ 1 ו- נ/ 2); אך התובעת לא הציגה את הקבלה המקורית לגבי תשלום הקנס שביצעה בשנת 2001.

הנתבעות טוענות כי הליך הוצאת המעוקלים בוצע, לאחר שביום 7.6.07 בוצע בבית התובעת עיקול ברישום, בנוכחותה, ועל כן יש לדחות את טענתה כאילו הופתעה מהליך הוצאת המעוקלים.

את השיק ע"ס 1725 ₪, שמסרה למעקלים, ביטלה התובעת לאחר מכן, והוא לא נגבה, ועל כן טוענות הנתבעות שהתובעת אינה זכאית להחזר הסכום האמור, כפי שתבעה בתביעה דנן.

עוד טוענות הנתבעות כי הן פעלו כדין לגביית סכום הקנס, אשר לדידן לא שולם, כיוון שלא התקבל אצלן, והתובעת לא הציגה את הקבלה המקורית בדבר ביצועו, למרות שבדיעבד הסתבר שקבלה זו היתה ברשותה. יש לציין כי הקבלה לא צורפה גם למכתבו של ב"כ התובעת אל הנתבעות, מיום 6.9.07, לאחר הליך העיקול. לתצהירה של התובעת צורף תצלום של קבלת התשלום, תצלום שאינו קריא, וצורף גם דף פירוט התנועות בחשבון הבנק שלה, ובו תועד ביצוע התשלום בסך 130 ₪, ביום 20.11.01. הנתבעות טוענות כי התובעת לא המציאה להן קודם לכן ראייה לביצוע התשלום.

על כן מבקשות הנתבעות לדחות את התביעה, ולחלופין - לזקוף לחובת התובעת אשם תורם משמעותי, משלא הציגה טעם מדוע לא המציאה, לאורך כל אותן שנים, את הקבלה בדבר ביצוע התשלום בשנת 2001.

5. מבצע העיקול, מר יוסי הראל, הכחיש בתצהירו את טענת התובעת, כי הוא ומלווהו התנהגו כלפיה בגסות רוח, בזלזול ובאופן ברוטלי ולא שעו לטענתה כי שילמה את הקנס, ואף לא לתחנוניה כי בעלה גוסס בבית החולים, וכי יאפשרו לה לחזור אליו.

מר הראל הצהיר כי נהג כלפי התובעת בנימוס, וכי היא הזמינה אותו להיכנס לביתה ואף הציעה לכבדו בשתיה. בתצהירו מסר כי התובעת אמנם טענה כי שילמה את הקנס עוד בשנת 2001 והראתה לו מסמך קבלה. לדבריו, הוא התקשר אל עו"ד חן שחר מטעם הדס ומסר לה את דברי התובעת. עו"ד שחר בדקה והשיבה לו, כי ברישומים אין תיעוד אודות התשלום הנטען, אך בנסיבות העניין אישרה לו לקבל מהתובעת שיק דחוי, למועד פירעון בעוד כחודש, על מנת לאפשר לתובעת להוכיח בתקופה זו את טענת הפירעון, ואם תתאמת - יושב לה השיק. מר הראל מצהיר כי שהה בבית התובעת כשעה, עד שנערך הבירור והושג הסיכום האמור, וכי השיחה ביניהם התנהלה בנחת ובנועם. עוד מצהיר הוא כי התובעת לא טענה בפניו שבעלה חולה אנוש, וודאי שלא - כי הוא מצוי על ערש דווי.

התובעת, בתצהיר עדותה הראשית, טוענת כי דברי הראל בתצהירו הם שקריים, וכי הוא נהג כלפיה באופן מזלזל ואף מאיים והפגין אטימות גם לנוכח המצוקה שהעלתה בפניו, בעניין מצבו של בעלה. עוד חוזרת התובעת ומכחישה את טענת הנתבעות, כי ביום 7.6.07 בוצע בביתה עיקול ברישום, בנוכחותה.

6. במהלך עדותה של התובעת בביהמ"ש הוצג מסמך הקבלה המקורי לגבי ביצוע התשלום על ידי התובעת, שהוא שובר התשלום ועליו הטבעת אישור הבנק (ראו בעמ' 4 לפר'; ב"כ העירייה מסר, בעמ' 7 לפר', כי מסמך זה הוצג לפניו לראשונה רק בישיבה המקדמית בתיק). תצלומו של מסמך אישור התשלום, שצורף לתצהירה של התובעת, ואף למכתב נ/ 1, שהתובעת שלחה לעירייה ביום 3.4.05 - אינו ניתן לקריאה. התובעת אישרה בעדותה כי התבקשה מספר פעמים על ידי פקידי העירייה להציג את המסמך המקורי, אך לדבריה, היא חששה לשלוח את המסמך המקורי לעירייה "כיוון שעיריית פתח תקווה לא עקבית" (בעמ' 4 לפר'). לשאלה מדוע לא הגיעה אל העירייה עם המסמך המקורי, על מנת להציגו, השיבה התובעת כי מצב בריאותה מנע ממנה לעשות כן. התובעת טענה (בעמ' 7 לפר') כי בשנת 2006 היא שלחה את בנה לעירייה עם מסמך האישור המקורי, על מנת שיציגו שם, אך לדבריה, הבן לא הצליח לדבר עם איש בעירייה. טענה זו לא הועלתה בתצהירה של התובעת, אלא רק בעדותה בביהמ"ש, והתובעת לא הביאה את בנה לעדות. על כן לא נתתי משקל לטענה כבושה זו.

התובעת אישרה כי במהלך השנים נשלחו אליה מספר פעמים התראות בעניין הקנס. לשאלה אם ביררה בבנק, האם התשלום שביצעה הועבר לעירייה, השיבה התובעת כי העירייה פנתה אליה רק בשנת 2005 בטענה כי התשלום לא בוצע, וכי אז נענתה על ידי הבנק כי עלותה של בדיקה לגבי תשלום זה, שבוצע מספר שנים קודם לכן, היא גבוהה ועולה על סכום הקנס.

אשר לעיקול ברישום, העידה התובעת כי במועד ביצועו הנטען: 7.6.07, היא שהתה עם בעלה בהונגריה, ואף בנה, ששמו ליאור המר, לא היה אז בארץ. התובעת העידה כי אותה עת היא התגוררה בביתה עם בעלה ובנה. כאשר שהו בהונגריה, במועד אשר נטען שבוצע העיקול ברישום, לא היה איש בביתם. ב"כ התובעת הציג דרכונים לאימות טענתה בדבר שהותם של בני המשפחה בחו"ל במועד האמור.

פעולת העיקול ברישום תועדה בדו"ח של המבצע, מר משה איבגי, שצורף לכתבי הטענות של הנתבעות. בדו"ח זה נרשם ביצוע עיקול ברישום לגבי מכונת כביסה "אקליפסה", אך התובעת העידה כי מכונת הכביסה שלה אינה נושאת שם, ואינה מתוצרת "אקליפסה". עוד נרשם בדו"ח זה כי הוא נמסר לאדם בשם אלדרן, ובדף אחר של הדו"ח נרשם כי הצו נמסר לאדם בשם אלבין. התובעת העידה כי אינה מכירה אדם בשם כזה.

התובעת העידה כי בעת פעולת העיקול מושא התביעה, היא הראתה למעקל, מר הראל, את קבלת הבנק בדבר ביצוע התשלום וגם את דף חשבון הבנק שלה, שצורף לתצהירה, ובו מתועד ביצוע התשלום. לדבריה, כאשר התקשר המעקל מביתה אל עורכת-דין במשרדי הדס, הוא אמר לה שמצוי בידי התובעת מסמך האישור המקורי. כפי שצויין, הראל אמנם מוסר בתצהירו כי התובעת הראתה לו אישור על ביצוע התשלום. מהתצהיר עולה כי הצגת מסמך זה לפני המעקל היא שהניעה את עו"ד שחר מהדס להסכים לקבל מהתובעת שיק דחוי.

לגבי הליך העיקול מושא התביעה העידה התובעת כי היא הגיעה לביתה מבית החולים, ביחד עם בנה, כעשר דקות לפני בוא המעקלים. לדבריה, היא ביקשה מהמעקלים שימתינו ליד הדלת ונחפזה להביא את מסמך אישור התשלום כדי להראותו להם, אך המעקלים התקדמו אל תוך הדירה. התובעת אישרה כי לאחר שהציגה את המסמך, המעקל התקשר אל עורכת דין. היא העידה כי בתגובה נאמר למעקל לא להתייחס למסמך שבידי התובעת, אך התובעת לא העידה כי שמעה באוזניה את הדברים שנאמרו למעקל על ידי עורכת הדין. כמו כן, טענתה זו אינה מתיישבת עם העובדה, שהמעקל הונחה לקבל מהתובעת שיק דחוי למועד כעבור כחודש ימים (ואף למעלה מכך: מועד פירעונו של השיק הדחוי היה 30.9.07). התובעת העידה כי באותם רגעים היתה נסערת מאד, בשל ההפתעה שבהופעת המעקלים, אל מול מצב בעלה ובהילותה לשוב אל בית החולים. על כן, לדבריה, כל מילה שאמר המעקל היתה עבורה "כמו מכה", והיא לא זכרה מה אמר. התובעת השיבה לב"כ הדס, כי הנזקים הנפשיים, אשר היא טוענת שנגרמו לה, נגרמו בשל הנסיבות המצערות של אותו יום, אשר כאמור - בו נפטר בעלה. עוד השיבה: "איני יכולה לענות בכנות איך הייתי מקבלת זאת, לו הכל היה בסדר" (בעמ' 9 לפר'). לשאלה במה התבטאה התנהגותו הברוטאלית, לטענתה, של המעקל השיבה התובעת, כי המעקל אמר שהיא רשאית לעשות כרצונה, אך הוא יוציא את הכל מהבית, אם לא תשלם.

התובעת אישרה כי המעקל התקשר לעורכי דין והמתין לאישורם לגבי השיק הדחוי. עוד אישרה כי המתנה זו נמשכה כשעה, שבה שהה המעקל בדירתה. התובעת לא זכרה כי הציעה למעקל כוס מים. התובעת לא זכרה אם המעקל הרים את קולו.

התובעת אישרה כי ביטלה את השיק ע"ס 1725 ₪, שמסרה למעקל, וכי בסופו של דבר לא נגבה ממנה סכומו.

לשאלה מדוע לאחר פעולת העיקול לא הציגה לפני פקידי העירייה את מסמך התשלום המקורי, השיבה התובעת כי לאחר פטירת בעלה היתה במצב קשה.

7. מטעם העירייה הצהיר והעיד מר מישל אוקנין, סגן מנהל רשות החנייה. הוא העיד כי בדרך כלל מעביר הבנק לעירייה את תשלומי הקנסות שמבוצעים אצלו, אך כאשר חלפו מספר שנים מאז ביצוע התשלום, מתקשה העירייה לברר זאת עם הבנק, ועל כן מתבקש האזרח שפונה להציג את הקבלה המקורית בדבר התשלום. אוקנין העיד כי לדידה של העירייה, תשלום הקנס נחשב כמבוצע, כאשר מתקבלת העברת הסכום מהדואר או מבנק; ולחלופין - אם החייב מציג מסמך קבלה מקורי. בהעדר אחת משתי אלה, נחשב הקנס כבלתי משולם, וננקטות פעולות גבייה.

ב"כ הדס שאלה את העד מדוע העבירה העירייה את הדו"ח אל הדס לשם גבייה, למרות ההתכתבות שהתנהלה במשך השנים בין העירייה לבין התובעת. העד השיב כי מבחינת רשות החנייה והעירייה, הדו"ח לא שולם. העד אישר כי הדס מקבלת מהעירייה כתב הרשאה לגבי כל פעולת גבייה.

לגבי מכתבה של התובעת אל העירייה, מיום 3.4.05 (המוצג נ/ 1), מסר אוקנין עותק של תשובת רשות החנייה, שנשלחה אל התובעת ביום 21.12.05 (המוצג נ/ 2), ובה נאמר כי ללא קבלה מקורית, או תצהיר שמאמת את טענת התובעת, היא לא תזוכה בגין הקנס. אוקנין טען כי טרם ביצוע עיקול, על הדס לבדוק אם התהליך שבוצע על ידי העירייה היה תקין. כמו כן, אם מתעוררת בעיה במהלך ביצוע העיקול, מתקשרים אליו מהדס, אך במקרה של התובעת - לא התקשרו.

8. מטעם הדס העידו עו"ד חן שחר והמעקל, מר יוסי הראל.

עו"ד שחר העידה כי בתפקידה כגובת מס מטעם העירייה, היא שלחה אל התובעת דרישת תשלום, ביום 21.3.07, והיתה אחראית על הליך הגבייה, ברמת הפיקוח. עו"ד שחר העידה כי לאחר משלוח ההתראה האמורה, התקשרה התובעת למשרדי הדס, בטענה כי שילמה את הקנס, ובתגובה התבקשה להציג קבלה מקורית, לפני הדס או לפני העירייה. התובעת סירבה לעשות כן, ובכך הסתיים הקשר עמה, והליכי הגבייה נמשכו, בהתאם לאישור העירייה.

לאחר ביצוע העיקול ברישום, ביום 7.6.07, התקבל אישור מהעירייה להמשיך בהליכי הגבייה, ובהתאם לכך נשלח המעקל לבית התובעת לביצוע העיקול מושא התביעה דנן.

עו"ד שחר העידה כי כשהדס מקבלת דו"ח על עיקול ברישום, דוגמת זה שערך משה איבגי, אזי לדידה משמעות הרשום בו היא כי המעקל נכנס לבית החייב ומסר את צו העיקול לאדם שנמצא בתוך הבית. לדבריה, משה איבגי הוא בעל תעודת גובה מס מטעם העירייה, ומעולם לא הועלתה טענה כנגד דו"חות העיקול שערך. עו"ד שחר אישרה (בעמ' 21 לפר') כי המעקל משה איבגי נשלח אף הוא מטעם הדס.

לשאלה לגבי חוסר-התואם שבין שני השמות של מקבל הצו, שרשם איבגי: פעם אחת - אלבין, ופעם אחרת - אלדרן (או אלדרין?), השיבה עו"ד שחר כי היא אינה רואה בכך שני שמות שונים. עו"ד שחר לא יכלה להשיב על השאלה: מדוע לא הוגש מטעם הדס תצהיר של משה איבגי, ומדוע לא זומן לעדות, לנוכח טענת התובעת כי לא היא ולא מי מטעמה נכחו בעת הביצוע הנטען של העיקול ברישום.

עו"ד שחר העידה כי המעקל (הראל) אמנם התקשר אליה מבית התובעת ומסר לה שהוצג לפניו העתק קבלה לגבי תשלום קנס. מהשיחה עם המעקל לא למדה עו"ד שחר אם מדובר בקבלה בגין הקנס הספציפי, שלגביו נערך הליך העיקול. במצב דברים זה, היא הנחתה את המעקל לקבל מהתובעת שיק דחוי, על מנת שיהיה לתובעת זמן סביר להציג את המסמכים להוכחת ביצוע התשלום, ואם אמנם יוכח - לא ייגבה השיק. עו"ד שחר ציינה כי סכום השיק שנלקח מהתובעת היה הסכום על פי צו העיקול הרלבנטי.

לשאלות ב"כ התובעת, אם בדקה לגבי מספר הדו"ח, שצריך להיות מצויין על גבי שובר התשלום, השיבה עו"ד שחר כי בסיטואציה שבה דובר, כל שיכלה לעשות הוא לאשר קבלת שיק דחוי, על מנת לאפשר בדיקה מדוקדקת יותר של טענת התובעת. לדידה, משקיבלה הדס מהעירייה הרשאה לבצע את פעולת העיקול, על בסיס הקביעה כי הקנס לא שולם - לא היה ביכולתה למצות את הבירור באותה שיחת טלפון עם המעקל. הפתרון של מתן השיק הדחוי נועד, מחד - לאפשר בירור טענתה של התובעת; ומאידך - למנוע את הצורך לשלוח אליה שוב מעקלים, אם יסתבר כי טענתה אינה נכונה. אם יסתבר שטענת התובעת נכונה - יושב לה השיק ולא ייגבה. התובעת לא פעלה כפי שהוסבר לה, היינו - היא לא הציגה לפני הדס, או לפני העירייה, את מסמך הקבלה המקורי. קבלה זו לא צורפה גם למכתבו של ב"כ התובעת מיום 6.9.07, שנשלח אל העירייה ואל הדס. על כן הוצג השיק הדחוי לפירעון, אך חולל, כיוון שהתובעת ביטלה אותו.

עו"ד שחר העידה כי הדרישה לראות את מסמך הקבלה המקורי, ולא העתק, היתה דרישה של העירייה ולא של הדס. עוד העידה כי טרם ביצוע הליך העיקול, התקבל לגביו אישור ספציפי מהממונה על הגבייה בעירייה, וזאת כיוון שבעירייה היה החוב רשום עדיין כחוב פתוח. עוד ציינה כי המעקל אינו יוצא לבצע עיקול, אלא לאחר קבלת אישור ספציפי לפעולה, ביום שבו היא מבוצעת.

9. מר יוסי הראל, שביצע את פעולת העיקול מושא התביעה, הוא גובה מס מורשה ומשמש בתפקיד זה כ- 14 שנים. הוא העיד כי נעזר בפעולת העיקול במתלווה שלו, בשם צ'ארלי.

הראל העיד כי הקיש על דלת התובעת, וכשפתחה, הזדהה כגובה מס מטעם עיריית פתח תקווה, הציג לפני התובעת את תעודתו ואת צו העיקול והסביר את מטרת בואו. התובעת הזמינה אותם להיכנס, והם ישבו בסלון דירתה. אף בנה של התובעת נכח במקום.

התובעת טענה שביצעה את התשלום והציגה לפני הראל מסמך כלשהו של עיריית פתח תקווה. אז התקשר הראל אל עו"ד שחר והמתין בבית התובעת כשעה, עד לבדיקה על ידי עו"ד שחר וקבלת הנחייתה בדבר השיק הדחוי. הראל העיד כי הסביר לתובעת, שאם תתאמת טענתה יושב לה השיק.

ב"כ התובעת שאל את הראל: "איך התרשמת מהתובעת: האם פחדה, כעסה, התלוננה?"

הוא השיב: "לא נראה לי שהיא פחדה. היא הציעה לי לשתות. אמנם אני בחור גדול ונראה מפחיד, אך דיברנו ממש בגובה העיניים" (בעמ' 25 לפר').

הראל לא זכר כי התובעת אמרה לו, שבעלה נמצא בבית חולים.

הראל ציין כי תגובה של כעס וטענות כנגד ההליך אופייניות לכל החייבים. עוד העיד כי תוקפו וחוקיותו של צו העיקול נבדקו אותו בוקר, טרם יציאתו לביצוע העיקול.

10. לאחר שעיינתי בעדויות ובחומר שבכתב מסקנתי היא כי ככל שמדובר בהליך העיקול על ידי מר הראל, ביום 21.8.07, לא היתה בו - כשלעצמו - חריגה מהסביר.

בניגוד לטענות הקשות, שהועלו בתצהירה של התובעת, הרי מעדותה בביהמ"ש אודות מה שהתרחש במהלך פעולת העיקול עלה כי אין למעשה פער בין גירסתה לבין גירסתו של הראל.

אין ספק כי הליך עיקול, על פי טיבו, גורם עוגמת נפש רבה לאדם שאצלו מבוצע ההליך, וביתר שאת - כאשר החוב שבו מדובר שולם בפועל כשש שנים לפני ביצוע העיקול.

אולם במקרה דנן היה החוב עדיין פתוח בעירייה, וזאת לא במעט בשל רשלנותה התורמת של התובעת עצמה, אשר לאורך כל השנים הללו לא הציגה לפני העירייה את מסמך הקבלה המקורי, כפי שהתבקשה.

מנקודת המבט של מר הראל, מבצע העיקול - הוא עצמו פעל כחוק ועל פי הנוהלים: תקפותו של צו העיקול, על פי ההרשאה מהעירייה להדס, נבדקה בבוקרו של אותו מועד, טרם ביצוע ההליך. הראל הציג לפני התובעת את תעודתו ואת צו העיקול. אין מחלוקת כי משהציגה לפניו התובעת מסמך, אשר לטענתה היווה אישור כי שילמה את הקנס, הראל לא התעלם מכך, כפי שטענה התובעת בתצהירה, אלא התקשר אל משרדי הדס ומסר לעו"ד שחר אודות טענת התובעת והמסמך שהציגה לפניו. עוד אין מחלוקת כי הראל המתין בבית התובעת במשך כשעה, עד שקיבל מעו"ד שחר את ההנחייה לקבל מהתובעת שיק דחוי.

התובעת לא העידה על כל אלימות, אף לא מילולית, או על התנהגות "ברוטאלית" על ידי הראל. בעדותה בביהמ"ש היא אמרה בכנות, כי בשל הנסיבות המיוחדות אותו יום: היותו של בעלה על ערש דווי, והיות כל מעייניה נתונים למצבו ולצורך למהר בחזרה אל בית החולים - היא קיבלה כל מילה של הראל "כמו מכה", אך עלה מעדותה כי הדבר נבע מהמצב שבו היתה נתונה, ולא מאופן התנהגותו של הראל.

הן התובעת והן הראל העידו כי אף בנה של התובעת נכח בדירה. התובעת לא העידה את בנה מטעמה, דבר ששוקל אף הוא כנגד טענותיה בדבר התנהגות ברוטאלית או בלתי נאותה על ידי הראל.

מסקנתי היא איפוא כי באופן ביצוע פעולת העיקול על ידי הראל לא היתה חריגה מהתנהלות תקינה.

בסופו של דבר, הנחייתה של עו"ד שחר בדבר השיק הדחוי היתה פיתרון סביר ומאוזן במצב הדברים אותו רגע: מחד - היה בכך כדי להניב פרי מפעולת העיקול; ומאידך - היתה בפיתרון זה התחשבות בטענת התובעת ומתן שהות סבירה לבירורה המלא, טרם שיחול מועד פירעונו של השיק הדחוי.

ב"כ התובעת טוען כי היה על עו"ד שחר לברר, בשיחת הטלפון עם הראל במעמד פעולת העיקול, אם המסמך שבידי התובעת הוא הקבלה המקורית, אם לאו, וזאת חלף גביית השיק הדחוי. לעניין זה מקבלת אני את תשובתה של עו"ד שחר כי לא מצאה לברר זאת בשיחת הטלפון, אלא החליטה על מתן שיק דחוי, באופן שיאפשר לתובעת להגיע למשרדי הדס או למשרדי העירייה ולהציג את הקבלה המקורית. כפי שצויין, עו"ד שחר העידה כי התובעת התקשרה אל הדס סמוך לאחר קבלת דרישת התשלום, ששלחה לה הדס ביום 21.3.07, ואז התבקשה פעם נוספת להציג את מסמך הקבלה המקורי. בנסיבות אלה, סביר שעו"ד שחר לא תסתפק בהתרשמותו של המעקל מהמסמך, לאחר שעל אף דרישות חוזרות ונשנות - התובעת טרם הציגה את המסמך המקורי. קביעת מועד פירעון דחוי לשיק היתה איפוא פיתרון מאוזן וסביר.

מצוקתה של התובעת אותו יום, שבו למרבה הצער נפטר בעלה ז"ל, היא מובנת; אך התובעת לא הוכיחה את טענתה כי נגרם לה נזק ספציפי כתוצאה מהליך העיקול שביצע מר הראל. מסקנתי היא כי באופן הביצוע של הליך זה - כשהוא לעצמו - לא נפל פגם.

כפי שיפורט להלן, הפגם היה בעצם אישורו של הליך הוצאת המעוקלים, אך פגם זה אינו באחריותו של הגובה, מר הראל.

11. בבחינת השתלשלות הדברים הממושכת, שהניבה את האירוע המצער של הליך העיקול, מצאתי כי הצדדים משני צידי המתרס תרמו למצב הדברים שנוצר.

לא אתעכב על השתלשלות הדברים בשנים שבין הגשת הדו"ח כנגד התובעת, ב- 1996, ועד נובמבר 2001, כיווןשסיומו של "פרק" זה היה בהודעת העירייה לתובעת, מיום 8.11.01, כי סכום הקנס הופחת לסכום הקרן, ובתשלום הקנס בסך 130 ₪ על ידי התובעת ביום 20.11.01, סמוך לאחר שקיבלה הודעה זו. בכך היתה אמורה להסתיים הפרשה כולה, אלמלא התקלה שבאי-העברת התשלום לעירייה ומחדליהם המצטברים של הצדדים במשך כשש השנים שלאחר מכן.

מצד העירייה יש מחדל, במרווח הזמן הניכר שבין פניותיה החוזרות ונשנות אל התובעת. הפנייה הראשונה נעשתה אמנם ביום 25.1.02, כחודשיים לאחר ביצוע התשלום על ידי התובעת, אך הפנייה שלאחריה - רק בשנת 2004, ולאחר מכן - רק בשנת 2007, שאז העבירה העירייה את החוב לגבייה על ידי הדס, והדס שלחה לתובעת דרישת תשלום, ביום 21.3.07 (סעיף 9 לתצהירו של מר אוקנין; עדותה של עו"ד שחר, בעמ' 15 לפר'). אין מחלוקת כי באפריל 2005 פנתה התובעת אל העירייה, במסמך נ/ 1, אך תשובת העירייה על פנייה זו ניתנה רק לאחר כשמונה חודשים (המסמך נ/ 2). כשמדובר בקנס בסך 130 ₪, ששולם על פי שובר התשלום של העירייה עוד בשנת 2001, הרי לדידו של המשלם (התובעת) לא נותר עוד חוב, ועניין הקנס הסתיים. כשאדם מקבל - בהפרש של חודשים רבים ואף של שנים - הודעות בדבר קנס, שאותו שילם זה מכבר, טבעי שיתקשה לשוב ולהידרש לאותו עניין פעוט ונושן. במחדל-השיהוי אשר בהתנהלותה תרמה העירייה ל"הסתבכות" שהביאה להגשת התביעה.

התרומה הנגדית היא תרומתה של התובעת עצמה. התובעת אישרה כי לאורך השנים הללו היא קיבלה את התראות העירייה ואת דרישת התשלום של הדס. בתשובה לטענת הפירעון, שהתובעת העלתה מספר פעמים, היא התבקשה שוב ושוב להמציא את מסמך הקבלה המקורי. התובעת לא נתנה הסבר שיצדיק את מחדלה לעשות כן.

גם אם חששה למסור את המסמך המקורי למי מפקידי העירייה, הרי יכלה להגיע אל העירייה ולהציג את המסמך, ואף את דף חשבון הבנק שלה, שבו מתועד באופן ברור וקריא דבר ביצוע התשלום, ביום 20.11.01. התובעת טענה כי מחדלה זה נבע ממצב בריאות לקוי, אך טענה זו לא נתמכה במסמך רפואי כלשהו, במיוחד כשמדובר בתקופה בת שנים לא מעטות.

לאורך השנים הללו הועמדה התובעת מספר פעמים על כך שלפי רישומי העירייה, תשלום הקנס לא הועבר אליה, והוא נזקף עדיין לחובת התובעת. התובעת טענה כי בשנת 2005 היא ניסתה לברר עניין זה עם הבנק, אך הסתבר כי עלות החיפוש אחר המסמך הישן עולה על סכום הקנס. אולם התובעת אינה מכחישה, שפקידי העירייה הבהירו לה כיצד ניתן לפתור את הבעייה: על ידי כך שתציג לפניהם את מסמך הקבלה על גבי השובר המקורי. מסמך זה היה ברשות התובעת, וכל שהיה עליה לעשות הוא להציגו. לו הציגה התובעת מסמך זה, בצירוף דף חשבון הבנק, שאף הוא היה ברשותה - היתה העירייה מקבלת את טענתה בדבר פירעון סכום הקנס (עדות מר אוקנין, בעמ' 13 לפר'; כאמור, אין מחלוקת כי דברים אלה הובהרו לתובעת).

התרשמותי היא כי היתה כאן התעקשות בלתי ברורה מצד התובעת. לו היתה התובעת מתגברת על כעסה או הסתייגותה ודואגת להציג את המסמכים הרלבנטיים לפני פקידי רשות החנייה - לא היה החוב מועבר לגבייה על ידי הדס, והתביעה דנן לא היתה באה לעולם.

ב"כ התובעת טוען כי אין לזקוף לחובתה אשם תורם, כיוון שאין זה מחובתה להוכיח שפרעה את סכום הקנס, אלא חובתן של הנתבעות היא לבדוק את טענת הפירעון. לשיטתו, מששילמה התובעת את סכום הקנס, היא יצאה ידי חובתה, והנתבעות אינן יכולות לחייב אותה לבדוק עם הבנק מדוע לא הועבר סכום הפירעון אל העירייה.

איני מקבלת טענה זו, באופן הגורף שבו נטענה. כידוע, הנטל להוכיח טענת "פרעתי" מוטל על הטוען. הנתבעות לא דרשו מהתובעת לבדוק את פשר התקלה, שבגינה לא הועבר התשלום מהבנק לעירייה, ולא דרשו ממנה - כתנאי לראיית הקנס כמשולם - לבדוק עם הבנק מדוע לא הועבר הסכום אל העירייה. כל שדרשו היה לראות את מסמך הקבלה המקורי, שמעיד כי התובעת שילמה את הסכום בבנק, ובכך הסתפקו, כהוכחה לפירעון סכום הקנס. כל שנדרש מהתובעת היה, איפוא, להציג אותו מסמך קבלה, שאמנם היה ברשותה (התובעת יכלה להסתייע להוכחת טענתה גם בדף חשבון הבנק שלה, כפי שעשתה במהלך המשפט). כאשר על פי רישומי העירייה הקנס לא שולם, אזי הדרישה מהטוען "שילמתי", להציג את מסמך הקבלה המקורי (או ראייה דומה לתשלום), היא דרישה סבירה, אשר לא היתה סיבה שלא להיענות לה.

אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי מחדלה זה של התובעת תרם באופן משמעותי למצב הדברים שנוצר, וכי יש לזקוף אותו לחובתה.

יש להצטער על כי גם לאחר פעולת הוצאת המעוקלים לא מצאה התובעת, שאז כבר יוצגה על ידי בא-כוחה, להציג לפני הנתבעות את מסמך הקבלה המקורי אודות התשלום. אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי משלא עשתה התובעת כן, אין מקום לטרונייתה על כי הנתבעות הציגו לפירעון את השיק הדחוי שמסרה למעקלים (כאמור, שיק זה לא נפרע, וכיום אין פירעונו נדרש).

12. כאשר לדידה של העירייה לא נפרע הקנס, הרי בדין פעלה לגבייתו.

משהועברה גביית החוב אל הדס, עובר מסלול-הגבייה - לאחר משלוח דרישת תשלום נוספת - דרך פעולת עיקול ברישום. רק אם העיקול ברישום לא הביא לפירעון החוב, מבוצע השלב הבא במסלול-הגבייה: הוצאת מעוקלים, שהיא הפעולה שהניבה את התביעה דנן.

על פי הראיות שלפני, נפלה במקרה דנן תקלה חמורה לגבי פעולת העיקול ברישום: הנתבעות צירפו לכתבי הטענות שלהן דו"ח-עיקול בן מספר עמודים אודות פעולה זו, שבוצעה - על פי הרשום בדו"ח - ביום 7.6.07, בשעה 13:00, על ידי גובה מס בשם משה איבגי.

בדף מס' 2 של דו"ח העיקול מוקצה מקום לרישום פרטי זהותם המלאים של הנוכחים בפעולת העיקול. מקום זה ריק לחלוטין, ולא נרשם בו דבר. בהמשך מוקצה מקום לתיאור המיטלטלין שעוקלו ברישום, ושם נרשם: "מכונת כביסה אקליפסה" (כזכור, התובעת טענה כי אין לה מכונת כביסה עם שם כזה).

בשולי הדף מודפסות ארבע אפשרוית, ולצד כל אחת מהן מקום לסימון. אפשרויות אלה הן (בתמצית, לא בנוסח מלא): המיטלטלין הושארו במקום על אחריותו של החייב; המיטלטלין נמסרו למעקל; החייב הותרה בדבר מועד מכירתם של המעוקלים; חצרי החייב נמצאו סגורים, והדו"ח הודבק.... (כאן יש מקום לרשום את מקום ההדבקה).

בדו"ח המדובר לא סימן המעקל, מר איבגי, אף אחת מהחלופות הללו. לצד החלופה של חצרים סגורים נרשם: "נמסר לאלדרן... (מילה לא ברורה).

בדף מס' 4 של הדו"ח נרשם, לצד "הערות": "בוצע רישום מלא בבית החייבת. אלבין קיבל את הצו". גם על דף זה נרשם שמו של משה איבגי, ולצידו חתימה.

עו"ד שחר מחב' הדס העידה לגבי דו"ח זה אודות העיקול ברישום: "כשאני מקבלת דו"ח כזה, מבחינתי זה אומר שנכנסו לביתו של החייב ומסרו למישהו שבתוך הבית את צו העיקול" (בעמ' 15 לפר').

האמנם? כבר מהעדר מוחלט של שמות הנוכחים בעיקול, שהיה על המעקל למלא בדף מס' 2 של הדו"ח, עולה סימן שאלה גדול לגבי כניסה לבית החייב וזיהוי אדם כלשהו בתוך הבית.

סימן שאלה זה מתחזק, לנוכח העדר כל סימון, על ידי המעקל, לגבי איזו מהחלופות שבשוליו של דף זה. לו אמנם בוצע עיקול ברישום בתוך הבית, היה על המעקל לסמן את החלופה הראשונה, וזאת ביחד עם רישום מלא של פרטי הזיהוי של הנוכחים בבית, באותו דף.

לנוכח העדרם המצטבר של הפרטים הדרושים הללו, אני דוחה את עדותה של עו"ד שחר, כאילו דו"ח זה מעיד, על פניו, על "ביצוע רישום מלא" בבית החייבת, כפי שכתב המעקל בטקסט ההערות. טקסט זה עומד בסתירה חזיתית לדו"ח החסר מאד. וודאי שבהעדרם של הפרטים, שנדרשים על פי הסעיפים שמודפסים - ולא בכדי - על גבי טופס הדו"ח, אין לומר שדו"ח לקוי זה מעיד על כניסה של המעקל לבית החייב ומסירת הדו"ח למאן דהוא בתוך הבית, כפי שהציגה עו"ד שחר את האופן שבו היא רואה דו"ח כזה. עו"ד שחר עומתה עם השוני גם ברישום שמו של האדם שקיבל, כביכול, את צו העיקול: פעם "אלדרן" ופעם "אלבין", ללא פרטים מזהים נוספים, שרישומם נדרש על פי המודפס בטופס הדו"ח. היא השיבה כי בעיניה אין שוני בין השמות, תשובה שאינה מתיישבת היטב עם השוני הנראה לעין. לו למצער רשם המעקל, באופן ברור, את שמו המלא של מקבל הצו הנטען, בצירוף שם משפחתו ומספר תעודת הזהות שלו, ניתן היה אולי לברר במי מדובר. אולם בהעדרם של פרטים אלה, ומשהעידה התובעת כי אינה מכירה כלל אדם בשם כזה - נותרה זהותו עלומה.

כיצד יכלו עדי הנתבעות לטעון, כטענה עובדתית - בהסתמך על דו"ח זה בלבד - כי ביום 7.6.07 בוצע בבית התובעת עיקול ברישום, בנוכחותה?!

התובעת הוכיחה במהלך עדותה, באמצעות הצגת דרכונים, את טענתה כי במועד הנטען של ביצוע העיקול ברישום שהו היא ובני משפחתה בחו"ל. בתשובה לשאלה נוספת העידה, כי איש לא שהה בדירתם אותה עת.

ב"כ הדס טוענת כי הדרכונים לא צורפו לתצהירה של התובעת, וכי אפשר שהם חסרים ברישומיהם. נכון כי ב"כ התובעת היה מיטיב לעשות, לו צירף את תצלומי הדרכונים לתצהירה של התובעת, אך על אף פגם פרוצדורלי זה, הדרכונים הוצגו במהלך הדיון.

כמו כן, גם אם לא אייחס משקל מכריע לדרכונים, הרי הצירוף של הדו"ח הלקוי מאד, על פניו, ביחד עם עדות התובעת והצגת הדרכונים לאימות השהות בחו"ל - מביאים אותי לקבל את טענת התובעת כי לא בוצע עיקול ברישום בנוכחותה, או בנוכחות מי מטעמה.

כפועל יוצא, אני מקבלת את גירסת התובעת, כי פעולת הוצאת המעוקלים, ביום 21.8.07, נפלה עליה כרעם ביום בהיר, ובהפתעה גמורה. הנתבעות אינן אחראיות, כמובן, לנסיבות הקשות במיוחד של התובעת אותו יום, בשל מצבו של בעלה, אך הן אחראיות לכך שלא בוצע אצל התובעת עיקול ברישום כנדרש, ועל כן לא יכלה התובעת לצפות את פעולת הגבייה הבאה, של הוצאת המעוקלים, והופתעה הפתעה כה מרה מפעולה זו.

חומרת מחדלן של הנתבעות, לגבי העיקול ברישום, מודגשת עוד, לנוכח אי הבאתו לעדות מטעמן של גובה המס, מר משה איבגי, אשר לכאורה ערך את דו"ח העיקול ברישום.

טענתה של התובעת, כי לא נערך עיקול ברישום כנטען על ידי הנתבעות, הועלתה מלכתחילה, ולא הפתיעה את הנתבעות. למרות זאת, הן לא מצאו לנכון להמציא תצהיר של איבגי ולהביאו לעדות מטעמן. עו"ד שחר העידה כי איבגי הוא גובה מס, שמועסק מטעם הדס בהליכי גבייה, ואף דיברה בשבחו. אם כך, מדוע לא הובא איבגי לעדות, על מנת להסביר את דו"ח העיקול ברישום שלו, אשר מראיתו כה חסרה ומעוררת דאגה? על כך לא ניתנה כל תשובה (ראו עדות עו"ד שחר, בעמ' 16 ובעמ' 21 לפר'). למותר לומר שזו "שתיקה רועמת".

ב"כ הדס טוענת כי היה על התובעת לזמן את איבגי לעדות, וכי משלא עשתה כן - היא לא הזימה את אמיתות דו"ח העיקול ברישום. אני דוחה טענה זו: התובעת טענה מלכתחילה, ואף הצהירה בתצהירה, כי אותו הליך כלל לא נערך בנוכחותה, וכי היא כופרת בעצם קיומו.

המעקל איבגי פעל מטעם הדס. בנסיבות אלה, מצופה היתה הדס לזמנו לעדות (ואף העירייה יכלה לעשות כן), אך וודאי שאין לזקוף את אי זימונו לחובת התובעת.

13. סמכות הגבייה המינהלית, שהוענקה לעירייה על פי פקודת המיסים (גבייה), היא סמכות מרחיקת לכת, אשר פגיעתה בפרט קשה ומכאיבה. אציין לעניין זה את דבריו של סגן הנשיא, כב' השופט גינת, ב- עת"מ 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ. עיריית חדרה, כי ספק אם סמכות זו עומדת בעקרונות של המשפט המינהלי-חוקתי, בעידן שלאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כל פנים, יש לפרש סמכות זו בצמצום ולהפעילה במשורה ובקפידה יתרה.

ב"כ הדס טוענת כי בעניין רכבת ישראל היה מדובר בחוב ארנונה, שהיה שנוי במחלוקת, שלא כמו חוב הקנס במקרה דנן. ב"כ העירייה צירף לסיכומיו את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעורה של עיריית חדרה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (עע"ם 8380/07 עיריית חדרה נ. רכבת ישראל ואח'). שם נאמר כי עניין הגבייה המינהלית לא עלה בעתירה שהגישה רכבת ישראל, ולא היה מקום להעלותו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי; וכן - כי יש טעמים רבי משקל ועוצמה בזכות הגבייה המינהלית (ב"כ העירייה צירף לסיכומיו אף את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה לביהמ"ש העליון בהליך הערעור האמור).

סמכות הגבייה המינהלית אמנם מעוגנת בדין (פקודת המיסים [גבייה] וחוקים אחרים). אין ספק כי סמכות זו נועדה ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, חובות שמגיעים לקופה הציבורית. עם זאת - וכמו לגבי הפעלה של כל סמכות מינהלית, שמוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי - שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על העירייה, בעלת סמכות הגבייה המינהלית, וגם על חברת הגבייה שפועלת מטעמה (ובמיוחד הדס, שהיא חברת עורכי-דין), חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המינהלית. על שני הגורמים הללו מוטלת החובה לשמור על האיזון הנכון בין ההכרח לגבות מחייבים סרבנים לבין הקפדה דווקנית על הוראות הדין ועל נוהלי הגבייה, על מנת שהפגיעה בזכויות הפרט, באמצעות גבייה מינהלית, אמנם תושתת על אדנים מוצקים.

שלב העיקול ברישום הוא נקודה מכרעת לאורך ציר הליכי הגבייה: הוא נועד להמחיש לחייב כי תהליך גביית החוב עבר מ"שלב המכתבים" - אשר אפשר שישתרע על פני שנים, כפי שאירע בענייננו - לשלב של נקיטת אמצעים ממשיים לשם גביית החוב. הליך העיקול ברישום נועד להתרות בחייב התראה אחרונה, כי אם לא יפרע את החוב, יבוצע הפירעון באמצעות עיקול ומכירה של נכסיו.

העדים מטעם הנתבעות הדגישו כי לכל פעולת עיקול קודמת הרשאה מאת העירייה להדס, לגבי אותה פעולה ספציפית, והרשאה כזאת ניתנת רק לאחר בדיקה. לא בכדי ערכה העירייה טופס דיווח בן מספר עמודים, שצריך להיות ערוך וממולא כנדרש, לשם דיווח על כל פעולת עיקול.

למרבה הצער, במקרה דנן "נרדמו" הבודקים "בשמירה" ולא נתנו דעתם על הליקויים החמורים בדו"ח העיקול ברישום, אשר על פניו מעורר ספק רב בדבר תקינות הפעולה של העיקול ברישום ובדבר מודעותה של החייבת (התובעת) לעצם קיומה.

לו אמנם קויימו, הלכה למעשה, אותם נוהלי בדיקה, הן אצל העירייה והן אצל הדס - לא היתה העירייה אמורה לאשר את המעבר משלב העיקול ברישום אל פעולה של הוצאת מעוקלים מבית התובעת; והדס לא היתה אמורה לשגר את גובה המס, מר הראל, לביצוע הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אלמלא עבר הדו"ח הלקוי, על פניו, של מר איבגי "בהצלחה" את נקודות הבקרה של העירייה ושל הדס - לא היתה התובעת מופתעת באופן כה קשה על ידי הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אני רואה בחומרה את מתן האישור לפעולה זו, על ידי העירייה, ואת ביצועה על ידי הדס, לאחר התרשלותן בבדיקה נאותה של דו"ח העיקול ברישום. טרם אישור הפעולה של הוצאת המעוקלים, היה על הנתבעות לדחות את הדו"ח של העיקול ברישום, כפי שהוגש, ולהורות על ביצוע מחודש של פעולת העיקול ברישום, תוך דיווח מלא ונאות, שאמנם ניתן להסתמך עליו.

מחדלן זה של הנתבעות, לגבי שלב העיקול ברישום, תרם תרומה נכבדה מאד למצב הדברים שנוצר בעת פעולת הוצאת המעוקלים, אשר הניב בסופו של דבר את התביעה דנן.

14. אחריותן בנזיקין של הנתבעות כלפי התובעת היא במסגרת עוולת הרשלנות: "כבר נפסק כי רשויות השלטון ועובדיהן חבים, ברמה העקרונית, חובת זהירות כלפי הציבור אשר בשירותו ולמענו הם פועלים. מהותה של חובה זו מעוגנת בסעיף 36 - 35 לפקודת הנזיקין, ועניינה בהתנהגות סבירה מצד הרשות בפעולותיה, הן כאחראית ישירה לפעולות האורגנים שלה והן על פי דיני האחריות השילוחית, כשולחתם של עובדיה" (עו"ד משה וייסמן: תביעות רשלנות בנזיקין, בעמ' 743 - 745; ראו אף פסה"ד שמובא שם כדוגמה, בה"ש 1081, שבו נפסק פיצוי בגין עוגמת נפש בשל פעולה בלתי תקינה של חברת "סינדול" גלגלי רכב, שפעלה מטעם העירייה).

ב"כ התובעת צירף לסיכומיו קטעי עיתונות ובהם דיווחים על פעולה בלתי תקינה, כנטען, של רשויות מקומיות ושל חברות גבייה שפועלות מטעמן. אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי קטעי עיתונות כאלה אינם יכולים להוות כל אסמכתא, והתעלמתי מהם. התחשבתי רק בחומר הראיות שבתיק ובעדויות שנשמעו.

15. על פי המפורט לעיל, במקרה זה תרמו הצדדים משני צידי המתרס, כל אחד את תרומתו, להתהוות מצב הדברים שהניב את התביעה.

במאזן הנסיבות, אני סבורה כי מגיע לתובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש הקשה שנגרמה לה כתוצאה מהפעולה של הוצאת המעוקלים, שהסתיימה במתן השיק הדחוי במקומם (כאמור, שיק זה לא נפרע, וסכומו אינו נדרש עוד מהתובעת, ועל כן אין מגיע לה החזר בגינו).

תרומתן המכרעת של הנתבעות לעוגמת הנפש המיותרת היתה בהכשר שנתנו לדו"ח אודות העיקול ברישום, שעליו התבססו לצורך ביצוע הפעולה של הוצאת המעוקלים.

אני מסכימה עם ב"כ הנתבעות, כי סכום הפיצוי שנתבע הוא מופרז. בפסיקת הפיצוי התחשבתי בתרומתה הנכבדה של התובעת למצב הדברים שנוצר בשלב שלפני העיקול ברישום. אלמלא תרומת-אשם זו, הייתי פוסקת לתובעת פיצוי גבוה יותר, אך בהתחשב באשם התורם, אני מעמידה את הפיצוי על סך 7,500 ₪.

16. אשר להודעה לצד שלישי שהגישה הדס כנגד העירייה: אני רואה את הנתבעות כאחראיות במידה שווה לפעולה של הוצאת המעוקלים, שננקטה בהתבסס על דו"ח העיקול ברישום. אין מחלוקת כי המעבר בין שני השלבים הללו היה טעון אישור העירייה. עוד אין מחלוקת כי הדס אינה פועלת כ"אוטומט", על פי אישור העירייה. אישור העירייה הוא תנאי הכרחי למעבר לשלב הבא של פעולות הגבייה, אך אין הוא תנאי מספיק. על פי עדותה של עו"ד שחר, מקיימת הדס "נקודת בקרה" משלה ובודקת את העניין פעם נוספת, לרבות ביום הביצוע עצמו, טרם שהיא משגרת את גובה המס מטעמה לביצוע הפעולה.

זה הוא אמנם נוהל ראוי, וכך יש לעשות, אלא שאין די בקיומו של הנוהל התקין "על הנייר".

יש לקיים אותו גם הלכה למעשה: יש להישמר משאננות ומשיגרה של "הכל בסדר", ויש לקיים בקרה ספציפית ומדוקדקת, הן לגבי מצב הדברים המעודכן בעניין החוב והן לגבי התקינות המלאה של השלב הקודם של הליכי הגבייה; ובמקרה דנן - הליך העיקול ברישום.

כל אחת משתי הנתבעות כשלה ב"נקודת הבקרה" שלה, לגבי תקינותו של העיקול ברישום, ובעניין זה מידת אחריותן של הנתבעות שווה. על כן אני דוחה את ההודעה לצד שלישי.

17. על פי האמור אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 7,500 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 24.10.07, ועד לתשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן; וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ (כולל מע"מ), שישולם תוך 30 יום, ולא - יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

לא מצאתי לחייב את הדס בהוצאות כלפי העירייה, בגין דחיית ההודעה לצד שלישי, כיוון שעניינה של זו תפס מקום שולי בלבד בבירור התביעה, וכך אף בסיכומי ב"כ הצדדים.

18. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21/02/2011, בהעדר הצדדים.

________